משה אלפן

משה אלפן
Elefant Marion
	אין תמונה חופשית
לידה	1918; וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	30 בינואר 2006 (בגיל 88 בערך); כְּפַר סָבָא, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת קארל בפראג

משה אלפן כונה במחתרת 'פיל' (מקודם מרטין אלפנט, בהונגרית: Elefant Márton; וינה, 1918 – כפר סבא, 30 בינואר 2006) היה מן הדמויות הבולטות במחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה (המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה), חבר תנועת השומר הצעיר, נספח כלכלי במזרח אפריקה ומחברי הנהלת קונצרן כור.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה אלפן נולד במשפחה יהודית כבנם של מרכוס אלפנט ושל רייזמן פרידה, המשפחה גרה תחילה בווארין (בהונגרית: Várna; בסלובקית: Varin) ואחר כך בבאזין (בהונגרית: Bazin; בסלובקית: Pezinok). ב־1936 קיבל תעודת בגרות בגימנסיה העברית במונקאץ׳. עד 1939 למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת פראג, הצטרף לתנועת ׳השומר הצעיר׳ ועסק בתחומי החינוך והארגון ובהכנת החברים לחיים בארץ־ישראל במסגרת הכשרות. הוא שירת בפלוגה לעבודת כפייה וב־1941 שימש כמורה לילדים יהודים, שנאסר עליהם ללמוד בבית ספר סלובקי. ב־1942, עם תחילת הגירוש של יהודי סלובקיה ירד למחתרת, הצטייד בתעודות מזויפות וכחבר הוועד המרכזי של תנועתו עסק בארגון פעולות בלתי חוקיות. ב־19 בינואר 1944, לפי החלטת תנועתו, בהיותו דובר הונגרית רהוטה, נשלח לבודפשט והשתלב בפעילות המחתרתית. תחילה נשא זהות בדויה בשם מיכל סולסקי (Michal Soleski), פליט מפולין, ואחר כך פעל תחת השמות יאנוש סאבו ומיהיי ראייץ (Rajec). הוא עסק בעיקר בסיוע לפליטים היהודים מסלובקיה ומפולין.

הוריו ואחותו הגדולה, רוז׳י ובעלה גורשו לאושוויץ. הוריו ניספו ואילו אחותו שרדה. גם שתי אחיותיו הצעירות, אלה ושושנה, היו פעילות במחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה.

בתקופת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1944, נציגי תנועות הנוער הציוניות בבודפשט הקימו את 'ועדת ההגנה'. הוועדה הורכבה מארבעה חברים, לאון בלאט (הנוער הציוני), דב אברהמצ'יק (בני עקיבא), מנחם קליין (מכבי הצעיר), משה אלפן^[1] (השומר הצעיר). למפקד נבחר משה רוזנברג מ-'חוג גורדון'. נקבעו תחומי פעילות ואחריות בין המשתתפים, למקרה של כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, כגון: הקמת בונקרים, אגירת מזון, רכישת נשק, דאגה לתעודות מזויפות.^[2] הייתה זו הנחת היסוד ליצירת מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה (הרזיסטאנס). אחרי כניסת הגרמנים להונגריה ב-19 במרץ 1944 (מבצע מרגרטה), היה משה אלפן פעיל מרכזי בארגון ההגנה וההצלה היהודית. בוויכוח בין התנועות על הקמת בונקרים, הביע התנגדות וטען שהבונקרים במציאות של הונגריה הפשיסטית לא יועילו וישמשו מלכודת מוות לשוהים בהם. הוא עסק ב'רה־טיול', כלומר החזרתם של יהודים לסלובקיה בעקבות הרגיעה שם ובמבצע "טיול", דהיינו הברחת יהודים אל עבר הגבול ההונגרי-רומני ומשם לארץ־ישראל. פעמים רבות נסע בעצמו אל הגבול. הוא ייצג את תנועתו בפורומים שונים של המחרת ושל יהודי הונגריה. אחרי ה-15 באוקטובר 1944, כאשר מפלגת צלב החץ ברשות פרנץ סאלאשי תפסה את השלטון בממלכת הונגריה, עסק בעיקר בהצלת המשרתים בשרות העבודה (עבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי) ובהצלת יהודי בודפשט. הוא היה שותף בהקמת מעונות הילדים בהם מצאו מקלט בתקופה זו של סוף המלחמה אלפי ילדים יהודים, רובם יתומים. משה אלפן הגה וארגן את תחבולת השחרור של חברי המחתרת החלוצית בדצמבר 1944 מהכלא הצבאי המרכזי בשדרות מרגיט. בה חולצו 117 אסירים חברי המחתרת שניצלו ממוות בטוח.

