מחלת הנטינגטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מחלת הנטינגטון היא מחלה ניוונית, תורשתית ופרוגרסיבית הנגרמת ממות תאים במוח. החולים לוקים גם בדמנציה עם אבדן זיכרון. היארעות המחלה משתנה בין אזורים שונים, במערב 5-8 לכל 100,000 אנשים.

המאמר של הנטינגטון, ודיוקנו

המחלה תוארה לראשונה בשנת 1872 על ידי רופא מניו יורק בשם ג'ורג' הנטינגטון ומתבטאת בראש ובראשונה בליקוי תנועתי בשם כוריאה, כלומר תנועות לא רצוניות המזכירות מחול, לכן שמה המלא בעברית הוא מחולית הנטינגטון, אם כי היא נפוצה יותר בשם מחלת הנטינגטון או תסמונת הנטינגטון.

גנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלה מועברת בתורשה דומיננטית עם חדירות חלקית, כלומר מספיק אלל (Allele) אחד של הגן הפגום על מנת שהמחלה תתבטא באדם הנושא את הגן הפגום. חדירות חלקית משמעה שלא כל אדם הנושא את הגנוטיפ הגורם למחלה יבטא אותה. הגן הפגום נמצא על כרומוזום 4, ומקודד חלבון בשם הנטינגטין. זהו חלבון במשקל 350 קילודלטון הפעיל בציטופלסמת נוירונים במוח. הפגם גורם הצטברות של החלבון, הצטברות זו מובילה למות התא. הפגם הגנטי הוא הכפלה של שלושה נוקלאוטידים (CAG) וחזרתם פעם אחר פעם באזור המקודד לחלבון של הגן. צירוף הנוקלאוטידים הזה מקודד את חומצת האמינו גלוטמין. 9-35 חזרות של הרצף מוגדרות כמצב נורמאלי. 36-39 חזרות יגרמו למצב של ביטוי מחלה חלקי (רק חלק מהתסמינים יופיעו), 40-60 חזרות יגרמו להופעה הרגילה של המחלה (בגיל מבוגר), ו60-121 חזרות יגרמו להופעת המחלה בילדות, בצורתה הקשה ביותר. כדרכן של מחלות הנגרמות מחזרה טרי-נוקלאוטידית, מחלת הנטינגטון מראה תופעה של ציפייה (Anticipation), כלומר החמרה של המחלה עם התקדמות הדורות בעקבות התווספות של עוד ועוד חזרות. החמרה זו מתרחשת רק כאשר המחלה מורשת מהאב.

פתופיזיולוגיה ואבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחלת הנטינגטון נפגע הסטריאטום, המסומן בצבע סגול בתרשים.

רצף החלבון הראשוני, המקודד על ידי הגן, מכיל בתוכו את חומצת האמינו גלוטמין מס' רב של פעמים, כתוצאה מהפגם הגנטי. רצף זה של חומצות האמינו גורם להפרעה בהתקפלותו התקינה של החלבון לצורתו הנכונה, ולכן הוא יורד בחיתוך פרוטאוליטי כחלק מהכנת החלבון לצורתו הסופית. ככל הנראה הגורם למחלה הוא הצטברותם של שיירים אלה של רצפי הגלוטמין במוח באגרגטים, אך המנגנון המדויק של הרס התאים במחלה אינו ברור. כיום יש ראיות לכיוון של נזק פיזי ישיר של החלבון לממברנת התא [דרוש מקור].

מחלת הנטיגנטון היא מחלה של גרעיני הבסיס במוח. במוח החולה ניתן לראות התנוונות (אטרופיה) של גרעין ה-Caudate (המזונב) בעיקר אך גם של גרעין ה-Putamen (התרמיל) ושל הקורטקס. בבדיקה ביוכימית ניתן לראות ירידה משמעותית של מוליכים עצביים רבים, בעיקר אצטיל-כולין ו-GABA, מצב זה גורם ליתר פעילות של דופמין בגרעיני הבסיס ובעקבות כך יתר גירוי של הקורטקס התנועתי על ידי התלמוס. במובן זה מחלת הנטינגטון היא הפכה של מחלת פרקינסון, הנגרמת מניוון תאים מפרישי דופמין ויתר פעילות של אצטיל-כולין ובעקבות כך GABA.

