משתמש:ZoharBarB/טיוטה

נשות דוד

הרעיון הכללי של נישואין הוא למצוא שותף לחיים. תלוי בתרבות- לפעמים השותף נבחר מסיבות כלכליות, מדיניות, חברתיות ולפעמים אפילו מאהבה.
עוד נקודה חשובה ברעיון הנישואין היא נאמנות לשותף אחד איתו בוחרים לבלות את החיים.
אך עם השנים הרעיון נשבר ואנשים שמתחתנים פעם אחת נדירים יותר ויותר.
כיום, אלו שמתחתנים יותר מפעם אחת לרוב מתחתנים פעמיים, אולי שלוש.
בימי התנ"ך, היה ביקוש גבוה לגברים ממעמד גבוה מאחר ומלכים היו מתחתנים בין שלוש ועד מאה פעמים בתקופת חיים אחת.
אחד המלכים היותר פופולריים שעליהם מסופר בתנ"ך, דוד בן ישי, התחתן שמונה פעמים עם שמונה נשים שונות ולכל אחת סיפור משלה. וגם בעל אחד....?
כמובן שחוץ מהן היו לדוד נשים שלא נזכרו בשמן, נשים שרק כמעט נישא להן (כדוגמת מרב), וכן פילגשים שילדו לו "בנים ובנות".

מיכל בת שאול- אישה מספר 1

סיפורה של מיכל בראשיתו הוא סיפור אהבה ונאמנות לדוד. לפי המסופר בתנ"ך,‏ מיכל ניתנה כאישה לדוד לאחר שהבטחתו של שאול להשיא לו את בתו הבכירה, מרב, לא נתקיימה מאחר שנישאה לאיש אחר, עדריאל המחולתי.
מיכל היא הדמות הנשית היחידה במקרא אליה מיוחסת באופן מפורש (תוך שימוש בשורש ‏א.ה.ב) ‏אהבה כלפי בן זוגה - ”וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֶת-דָּוִד” (שמ"א יח כ)‏
כך שנישואין אלו נעשו ממטרות מגוונות:
דוד רצה להינשא למיכל כדי להיות היורש של שאול.
שאול לעומת זאת, אישר את הנישואין כדי ‏שיהיה לו יותר קל להתנקש בחיי דוד או כדי להפוך את מיכל למרגלת, שני דברים אשר מוכחים פעמים ‏רבות לאורך הסיפור.
”ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש” (שמואל א י"ח כ"א)
”ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלישתים” (שמואל א י"ח כ"ה)
ומיכל רצתה להינשא לדוד מאחר ואהבה אותו בכל ליבה.
בידיעה ששאול רודף את דוד להמיתו, מיכל ארגה רשת ריגול בבית אביה כדי להציל את בעלה.‏ וכך, כאשר ניסה שאול שלח שומרים לבית דוד ואנשים להרגו,‏ מיכל הצילה את חייו.
היא סייעה לו להימלט דרך החלון, וחיפתה עליו בכך שהניחה במיטתו תרפים מכוסים, על מנת ליצור רושם שהוא חולה במיטתו. כשנחשפה התרמית שלה, נאלצה לספר לאביה שדוד אילץ אותה לעזור לו תחת איומי מוות.
לאחר שנמלט דוד מידי שאול והסתתר אצל הפלשתים, השיא אותה שאול בשנית לפלטיאל בן ליש.
‏ לאחר מות שאול ותפיסת המלוכה בידי דוד, דרש הוא לקבל אותה בחזרה מידי אשבעל, בן שאול.‏
כמוהר נישואין, דרש שאול מדוד מאה עורלות פלשתים, מתוך תקווה שהדבר יביא למותו של דוד ‏בקרב והוא לא יוכל להינשא למיכל, אך לשווא.‏
במהלך הזמן חלה תפנית במערכת היחסים בין דוד ומיכל- אהבתה התמימה של מיכל לדוד, הופכת לבוז.
בספר ספר שמואל ב', פרק ו', דוד מנצח באחת ממלחמותיו החשובות, ומעלה את ארון הקודש לירושלים. בפרק זה הופכת אהבתה של מיכל לספֵק לעג ספק בוז, כאשר מיכל בזה לדוד על האופן שבו רקד לפני הארון, שלהשקפתה אינה הולמת את מעמדו כמלך.
כששב דוד לביתו נזפה בו מיכל על התנהגותו. דוד הצהיר כי כל מעשיו היו לכבוד האל, והוא היה נכון להשפיל את עצמו אף ‏יותר מכך. הדבר מוביל לריב בין השניים.
דברי המריבה של דוד ומיכל, הרשומים בספר שמואל, נשמעים צורמים: ‏‏
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4, 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר - מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת ‏עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל - לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת ‏אוֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת ‏אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה” (שמואל ב).
הסיפור מסתיים במילים:
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוט
פרמטרים [ 3 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ

