גליסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקהילה האוטונומית גליסיה (קהילה אוטונומית)
Comunidad Autónoma de Galicia
סמל

סמל גליסיה
דגל

דגל גליסיה
Spain LaCorunaFromTower.jpg
העיר א קורוניה, מבט ממגדל הרקולס
מדינה / טריטוריה Flag of Spain.svg  ספרד
מושל אלברטו נונייס פייחו
המפלגה העממית של גליסיה(PPdeG)
מחוזות בקהילה אוטונומית 4
בירת הקהילה אוטונומית סנטיאגו דה קומפוסטלה
שפה רשמית ספרדית, גליסית
שטח 29,574 קמ"ר
דירוג שטח בFlag of Spain.svg  ספרד 7
דירוג אוכלוסייה בFlag of Spain.svg  ספרד 5
תאריך ייסוד 28 באפריל 1981
אוכלוסייה
 ‑ בקהילה אוטונומית
 ‑ צפיפות

2,784,169‏  (נכון ל-2008)
94.1 נפש לקמ"ר (נכון ל-2008)
אזור זמן UTC +1
http://www.xunta.es
מיקום הקהילה האוטונומית בספרד

גליסיה (Galicia בספרדית, Galicia/Galiza בגליסית, בשתי השפות נהגה ɡaˈliθja, גלית'יה), "גליציה" במקורות העבריים, ו"גליקיה" במקורות הערביים - קהילה אוטונומית בקצה הצפון-מערבי של ספרד. היא גובלת בקהילות האוטונומיות אסטוריאס וקסטיליה ולאון ממזרח, בפורטוגל מדרום ובאוקיינוס האטלנטי מצפון וממערב.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגליסיה יש כ- 2,795,422 תושבים (2011). צפיפות האוכלוסין הממוצעת, 94 תושבים לקמ"ר, גדולה מן הממוצע בספרד. רוב האוכלוסייה מתרכזת באזור החוף, בעיקר בפרול, א קורוניה וסנטיאגו דה קומפוסטלה, וכן לאורך הריאס לארגאס, במיוחד בפונטוודרה ובויגו. בפנים חבל הארץ האוכלוסייה דלילה מאוד. שיעור התמותה בגליסיה עולה על שיעור הילודה, וממילא האוכלוסייה הגליסית נמצאת בתהליך של הזדקנות.

לאורך ההיסטוריה גליסיה סבלה דווקא מבעיות של עודף אוכלוסין, שהביאו להגירה מסיבית לאמריקה - בעיקר ארגנטינה (עד היום הארגנטינאים מכנים ספרדים בשם Gallegos - בני גליסיה), ברזיל, אורוגוואי, ונצואלה ומקסיקו -- שהגיעה לשיאה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בשנות ה-50 של המאה ה-20 היה גל נוסף של הגירה, הפעם למדינות אירופה. משנות ה-60 ואילך עיקר ההגירה היא לאזורים אחרים בספרד. הגירה זו, שכוללת מטבע הדברים צעירים רבים, היא הסיבה לכך שהאוכלוסייה איננה גדלה. כשלושה רבעים מהגליסים מתגוררים בערים.

גליסיה מורכבת מארבעה מחוזות (provincias):

  • אָ קוֹרוּנְיָה, בצפון מערב גליסיה. בשנת 2002 נמנו במחוז 1,126,064 תושבים, והערים הראשיות הן בירת המחוז א קורוניה (243,000), בירת גליסיה כולה - סנטיאגו דה קומפוסטלה (94,000) ופרול עם 78,000 תושבים.
  • לוּגוֹ, בצפון מזרח גליסיה. בשנת 2002 נמנו במחוז 361,782 תושבים, והערים הראשיות הן בירת המחוז לוגו (89,000 תושבים), ומונפורטה דה למוס שבה 19,800 תושבים.
  • אוֹרֵנְסֶה, בדרום מזרח גליסיה. בשנת 2002 נמנו במחוז 343,768 תושבים, והערים הראשיות הן בירת המחוז אורנסה (108,000 תושבים), ורין (Verín) שבה 13,000 תושבים ואו ברקו דה ולדאורס (13,295 תושבים).
  • פּוֹנְטֶוֵודְרָה, בדרום מערב גליסיה. בשנת 2002 נמנו במחוז 919,934 תושבים, והערים הראשיות הן בירת מחוז פונטוודרה (74,000), אשר באופן יוצא דופן אינה הגדולה שבערי המחוז, ויגו (283,000 תושבים), וילגרסיה דה ארוזה (35,954 תושבים).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש עדויות ארכאולוגיות לקיומו של יישוב אנושי בגליסיה כבר בתקופה הפלאוליתית. במאה ה-7 לפנה"ס הגיעו למקום הקלטים, והתחילה התרבות המכונה תרבות הקסטרוס (castros, כפרים מבוצרים הבנויים מבתי אבן עגולים עם גגות קש). במאה הראשונה לפנה"ס הרומאים כבשו את האזור, כינו אותו בשם גָלָייקִיָה (Gallaecia), וחילקו אותו לשלושה מחוזות, שבירותיהן היו לוקוס אאוגוסטי (Lucus Augusti, לוּגוֹ של היום), ברקרה אאוגוסטה (Bracara Augusta, בראגה של היום) ואסטוריקה אאוגוסטה (Asturica Augusta, אסטוֹרגָה של היום). לפי המסורת, השליח יעקב בן זבדי הביא את הנצרות לגליסיה, אך לפי עדויות היסטוריות הגיעו הנוצרים הראשונים לאזור רק במאה השלישית לספירה. במאה החמישית, עם התפוררות האימפריה הרומית, תפסו את האזור הסוּאֶבים. במאה השישית צורפה גליסיה לממלכה הויזיגותית.

