שאול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שאול המלך)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שאול
(1079 לפנה"ס; גבע בנימין - 1007 לפנה"ס; הר הגלבוע) (בגיל 72 בערך)
Rembrandt Harmensz. van Rijn 029.jpg

התגלותו של דוד לפני שאול במלחמת דוד וגלית על פי רמברנדט
מדינה ממלכת ישראל המאוחדת
מקום קבורה צלע שבהרי בנימין
בת-זוג

אחינועם בת אחימעץ

שושלת ממלכת ישראל המאוחדת
תואר מלך ממלכת ישראל המאוחדת
אב קיש
צאצאים

יהונתן, מלכישוע, אבינדב, איש בושת/אשבעל, מיכל, מרב

מלך ממלכת ישראל המאוחדת ה-1
תקופת כהונה 1026 לפנה"ס - 1007 לפנה"ס (כ־19 שנים)
הקודם בתפקיד ראשון
הבא בתפקיד איש בושת
דמותו של שאול על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"א משנת 1960 בעיצובו של אשר קלדרון
דוד מנגן לפני שאול, ציור של רמברנדט
שאול ובעלת האוב, תחריט של גוסטב דורה

שָׁאוּל בֶּן קִישׁ איש ימיני היה, לפי התנ"ך, המלך הראשון על ממלכת ישראל המאוחדת. תקופת מלכותו מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-11 לפנה"ס. המקור הכמעט בלעדי לסיפורי שאול הוא ספר שמואל[1] (סיפור מותו של שאול בהר הגלבוע מוזכר גם בספר דברי הימים[2]).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספר שופטים, לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, עם ישראל היה חסר מנהיג קבוע במשך מאות שנים. מנהיגים שבטיים, שנקראו שופטים, עלו בזמני מצוקה, הובילו מערכות צבאיות ואף ביססו הנהגה יציבה במשך עשרות שנים, אך פרט לגדעון[3], בניהם לא המשיכו בתפקידי ההנהגה אחריהם. במהלך תקופה זו היו השבטים מפולגים, שיתופי פעולה ביניהם היו חלקיים ומדי פעם אף פרצו מלחמות אחים.

את תקופת השופטים חתם שמואל הנביא. בני שמואל לא היו ראויים להנהיג את העם וכאשר שמואל הזדקן באו זקני ישראל וביקשו ממנו למנות לעם מלך. למרות התנגדותו של שמואל לעצם מוסד המלוכה הוא נאלץ להסכים לבקשת העם. שמואל משח את שאול האנונימי בשמן בטקס נסתר לאחר שזה בא אליו כדי לבקש את עזרתו במציאת האתונות האובדות של אביו. לאחר זמן מה כינס שמואל את כל העם והכתיר את שאול בטקס פומבי. לאחר מלחמת שאול בנחש העמוני שאיים על תושבי יבש גלעד ביצע שמואל טקס הכתרה שלישי.

טקסי ההמלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר שמואל מתוארים שלושה טקסי המלכה שנערכו לשאול‏[4].

חיפוש אתונות אביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאול נשלח בפקודת אביו לחפש אתונות שאבדו לו. לאחר מסע ארוך וכושל באזור נחלת בנימין מציע נערו של שאול להיעזר בנביא שביקר בעיר קרובה כדי שייעץ להם לגבי מיקום האתונות. שמואל, הנביא שבעיר, מצווה על ידי האל למשוח למלך את שאול וכאשר הוא בא לבקש את עצתו, שמואל מזמין אותו לאכול יחד איתו מהסעודה הגדולה שנערכת. בבוקר למחרת, שמואל מושח את שאול למלך בסתר על גג בקצה העיר ומשלח אותו לביתו. שמואל מנבא לשאול על שלושה אירועים שיתרחשו בדרכו חזרה שהאחרון שבהם הוא ששאול ייתקל ב"חבל נביאים" ויתנבא יחד איתם, מאורע שהוליד את האימרה "הגם שאול בנביאים"‏[5].

