עמלק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. סיבה: מידע ארכאולוגי, סקירה היסטורית-מקראית מראשית ההתנחלות עד ל-?, חסר מידע על עמלק האישיות (כבנו של אליפז). ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
הוצאתו להורג של אגג, מלך העמלקים, בידי שמואל הנביא. תחריט של גוסטב דורה

עמלק הוא בנו של אליפז בן עשיו ותמנע פילגשו, ממנו יצא עם הקרוי בשם זה. צאצאיו של עמלק מתוארים במקרא כעם אכזרי שהתקיף את בני ישראל לאחר שיצאו ממצרים, והתקיים בדרומה של ארץ ישראל במשך תקופת התנחלותם בארץ ישראל ועד לתקופת המלוכה. בפולקלור היהודי נחשבים העמלקים כסמל לרשע, ועל צאצאיו מייחסים את המן הרשע.‏[1]

העם העמלקי מוקע בתנ"ך, עד שבאופן חריג מופיעה בתורה מצווה על עם ישראל להרוג את כולו - כולל נשיו וטפו, ולהשמיד את כל רכושו.

עמלק בהיסטוריוגרפיה המקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר בתורה, עמלק היה בנו של עשיו וצאצאיו הם העמלקים, בתחילה היו העמלקים "אלוף" (ככול הנראה בית אב) בארץ אדום‏[2], בתקופת יציאת מצרים ישבו העמלקים במדבר סיני והנגב‏[3]. העם העמלקי היה העם הראשון שנלחם עם ישראל בצאתם ממצריםרפידים), וזינב בנחשלים ובעייפים שהלכו בסוף המחנה. ישראל החזירו מלחמה שערה והכו את צבאו מכת מחץ, כשהם נעזרים בסיוע אלוהי הבא כל זמן שידיו של משה היו מונפות וגורמות לעם הלוחם להביט מעלה לבקשת העזרה. בגיליון 1410 של "שבת בשבתו" משער בראון דסברג, שהסיוע האלוהי לא היה רק רוחני, אלא גם טקטי: בבוקר תקפו ישראל ממזרח את עמלק המסונוורים, ואחר הצהרים משה וענן ה' הסתירו את השמש מהגבעה, כדי שישראל לא יסתנוורו.

עמלק הצליח לפגוע בכח ההרתעה של ישראל פגיעה קשה‏[4]. תוקפנות זו על עם פליט שבורח מאימפריה (אף על פי שפרעה וחייליו שבאו להחזיר את בני ישראל כבר טבעו בים) ומשוטט לו במדבר חסר אונים, בידי עם הנחשב קרוב משפחה, נחשבה למעשה מתועב ומאז צווה עם ישראל להלחם בעמלק מלחמת חורמה.

עם זה, שנקרא בנבואת בלעם "ראשית גויים", כלומר בעל עוצמה, הוכרז כאויבו הנצחי של עם ישראל מדור לדור, וישראל מצווים למחות אותו מתחת השמים "עדי אבד", עד העלמותו הסופית. "תִּמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כ"ה יז). על פי הרמב"ם מלחמה זו בעמלק הנה בגדר של מלחמת מצווה. ההתנגשות הבאה בין עם ישראל והעמלקים הייתה לאחר פרשת המרגלים כאשר בני ישראל ניסו לעלות בהר וספגו תבוסה קשה מידי הכנענים והעמלקים, תבוסה שבעקבותיה המשיכו בנדודיהם במדבר ארבעים שנה‏[5].

בתקופת השופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך אותה תקופה המשיכו ההתנגשויות בין עם ישראל והעמלקים אשר יחד עם המואבים והעמונים היכו את בני ישראל וכבשו מהם את "עיר התמרים"‏[6], באותה תקופה הגיע גם תחום הנדודים של העמלקים לשיאו ופשיטותיהם הגיעו עד עמק יזרעאל‏[7].

