מים טריטוריאליים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מים טריטוריאלייםעברית: מים תחומתיים[1] או מים ריבוניים[2]), הם רצועת המים המשתרעת כלפי חוץ מחופה של מדינה חופית, הנחשבת כשטח תחת ריבונות המדינה. לפי אמנת האומות המאוחדות על משפט הים משנת 1982, משתרעת הרצועה למרחק של עד 12 מייל ימי, שהם כ-22 קילומטרים, והמעבר בה אפשרי לספינות זרות (צבאיות ואזרחיות).

למדינה חופית ניתנת שליטה מלאה על מימיה הפנימיים, שליטה במידה פחותה על מימיה הטריטוריאליים, שליטה פחותה מזו על "האזור הסמוך" וזכויות כלכליות מסוימות באזור הכלכלי הבלעדי ובמדף היבשתי.

האמנה נכנסה לתוקף בשנת 1994.

קו מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו המוצא שממנו נמדד המרחק עבור סוגי המים השונים, נקבע כממוצע המים הרדודים הסמוכים לחוף או למימיה הפנימיים של המדינה. ממוצע המים הרדודים יכול להיות במרחק בלתי מוגבל מקרקע החשופה בכל זמן, בתנאי שחלק מהרמה החשופה בשפל אך מכוסה בגאות נמצא בתוך אזור של 12 מייל ימי מקרקע חשופה באופן קבוע.

מים פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדינה הריבונית קיימת זכות הסמכות השיפוטית על מימיה הפנימיים, בהם אסור המעבר לספינות זרות. ימים, אגמים ונהרות המוקפים לחלוטין נחשבים כמים פנימיים, וכן ימים המחברים איים שונים לאורך חוף הים, או ימים הנשקפים לעבר יבשה ממנה נשפך נהר אל תוך הים.

מפרצים מוגדרים כאזורים בהם הים מוקף בלשון יבשה המשתרעת על יותר ממחצית העיגול. מתייחסים אל המפרץ כאל מים פנימיים אם המרחק בין שני צידי לשון היבשה קטן מ-24 מיל ימי (44.448 ק"מ). אחרת, האזור הנמצא בתחום 12 מייל ימי לאורך חוף הים נחשב כמים פנימיים. כל הימים הנמצאים בתחום גבולות האיים הקיצוניים ביותר של מדינה ארכיפלגית, כגון אינדונזיה או הפיליפינים, נחשבים גם הם כמים פנימיים.

מים טריטוריאליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מים טריטוריאליים משתרעים 12 מייל ימי (22.224 ק"מ) כלפי חוץ מקו המוצא.

במים הטריטוריאליים למדינה יש ריבונות וסמכות שיפוט על הים הטריטוריאלי. זכויות אלו משתרעות לא רק על פני השטח אלא גם על קרקעית הים והתת-קרקע, כמו גם אנכית למרחב האווירי. [3]

אין זכות מעבר לכלי טיס שטסים במרחב האווירי שמעל להים הטריטוריאלי של מדינת חוף אלא באישור המדינה.[3]

אזור סמוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור הסמוך (למים הטריטוריאליים; Contiguous zone) מוגדר עד 24 מייל ימי (44.448 ק"מ) מקו המוצא. השליטה על האזור הסמוך מותרת על ידי מדינה חופית על מנת "למנוע הפרה של מנהגיה, חוקיה ותקנותיה הבריאותיים, למנוע הגירה בלתי חוקית ולשמור על כספי הציבור".

אזור כלכלי בלעדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אזור כלכלי בלעדי

האזור הכלכלי הבלעדי ("מים כלכליים") מוגדר עד 200 מייל ימי (370.4 ק"מ) מקו המוצא.

לפני 1982, מים טריטוריאליים הורחבו בצורה בלתי מבוקרת פעמים רבות על מנת לספח פעילויות כגון כרייה במים עמוקים, קידוח ימי, זכויות הדיג (ראו מלחמת הבקלה) ולמנוע שידורי רדיו פיראטיים ממתקנים ימיים מלאכותיים ומספינות עוגנות.

לעיתים קרובות, אזור כלכלי בלעדי הנתבע על ידי מדינה מסוימת, נתבע גם כן על ידי מדינה אחרת.

מדף יבשתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום זה מוגדר עד קצה המדף היבשתי, אך לא יותר מ-350 מייל ימי (648.2 ק"מ), ולא יותר מ-100 מייל ימי (185.2 ק"מ) מעבר לקו בו עומק המים מגיע ל-2.5 ק"מ. כאשר המדף היבשתי קצר או לא קיים, הוא מוגדר עד 200 מייל ימי.

באזור זה יש למדינה שליטה בלעדית על המשאבים הכלכליים בקרקעית הים. אין לה זכות בלעדית על הדייג מעבר לאזור הכלכלי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת נסיכות סילנד והמים הטריטוריאליים של בריטניה בקו 3 המיילים ובקו 12 המיילים

לאורך ההיסטוריה השתנה רוחב הרצועה המוגדרת באופן זה.

מהמאה ה-18 עד אמצע המאה ה-20, מימיהן הטריטוריאליים של האימפריה הבריטית, ארצות הברית, צרפת ומדינות רבות נוספות היו ברוחב של 3 מייל ימי (5.556 ק"מ). במקור, היה זה מרחק הפגיעה של תותח חוף, ומכאן גודל הים הנתבע היה המרחק עליו יכולה הייתה מדינה ימית להגן. אולם, נורווגיה תבעה 4 מיל ימי (7.408 ק"מ) וספרד תבעה 6 מיל ימי (11.112 ק"מ) בתקופה זו.

לוב תבעה בעלות על כל מפרץ סידרה, והייתה בסכסוך עם ארצות הברית בנושא זה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]