— שמואל ב

.
‏ יש המפרשים את הפסוק כאילו ביום מותה ילדה ילד, אם כי ברשימת נשות דוד וילדיהן היא אינה מוזכרת כלל.

התואר, בת-שאול, חוזר שלוש פעמים כביכול מרמז שלמרות הריב המשפחתי, מיכל תמיד תהיה בת-‏שאול אולם התואר "אשת-דוד" הוא בר חלופה עבורה.‏
מפרשים אחרים האמינו שמאחר ולמיכל לא היו ילדים, כינוייה כבת שאול מסמל את ירידת בית שאול ‏לטימיון ועליית בית דוד.
לפי מסורת תלמודית מיכל בת שאול הניחה תפילין.‏ האר"י מסביר זאת בכך שהייתה לה נשמה מעלמא דדכורא (=נשמה מעולם הזכרים).

אחינועם היזרעלית- אישה מספר 2

אחינועם היזרעאלית הייתה אשתו של שאול, אמם של יהונתן, מירב ומיכל, ואז נישאה בשנית לדוד וילדה לו את אמנון.
לפי המסופר, מקורה ביזרעאל אשר בדרום יהודה, ומכאן כינויה.
לאחר מעשה פילגש בגבעה, נהרגו כמעט כל בני בנימין, פרט לשש מאות איש שברחו לצוק ‏והתחבאו ‏שם.
לאחר תפיסתם, נשבעו כל ישראל שאיש לא יתן את בתו לבני שבט בנימין.
בני בנימין ‏עשו תשובה, ‏והיה חשש שהשבט יכחד. לכן מצאו חכמים פתרון הלכתי, לעקוף את השבועה.
השבועה ‏הייתה, ‏שבנות ישראל לא תינתנה לבני בנימין. אמרו חכמים, הן אמנם לא תינתנה, אלא תילקחנה על ‏ידיהם, כי ‏על לקיחה - לא הייתה שבועה.
גילו חכמים לבני שבט בנימין, את המקום הסודי שבנות ‏ישראל רוקדות ‏בשילה. המקום לא היה ידוע, כדי למנוע הפקרות. נשלחו לשילה אך ורק בחורים הגונים ‏וישרים. בני ‏השבט הלכו לקחת להם נשים משם. רש"י מביא את המדרש ששאול היה ביישן, צנוע ‏וצדיק, ולא היה ‏מסוגל לחטוף לעצמו נערה. אשתו לעתיד היא שעשתה זאת ”כשחטפו בני בנימין ‏מבנות שילה שיצאו ‏לחולל בכרמים, היה שאול ביישן ולא רצה לחטוף, עד שראתה היא עצמה, והעיזה ‏פניה ורדפה אחריו”.‏
מהקללה שהטיח שאול בבנו יהונתן: ”ויחר-אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן-נעות המרדות הלוא ידעתי כי-בחר אתה לבן-ישי לבשתך ולבשת ‏ערות אמך”
אנו לומדים על אחינועם שנחשבה מורדת, מעוותת מוסר ולא צנועה בעיני שאול, ושלא חינכה את ילדיו ‏כפי שרצה, ועל כן הם פגומים. ובגלל שיהונתן לא מסכים עם דעותיו של אביו, חיי אחינועם היו חיים קשים.

עתה ‏יאמרו השומעים, שאתה אוהב אדם שאני שונא, כי אינך בני, ויהיה זה בשתך ובושת ערות אמך שיאמרו ‏שזנתה...