בתקופת המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר שמואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלוהים (באמצעות שמואל) ציוה על שאול המלך לאחר כינון הממלכה הראשונה לצאת למלחמה ולהשמיד כל זכר לעמלק: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לו וְלא תַחְמל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעלֵל וְעַד יונֵק מִשּׁור וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמור", באותה תקופה עבר לפחות חלק מהעם העמלקי לישיבת קבע וייסד ממלכה משל עצמו ובספר שמואל מוזכרת "עיר העמלק" ו"מלך העמלק"‏[8]. שאול יצא לקרב בתמיכתו של שמואל, אך החליט לחמול על אגג מלך העמלקים ועל "מיטב" הבקר והצאן, דבר שעלה לו במלכותו משום שהיה מנוגד לצו האלהי. אגג, שהיה במאסר, הוצא להורג בסופו של דבר על ידי שמואל במטרה למלא את הצו.

מלחמה נוספת עם עמלק התרחשה על פי הכתוב מספר שנים מאוחר יותר, כאשר עמלקים פשטו על צקלג, העיר בו שהה דוד בארץ פלשתים, בעת שדוד וחייליו לא היו במקום, ושבו את הנשים והילדים. דוד יוצא למרדף ארוך "מהנשף ועד הערב למחרת", מכה את העמלקים מכה נצחת, מחזיר את הנשים והילדים ולוקח שלל רב אותו הוא מחלק בין חייליו וגם שולח ממנו לתושבי יהודה‏[9]. ייתכן שלעמלקים בתקיפת העיר היה סיוע מצרי שכן דוד מתוודע לאירוע התקיפה רק לאחר שנעריו מוצאים נער מצרי תשוש מעולף באחד משדות המרעה שלהם, הם מטפלים בנער שטוען כי ״לא אכל ולא שתה שלושה ימים״ לפני שהתמוטט ומספר על שתיכננו לבצע העמוקים התקיפת ציקלג.

הרב יואל בן נון מנגיד את המלחמה של שאול בעמלקי עם המלחמה של דוד וטוען שחטאו של שאול לא הייתה בלקיחת השלל, עובדה שדוד לקח משלל עמלק, אלא בכך ששאול לא ניהל מלחמת השמד טוטאלית כנגד העמלקי, אלא ניהל מלחמה מוגבלת כנגד "עיר עמלק" ולקח מהשלל‏[10]. כנגד דבריו יצא הרב ישראל רוזן שטען ששאול פעל ממניעים הומניסטיים וחטאו היה באי מילוי ציווי ה' ולא מעבר לכך‏[11]. שאול הון[12] טען גם הוא ששאול לא ניהל מלחמת השמד כנגד העמלקים, אלא ביקש לכרות ברית עם אגג מלך עמלק שיסייע לו להלחם כנגד שוסי המדבר ושמואל בקנאותו מנע זאת ממנו. לטענת הון, טוב עשה שאול המלך ברצותו לכרות ברית עם העמלקים במקום להשמידם, ורק בגלל שהתנ"ך נכתב על ידי אנשים המקורבים לדוד הוא מוצג על כך באור שלילי. את הבשורה על מות שאול ויהונתן במלחמה בפלשתים בהר הגלבוע מקבל דוד מנער שמזדהה בפניו כעמלקי שטוען כי הזדמן למקום לאחר שהלחימה נגמרה ונתקל בחייל ששרד את הלחימה שסיפר לו על גורלם של השניים, דוד בתגובה שואל אותו מדוע לא התערב במניעת מותו של ״משיחו של ה׳״ (הכוונה לשאול שנמשח למלך בהוראת אלוהים) ומורה לנעריו להכות את העמלקי עד שמת.

ספר דברי הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככול שהתחזקה הממלכה ירד כוחם של העמלקים והם נדחקו חזרה לאדום, האיזכור האחרון שלהם בתנ"ך כקבוצה הוא בתקופת המלך חיזקיהו שאז "בני שמעון, אנשים חמש מאות, הלכו להר שעיר...ויכו את שארית הפליטה לעמלק‏[13]".

התקופה הפרסית ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המן התייחס לאגג מלך העמלק - "המן בן המדתא האגגי צרר היהודים‏[14]" ועל פי התלמוד הבבלי נכדיו התגיירו והיו מלמדי תורה בבני ברק‏[15].

