מגילת אסתר
.jpg)
מְגִלַּת אֶסְתֵּר, שהיא אחת מחמש המגילות שבחלק הכתובים שבמקרא, מגוללת את סיפור ניסיון השמדתם והצלתם של יהודי ממלכת פרס בימי המלך אחשוורוש (יש המתארכים אותו לשנת 482 לפנה"ס לערך, והמסורת היהודית מתארכת אותו לשנת 368 לפנה"ס). מאורע זה, לפי המגילה, שימש יסוד לקביעת חג הפורים. במוקד המגילה עומדת מזימתו של המן להשמיד את כל היהודים, כשמולו עומדים מרדכי היהודי ודודניתו אסתר, אשר נבחרת בראשית הסיפור להיות למלכה, והודות למעמדה ותושייתה מצליחה לסכל את מזימתו של המן.
על פי ההלכה, יש מצווה לקרוא את המגילה בפורים, בלילה וביום. מצווה זו נקראת מקרא מגילה.
תוכן עניינים |
סיפור המעשה [עריכה]
המלכה אסתר [עריכה]
המגילה מתחילה במשתה שעורך המלך אחשוורוש בשנה השלישית למלכותו. בשיאו של המשתה, מזמין המלך את המלכה ושתי להראות את יופיה בפני כל הנוכחים. ושתי ממאנת, ויועצי המלך ממליצים לו להדיח אותה ולהמליך מלכה חדשה תחתיה. המלך מקבל את עצת יועציו ושולח אנשים שיחפשו יורשת למלכה המודחת בין כל בתולות הממלכה. בתוך הבתולות הרבות המגיעות לשושן הבירה, נלקחת גם הדסה, בת-דודו של מרדכי היהודי, שאימץ אותה לו לבת במות אביה ואמה. מרדכי מסתובב ליד הארמון שבו היא מוחזקת ומצווה עליה שלא לגלות את מוצאה היהודי.
לאחר תהליך ממושך נבחרת אסתר למלכה, ומרדכי ממשיך לשהות בקרבת הארמון. יום אחד שומע מרדכי שניים משומרי הסף, בגתן ותרש, זוממים להתנקש בחיי המלך, הוא מודיע על כך לאסתר, וזו מודיעה למלך בשם מרדכי. בגתן ותרש נתלים, ומעשהו של מרדכי נכתב בכרוניקה המלכותית, היא "ספר דברי הימים".
גזירת המן ותענית אסתר [עריכה]
מעל כל שרי המלך אחשוורוש, עומד המן האגגי; כל עבדי המלך שבסביבות הארמון משתחווים לו במצוות המלך, מלבד מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה". לא ברור מדוע נהג כך - אולי מפאת יהדותו. המן מתמלא חמה על חוצפתו של מרדכי, ומחליט להרוג את כל היהודים בממלכה ולבזוז את רכושם, ביום אחד. לצורך כך הוא מפיל פור (גורל), ונבחר יום י"ג באדר. המלך אחשוורוש מעביר את טבעתו (דהיינו החותם המלכותי שלו) להמן, וכך נחתם החוק הקורא לכל העמים להתכונן ליום י"ג באדר המיועד, אשר בו ישמידו את כל היהודים שבכל האימפריה הפרסית.
הגזירה נודעת למרדכי, והוא יוצא בתוך העיר לבוש שק ואפר וזועק "זעקה גדולה ומרה". אסתר, שאינה מכירה את הצו, ממהרת לשלוח שליח שילביש את מרדכי בבגדים ראויים, וכך נודעת לה הגזירה על היהודים, ומרדכי מצווה עליה להתחנן לפני המלך לבטל את הגזירה. לפי חוקי המדינה, כל אדם שניגש אל המלך מבלי שהמלך קרא לו, סופו מוות, אלא אם כן המלך מחליט שהמעשה רצוי בעיניו ומושיט אל האיש את שרביטו. אסתר קוראת לצום של שלושה ימים, וצמה גם היא, כהכנה למשימה הגורלית. ביום השלישי ניגשת אסתר אל המלך, אשר מושיט לה את שרביט הזהב לאות כי מצאה חן בעיניו, ומתיר לה לשאול ממנו "עד חצי המלכות". אסתר מפתיעה ומזמינה את המלך יחד עם המן אל משתה שהכינה להם. במשתה, שואל המלך את אסתר מה רצונה, והיא מזמינה את המלך ואת המן אל משתה נוסף.