ההמלכה הפומבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל מכנס את כל העם למצפה. על ידי הטלת גורלות או האורים והתומים מתוך כל שבטי ישראל נבחר שבט בנימין. מתוכו משפחת המטרי ומתוכה נבחר שאול בן קיש. שאול עצמו באותו זמן "נחבא אל הכלים"‏[6] והעם נאלצים להוביל אותו אל שמואל בכוח. שאול מיד בולט בגובהו מעל כל העם‏[7] והעם מקבל אותו למלכם. כאשר שאול חוזר לביתו הוא חוזר עם קבוצה המכונה "חיל", מעין יחידה אישית של המלך בדומה לגיבורי דוד ומולם עולה אופוזיציה המכונה "בני בליעל"

יבש גלעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי יבש גלעד נמצאו מאז ומעולם, בהיותם תושבי יישוב ספר, בסכנת כיבוש מצד עמון. בתחילת מלוכתו של שאול עולה נחש מלך עמון למלחמה על יבש גלעד ודורש מהם הסכם כניעה מבייש - ניקור העין הימנית של כל תושבי המקום. זקני יבש גלעד שולחים קריאה לעזרה לכל שבטי ישראל והשליחים מגיעים אל יישובו של שאול, גבעת שאול. כאשר שאול שומע על המאורע הוא שוחט צמד בקר ושולח את נתחיו לכל שבטי ישראל באיום - "אשר איננו יֹצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו"‏[8].‏ העם מתגייס, בהיקף נרחב בהרבה מכל אירועי תקופת השופטים, יוצא למלחמה ומושיע את אנשי יבש גלעד מידי העמונים. לאחר המערכה המוצלחת עולים קולות הקוראים להמתת המתנגדים למלוכת שאול, אך שאול עוצר אותם ומונע מהם לעשות כך. העם עולים לגלגל ומחדשים את המלוכה בטקס הקרבת שלמים.

פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאול מרד בשלטון הפלשתים והיה הראשון לייסד צבא סדיר לעם ישראל, שבראשו עמד בן דודו אבנר בן נר. הוא ייצב את גבולות הממלכה על האזור ההררי של יהודה שומרון והגליל, כאשר הוא נלחם כנגד עמון ומואב במזרח, פלשתים במערב, צובא בצפון ועמלק בדרום, ולכולם הנחיל תבוסות קשות‏[9].

דמותו של שאול בספר שמואל היא דמות עגולה ורבת תהפוכות. בעוד שבטקסי ההמלכה שאול מצטייר כאדם צנוע ושקול שמוכן להבליג גם על עלבונות קשים כדי למזער את הפגיעה בעם, בתקופת רדיפתו את דוד שאול מתנהג בקפריזיות ופוגע בסביבתו אף ללא הבחנה. מצד אחד, שאול מתואר כמלך דתי וסגפן - דיבורו דתי והוא מזכיר פעמים רבות את שם ה', אך מצד שני חשיבות ציוויי הנביא היא יחסית ואינה מוחלטת ופעמיים הוא נכשל בהפרת ההוראה שנתן שמואל‏[10]. שאול מקפיד מאוד על מצוות התורה, והוא עושה זאת גם כשהדבר גובה ממנו מחיר אישי. תכונה זו מתבטאת היטב במלחמת ישראל בפלשתים במכמש, לאורכה שאול מתייעץ בכהן, מציב אבן כדי למנוע מהעם "לאכול על הדם"‏[11] ומקפיד על קיום שבועת הצום שנשבעו העם אפילו במחיר חיי בנו יהונתן - גיבור הקרב. תכונה זו מתבטאת גם לפני מותו של שאול בקרב על הגלבוע, שם, מהערת אגב של בעלת האוב אליה שאול הולך במצוקתו, נלמד כי שאול הקפיד להכרית את בעלי האוב והידועני האסורים לפי התורה‏[12].

לאחר ששמואל מושח את דוד למלך במקום שאול, שאול נתקף במצבי רוח קשים או כתיאור ספר שמואל: "ורוח ה' סרה מעם שאול, ובעתתו רוח רעה מאת ה'"‏[13]. כדי להילחם במצבי הרוח האלו, שאול נעזר בנגינתו של דוד, אך גם במהלך הנגינה הוא נתקף זעם וניסה להרוג את דוד. יש מי ששיער, בעקבות תיאור המקרא, ששאול סבל ממחלת המלנכוליה[14], שהיא אחת מהמאפיינים של דיכאון.

