כיבוש המדינות הבלטיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כיבוש המדינות הבלטיות הוא מונח המתייחס לכיבוש ולהכללה בברית המועצות של לטביה, אסטוניה, ליטא וחבל ארץ מפינלנד שבוצע במהלך קיץ 1940 בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. המדינות זכו לעצמאות מחודשת לאחר התפרקות ברית המועצות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת האזרחים ברוסיה לאורך החוף הבלטי המזרחי הוקמו מדינות חדשות אסטוניה, לטביה וליטא. שטחים אלו נכללו בתחומי האימפריה הרוסית במהלך המאה ה-17-המאה ה-18 ואוכלוסייה רוסית היוותה בהם מיעוט. במרוצת השנים בין ברית המועצות לבין המדינות החדשות נחתמו הסכמי ידידות והוסדר נושא הגבולות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה במדינות הללו הורגשה השפעה אנגלית-צרפתית, אך החל משנות ה-30 החלה עליה של השפעה גרמנית. יש לציין שמסיבות היסטוריות בשטחים אלו התגוררה אוכלוסייה גרמנית משמעותית.

בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב נקבע שפינלנד, אסטוניה ולטביה יוכפפו להשפעה סובייטית ביחד עם החלק המזרחי של פולין. לעומת זאת ליטא וחלק המערבי של פולין יהיו תחת שליטה גרמנית. יש לציין שכבר במהלך מרץ 1939 גרמנים פלשו לאזור קליפדה וכבשו אותו.

אירועי 1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין וב-17 בספטמבר החלה פלישת ברית המועצות לפולין.

ב-15 בספטמבר צוללת פולנית נכנסה לנמל טאלין. בעקבות דרישה גרמנית, שלטונות אסטוניה החלו בפירוק הצוללת מנשקה. אומנם ב-18 בספטמבר הצוללת נמלטה מהנמל. ב-19 בספטמבר ויאצ'סלב מולוטוב הודיע ששלטונות אסטוניה עזרו לצוללת להימלט והיא מהווה עתה איום על צי הסוחר הסובייטי. מעשית, הסובייטים החלו במצור על נמלי אסטוניה. ב-24 בספטמבר 1939 שר החוץ האסטוני הגיע למוסקבה במטרה להסדיר את הנושא.

ב-25 בספטמבר 1939 ברית המועצות וגרמניה סיכמו על שינויי הסכם קודם וליטא עברה לאזור שליטה סובייטית תמורת נסיגה של ברית המועצות מחלק משטחי פולין.

ב-28 בספטמבר נחתם הסכם עזרה הדדי בין אסטוניה לבין ברית המועצות, לפיו כוח צבאי סובייטי שכלל 25 אלף חיילים הוצב בשטח אסטוניה.

ב-5 באוקטובר נחתם הסכם דומה עם לטביה, לפי הסכם זה כוח צבאי סובייטי בהיקף של 25 אלף חיילים הוצב במדינה והצי הסובייטי הציב של ספינותיו בונטספילס ולייפאיה.

ב-10 באוקטובר נחתם הסכם עם ליטא. לפי ההסכם אזור וילנה עבר לליטא ובשטח המדינה הוצב כוח סובייטי בהיקף של 20 אלף חיילים.

עד סוף 1939 כל הכוחות הוצבו בשטח מדינות הבלטיות. יש לציין שהיקף הכוחות של הצבא האדום שהוצב במדינות הבלטיות היה דומה לכוח הצבאי של המדינות הללו.

מספר חודשים לאחר חתימת ההסכמים, הממשל הסובייטי החל בתלונות על כך שממשלות של המדינות הבלטיות אינן מקיימות את ההסכמים שנחתמו.

אירועי 1940[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנות בעד סיפוח אסטוניה בטאלין

שלושה חודשים לאחר חתימת ההסכם, ב-30 בנובמבר 1939, החלה המלחמה על פינלנד. לאחר שלושה וחצי חודשי לחימה הסובייטים ניצחו ובהסכם השלום ויתרה פינלנד ונתנה לסובייטים את חבל קרליה (כעשירית משטח פינלנד) וכן חמישית מהיכולת התעשייתית שלה וב-31 במרץ 1940 הוקמה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקרלו-פינית.

ב-4 ביוני 1940, הצבא האדום במסווה של תרגיל צבאי החל בהתקרבות לגבול בין ברית המועצות לבין המדינות הבלטיות.

ב-14-16 ביוני ממשלות אסטוניה, ליטא ולטביה קיבלו מהממשל הסובייטי אולטימטום בו הם הואשמו בהפרה סדרתית של ההסכמים, הן נדרשו לתת אפשרות להכניס לשטחיהן יחידות צבאיות נוספות ולפעול להקמת ממשלה שתפעל לפי ההסכמים. נשיא ליטא דרש לארגן התנגדות צבאית לכוח הפולש אך לא קיבל תמיכה מהממשלה. ראשי ממשלת לטביה ואסטוניה הסכימו לשתף פעולה עם הסובייטים. בכל המדינות הוקמו ממשלות חדשות ובראשן הועמדו פוליטיקאים בעלי דעות ידידותיות לברית המועצות.