שאול בעלה היה מכה את אותה ואת בנו יהונתן ומאיים עליהם, אך למרות זאת, יהונתן היה המגן של אמו, ולא היה עובר בשתיקה על פגיעה באמו. שאול אינו מכבד את אשתו ומכנה אותה לעיני כל בכינויים פוגעים ‏ומעליבים, עד כדי "החשדתה" בזנות. מלבד שאול, כולם נהגו בכבוד יתר מאחר והייתה אשת המלך.
”וידבקו פלשתים את-שאול ואת-בניו ויכו פלשתים את-יהונתן ואת-אבינדב ואת-מלכישוע בני שאול”
‏ בניה נהרגו יחד עם אביהם במלחמה ולא ניתנו לקבורה, בתה מירב כנראה נפטרה מוות טבעי, בתה מיכל ‏נענשת בעקרות וניתנה בהיותה אשת איש לאיש אחר. בכל זאת איננו שומעים דבר על אשה זו, שממנה ‏יצאו צדיקים כיהונתן ומיכל, והיא חמותו של אדם צדיק. לא נכתב עליה דבר והיא לא אמרה מילה.‏
היא נישאה לדוד בסוף ימי נדודיו במדבר יהודה, כמסופר בספר שמואל א':

שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”ואֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם-שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים” (שמואל א)
בפשיטת העמלקים על צקלג, כאשר דוד ואנשיו לא היו בעיר, נשבתה אחינועם יחד עם יתר אנשי צקלג, ועם אשת דוד השנייה - אביגיל.
לאחר מרדף אחר העמלקים, הצילו דוד ואנשיו את אחינועם ואת שאר השבויים.

אביגיל אשת נבל- אישה מספר 3

על פי המסופר בספר שמואל, אביגיל הייתה נשואה לנבל, אשר היה איש עשיר אך רע וקר.
היא לעומתו, תוארה כאישה יפה וחכמה במיוחד.
דוד שלח עשרה נערים לברך את נבל, ובקשו שבחג ‏הגז יזכור לטובה גם אותו ואת נעריו ייתן להם חלק ‏מהגז.
נבל מסרב ואף מזלזל בדוד, אשר נעלב ופוקד על אנשיו לקחת נשק והם הולכים לכיוון בית נבל.
אחד מנערי דוד מספר לה על הסכסוך של דוד עם נבל ועל החלטתו של דוד, לפגוע בנבל ובבני ביתו.
‏אביגיל ממהרת לקראת דוד שצעד עם ארבע מאות חמושים במטרה להרוג את נבל בעלה, והצליחה לשכנע אותו שלא להרוג את נבל, לאחר שזה סירב להצעת נערי דוד.
בנאומה של אביגיל לדוד שני חלקים:‏
החלק הראשון מכוון אל ה', אביגיל מסכימה עם דוד שנבל עשה מעשה ‏רע ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוקים כ"ד–כ"ח.
החלק השני מכוון אל העתיד בו מונעת אביגיל מדוד לשפוך דם ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוקים כ"ח–ל"א.
בחלק זה מציגה אביגיל את טובתו האישית, שישמור על ידיו נקיות מדם.‏
המחבר המקראי מתאר את פגישת דוד ואביגיל באריכות יתרה, במיוחד את נאומה בפני דוד. בראותה ‏את דוד ממהרת אביגיל בכל פעולותיה. השורש מ-ה-ר הוא שורש מנחה בפרק.
לא רק הזריזות ‏מאפיינת את אביגיל אלא גם את הכבוד, שהיא רוחשת לדוד.
היא יודעת להחניף ולהפגין התנהגות ‏כנועה, וכן היא מרבה להשתחוות לפני דוד.
אביגיל פותחת בנאומה בקבלת אחריות עוון בעלה, על ‏עצמה,
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”וַתִּפֹּל, עַל-רַגְלָיו, וַתֹּאמֶר, בִּי-אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָו‍ֹן.
בכפל מילים היא משמיעה את דבריה ‏לדוד: וּתְדַבֶּר-נָא אֲמָתְךָ, בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע, אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ” (שמואל א).
היא מבקשת כי דוד לא ישים לב לנבל ואף מגנה ‏על בעלה
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא--נָבָל שְׁמוֹ, ‏וּנְבָלָה עִמּוֹ” (שמואל א).
היא דורשת את שמו של בעלה לגנאי ובכך נופלת האשמה על נבל.
באמצעים רטוריים ‏משכנעת אביגיל את דוד להימנע משפיכות דמים.
היא מכנה אותו 'אדוני' ארבע עשרה פעם, ואת עצמה ‏‏'אמתך' או 'שפחתך' שש פעמים.
אביגיל מציינת כי היא לא נכחה במפגש בין עבדי דוד לנבל.
היא ‏מברכת מצד אחד את דוד , שה' מנע ממנו שפיכות דמים ומצד שני היא מאחלת לו , שכמו נבל כך יהיה ‏סופם של כל אויביו.
בנאומה היא מפנה את תשומת לבו של דוד לאויבים קשים יותר מבעלה. אביגיל ‏משכנעת את דוד להימנע משפיכות דמים , כי מאחר שה' הועיד אותו למלוכה , עליו להימנע משפיכות ‏דמים.
אביגיל מסיימת את דבריה במסר של איסור שפיכות דמים, הפתרון לטעמה הוא במשפט האל. ‏ה' הוא שיציל את דוד ויפגע באויביו
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, ‏וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע” (שמואל א) בכך אף רומזת לניצחונו של דוד על גוליית, באמצעות הקלע ‏דוד מודה לאביגיל על שמנעה ממנו שפיכות דמים.‏ כשנבל שמע מה עשתה אביגיל, הוא מת.
לאחר מותו של נבל, שלח אליה דוד את נעריו וביקש ממנה להינשא לו. אביגיל הסכימה ונישאה לדוד.
‏ אביגיל ילדה לדוד בן אחד בשם כלאב, המכונה בספר דברי הימים דניאל.‏
על פי חז"ל, הייתה אביגיל אחת משבע נביאות שקמו לישראל.
שתי דמויות בתנ"ך נושאות את השם אביגיל, ושתיהן קשורות לדוד:
האחת היא אחותו של דוד, ואמו של עמשא בן יתר{{הערה|לפיספר דברי הימים א', פרק ב', פסוק ט"ז.
יש המשווים את חוה ואביגיל מאחר וחוה הייתה האישה הראשונה הצליחה בקלות רבה לשכנע את בן זוגה לאכול מהפרי האסור ובכך הפכה את בני האנוש ליצורים בוגרים האחראים למעשיהם ולכלכלתם.
אביגיל הייתה צריכה להשקיע מאמצים רבים ולבנות נאום על מנת להניא את דוד ממעשה דמים.
שתי הנשים הללו, חווה ואביגיל, הראשונה בחכמתה וביצר הסקרנות שניחנה בו שינתה את פני האנושות.
השנייה שינתה את ההיסטוריה של עם ישראל. לולא חכמתה של אביגיל יתכן ששושלת בית דוד לא הייתה קמה.