רדיפתו אחר דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ששאול מתגלה בחולשתו כנגד גָּלְיָת לעומת דוד שמנצח בקרב, שאול מתחיל לקנא בדוד, לחשוש מפניו ואף לנסות להרוג אותו, בעוד בניו, יהונתן ומיכל, אוהבים את דוד ודורשים את קרבתו וטובתו, במיוחד יהונתו שקשריו עם דוד היו מאוד טובים ואף מוזכרים בקינת דוד . שאול יודע שדוד יהיה המלך הבא ושבכך תגדע שושלתו שלו, ולכן מנסה לעצור אותו ומתייחס בגסות לבנו שמנסה לדבר טובות על דוד. גם כאשר הוא רודף את דוד, שנאתו אליו לא שלמה, ואהבתו לדוד חוזרת ומתגלת. בשני המקרים בהם הם נפגשים לאחר מרדף ממושך שאול מכנה את דוד "בני" ומברך אותו. יחסי השנאה-חיבה היו הדדיים. במהלך הרדיפות ניתנה לדוד האפשרות לפגוע בחייו של שאול פעמיים, אך הוא לא עשה זאת, מחמת יראת הכבוד שרחש לשאול. וכאשר אנשיו ניסו לשדלו לפגוע בשאול הוא אומר "חָלִילָה לִּי מֵיהֹוָה מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'"‏[15]. באחת הפעמים הוא מכנה אותו אף "אבי" ובאחרת "אדני המלך". בקינת דוד , הוא רוכש לשאול כבוד ויראה רבים.

לאחר רדיפה ארוכה, דוד נאלץ לעזוב את גבול ישראל. במהלך רדיפת שאול את דוד שנחשד כמורד במלכות, שאול חושד בכהני נוב ששיתפו פעולה עם דוד ותומכים בו והורגם, מעשה שנחשב לכתם הגדול ביותר במלכותו.

סופו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופו של שאול טרגי. הוא יוצא למלחמה כנגד פלשתים בהר הגלבוע, מתוך ידיעה שייהרג, על פי נבואת בעלת האוב מעין דור. המלחמה מסתיימת בתבוסת ישראל. בניו של שאול, בהם יהונתן, נהרגים, וכשקשתי האויב שאיגפו אותו קרבים אליו, בוחר שאול ליפול על חרבו. על פי גרסתו של הנער בן הגר העמלקי, שמגיע לבשר את מותו לדוד, ובידו הכתר והצמיד שלו, הוא נהרג בידיו, לאחר שנפל על חרבו ועדיין נותר בחיים‏[16].

לאחר מותו מצאו הפלשתים את גופתו של שאול והתעללו בה. הם כרתו את ראשו ובזזו את כליו. את גופתו קיבעו בחומת בית שאן. אולם אנשי יבש גלעד שזכרו חסד נעורים לשאול, התגנבו למקום בלילה הורידו את גוויתו של שאול מהחומה, נתנו לה קבורה נאותה במחוזותם והתאבלו על המלך שבעה ימים‏[17].

מאוחר יותר, העביר דוד את עצמות שאול ויהונתן בנו לקבורה בצלע שבבנימין‏[18].

מות שאול ובניו הונצח בתנ"ך בקינת דוד[19] בקינה מצוינת בין היתר גבורתו הגדולה של שאול שחרבו לא חוזרת ריקם מדם חללים, שהוא ובנו קלים מנשרים וגיבורים מאריות, וכן גם השלל הרב שהם משיגים בלחימתם.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשת שאול היא אחינועם בת אחימעץ ולהם נולדו ארבעה בנים: יהונתן, מלכישוע אבינדב, שנפלו עמו בגלבוע, ואיש בושת/אשבעל שירש את המלוכה, ושתי בנות: מיכל ומרב. נוסף לאשתו מסופר על פילגשו רצפה בת איה ממנה נולדו לו שני בנים אַרְמנִי ומְפִבשֶׁת.

דמותו בדברי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד ובמדרשים מאדירים את דמותו והוא נחשב למלך צדיק שהסתבך בחטא הקנאה.

כך למשל האמורא רב הונא מציין שכאשר עלה למלכותו לא טעם טעם חטא מעולם. רב יהודה בשמו של שמואל אומר, שמלכותו לא נמשכה מפני שלא היה בה דופי ובשמו של רב, רב יהודה טוען, ששאול נענש מפני שלקה בענוותנות יתר ומחל על כבודו כאשר ביזוהו בני הבליעל בהכתרתו‏[20].

חז"ל העירו ששאול סולק ממלכות לאחר חטא אחד ודוד לא סולק ממלכותו גם לאחר שחטא פעמיים‏[21].

