מונה ליזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Mona Lisa, by Leonardo da Vinci, from C2RMF retouched.jpg
מונה ליזה, או לה ג'וקונדה
לאונרדו דה וינצ'י, 1507
שמן על לוח עץ צפצפה
ממדים: 77x53 ס"מ
מוזיאון הלובר, פריז, צרפת

מונה ליזהאיטלקית: Mona Lisa) ו-לה ג'וקונדה (La Gioconda) הם השמות שניתנו לציור של לאונרדו דה וינצ'י מתחילת המאה ה-16. הציור, שבמרכזו דמות דיוקנה של אישה, הפך במאה ה-19 לאחת מיצירות האמנות הנודעות בעולם ובמאה ה-20 שימש השראה להערצה, מחאה, לעג וחיקוי באמנות פופולרית, במוזיקה ובספרות.

הדיוקן מצוי כיום במוזיאון הלובר בפריז.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונת המונה ליזה (מילולית: הגברת ליזה) היא כנראה דיוקנה של ליזה די נולדו גרארדיני, אשתו של סוחר בדים מפירנצה בשם פרנצ'סקו די זאנובי דל ג'וקונדו (ומכאן השם La Gioconda באיטלקית ובספרדית, La Joconde בצרפתית ומונה ליזה בשאר השפות).

הנסיבות בהן נוצר הציור לא הובהרו במדויק עד היום. הפרטים היחידים הידועים לנו שאובים מתיאורו של ג'ורג'ו וזארי, הצייר וכותב ביוגרפיות ציירי ופסלי הרנסנאס, שכתב את הדברים כמה עשרות שנים אחרי ביצוע היצירה, ולא ראה אותה בעיניו ממש. וזארי גורס כי היצירה הוזמנה על ידי פרנצ'סקו דל ג'וקונדו מלאונרדו כשזה שהה בפירנצה, ככל הנראה ב-1503, ומציין, כאנקדוטה, כי בעת ציור הדיוקן הזמין לאונרדו נגנים, זמרים וליצנים כדי לגרום לאשת הסוחר לחייך. לפי וזארי, לאונרדו עבד על היצירה כארבע שנים ומעולם לא השלים אותה ולא מסר אותה למזמין הדיוקן. העבודה על היצירה הסתיימה ככל הנראה בשלהי 1506 או ב-1507, אף כי ייתכן כי לאונרדו המשיך לעבוד על התמונה בהמשך, שכן תיאור מ-1508 מציגה כ"לא גמורה."‏[1]

בשנת 2006 בחנו מומחים מקנדה את היצירה בטכנולוגיה תלת־ממדית מיוחדת באור תת-אדום וחשפו שכבות נסתרות בציור. באחת מהן נחשף צעיף ששימש בתחילת המאה ה-16 נשים בתקופת ההיריון או סמוך ללידה. גילוי זה מחזק את ההשערה שהמצוירת היא ליזה גרארדיני, שבדצמבר 1502 נולד בנה השני‏‏‏[2].

המונה ליזה שנעשתה, לפי המשוער, בידי אחד מתלמידיו של לאונרדו דה וינצ'י שנמצאה בפראדו, ספרד

בשנותיו האחרונות שהה לאונרדו בצרפת, בחסותו של מלך צרפת פרנסואה הראשון. לאחר מות לאונרדו ב-1519 רכש פרנסואה את התמונה והוסיפה לאוסף המלכותי, שהפך מאוחר יותר לאוסף הלאומי הצרפתי, שעיקרו מוצג במוזיאון הלובר.

במהלך המאה ה-19, במיוחד בעקבות תיאורים ומאמרים נלהבים של כותבים צרפתיים, הפך הדיוקן לאחד המוצגים הנודעים ביותר במוזיאון הלובר. ב-21 באוגוסט 1911 ניצל צבע איטלקי בשם וינצ'נצו פרוג'ה את השמירה הלקויה על היצירה, גנב אותה והחביאה. פרוג'ה נלכד באיטליה, כאשר יצר קשר עם סוחר עתיקות מפירנצה והביע את רצונו להשיב את התמונה לידיים איטלקיות תמורת סכום של חצי מיליון לירות לצורך כיסוי ההוצאות. על פרוג'ה נגזר בסופו של דבר עונש של שנת מאסר, כשקולת העונש מוסברת לעתים תכופות בגל האהדה הציבורית באיטליה לגנב שביקש להשיב את התמונה למולדתה (פרוג'ה עצמו הצהיר כי התכוון תחילה לגנוב תמונה אחרת). הסערה שחוללה הגניבה ומעצרו של הגנב הסעירו את דעת הקהל והעצימו במידה ניכרת את הפופולריות של הציור, שזכה לתשומת לב חדשותית רבה ברחבי העולם, ובעקבותיה גם לגל של התייחסויות בתרבות הפופולרית.

היום מוצגת התמונה ב"סל דז אטה" במוזיאון הלובר שבפריז מאחורי זכוכית משוריינת עם חיישני אזעקה, לאחר שבמשך השנים היו מספר ניסיונות לגנוב או להשחית אותה.