מעכה בת תלמי- אישה מספר 4

מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי היא אשתו הרביעית של דוד המלך, אם ילדיו תמר ואבשלום.
מעכה בת תלמי הייתה יפת תאר. היא לקחה את דוד במלחמה עם גשור, נכנסה להיריון וילדה את תמר.
‏”וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר”
לאחר מכן התגיירה וילדה את בנם השני, אבשלום.

שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”...וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן-מַעֲכָה בַּת-תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר” (שמואל ב).
למרות שאבשלום מצוין לפני תמר, תמר היא הבכורה. הפרשנים המאוחרים של מדרש תנחומא נוקטים גישה מרחיבה וקובעים כי: "שכן מצינו בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום, שביקש להרוג אותו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי ושבע בן בכרי, ואחיתופל, ומפיבושת, ואיש בשת, והשליט צבא על כל בית שאול"
על פי פרשנות אחרת התחתן דוד המלך עם מעכה כחלק ממערכת של בריתות עם שליטים שכנים על מנת לבצר את מעמדו כמלך ישראל.
אמנון, בכורו של דוד ואחינועם, התאהב בתמר ואנס אותה. לאחר היוודע מקרה האונס נקט דוד עמדה ניטרלית.
הוא לא הפעיל את סמכותו כהורה ומלך על מנת להעניש את האנס ולא עשה כל צעד על מנת לתקן את העוול.
את מקומו תפס אבשלום. הוא הכניס את תמר לביתו ונמנע מלהיות במגע עם אמנון. לאחר שנתיים שבהן ישבה תמר בבית אבשלום ארגן אבשלום חגיגה לרגל הגז בבעל חצור, אליה הזמין את כל אחיו הנסיכים למשתה. קודם לכן נתן אבשלום לנעריו הוראה להרוג את אמנון בעת שהוא יהיה שיכור. לאחר שביצע את זממו ברח אבשלום לבית סבו המלך תלמי בגשור.
יואב הוא היוזם את החזרת אבשלום, מאחר ודוד לא מוצא את השגוי בחזרת אבשלום לסבו. ובאמצעות אישה חכמה המטפטפת לאזני המלך דברי משל ‏ודברי חנופה מצווה המלך ליואב להחזיר את אבשלום מבית סבו מגשור.‏
לאחר חזרתו מהגלות, ומשהוסרו שאר המתחרים על הכתר מדרכו, מרד אבשלום בדוד והצליח לתפוס את השלטון. בקרב מכריע שנערך בין צבאות שני הצדדים הובס צבא המורדים ואבשלום הוצא להורג במצוות יואב בן צרויה.

