מתייהדים (נצרות)

מתייהדים (מיוונית: Ἰουδαΐζειν, בתרגום דליטש: לְהִתְנַהֵג כַּיְּהוּדִים) הם נוצרים הסוברים כי קיים חיוב לשמור את התורה והמצוות ומנהגים יהודיים אחרים. המונח הופיע לראשונה בברית החדשה ביוונית, כשהשליח פאולוס נזף בשליח פטרוס, שביקש לדרוש מגויים מומרים לנצרות הקדומה לשמור מצוות. צידוד בעמדה כזו נחשב בשיח הכנסייתי כחתירה תחת האחדות בין יהודים לגויים בכנסייה, והוקע בחומרה מימיה הקדומים של הנצרות.

במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים שמיד לאחר צליבת ישו, ימיה המוקדמים ביותר של הנצרות, הייתה מחלוקת קשה בשאלה האם יש לחייב נכרים המבקשים להצטרף לכנסייה לימול, להקפיד על כשרות ולקיים את המצוות בכלל. במעשי השליחים ט"ו מוזכרים נוצרים "אֲנָשִׁים מַאֲמִינִים מִכַּת הַפְּרוּשִׁים" שדרשו "לָמוּל אֹתָם וּלְצַוֹּתָם לִשְׁמֹר אֶת־תּוֹרַת משֶׁה". פאולוס אחז בדעה, אותה חזר והדגיש לאורך אגרותיו בברית החדשה, כי האמונה בישו היא היסוד המרכזי וכי אין להכביד על המצטרפים החדשים בחוקים שאותם יתקשו ממילא לשמור ושחשיבותם לכל היותר משנית: השאלה איזה תוקף עוד ייחס לתורה ואם בכלל, העולה מהצהרות סותרות כמו "כִּי הַמָּשִׁיחַ סוֹף הַתּוֹרָה" (הראשונה אל הרומים, י' ד') לעומת "הַמְבַטְּלִים אֵפוֹא אֲנַחְנוּ אֶת־הַתּוֹרָה עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה חָלִילָה אַךְ מְקַיְּמִים אֲנַחְנוּ אֶת־הַתּוֹרָה" (ג', ל"א) ומן העובדה שהוא עצמו הוסיף לקיימה ואף מל את טימותיאוס, שנויה במחלוקת קשה ואין לה תשובה ברורה. לבסוף, לפי הכתוב במעשי השליחים ט"ו, התכנסו ראשי הכנסייה בירושלים כדי לדון. יעקב אחי ישו הכריע בהשראת פאולוס ודברי פטרוס הקדוש ש"לֹּא לְהַחֲמִיר עַל־הַשָּׁבִים מִן־הַגּוֹיִם לֵאלֹהִים. רַק לִכְתֹּב אֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִרְחֲקוּ מִטֻּמְאוֹת הָאֱלִילִים וּמִן־הַזְּנוּת וּמִבְּשַׂר הַנֶּחֱנָק וּמִן־הַדָּם."

פאולוס תקף את עמיתיו השמרנים יותר במאורע המתואר באיגרת אל הגלטים, פרק ב'. פאולוס כתב שם כי לאנטיוכיה הגיעו שליחים מאת יעקב בירושלים (לפי המסורת הנוצרית מתוארך המקרה כבר לאחר ועידת ירושלים, אך אין ודאות לגבי כן). בהשפעתם, חדלו פטרוס ויהודים נוצרים אחרים שהיו עמו שם מלאכול ביחד עם הגויים אותם לימדו אודות ישו ונראה שנסוגו באופן כללי לעמדה שחייבה את התורה עליהם. פאולוס סנט בפטרוס בפומבי על סטייתו ממה שהגדיר כאמת הבשורה וגם על צביעותו: "אָמַרְתִּי אֶל־כֵּיפָא בְּאָזְנֵי כֻלָּם אִם־אַתָּה הַיְּהוּדִי כְּנָכְרִי תִתְנַהֵג וְלֹא כִיהוּדִי מַדּוּעַ תַּכְרִיחַ אֶת־הַגּוֹיִם לְהִתְנַהֵג כַּיְּהוּדִים." ביוונית בה נכתבה האיגרת המילה הנקוטה היא Ιουδαϊζειν, "להתייהד", מאותו שורש של Ιουδάϊζον המשמש כתרגום בפסוק "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, מִתְיַהֲדִים" ממגילת אסתר. פאולוס הוקיע את הדוגלים בגישה כזו כ"אֲחֵי הַשֶּׁקֶר הַמִּתְגַּנְּבִים בְּתוֹכֵנוּ אֲשֶׁר בָּאוּ לְרַגֵּל אֶת־חֵרוּתֵנוּ אֲשֶׁר־לָנוּ בְּיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן הַעֲבִידֵנוּ", ותקף אותם גם במקומות אחרים. קבוצות כאלו מנו הן יהודים-נוצרים והן גויים שקיבלו את דעתם.

בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי שאלת היחס הנאות לתורה של נוצרים ונוצרים גויים בפרט הלכה ונעלמה ככל שהכנסייה התגבשה, עברו מאות שנים עד שירדה מסדר היום. בפרק מ"ז של דיאלוג עם טריפון היהודי, שנכתב סביב 155, הבדיל יוסטינוס מרטיר בין אלה המוסיפים לשמור את המצוות לעצמם, תוך שהם מתקשרים בחופשיות עם נוצרים אחרים ולא דורשים שיקבלו את התורה, שאותם ראה כאחים אהובים; לבין כאלו הדורשים מגויים שהתנצרו לקבל את התורה לפרטיה, שאותם לא חיבב אך עמד על כך שהם והגויים שהשתכנעו מהם ייוושעו כל עוד הם מאמינים בישו. ב-386 עדיין נדרש יוחנן כריסוסטומוס לסדרת דרשות ארוכה בה תקף נוצרים שהוסיפו לבקר בבתי-כנסת ולציין חגים יהודיים. בדרשה השנייה שאל "כיצד אתם מרהיבים עוז, ככלות רקדכם עם שדים, לבוא אל אספת השליחים?"

האינקוויזיציה הספרדית והאינקוויזיציה הפורטוגזית רדפו את המראנוס בחשד שהוסיפו לשמור מנהגים יהודיים, בתור "מתייהדים". גם כת בראשות איש בשם זכריה (אנ'), שפעלה במאה ה-15 בנובגורוד ומעט ידוע אודותיה בוודאות, דוכאה על ידי הכנסייה האורתודוקסית באשמת התייהדות. שומרי השבת למיניהם בקרב הנוצרים אף הם הותקפו כמתייהדים.