לודיטים
הלוּדיטים היו קבוצה של פועלים אנגלים בתחילת המאה ה-19 שמחו – לעתים על ידי הריסת מכונות – נגד השינויים שגרמה המהפכה התעשייתית, שינויים שהם חשבו שמאיימים על פרנסתם.
התנועה התפשטה במהירות באנגליה בשנת 1811, כשמפעלי צמר וכותנה רבים נהרסו, עד שממשלת בריטניה דיכאה אותה באכזריות. הלודיטים נפגשו בלילות בשדות שסביב הערים התעשייתיות, כשהם מתאמנים בתמרונים שונים. אזורי ההתפרעות העיקריים היו בנוטינגהמשייר בנובמבר 1811, ואחר כך בנפה המערבית של יורקשייר בתחילת 1812, ובלנקשייר במרץ 1812. קרבות שקולים בין הלודיטים לצבא הבריטי ניטשו בטחנת ברטון במידלטון, ובטחנת ווסטְהוֹטֶן, שניהם בלנקשייר. שמועות מאותו הזמן טענו כי סוכנים של הממשל היו מעורבים בגרימת ההתפרעויות והקרבות. שופטים וסוחרי מזון היו למטרות לאיומי רצח ולהתקפות בידי גנרל לוד האנונימי ותומכיו.
"הריסת מכונות" (חבלה תעשייתית) נעשה לפשע שעונשו מוות, ושבעה עשר אנשים הוצאו להורג ב-1813. רבים אחרים הוגלו לאוסטרליה. בזמן מסוים, היו יותר חיילים בריטים שנלחמו בלודיטים מאשר חיילים שנלחמו בנפוליאון בספרד.
[עריכה] דעתו של אי. פי. תומפסון על הלודיזם ב"יצירתו של מעמד הפועלים האנגלי"
בספר הקלאסי שלו על ההיסטוריה האנגלית, "יצירתו של מעמד הפועלים האנגלי", אדוארד פאלמר תומפסון הציג את דעתו על ההיסטוריה הלודיטית.
הלודיטים בדרך כלל אופיינו, וכן השם שלהם נעשה שם נרדף, לאנשים שמתנגדים לכל שינוי – בעיקר לשינוי טכנולוגי כמו זה שהתרחש באותו זמן בתעשיית האריגה באנגליה. הם בדרך כלל מוצגים כאלימים, בריונים, ולא מאורגנים.
תומפסון מציג טענות רבות כנגד ראייה זו של הלודיטים. הוא מנסה להראות כי הלודיטים לא התנגדו לטכנולוגיה החדשה, אלא כי הם התנגדו לשינוי של המחירים שנקבעו באופן מסורתי, ולפיכך ההנהגה של מה שהיום נקרא השוק החופשי.
תומפסון טוען כי השימוש ברטוריקה של שוק חופשי נעשה כל כך רגיל ומשכנע היום שקל לשכוח כי הבסיס הרעיוני לשוק חופשי פותח רק לאחרונה, בערך בתקופתם של הלודיטים. לפני תקופה זו, בעל מלאכה היה מבצע את עבודתו עבור מחיר נתון. הרעיון של חישוב המחיר על פי העבודה, החומרים והרווח היה זר להם, וכן לרוב האנשים מתקופה זו.
תומפסון מציג כמה דוגמאות המראות כי הדבר שהלודיטים התנגדו לו הייתה השיטה הכלכלית החדשה. לדוגמה, השיר הלודיטי, "ניצחונו של הגנרל לוד":
"האשם עלול לפחד, אך הוא לא מתנקם
בחייו או רכושו של האדם הישר.
כעסו הוא רק על מסגרות האריגה
ולאלה שמפחיתים את המחירים הישנים".
תומפסון מצטט תיאורים היסטוריים של ההתקפות הלודיות על בתי מלאכה שבו הרסו חלק ממסגרות האריגה, בעוד אחרות (שבעליהן כיבדו את המנהגים הכלכליים הישנים, ולא ניסו להוריד מחירים) לא נהרסו.
שנית, תומפסון מתנגד לדעה כי הלודיטים היו בריונים. היו מעט מאוד מעצרים והוצאות להורג של הלודיטים, ובכל זאת הם פעלו באופן יעיל ביותר כנגד כוחות המדינה. הסברו של ת'ומפסון לכך הוא כי הם פעלו בהסכמתן של הקהילות המקומיות.
כמו כן, תומפסון טוען כי הלודיטים היו מאורגנים. הוא מציין כי בחלק מהפעילויות שלהם היו מעורבים יותר ממאה איש.
לסיכום, דעתו של תומפסון היא, כי בהצגה של הלודיטים כבריונים וונדליסטים, אנו ממשיכים את התעמולה של אז. המציאות היא כי הלודיטים היו אנשים רגילים שמחו כנגד שינויים מסוימים.
הדעה ההפוכה היא כי הלודיטים היו קבוצה פארמילטריסטית, שניסתה לכפות מונופול ייצור עבור רווחתם הם על ידי חבלה.