חגית- אישה מספר 5

חגית הייתה אחת מנשות דוד, אֵם אדניהו. מכיון שלא נתפרש מקום מוצאה מאמינים שהייתה חברונית.
את הפסוק ”וְאתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם”, יש המבינים ממנו שחגית הייתה גם אֵם אבשלום.
אדניהו היה יפה תואר ביותר. אביו מעולם לא גער בו על מעשיו, גם כשעשה מעשים רעים, ועל כן, ניסה לקחת את המלוכה גם כשידע שהיא אינה מגיעה לו. איננו שומעים שום התייחסות של חגית למעלליו של בנה, לא לפני מרידתו באביו ולא אחריו.
”ולא הכעיסו כשהיה עושה שום דבר רע, לא היה מכלימו ומיסרו,” לאמר "מדוע ככה עשית", לפיכך יצא לדרך רעה ולמרוד באביו, כי יודע היה אדניהו כי דוד אמר להמליך שלמה, אף על פי שלא הודיע דוד המלוכה עדיין, אבל חשב בלבו: אבי אוהב אותי ולא גער בי מימי, אכנס בדבר המלוכה בימיו, ואם לא ירע לו, ידעתי שאני אמלוך.

אדניהו מרד באביו דוד ונהרג במצוות דוד אביו על ידי שלמה אחיו.
אבשלום היה מודל לחיקוי לחגית אם אדניהו, והיא חינכה את אדניהו שיתנהג בדיוק כמותו.
על כן אין פלא בזאת שרצה למלוך, בדיוק כמו אחיו שנולד לפניו – אבשלום.
העובדה שאמו גדלה אותו אחרי אבשלום, והתנהג במנהגיו ובמדותיו, ולזה אמר 'וגם הוא טוב תאר מאד' כמו אבשלום, שהיה יפה תאר מאד, כמו שזכר במה שקדם הנה כמו שחשב אבשלום שימלוך אחר דוד, מפני רוב יופיו כמו, שחשב אדניהו.

אביטל- אישה מספר 6

במקרא לא מסופר רבות אודות אביטל מלבד היותה אשתו השישית של דוד המלך אשר ילדה לו את שפטיה.
למרות זאת היא ראויה לציון, הרי התנ"ך נקב בשמה.

עגלה אשת דוד - אישה מספר 7

עֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד הייתה השביעית מנשות המלך דוד ואמו של בנו יתרעם.
בין נשות דוד שנמנות בספר שמואל ב' היא היחידה שלאחר שמה נמסר כי היא אֵשֶׁת דָּוִד וכך היא מכונה גם בספר דברי הימים א'.
מוצאה של עגלה אינו ידוע ולא ברור מדוע כונתה אשת דוד. מספר חוקרים טוענים כי היה בתחילה היה כתוב שמו של בעלה הראשון ולאחר מכן שמו הוחלף בדוד כמו אצל אביגיל אשת נבל הכרמלי.
לדעת חז"ל עגלה היא מיכל בת שאול. למה נקרא שמה עגלה? שחביבה עליו כעגלה.
וכן הוא אומר ”לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי” בפירוש נוסף אשר מתבסס על חז"ל בזיהוי עגלה כמיכל: ולפי שהייתה ראשונה יעודה לו, ועוד הייתה בת מלך.
‏ חז"ל אף פירשו את שמה של מיכל במדרש הבא: כי הייתה ממלטת את דוד מן הבית, לכן קורא את מיכל עגלה, שלא הייתה עליה עול אביה אלא קינטרה אותו במדרש שמואל ניתן הסבר אחר מדוע נקראה מיכל, עגלה : למה נקראה מיכל, עגלה? על שפעתה לפני אביה ואמר לו ”אבא, לא היה לך להשיאני לאדם בעולם, אלא לליסטים שלך השיאתני? שלף חרבו עלי ואמר לי: אם אין את מבריחה אותי, הריני ממיתך”.
שמותיהן של דמויות רבות במקרא נקראו על שמות חיות.
עגלה נקראה כנראה על שם עגל, בדומה לרחל ולאה.
‏ רד"ק בפרשנות לשמואל ב', י"ב: "את נשי אדוניך - עגלה אשת שאול כמו שפירשנו ומיכל בת שאול ושתי הנשים של שאול היו האחת היא אשתו והאחת בתו או נאמר כי גם רצפה פלגש שאול לקח דוד לאשה כדברי הדרש שכתבנו"