המן יוצא מן המשתה שמח וטוב לב, אך מראהו של מרדכי שאינו כורע ומשתחווה לו ממלא אותו חמה. בעצת זרש אשתו וחכמיו, הוא מכין עץ בגובה חמישים אמה (כ-25 מטר), כדי לבקש מהמלך לתלות עליו את מרדכי.
האיש אשר המלך חפץ ביקרו [עריכה]
שנתו של המלך נודדת בלילה ההוא והוא מבקש שיקראו לפניו ב"ספר דברי הימים", שם מוזכר סיפור הצלתו מהתנקשותם של בגתן ותרש על ידי מרדכי, ומסתבר למלך שלא ניתן למרדכי שום גמול על נאמנותו. בתוך כך מגיע המן, והמלך שואל אותו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". בהיותו בטוח שמדובר בו עצמו, מפרט המן מחוות של כבוד יוצא דופן: הלבשת האיש בבגדי המלך, הרכבתו על סוסו של המלך, והולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך תוך קריאה "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אחשוורוש ממהר להודיע להמן שעליו לעשות כך בדיוק למרדכי היהודי, והמן, אבל וחפוי ראש, מבצע את המשימה ומוביל את מרדכי ברחבי העיר.
בקושי מספיק המן לחזור אל ביתו מן המשימה המבזה, מובהל המן אל המשתה השני שעורכת אסתר. במשתה מגלה אסתר את מוצאה היהודי, ומצביעה על המן כעל "איש צר ואויב" אשר ביקש להרוג אותה ואת עמה. המלך קם בחמתו אל הגינה, והמן נופל למרגלות מיטתה של אסתר ומתחנן בפניה שתחוס עליו. כאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה כמו-אינטימית זו עם המלכה, מתגבר כעסו. אז מגיע חרבונה, מסריסי המלך, ומצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי. המלך מצווה ללא שהיות לתלות את המן עליו.
ליהודים הייתה אורה ושמחה [עריכה]
המלך נותן לאסתר את בית המן, וכשנודעת לו קרבתו של מרדכי לאסתר, אף נותן למרדכי את טבעתו, אשר עד כה הייתה אצל המן. אסתר מתחננת לפני המלך לבטל את ספרי הגזירה שכבר נשלחו בכל רחבי הממלכה, אך המלך אומר שאין באפשרותו של איש לבטל את מה שכבר נכתב ונחתם בשם המלך. עם זאת, המלך מציע לכתוב חוקים חדשים, אשר יתירו ליהודים להתגונן מפני שונאיהם, וכך נעשה; הכתבים נשלחים בכ"ג בסיון, יותר משלושת רבעי שנה לפני היום המיועד. באותם חודשים עולה מאוד קרנם של היהודים, מה שמחזק את יכולתם של היהודים להתגונן בפני אויביהם, חרף העובדה שהכתבים הראשונים לא בוטלו.
בהגיע היום, י"ג באדר, אשר אמור היה להיות טבח ביהודים, מתהפכים היוצרות והופכים היהודים לשולטים בשונאיהם. היהודים נקהלים והורגים בשושן הבירה חמש מאות איש מאויביהם ואת עשרת בני המן, ובשאר המדינות שבעים וחמישה אלף איש. אסתר מבקשת יום נוסף, ובאותו יום (י"ד באדר) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום אתמול, ונהרגים בשושן שלוש מאות איש. על אף שבצווים המלכותיים הותר במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם".
היהודים היושבים בערי הפרזות (ערים שאינן מוקפות חומה) חוגגים ביום שבו נחו מהקרב, יום י"ד באדר, ואילו היהודים אשר בשושן חוגגים בט"ו, שכן אצלם הקרב נמשך גם ביום י"ד. החגיגות כוללות שמחה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. סופה של המגילה מראה תהליך הדרגתי של התקבלות החגיגות, תוך משלוח איגרות פעם ופעמיים כדי לקיים את ימי הפורים.
תוספות למגילת אסתר [עריכה]
 |
ערך מורחב – תוספות למגילת אסתר |
התוספות למגילת אסתר הן תוספות מאוחרות המופיעות לראשונה בנוסח תרגום השבעים היווני של מגילת אסתר, והן אינן מופיעות בנוסח המסורה העברי. התוספות, ככל הנראה, באו לפתור שאלות תאולוגיות העולות מקריאת הספר בדרך של "השלמת מידע" בצורה שתפתור קשיים כגון מדוע מגילת אסתר אינה מזכירה את שם אלוהים והעלילה נראית כמתנהלת באופן טבעי. התוספות למגילת אסתר מופיעות בכל הנוסחים של הברית הישנה שתורגמו מנוסח תרגום השבעים היווני, וביהדות הן נחשבות כחלק מספרות הספרים החיצוניים.