חוף האוקיינוס האטלנטי, גליסיה

במאה ה-8 גליסיה הוחזקה לתקופה קצרה בידי המוסלמים, עד שכבש אותה אלפונסו הראשון ("הקתולי"), המלך הראשון של ממלכת אסטוריאס. במאה ה-9 התגלה בה קברו של יעקב הקדוש (סנטיאגו דה קומפוסטלה). בסוף המאה ה-11 הייתה גליסיה ממלכה עצמאית, תחת המלך גרסיה הראשון. אחרי תקופת שלטונו חזרה להיות חלק מממלכת לאון, אך המשיכה ליהנות מעצמאות יחסית. בתחילת המאה ה-12 עלה מעמדה של גליסיה הודות לפעילותו הפוליטית הנמרצת של הבישוף דייגו חלמירס (Diego Gelmírez). במאה ה-15 נערכו בה מלחמות האירמנדיניוס (Irmandiños), מרידות של בני המעמד הנמוך נגד האצולה, שדוכאו בידי האצולה. עם איחוד ספרד הפכה לחלק אינטגרלי של קסטיליה, וסבלה מדיכוי תרבותי מידי השלטון המרכזי.

בתחילת העת החדשה הייתה גליסיה בשפל כלכלי מתמשך. המלחמות עם אנגליה הרסו את ענפי היין והטקסטיל המסורתיים, פרנסיס דרייק תקף את ערי החוף הגליסיות, ומלחמת העצמאות הפורטוגלית (1640-1649) האיצה את ההדרדרות הכלכלית. גידולים חדשים כמו התירס ותפוח האדמה שיקמו מעט את כלכלתה במאה ה-18. במאה ה-19 התאפיינה גליסיה בנטיות ליברליות מחד גיסא וברצון לשקם את מעמדה של התרבות הגליסית מאידך גיסא. ב-1846 דוכא ניסיון מהפכה. בחצי השני של המאה עבר הדגש של התנועה הלאומית הגליסיאנית מהתחום הפוליטי לתרבותי.

במאה ה-20 החל תיעוש באזור פרול, א קורוניה וויגו, שהביא בעקבותיו עלייה בכוחו של הפרולטריון ואת הקמתן של תנועות אנרכיסטיות. ביוני 1936 אושר במשאל עם חוק לאוטונומיה של גליסיה, שלא זכה להיכנס לתוקף בשל עלייתה של הדיקטטורה הצבאית של פרנקו (בעצמו יליד פרול שבגליסיה). למרות ניסיונות מסוימים לפתח את התעשייה באזור, סבלה גליסיה בתקופה הפרנקיסטית ממיתון קשה. לאחר נפילתה של הדיקטטורה קיבלה גליסיה אוטונומיה, שנכנסה לתוקפה ב-6 באפריל 1981.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השורשים הקלטיים של גליסיה באים לידי ביטוי בשירי עם שונים, ובנגינה בחמת החלילים (הנקרא שם gaita). הקרבה לפורטוגל וההשתייכות רבת השנים אליה הותירו את חותמם בשפה הגליסית. זוהי שפה ממשפחת השפות הרומאניות, שהתפתחה מהלטינית וקרובה מאוד לשפה הפורטוגזית. בשנת 1981 קיבלה הגליסית מעמד רשמי לצד הספרדית. השפה מדוברת גם באזורים שבסביבות החבל, באסטוריאס ובקסטיליה ולאון, וכן במספר קהילות בדרום אמריקה, סך הכל כשני מיליון דוברים. בגליסיה יש שתי קבוצות כדורגל ידועות, דפורטיבו לה קורוניה, המשחקת בליגה הראשונה וסלטה ויגו.

מטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבח הגליסי מתאפיין במאכלי דגים רבים לצד פירות ים. המטבח מושפע ממסורות מודרניות, אך גם ממטבח הקלטי העתיק. קאלדו גאלגו הוא מרק שמרכיביו העיקריים הם תפוחי אדמה וגרלו שהוא סוג של ברוקולי. הגרלו משתתף גם בהכנת מנת לאסון קון גרלוס הכוללת כתף חזיר מבושלת עם גרלוס, תפו"א ונקיקיות צ'וריסו חריפות. סנטולה היא המקבילה המקומית ללובסטר ענק. הוא מבושל על ידי הרתחה בעודו בחיים. לאחר הבישול, מבקיעים את השריון ומערבבים את בשרו. מנה פופולרית אחרת היא התמנון המבושלת באופן מסורתי בסיר נחושת ומוגשת על צלחת עץ.

יש מספר סוגים של גבינות מקומיות, המוכרת ביותר היא גבינת טטילה. גבינות אחרות מפורסמות אף הן. לצד הגבינות ומאכלים מבושלים גליסיה ידועה כיצרנית יינות איכותיים מענבים מקומיים שקשה למצוא מחוץ לגליסיה וצפון פורטוגל.

באזור זה של ספרד נפוצה מסורת של שתיית סיידר אלכוהולי, המשקה נמזג לכוס מגובה רב ונקרא בשפת המקום "סידרה" (Sidra).