בת שבע- אישה מספר 8

בַּת שֶׁבַע היא דמות מקראית, אשתו של אוריה החתי ולאחר מכן של דוד המלך, ואמו של שלמה המלך.
מוזכרת בעיקר בספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק י"ב וב{{תנ"ך|מלכים|א|ב}}.
היא אשתו של אוריה החיתי, שהיה מפקד צבא ביבוס, ואולי נכדתו של אחיתופל הגילוני, יועצו של דוד המלך.
ייתכן שבראשיתה אין היא בת משפחה ישראלית, אלא בת משפחה חיתית שעברה לשירותו של דוד לאחר כיבוש ירושלים.
רמז לאפשרות זו בשמה הנוכרי של בת שבע כפי שמופיע בספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ה': בת שוּעַ בת עמיאל.
דוד חשק בה לאחר שראה אותה מגג ביתו רוחצת, הביאה לארמונו ושכב עמה. משהרתה לדוד נקרא אוריה משדה הקרב, כדי שיהיה עם אשתו וכך ייחשב הילד לשלו.
אולם אוריה סירב, ודוד ציווה על יואב שר צבאו להציב אותו בעמדה שבה ייהרג בקרב:
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו וניכה ומת” (שמואל ב).
אוריה אכן נהרג בקרב, ולאחר מותו נשא דוד את בת שבע לאשה והיא ילדה לו בן.
אז שלח ה' את נתן הנביא אל דוד, ובמפגש בין השניים הוכיח נתן את המלך על מעשיו הבלתי ראויים.
תוכחת הנביא הוצגה באמצעות משל "כבשת הרש". במשל זה תוארו שני אנשים, האחד עשיר, שבבעלותו כמות רבה של צאן ובקר, והשני עני, שבבעלותו כבשה אחת בלבד. הכבשה האחת היתה כל עולמו של העני, והיה לה תפקיד מכריע בחייו ובחיי משפחתו.
על פי המשל, האדם העשיר, שנאלץ להעניק לאחד מאורחיו כבשה, בחר שלא לוותר על רכושו.
במקום זאת גזל את כבשת העני והעניקה לאורח; דוד, שלא הבין בתחילה את כוונתו של נתן, הכריז עם סיומו של הסיפור כי יש להמית את העשיר בגין העוול שעשה. אז פנה נתן אל דוד ואמר לו כי הוא עצמו החוטא אליו מכוון המשל: ”אתה האיש... מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני, את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה, ואתו הרגת בחרב בני עמון”.
נתן הוסיף ובישר לדוד על עונשו - קביעת תקופת מלוכתו כתקופת מלחמות בלתי פוסקות: ”לא תסור חרב מביתך עד עולם” כעונש מיידי על חטא דוד, מת הרך הנולד, בנם של דוד ובת שבע.
לימים, בעקבות וידויו וחזרתו בתשובה של דוד, ילדה בת שבע בן אחר, שלמה, שהיה יורשו של דוד במלוכה.
מאות שנים מאוחר יותר, נאלצו חז"ל וממשיכיהם, פרשני התנ"ך, להתמודד עם ההיבט הבעייתי באישיותו של דוד כפי שהוא משתקף בסיפור יחסיו עם בת שבע.
מביניהם, יש שסינגרו על התנהגותו וניסו להצדיק אותה, או לפחות לספק לה הסבר נסיבתי, ויש שהסתייגו ממנה, ובחרו בעמדה הביקורתית בה נקט נתן הנביא.
בימי זקנתו של דוד, כאשר עלתה שאלת ירושתו, הפך נתן הנביא לבן ברית של בת שבע.
הם חברו יחד כדי להזכיר למלך שהבטיח לשלמה את כסאו, ושכנעו אותו להמליך את בנו טרם מותו.
בכך הפרו את עצת אלה שביקשו להמליך את אדניה, אחיו החורג של שלמה.
אחרי מות דוד ביקש אדניה, באמצעות בת שבע, לשאת את אבישג השונמית (פילגשו של דוד בזקנתו), ובכך לקבע את מעמדו כיורש.
בת שבע אמנם התערבה אצל בנה שלמה המלך למען אדניה אך ללא הועיל: אף כי שלמה כיבד את אימו והאזין לבקשתה, הוא שלח להרוג את אדניה (ואת יואב בן צרויה ושמעי בן גרא). בנם הראשון של דוד ובת שבע מת ובנם השני הוא שלמה.
לפי ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ה', בת שבע ילדה לדוד ארבעה בנים: שמעא, שובב, נתן ושלמה.
שלמה נבחר מבין כל בני דוד והפך ליורשו. בת שבע הייתה גבירה מכובדת מאוד בבית שלמה.
בספר שמואל היא מתוארת כדמות פסיבית שנלקחת אל המלך, ואילו בספר מלכים היא מתוארת כדמות אקטיבית ודומיננטית שהשפיעה על דוד המלך להכתיר את בנה שלמה למלך, ובזה למנוע את הכתרתו של אדניהו.