עמלק במקורות חוץ מקראיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוץ מאשר במקרא לא מוזכר עמלק במפורש באף מקור חוץ מקראי בן התקופה, יחד עם זאת המצרים הקדמונים קראו לשבטים השמיים שישבו ממזרח להם באזור סיני והנגב "עאמו" ו"שאסו" שם המזכיר את השם עמלק ואת הצירוף "וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת-עֲמָלֵק; וַיַּצֵּל אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִיַּד שֹׁסֵהוּ‏[16]" מלחמת בני ישראל והעמלקים מוזכרת גם במקורות האיסלאמיים שעל פי הם היו העמלקים מתושביו הקדומים של חצי האי ערב‏[17] וכי תחומם של העמלקים התפשט גם דרומה לאדום, לחג'אז ולעיר מדינה‏[18].

במניין המצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכירת מעשי עמלק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצוות זכירת מעשי עמלק

זכירת מעשי עמלק היא ציווי מקראי בספר דברים ומסווגת כמצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, המצווה לזכור את התקפתו של העמלקים על עם ישראל בצאתו את מצריים. המצווה מתבססת על הפסוק "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים."‏[19]

מחיית זכר עמלק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחיית זכר עמלק

מחיית זכר עמלק היא ציווי מקראי בספר דברים, ומסווגת כמצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, המצווה להכרית את זרעו של עמלק, העם שעל פי המקרא לחם עם בני ישראל עם צאתם ממצרים. המצווה מתבססת על הפסוק "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם"‏[20]

גיור עמלק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מחלוקת האם בן לעם העמלקי יכול להתגייר. במכילתא,‏[21] מובאת דעתו של רבי אליעזר ש:"נשבע המקום בכיסא הכבוד שלו, שאם יבוא עמלקי להתגייר, שלא יקבלו אותו". ואילו הרמב"ם פסק,‏[22] שכל הגויים שיתגיירו ויקבלו עליהם את המצוות שבתורה הם כישראל לכל דבר, חוץ מארבעה עמים בלבד: עמון, מואב ומצרים ואדום" - מכאן שעמלקי יכול להתגייר. בנוסף על כך, נאמר במסכת גיטין,‏[23] ש:"מבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק"; משמע שבני בניו של המן, שעל פי דברי חז"ל היה עמלקי, התגיירו ואף נעשו מרביצי תורה.יש לציין שגם בספר שמואל ב' פרק א' פסוק 13 נכתב - "בן איש גר עמלקי אנכי" על השליח שמגיע לבשר לדוד על מות שאול ובניו בקרב עם הפלשתים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בשל קשר זה נהוג לקרוא בשבת זכור - היא השבת שלפני פורים - את פרשת זכור (דברים פרק כ"ה י"ז-י"ט), המזכירה לישראל את חובת מחיית זכר עמלק.
  2. ^ בראשית לו ט"ז
  3. ^ שמות י"ז ח', במדבר י"ג, כ"ט
  4. ^ ספר שמות, פרק י"ז, ח'-ט"ז.
  5. ^ במדבר יד מה'
  6. ^ שופטים ג יג
  7. ^ שופטים פרקים ו-ז
  8. ^ שמואל א טו
  9. ^ שמואל א' פרק ל'
  10. ^ יואל בן נון, משא אגג - חטא שאול בעמלק, מגדים ז'
  11. ^ מגדים ט'
  12. ^ בספרו על מלכים וחרסים
  13. ^ דברי הימים א' ד' מב'
  14. ^ אסתר ג
  15. ^ תלמוד בבלי, סדר נשים, גיטין פרק ה דף נז' ב
  16. ^ שמואל א יד מח'
  17. ^ מבוא להקוראן בתרגום רקענדורף
  18. ^ שוארציבויים ח. גרים ומתגיירים בחצי האי ערב דעת
  19. ^ דברים כ"ה י"ז-י"ט
  20. ^ דברים כ"ה י"ז-י"ט
  21. ^ בסוף פרשת בשלח.
  22. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה י"ז.
  23. ^ דף נ"ז, ב'.