מלחמת חצי האי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מלחמת חצי האי היא אחת מהמערכות במלחמות הנפוליאוניות שהתחוללה בין השנים 1807 (או 1808) - 1814. צרפת הנפוליאונית לחמה נגד ספרד ובנות בריתה, אנגליה ופורטוגל, על השליטה בחצי האי האיברי.

המלחמה נודעת בזכות השימוש הנרחב בלחימה על ידי קבוצות קטנות וזריזות ולא במערכה מסודרת. סוג זה של מלחמה כונה בספרדית "guerrilla" ("מלחמה קטנה"), ובעקבותיה נטבע המושג לוחמת גרילה בשפות רבות.

שם המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למלחמה שמות שונים, בהתאם לנקודת המבט הלאומית של הצדדים הלוחמים בה.

באנגלית מכונה המלחמה The Peninsular War או The Peninsular Campaign, כלומר המערכה או המלחמה בחצי האי. בצרפתית היא מכונה Guerre d'Espagne et du Portugal, "מלחמת צרפת ופורטוגל". בספרדית היא נקראת Guerra de la Independencia Española, "מלחמת העצמאות הספרדית", ובקטלונית - Guerra del Francès, מלחמת האיש הצרפתי.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"השניים במאי 1808" מאת פרנסיסקו דה גויה
"השלושה במאי 1808" מאת פרנסיסקו דה גויה

בנובמבר 1807, לאחר סירובו של ז'ואאו השישי, מלך פורטוגל להצטרף לחרם הימי על אנגליה שהטיל נפוליאון, שלח נפוליאון צבא לכיבוש פורטוגל. ליסבון נכבשה בקלות רבה, ובית המלוכה ברח לברזיל, יחד עם רבים מאצילי הממלכה.

המהלך נעשה בתיאום עם ספרד, תוך הבטחה כי חלקים מתוך פורטוגל יוענקו לה בתמורה לתמיכתה במהלך. לאחר השלמת כיבוש פורטוגל הורה נפוליאון לצבאו להשתלט בחשאי על נקודות מפתח במדינה, ולכבוש את המדינה. הצבא הספרדי למרות גודלו הרב ועוצמתו מצא עצמו משותק וללא יכולת להתנגד, היות שהצבא הצרפתי כבר היה בתוככי המדינה. יתירה מזו, מיטב מחיילי הצבא הספרדי היו (כחלק מהעסקה עם צרפת) מוצבים בדנמרק ותחת פיקוד צרפתי. רק שני מחוזות נשארו חופשיים: גליסיה ואנדלוסיה.

המלך קרלוס הרביעי אולץ להתפטר, ואת מקומו תפס בנו פרננדו השביעי. אך, שלטונו לא היה יציב, כך שלמעשה היה שליט בובה של נפוליאון.

ב-2 במאי 1808 החלה התקוממות במדריד, כשאזרחים תקפו את חיילי הצבא הצרפתי, כשהתקוממות זו דוכאה רק למחרת. ה-3 במאי נחקק בתודעה הלאומית כיום של מסע הרג וענישה על ידי הצבא הצרפתי. הדבר בוטא בציורו של פרנסיסקו דה גויה "שלושה במאי 1808", המתאר את הוצאתם להורג של אזרחים ספרדיים חפים מפשע.

הדבר עורר התקוממות בכל רחבי הממלכה, כשמחוז אסטוריאס הזעיר היה הראשון שגרש את הצבא הצרפתי משטחו. תוך שבועות אחדים, בכל רחבי ספרד גורשו ונהרגו חיילים צרפתים, דבר שהכריח את נפוליאון לצאת במלחמה כוללת כנגד ספרד.

ב-1 ביוני כוח צבאי של 65,000 חיילים צרפתיים נשלח לכבוש את ספרד. אף על פי שהכיבוש הושלם, החלה מלחמת גרילה בכל רחבי המדינה וכ-24,000 חיילים מצבאו נהרגו, דבר שגרם לקריסת הצבא כולו. בנוסף, גם הצבא האנגלי, שעד כה נמנע מלתקוף באירופה היבשתית, שלח אף הוא מספר גדודים לסייע למרד הספרדי. ואכן, הצבא הצרפתי נסוג, כשרק נווארה וקטלוניה נשארים בידו. למעשה, בפרק זמן זה מצב הכוחות נטה לטובת הצבא הספרדי ובני בריתו. הכלכלה הספרדית שניזוקה קשות במהלך הכיבוש והמרד, העדיפה שלא לפתוח במלחמה כנגד הצבא הצרפתי, כך שלנפוליאון וצבאו הייתה הזדמנות לחזור ולתקוף.