מבצע טיול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשראת המבצע^[3] חצו יהודים רבים באופן עצמאי את הגבול לרומניה. כך ניצלו כ-15,000 יהודים ורבים מהם אף הגיעו לארץ ישראל באותה שנה. המבצע הופסק עת הצטרפה רומניה לבעלות הברית באוגוסט 1944. הגבול הפך לחזית ולא ניתן היה להבריח יותר בבטחה. בין יתר המבצעים להם היה משה שותף היו הקמה, ארגון ותפעול 55 בתי ילדים בחסות הצלב האדום הבינלאומי, בהם ניצלו כ-5,000 ילדים ו-1,000 אנשי סגל, הדפסה וחלוקה של כ-100 אלף תעודות חסות ("שוצפאס"), שחולקו ליהודי בודפשט לקראת סוף המלחמה, משה היה דמות דומיננטית בהנהגת המחתרת שהצילה רבבות יהודים.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שחרור בודפשט על ידי הצבא האדום ב-18 בינואר 1945, עסק אלפן בשיקום תנועתו ובסיוע לחוזרים מפלוגות עבודות הכפייה, ממחנות הריכוז וממחנות ההשמדה. הוא היה פעיל בארגון העלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל במסגרת עלייה ב׳. משה נשא את טובה דיאמנט^[4] ב-1945. השניים עלו לארץ ישראל בשנת 1946 והצטרפו לקיבוץ העוגן. משה עבד תחילה בחקלאות ואחר כך היה מזכיר הקיבוץ, מרכז משק, גזבר ומנהל המפעל "עוגנפלסט". הוא היה גזבר קיבוצי השומר הצעיר עד 1951. ב-1954 העיד במשפט קסטנר. הוא היה פעיל במפלגת הפועלים (מפ"ם) והיה גזבר המפלגה באחת ממערכות הבחירות. ב-1958 הצטרף להנהלת "כור" עד 1974 והיה אחראי על מפעלים רבים, בהם "סולתם" ושותף להקמת "תדיראן". משך תקופה זאת שהה ב־1962 בלונדון ולמד שם כלכלה.

פעילות דיפלומטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1964 מינתה שרת החוץ דאז גולדה מאיר את משה כנספח של ישראל לענייני כלכלה של ישראל למדינות מזרח אפריקה והוא ישב בקניה, אוגנדה וטנזניה. היה זה לאחר האסון בו נהרג בתאונת דרכים בנו הבכור של משה, אברי בן ה-17. שנתיים וחצי שהתה המשפחה בניירובי. משה השכיל לייצר קשרים חברתיים עם הנהגת קניה, עם הנשיא קניאטה ועם שרי הממשלה, ויצר קשרים כלכליים בין מדינות האזור לישראל. הוא הביא למזרח אפריקה את "סולל בונה", יזם פרויקטים כהקמת מלון הילטון בניירובי וסלילת כבישים, ויזם עסקים מגוונים נוספים.

פעילות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1967 חזר אלפן מהשליחות לקיבוץ העוגן. שר המסחר והתעשייה זאב שרף ביקש מהקיבוץ לאשר למשה להתמנות למנכ"ל חברת הייצוא אלדא. הקיבוץ סירב, ובאותו לילה החליט משה, בלב כבד, לעזוב את הקיבוץ. כשרכשה כור את אלדא התמנה משה למנכ"ל "סולכור" ולאחר מכן למשנה למנכ"ל כור ועמד בראש כור סחר. עקב חילוקי דעות מקצועיים פרש מכור ב-1974. הוא הקים חברה לייעוץ כלכלי והיה שותף בעסקים רבים.

אלפן היה פעיל בהנצחת זכרה של מחתרת תנועות הנוער בהונגריה. בשנת 1984 היה שותף בהקמת עמותה להנצחת המחתרת. הוא היה יו"ר המוזיאון לתולדות יהדות הונגריה, שהוקם בצפת.

ב-1994 הדליק משה אלפן משואה בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בשנת 1995 נפטרה טובה אשתו ממחלת הפרקינסון, אחרי שמשה דאג לה במסירות שנים ארוכות. משה נשא את ליה שנתיים מאוחר יותר. משה אלפן נפטר בשנת 2006, בגיל 87. הוא הותיר שני בנים ושישה נכדים ונכדות.