המונה ליזה של פראדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 גילו חוקרים במוזיאון הפראדו ציור שמהווה העתק מדויק של מונה ליזה. לאחר שהחוקרים הסירו מהציור את השכבה העליונה הם מצאו שמדובר בציור מאת פרנצ'סקו מלצ'י, תלמידו של דה וינצ'י, שהעתיק את מורהו כאשר צייר לצידו. התמונה, שהשתמרה במצב טוב יותר מתמונת המקור, מוצגת לציבור במוזיאון מפברואר 2012. לעומת המונה ליזה המקורית, בעותק זה נראית המונה ליזה צעירה יותר, בעלת גבות, וגם לבושה שונה מעט.‏[3]

היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונה ליזה היא ציור שמן על עץ צפצפה בגודל 77 × 53 ס"מ. הציור מכוסה שכבה עבה של לכה להגנה, שהצהיבה כבר בשלב מוקדם, וגרמה לכך שחלק גדול מהציור קיבל גוון כהה שאינו מאפשר להבחין ברבים מפרטי הציור.

על סוד הקסם של התמונה נכתב הרבה, אך התחושה היא שהסוד לא פוענח עד תומו. בין היתר הועלה, כי דמותה של ליזה שבמרכז הציור עוטה חיוך מסתורי או ספק-חיוך, הנובע מכך שלאונרדו השתמש בטכניקת ספומאטו (אפוף עשן, באיטלקית) בזוויות עיניה ובפיה של הדמות המצוירת. הדבר מקנה תחושה כי הדמות מחייכת או עומדת לחייך. עינייה של המונה ליזה נראות כאילו הן מביטות בצופה בה בכל זווית שבה יצפה בתמונה. חיוכה המתעתע של ליזה עמד במוקד תיאורים רבים שהציגו אותה כ"עלמה נטולת רחמים" או כ"פאם פאטאל" בנוסח הרומנטי של המאה ה-19.

עניין רב מעוררות גם ידיה של ליזה. בעוד פניה המביטות ישירות אל הצופה וידה השמאלית הנחה על מסעד כיסא יוצרים רושם של תנוחה קבועה, ידה הימנית משוכה לפנים בתנוחה המעניקה הרגשה של תנועה רגעית. שילוב הדברים יוצר תחושה של יציבות ותנועה בו-זמנית.

עניין מיוחד עורר הנוף שברקע התמונה. הנופים הדמיוניים, המאופיינים בצוקים מחודדים ונישאים, אופייניים לנופים שצייר לאונרדו בתמונות שבהם הוא נתן ביטוי לדמיונו, כמו נושאים מתוך הברית החדשה. לחלק שמימין לדמות ולחלק שמשמאלה נקודת מגוז שונה. אפקט זה מעצים את הדמות, ואת הדינמיות של תנוחתה.

באמנות ובתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרודיה של מרסל דושאן

בגלל תוכנה ובגלל פרסומה הייתה המונה ליזה מושא לחיקוי ואזכורים אינספור באמנות ובתרבות הפופולרית. עיקר תהילתו של הציור נוצרה במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר כותבים כמו האחים גונקור, תיאופיל גוטייה, ז'יל מישלה ואחרים, כתבו על הציור והרבו לדון בדמות המצוירת בו כאישה נצחית, מפתה ואכזרית.

האזכורים התרבו מאוד בעקבות גניבת הציור והשבתו, שהעניקו ליצירה גם לווית חשיבות לאומית. בעשור השני למאה ה-20 רווחו אזכורים שלה במופעי בידור וכמה וכמה ציירים יצרו פרודיות שלה, כמו זו של אז'ן באטיי שצייר את מונה ליזה מעשנת מקטרת או גלויות שהציגו את הג'וקונדה מעווה פניה בבדיחות הדעת, מפזזת, מרקדת, פורטת על גיטרה, וכיוצא בזה. אחת הפרודיות המפורסמות הייתה זו של מרסל דושאן, ששרבט בעיפרון שפם וזקנקן על גלויה של מונה ליזה, והוסיף שורת אותיות (L.H.O.O.Q) שקריאתן דומה להגיית הביטוי "חם לה בתחת" (כלומר, היא חרמנית). פרודיה דומה, אף כי גסה פחות, יצר סלבדור דאלי בשנות הארבעים של המאה ה-20, כאשר צייר "דיוקן עצמי כמונה ליזה". אחד המניעים המרכזיים לגרסאות מזלזלות כאלו הייתה התחושה של יוצרים רבים כי הציור הפך מזוהה עם "אמנות" באופן מעיק.

אזכורים בעלי גוון אחר רווחו בתחומי אמנות אחרים, כשבולטים במיוחד אזכורים בשירים "את הטובה ביותר" של קול פורטר, "הבלדה של מונה ליזה" של Panic! At The Disco או "מונה ליזה" של נט קינג קול.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צ'ארלס ניקול, לאונרדו דה וינצ'י: מעוף הרוח, תל אביב: עם עובד, 2007, עמ' 405-415.
  2. ^ תיאור התמונה באתר מוזיאון הלובר
  3. ^ עמרי לוין, ‏אחותה של מונה ליזה, באתר גלי צה"ל, 1 בפברואר 2012