מבצע נקם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע נקם
תמונתו האחרונה של יממוטו בחיים (18 באפריל 1943)
חלק מ: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט של מלחמת העולם השנייה
תאריך התחלה: 18 באפריל 1943
מקום: האי בוגנוויל, איי שלמה
תוצאה: ניצחון טקטי לאמריקאים
הצדדים הלוחמים
Flag of Japan.svg האימפריה היפנית  Flag of the United States.svg ארצות הברית 
מפקדים
אדמירל איסורוקו יממוטו  Flag of the United States.svg אדמירל ויליאם הלסי, רב-סרן ג'ון וו. מיטצ'ל 
כוחות
2 מפציצי G4M1 ושישה מטוסי A6M2  16 מטוסי P-38 לייטנינג 
אבידות
19 חיילים הרוגים ובהם אדמירל יממוטו. שני מפציצים הופלו.  טייס אחד נעדר עם מטוסו. 

מבצע נקם (אנגלית: Operation Vengeance) היה מבצע סיכול ממוקד שבוצע במסגרת מלחמת העולם השנייה, ב-18 באפריל 1943, על ידי ארצות הברית כדי להתנקש בחייו האדמירל היפני איסורוקו יממוטו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר אובדן גוודלקנל החליט יממוטו להעלות את מורל החיילים על ידי עריכת סיור במוצבים בדרום האוקיינוס השקט. ב-14 באפריל 1943 יירט מג'יק, מודיעין הצי האמריקאי, תשדורת יפנית שהכילה פרטים בנוגע לסיורו של יממוטו, כולל זמני הגעה ועזיבה, מיקום, מספר וסוג המטוסים שהובילו וליוו אותו במסעו. לפי התשדורת, יממוטו עמד לטוס מרבאול לשדה התעופה בלאלאיי (Ballalae Airfield) שעל אחד מאיי שלמה, בבוקר ה-18 באפריל. הוא היה אמור להגיע אל בוין בשעה 9:45 בבוקר, ולהמשיך, אבל מעולם לא הגיע לשם.

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבקשתו של נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, נועץ האדמירל צ'סטר נימיץ באדמירל ויליאם הלסי ולאחר מכן, ב-17 באפריל הורה על יירוט מטוסו של יממוטו. לביצוע המשימה נבחרה טייסת מטוסי P-38 לייטנינג, שכן היו אלה המטוסים היחידים שהיו בעלי טווח טיסה מספיק ויכולות יירוט. לשמונה עשר הטייסים שנבחרו בקפידה משלוש יחידות נמסר שמטרתם היא קצין בכיר בעל חשיבות, אך שמו של יממוטו לא הוזכר.

בבוקר ה-18 באפריל, על אף אזהרות מפקדים מקומיים מפני מארב, המריאו שני מטוסי תובלה מדגם מיצובישי G4M מרבאול כמתוכנן ופתחו במסעם בן 507 הקילומטרים. זמן קצר לאחר מכן המריאו מגוודלקנל 18 מטוסי P-38 עם מכלי דלק נתיקים לטיסה ארוכה. בשעה 09:34 נפגשו שני הכוחות ומיד התפתח קרב אוויר בין ה-P-38 וששת מטוסי הזירו המלווים.

לוטננט ראשון רקס ברבר פתח באש על הראשון מבין שני מטוסי התובלה היפנים, שהיה מטוסו של יממוטו. ברבר ירה על המטוס עד שעשן החל להיתמר מהמנוע השמאלי. ברבר הסתובב על מנת לתקוף את מטוס התובלה השני בעוד מטוסו של יממוטו התרסק אל הג'ונגל באי בוגנוויל, היום בשלטון פפואה ניו גיני[1].

אתר ההתרסקות וגופתו של יממוטו נמצאו ביום המחרת על ידי משלחת חילוץ יפנית, בפיקוד המהנדס הצבאי לוטננט האמסונה. לפי דיווחו של האמסונה, נמצא יממוטו מחוץ להריסות המטוס, ידו עטוית הכפפה הלבנה אחזה בניצב הקטאנה שלו והוא עדיין ישוב על מושבו. האמסונה אמר שזיהה את יממוטו ללא קושי, ושראשו היה שפוף כאילו היה שקוע בהרהורים. נתיחה שלאחר המוות הראתה שיממוטו ספג שתי יריות, אחת בגב הכתף השמאלית והשנייה בלסת התחתונה שלו כשהקליע יצא מעל עינו הימנית.

על מנת לכסות על העובדה שבעלות הברית פענחו את התשדורות היפניות המוצפנות, נמסר לסוכנויות הידיעות האמריקאיות שתצפיתנים אזרחיים ראו את יממוטו עולה למטוס באזור. הם לא פרסמו את שמות הטייסים שהשתתפו בתקיפה מכיוון שלאחד מהם היה אח בשבי היפני והרשויות האמריקאיות חששו לשלומו.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של יממוטו זעזע את החברה היפנית, שלמדה על האירוע רק ב-21 במאי 1943, והיה מכה פסיכולוגית קשה לאומה לה סיפרו רק סיפורי ניצחונות אפילו לאחר קרב מידוויי ואובדן גוודלקנל. האירוע אף אילץ את הממשלה היפנית להודות בעובדה שהאמריקאים התאוששו במהירות מהמכה שספגו בפרל הארבור והתחילו את המתקפה שלהם נגד יפן.

אנשי המטה שלו שרפו את גופתו של יממוטו בבווין (Buin), בסמוך לאתר ההתרסקות, ואפרו נשלח לטוקיו על סיפון אוניית המערכה מוסאשי, אוניית הדגל האחרונה של יממוטו. ב-5 ביוני 1943 נערכה לו הלוויה ממלכתית, במהלכה קיבל לאחר מותו את התואר מרשל-גנרל ימי (gensui kaigun-taishō 元帥海軍大将‏; מקביל לדרגת אדמירל צי) ואת עיטור מסדר החרצית (דרגה ראשונה). בנוסף הוא קיבל את עיטור צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון וחרבות מגרמניה הנאצית. חלק מאפרו נטמן בבית העלמין הציבורי בטאמה, טוקיו, והשאר נטמן בחלקת אבותיו במקדש צ'וקו-ג'י (Chuko-ji) בעיר נגאוקה. את מקומו כמפקד הצי היפני המשולב תפס אדמירל מינאיצ'י קוגה.

במשך עשרות שנים לאחר הקרב התנצחו 2 טייסים אמריקנים, רקס ברבר ות'ומאס ג'ורג' לאנפיר, אודות מי הפיל את מטוסו של יממוטו, כשלאנפיר טוען שהוא לבדו ביצע את ההפלה. הדבר הגיע אל בית משפט בארצות הברית שנים לאחר מותו של לאנפיר בשנת 1987 ונדון באגף ההיסטוריה בצבא ארצות הברית לפחות עד שנת 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף ארגמן, "מלחמת הצללים: 25 פרשיות מודיעין וביטחון בישראל", הוצאת משרד הביטחון, 2007, עמודים 43-44.