הקפדתו במצוות רמוזה גם בדברי הנער העמלקי אל דוד: "ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרֹ‏עו" שחכמים פרשו זאת כתפילין שביד ושבראש.

ביישנותו מתוארת מספר פעמים. במדרש ובפירוש רש"י על בסיס המדרש, מפורשת הקללה שהוא מקלל את בנו "בן נעות המרדות" - שכאשר היה צריך לחטוף את אשתו כמתואר בספר שופטים לאחר מעשה פילגש בגבעה שבני בנימין חטפו מבנות שילה, התבייש שאול ואחינועם העיזה פניה ורצה אחריו ו"חטפה" אותו. רבי יוחנן מציין שמחלו לו על עוונותיו לאחר מותו ושהוא בעולם הבא במחיצתו של שמואל הנביא, על סמך הפסוק "מחר אתה עימי". חכמים הביאו ראיה לדבריהם מהפסוק הקשה "והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'"‏[22] - יצתה בת קול ואמרה "בחיר ה'"‏[23].

במסכת מועד קטן (דף טז’ עמוד ב’) אף מבואר שאלוהים כועס על דוד שאומר שירה לפניו על נפילתו של שאול, וששאול יותר צדיק ממנו אלא שכך היה מזלו של שאול

המלך שאול בארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר בירתו של שאול, גיבעה, נערכו חפירות ארכאולוגיות. ממצא משמעותי הוא קלע שנמצא במקום, שהיה אחד מכלי הנשק בתקופה זו, כפי שמתואר גם במקרא בקרב דוד וגולית וכן בספר שופטים[24]. לאחר מותו של שאול סופר כי כליו הונחו במקדש עשתורת בבית שאן[25] ואילו בספר דברי הימים מסופר כי ראשו הונח באותה עיר במקדש דגון‏[26]. שנים רבות התקשו החוקרים לקבל את שתי הטענות כהוויתן משום שלא סביר שלעמים היו שני מקדשים באותה עיר ובאותו הזמן, אולם חפירות שנערכו באתר מראות כי עמדו במקום שני מקדשים שהופרדו בניהם על ידי מסדרון, כאשר האחד הוקדש לדגון והשני לעשתורת. עם זאת, עדות ארכאולוגית לקיומו של שאול טרם נתגלתה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שאול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמואל א', פרק ט' עד פרק פרק ל"א בתוך פרקים אלו, רק הקטע מפרק ט' עד פרק ט"ז ללא פרק י"ב עוסק ישירות בשאול ושאר הפרקים מתרכזים בעליית דוד למלוכה.
  2. ^ ספר דברי הימים א', פרק י'
  3. ^ גם במקרה של גדעון, בנו אבימלך בן גדעון שניסה להמליך עצמו, נכשל בניסיון זה
  4. ^ ספר שמואל א', פרק ט' ופרק י"א
  5. ^ השוו ספר שמואל א', פרק י"ט, פסוק כ"ד
  6. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק כ"ב
  7. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק כ"ג וראו גם פרק ט', פסוק ב'
  8. ^ ספר שמואל א', פרק י"א, פסוק ז'
  9. ^ וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ: וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ: ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוקים מ"ז-מ"ח
  10. ^ ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוקים ח'-י"ד; ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוקים ח'-י"ט
  11. ^ ראו ספר ויקרא, פרק י"ז, במיוחד פסוקים ה, י; ייתכן שהכוונה היא לאיסור אבר מן החי
  12. ^ "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי." ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט'
  13. ^ ספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוק י"ד
  14. ^ ראו שכך ביאר בילקוט מעם לועז, שמואל א, עמ' רא.
  15. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ו, פסוק י"א
  16. ^ ספר שמואל ב', פרק א', פסוק י'
  17. ^ ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוקים ח'-י"ג
  18. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוקים י"ב-י"ד
  19. ^ ספר שמואל ב', פרק א', פסוקים י"ט-כ"ז
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד ב'
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד ב'
  22. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ו'
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ב, עמוד ב'
  24. ^ "מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד-יְמִינוֹ כָּל-זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" ספר שופטים, פרק כ', פסוק ט"ז
  25. ^ ספר שמואל א', פרק ל"ו, פסוק י'
  26. ^ ספר דברי הימים א', פרק י', פסוק י'