בנובמבר 1808, נפוליאון, שלו סייעו חיילים מהגרנד ארמה, ניהל מערכה מהירה ומבריקה, תוך שימוש רב בטקטיקת תנועת מלקחיים, כשהוא כובש את ספרד בסערה במה שתואר כ"מפולת של אש ומתכת". עד תחילת דצמבר, הושלם כמעט כיבושה של כל ספרד. נפוליאון הדיח את המלך פרידננד מכסאו, ומינה את אחיו הגדול ז'וזף בונפרטה למלך ספרד.

הספרדים לא קיבלו את המלך החדש שמונה על ידי השלטון הכובש. אמנם היו בספרד גם תומכים בשלטונו של ז'וזף בונפרטה, אשר כונו "חוספינוס", ובאו מקרב הקבוצה שכונתה אַפְרֵנסֶ‏סָ‏דוֹס ("מצורפתים"). אולם, גם הליברלים הספרדים לא ראו ברובם בעין יפה רפורמות שנכפו על ארצם על ידי שלטון זר, וחברו לשמרנים בהתנגדותם הנחרצת לשלטון צרפת וז'וזף בונפרטה.

חלקים גדולים מספרד הוכרזו מחוזות צבאיים, תחת שליטה מלאה של מפקדי צבא שלא היו כפופים לז'וזף בונפרטה אפילו לא באופן רשמי. מצב זה עורר את ז'וזף בונפרטה לבקש ארבע פעמים את התפטרותו, שלא התקבלה על ידי אחיו.

המערכה בחצי האי האיברי נמשכה בעוצמה משתנה במשך חמש שנים. צרפת נחלה תחילה הצלחות, אך לא הצליחה לעקור את ההתנגדות הספרדית ואת הנוכחות הבריטית. ב-1812 החלה הכף נוטה לרעת הצרפתים, שכוחותיהם הידלדלו עקב מסעו של נפוליאון לרוסיה. בקיץ 1812 נפלה עיר הבירה מדריד לזמן מה לידי המורדים, לאחר קרב סלמנקה.

בינתיים, ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון הצליח להכניע את הכוחות הצרפתים בספרד, וגרם להם לסגת עד למעבר להרי הפירינאים ולתוך צרפת. כך למשל, כיבוש העיר בדחוס אחרי המצור עליה היווה נקודת הכרעה לטובת הכוחות האנגלו-פורטוגזיים. הכוחות האנגלו-פורטוגזים כבשו את העיר בורגוס בשלהי מאי, ובתוך כך איגפו את צבאו של ז'וזף בונפרטה, אחי נפוליאון, ואילצו אותו לסגת לעמק בנהר זאדורה. בקרב ויטוריה שנערך ב-21 ביוני 1813, הפסיד ז'וזף בונפרטה ונסוג עם צבאו לסן סבסטיאן. ולינגטון המשיך לרדוף אחרי הכוחות הצרפתיים והבריח אותם מסן סבסטיאן, שנשרפה ונבזזה על ידי הכוחות האנגלים והספרדים. לאחר התבוסה נטש ז'וזף סופית את כס מלכותו ושב לצרפת, שם התקבל בזעם על ידי הקיסר והצטווה לפרוש לאחוזתו ללא תפקיד רשמי.

בחודש יולי 1813 הצרפתים כבר נסוגו אל הרי הפירינאים. מרשל סולט קיבל את הפיקוד על הכוחות הצרפתים והחל במתקפת נגד מוצלחת נגד בעלות הברית, כשהוא מנחיל להם תבוסות בקרב מאיה ובקרב רונססבאייס. למרות ניצחונותיו הוא איבד את המומנטום ונהדף על ידי הכוחות האנגלו-פורטוגזים, ולאחר קרב סוראורן ב-28 ביולי נמלט עם כוחותיו לעבר צרפת.

ב-7 באוקטובר, בעלות הברית נכנסו לתוך צרפת. מיואש מהמצב הקשה, חתם נפוליאון ב-11 בדצמבר על הסכם ולנסי, הסכם נפרד עם ספרד, שבו נאלץ לשחרר ולהכיר בפרדיננד השביעי כמלך ספרד בתמורה להפסקת אש. למרות ההסכם, לספרדים לא הייתה כל כוונה לסמוך על נפוליאון והם הפרו את הפסקת האש.

המלחמה נמשכה ובעלות הברית נחלו ניצחונות בקרב ניבל (10 בנובמבר 1813), קרב באיון (14-10 בדצמבר 1813), קרב אורטז (21 בפברואר 1814), וקרב טולוז (10 באפריל 1814).