יהונתן בן שאול- בעל מספר 9

פגישתם של דוד, לימים מלך ישראל, ויהונתן, בנו של שאול המלך, מתוארת מיד לאחר תיאור הקרב בין דוד וגולית: ”וַיְהִי, כְּכַלּותוֹ לְדַבֵּר אֶל-שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; ויאהבו יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ”
עוד קודם לפגישה זו הופיע דוד בבית שאול, כאשר נקרא לנגן בפניו בכינור אך התנ"ך אינו מספר לנו על פגישה בין דוד ליהונתן בשלב זה. רד"ק מציין שעד לפסוק העוסק ביהונתן ודוד מסופר על "יונתן", ומפסוק זה ואילך מסופר על "יהונתן", אך אינו מציע הסבר לשינוי זה.
סיפור אהבתם זה לזה, כפי שהוא מתואר בתנ"ך, מופלא בעוצמות הרגשיות המופיעות בו.
בשלהי המאה העשרים הועלתה פרשנות בדבר אפשרות למערכת יחסים רומנטית בין דוד ויהונתן.
עמדה זו יוצגה על ידי אנשים התומכים בשוויון זכויות חברתי, אך עד היום נתון הוויכוח על היחסים בין דוד ויהונתן.
בקשר בין דוד ויהונתן ניכר אופיו העצמאי של יהונתן. בניגוד לאביו שמפגין עוינות רבה כלפי דוד, יהונתן רואה בו את המלך העתידי ומוכן להתבטל לפניו ולהיות לו למשנה, מה שמעורר את תרעומתו של אביו כלפיו.
יהונתן דבק בעמדתו ומוכן להתעמת עם אביו, שמפגין יחס דיכוטומי אל דוד, מצד אחד מבקש להרגו ומצד שני לקרבו.
לעתים יהונתן מצליח לשכנע את אביו בתומתו של דוד, כאשר הוא מסנגר על דוד לפניו. תגובתו של שאול בפעם אחת היא שבועתו בשם ה' שלא יפגע בדוד.
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי ה' אִם יוּמָת” (שמואל א)
ולעתים הוא נכשל במאמציו, כאשר הוא מזכיר את דוד בסעודת ראש החודש המלכותית, מתבררת שנאתו הגדולה של שאול לידידו:
”יִּחַר-אַף שָׁאוּל, בִּיהוֹנָתָן, וַיֹאמֶר לוֹ, בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי-בוחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ, וּלְבושֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. לא כִּי כָל-הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה, לא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ; וְעַתָּה, שְׁלַח וְקַח אותוֹ אֵלַי--כִּי בֶן-מָוֶת, הוּא”
יהונתן מתעמת עם אביו ואומר: "למה יומת מה עשה". שאלה הגוררת התפרצות זעם של שאול, המנסה להכותו בחניתו.
בעקבות כך ועל פי ההסכמה המוקדמת ביניהם, מדווח יהונתן לדוד כי לאור יחסו של אביו אליו, חייו בסכנה.
שאול מנסה להרוג את דוד כאשר הוא מנגן לפניו.
אצילות נפשו וותרנותו של יהונתן יורש העצר של המלכות, מומחשת בכך, שהוא מוכן לוותר על יעודו להיות מלך ישראל, כאשר הוא נוכח בכישוריו של דוד העולים על שלו.
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”...וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן” (שמואל א).
דבר שלא היה נהוג ונפוץ באותם ימים, שבהם היה נהוג להתנקש לעתים אף בחיי אחים על מנת לזכות במלכות.
דבר זה הוא יוצא דופן וחסר תקדים, בפרט לאור גבורתו הרבה וכישוריו הצבאיים והמנהיגותיים של יהונתן.
אהבת דוד ויהונתן מתוארת בפסוקים אחדים, כגון:

שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”וַיִּכְרות יְהוֹנָתָן וְדָוִד, בְּרִית, בְּאַהֲבָתוֹ אותוֹ, כְּנַפְשׁוֹ” (שמואל א)
שאול המלך הורה להמית את דוד, אך יהונתן המרה את פי אביו והסתיר את דוד:
"
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4, 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ; וְעַתָּה הִשָּׁמֶר-נָא בַבֹּקֶר, וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ” (שמואל א)

שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4, 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”וַיִּכְרות יְהוֹנָתָן עִם-בֵּית דָּוִד; וּבִקֵּשׁ ה' מִיַּד אויְבֵי דָוִד. וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אותוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ” (שמואל א)

שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4, 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל. וַיּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד, לֵךְ לְשָׁלוֹם: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ, בְּשֵׁם ה' לֵאמר, ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם” (שמואל א)
דוד, שרבים הביעו אהבה כלפיו, אינו מצוטט בתנ"ך כאיש של רגשות ואינו מגיב לאהבתם הרבה של אחרים כלפיו, פרט למקרה אחד - לאחר מותו של יהונתן בשדה הקרב נושא דוד את קינתו, ובה הוא מבכה את שאול ויהונתן, ואומר:
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוטון
פרמטרים [ 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ”צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאוד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים” (שמואל ב)
הפרשנות הקלאסית רואה את אהבתם של דוד ויהונתן כאהבה אפלטונית ולא גופנית, ומציינת אותה כמופת לאהבה שאינה תלויה בדבר.
למרות האזכורים בספר שמואל למגע פיזי בין שניהם, שכלל חיבוקים ונשיקות, אין רמיזה כאן על מערכת יחסים מינית.
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוט
פרמטרים [ 3, 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן

— מסכת אבות

אמנם, על פניו אין ההשוואה בין שני המקרים דנה בהכרח באהבה הומוסקסואלית, אלא בהשוואה בין חברות טהורה, לעומת אונס מתוך תאווה. אולם קשה להתעלם מהעובדה כי המופת לאהבה שאינה תלויה בדבר הינו של בני אותו מין.
ניל מנוסי דן בכך ומציין כי ייתכן שדווקא הקשר שאין בו כל תשוקות מיניות כלל, קשר רוחני לגמרי של רעות בין שני בני אותו מין, הוא הקשר שיכול להגיע למעלה הגבוהה הזו, של רעות וחיבור רגשי אמיתי, אף מעבר לקשר בין איש ואישה, בו קיימים בהכרח גם מתחים בין המינים.
המפרשים את אהבתם של דוד ויהונתן כאהבה רומנטית סוברים כי מערכת היחסים הקרובה בין דוד ויהונתן, כפי שהיא מפורשת כתנ"ך כפשוטו, חשובה בכך שהיא מציגה מודל אפשרי של אהבה בין גברים. גם גישה זו מסתמכת על היעדר אזכור מפורש ליחסים מיניים.
טענת המצדדים בגישה זו, היא כי כותבי התנ"ך בחרו - בעת עריכתם - להשאיר את הנושא מספיק מעורפל.
אילו רצו - היו יכולים להבהיר שאין מדובר במשכב זכר, שהרי המונחים המדויקים והאיסורים היו מוכרים להם.
אלא שתיאורה העז של אהבת יהונתן ודוד, באופן שאינו שולל אהבה גופנית אלא משאיר את התחום מעורפל דיו ולא חד משמעי, הוא תיאור שנעשה באופן חכם ואוהב אדם.
הדיון הציבורי בישראל, בתחום זה, הגיע לשיא בדברים שנשאה חברת הכנסת יעל דיין בכנסת, במסגרת נאום על הצורך בשוויון ללהט"ב, ובו ציטטה את הפסוקים המוכרים מקינת דוד.
שוללי פרשנות זו נמנים עם תומכי הפרשנות המסורתית, הרואים במתן פרשנות זו כחילול הקודש.