האבחנה אם כך, נעשית בשתי דרכים:

  • בדרך-כלל היסטוריה משפחתית חיובית יחד עם תצלום MRI של המוח המראה פגיעות באזורים שצוינו לעיל.
  • לעתים נדירות יותר, בדיקה גנטית חיובית לחזרות רבות על הגן הרלוונטי.

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסמינים מופיעים לראשונה בדרך כלל בעשור הרביעי לחיים, גיל 35 ואילך (על ההשלכות של עובדה זו מבחינת ביואתיקה, ראו בהמשך). ההופעה ההתחלתית היא של שינויים מנטליים (עצבנות, עצבות, דיכאון) או של תנועות לא רצוניות של הפנים והגוף. 10% מהחולים נושאים גן עם מספיק חזרות כך שהמחלה מופיעה לפני גיל 20, בחולים אלה ההופעה ההתחלתית היא בדרך-כלל של קשיון שרירים.

המחלה מתקדמת לאט אך ללא הפסקה, תוחלת החיים היא 15-20 שנים לאחר הופעת התסמינים הראשונים. עם הזמן התסמינים מחריפים: התנועה הלא רצונית מחמירה ועוברת מהפנים והאצבעות לגוף כולו, מופיע שיטיון, בעיות זיכרון קשות, קושי בדיבור, הדיכאון מחריף. בהמשך אף היציבה נפגמת והחולים הופכים מרותקים למיטה. המוות נגרם בסופו של דבר מסיבות שאינן נובעות מהפגם הגנטי המקורי, כגון חנק, כשל לבבי, דלקת ריאות חריפה, תזונה לקויה וכו'.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום אין יכולת לעצור את התקדמות המחלה, אך ניתן לטפל כמעט בכל תסמין בנפרד ולהגיע לשיפור במידת מה.

בבעיות התנועה ניתן לטפל עם תרופות המשמשות בדרך-כלל לטיפול בסכיזופרניה, תרופות אלה חוסמות את הקולטנים לדופמין (שכזכור, פועל ביתר) וכך מקלות על החולה. אך, לתרופות אלה תופעות לוואי קשות מאוד ומגוונות מאוד, הכוללת בעיות תנועה מסוגים שונים (אחרות מאלה הנצפות בהנטינגטון), בעיות בהפרשת הורמונים ומגוון רחב נוסף. דוגמה לתרופה שכזו היא הלופרידול.

הדיכאון עמיד מאוד לטיפולים הרגילים (כגון פרוזאק וכו') אך מגיב לטיפול בהלם חשמלי.

טיפול שיקומי יכול לעזור בתעסוקה, בעיות דיבור, קשיון שרירים ובעיות היציבה.

אתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצירוף הייחודי שמחלה זו מאופיינת בו, כלומר תורשה דומיננטית עם חדירות חלקית, יחד עם הופעה ראשונה של תסמינים בגיל מאוחר, יוצר מגוון של בעיות ביואתיות שהרופא והחולה נאלצים להתמודד איתם:

  • האם אדם שיודע על מחלתו צריך להביא ילדים? לכל ילד סיכוי של 50% לקבלת הגן הפגום. אבחון גנטי טרום השרשתי (Preimplantation Genetic Diagnosis) מאפשר התמודדות עם בעיה זו.
  • האם על הורה לילדים שמבין לראשונה את מצבו לספר לילדיו?
  • האם על ילדים להורה חולה להיבדק גנטית? בדיקה שכזו תיידע אותם ברמת ודאות גבוהה אם יחלו או לא. במקרה של תוצאה חיובית אין טיפול, והדבר נרשם בתיק הרפואי, דבר הגורר בעיות תעסוקה וביטוח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אתר העמותה הישראלית של משפחות חולי הנטינגטון - אתר אינטרנט המיועד למשפחות ואנשי מקצוע המתמודדים עם מחלת הנטינגטון, האתר מכיל מידע בעברית על דרכי התמודדות עם המחלה, עדכונים מתחום המחקר, ושירותים הזמינים למשפחות
  • נטע זך, 40 עותקים עודפים, באתר הארץ - בעקבות גילוי הגן הגורם לתסמונת הנטינגטון נעשים מחקרים לפיתוח שיטות למניעת התפתחות המחלה


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.