הממשלות החדשות הרשו פעילות המפלגות הקומוניסטיות ובמקביל אסרו על השתתפות כל המפלגות האחרות בבחירות הקרובות. ב-14 ביולי התקיימו בחירות שבהתאם לתוצאות, מעל ל-90% מקולות הבוחרים היו בעד המפלגות הקומוניסטיות (שהיו היחידות שהשתתפו בבחירות). היסטוריונים רואים בבחירות אלו בחירות שהתוצאות בהן היו מזויפות והן לא שיקפו את רצון הבוחרים.

במהלך 21-22 ביולי הפרלמנט של ליטא, לטביה ואסטוניה הכריזו על הקמת רפובליקות סובייטיות והועברה בקשה אל הסובייט העליון לכלול את הרפובליקות בברית המועצות. ב-6 באוגוסט 1940 בקשה זו התקבלה בחיוב והרפובליקות שולבו בברית המועצות. גרמניה הנאצית הייתה בין המדינות הבודדות שהכירו בסיפוח באופן מיידי.

מדינות המערב לא הכירו בסיפוח באופן רשמי אך הכירו בו de facto. בחלק מהמדינות המשיכו להתקיים נציגויות דיפלומטיות ולאחר סיום מלחמת העולם השנייה הוקמה ממשלת הגולה האסטונית.

השלכות הכיבוש והסיפוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייד לאחר סיפוח שטח הרפובליקות סובייטיות החדשות החלה הלאמה מסיבית של מפעלים, כל האדמות הועברו לרכוש המדינה, פוליטיקאים, קצינים, בעלי עסקים וכו' הוגלו לסיביר. עד ליוני 1941 מאסטוניה הוגלו מעל ל-10 אלף תושבים, מליטא 17.5 אלף ומלטביה כ-16 אלף. ראשי המדינות והשרים נעצרו ורובם נפטרו במחנות גולג. במקביל, השלטונות הסובייטים הרשו לכל הגרמנים הבלטים לעזוב את השטח ולעבור לגרמניה.

במהלך קיץ 1941 השטח נכבש על ידי הצבא הגרמני. על בסיס האוכלוסייה המקומית הוקמו יחידות צבאיות ששולבו בצבא הגרמני והשתתפו בקרבות, שמירה על הסדר הציבורי ובהריגת יהודים. מעל ל-90% מהיהודים שהתגוררו בשטח המדינות הבלטיות נהרגו במהלך המלחמה.

במהלך 1944-1945 השטח חזר לשליטה סובייטית ורפובליקות סובייטיות הוקמו מחדש. במהלך ועידת יאלטה וועידת פוטסדם סוכם שהשטח ישאר בשליטת ברית המועצות.

במהלך 1949 הסובייטים גרשו לסיביר עוד כ-100 תושבים. לאחר פטירת יוסיף סטלין רוב המגורשים קיבלו רשות לחזור למולדת. עד למחצית שנות ה-50 ביערות הסתתרו פעילים לאומנים שלחמו נגד השלטון הסובייטי ("אחים של יערות").

במהלך השלטון הסובייטי רוסים רבים עברו להתגורר ברפוסליקות הבלטיות שנחשבו לאזור בעל איכות חיים גבוהה. כתוצאה מכך אחוז הרוסים באוכלוסיית האזור גדל.

עם תחילת הפרסטרויקה לאומנים בלטיים החלו בהפגנות המוניות למען ניתוק מברית המועצות. לאחר בחירות חופשיות שנערכו בשנת 1990, הרוב בפרלמנט של הרפובליקות היה בידי התנועות שדרשו עצמאות מחודשת. מעשית, המדינות הכריזו על יציאה מברית המועצות עוד לפני התפרקותה ומדינות רבות בעולם הכירו בממשלות החדשות. ב-6 בספטמבר 1991 גם השלטון הסובייטי הכיר בכך שהמדינות הבלטיות חזרו להיות מדינות עצמאיות.

ב-16 בספטמבר 2008 סנאט ארצות הברית קרא לרוסיה להכיר בכך שהסיפוח והכיבוש היו צעד לא חוקי.

בשנת 2005 הפרלמנט האירופי גינה את הסיפוח והגדיר אותו כ"כיבוש".

הממשל הרוסי הנוכחי מגדיר את האירוע כסיפוח שתאם את הפוליטיקה של אותם הזמנים ויש להתייחס לנושא תוך ראיה רחבה של הנושא על רקע אירועי מלחמת העולם השנייה.

שלטונות המדינות הבלטיות מגדירים את התקופה ככיבוש. בבירות המדינות הוקמו מוזיאונים ולוחמים נגד הכיבוש נחשבים לגיבורי האומה, למרות שבחלקם פעלו גם במסגרת הצבא הגרמני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]