מגילת אסתר במחקר [עריכה]
החוקרים חלוקים בדעתם לגבי השאלה האם מגילת אסתר היא אמינה מבחינה היסטורית. השאלות העיקריות הן אמינותה הסיפורית של המגילה, הרקע הדתי והפולחני שלה, ומקורו של חג הפורים.
המצדדים באמינותה ההיסטורית מצביעים על כך שפרטים רבים במגילה מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם ההווי הפרסי, ועל פרטים שונים העולים בקנה אחד עם מסורות ותעודות פרסיות. השוללים מצביעים על היעדרו של הסיפור כפי שהוא מהכרוניקות הפרסיות ותיאורי ההיסטוריונים היווניים שבידינו, או על סתירות הגיוניות שונות, ההופכות את הסיפור, לפי דעתם, לאבסורדי. את הפרטים הרבים התואמים להוויי הפרסי, הם מיישבים על ידי כך שהם מצביעים על ספרות יוונית היסטוריוגרפית שגם בה מצוי שפע כזה של פרטים על החצר הפרסית. קיימות גם דעות ביניים, המצדיקות את קיומו של הסיפור בכללו, אך לא של כל הפרטים שבו.[1]
רוב החוקרים השוללים את אמינות הסיפור, מתארכים את כתיבת המגילה לשלהי תקופת פרס או לתחילת התקופה היוונית, בין השנים 200-400 לפסה"נ בקירוב.
נאמרו השערות שונות בנוגע למטרת כתיבת המגילה. חוקרים מוקדמים ראו בה פרשנות לאגדה קדומה שעסקה במלחמה בין אלים. אחת ההשערות היא שמרדכי מייצג את האל הבבלי מרדוך, אסתר את האלה הבבלית אשתר, המן מייצג את האל העילמי הומן, וושתי את האלה העילמית משתי. לפי אותה השערה, העלילה במקורה תיארה מלחמה בין אלי בבל לאלי עילם, שניצחו בה הראשונים. השערות אלו נזנחו כיום על ידי החוקרים, שהגיעו להכרה, כי היהודים בגולה נהגו להיקרא בשמות נוכריים, בהם גם כאלה שמרכיביהם הם שמות אלילים.[2]
השערה אחרת רואה את המגילה כמי שנועדה לתת הסבר דתי לחג הפורים, שבמקורו, לפי דעתם, הוא חג-קרנבל בעל רקע ומקורות נכריים. בין בעלי גישה זו ישנם הרואים את המגילה כקומדיה חגיגית, פארסה או בורלסקה, שמטרתה גם לשעשע את הקורא בסיפורים אירוניים ואף אבסורדיים[3].
כמו כן יש הרואים במגילה סיפור גולה, כספר דניאל, ספר אחיקר החכם, ספר יהודית וספר טוביה. בספרים אלו מתוארים דגמים שונים של חיי יהודים בגולה, מתוך נאמנות לדתם והצלחה מדינית, ומטרתם היא לשמש דגם וגורם מעודד לחיי היהדות בגולה[4].
הרקע ההיסטורי של המגילה [עריכה]
המגילה אינה מזהה בוודאות את המלך אחשוורוש המדובר, ואת הזמן המדויק שבו התרחשו האירועים. על פי המסורת היהודית אחשוורוש מלך בין השנים 368 לפנה"ס עד 354 לפנה"ס ונס פורים (שהיה בשנת 13 למלכותו) היה בשנת 3405 לבריאת העולם (355 לפנה"ס). לעומת זאת, הסברות המקובלות כיום הן שאם מדובר באירוע היסטורי, הרי שהוא שהתרחש לאחר שיבת ציון - זמן שלטונו של המלך אחשוורוש.
השם אחשוורוש הוא לפי זיהויים אחדים הגרסה העברית לשם חְשָיַרְשָ.[5] לפי הגורסים כך, המלך במגילה מזוהה עם חְשְׁיָרְשָׁ הראשון (כסרכסס בפי היוונים), שמלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465), בהיותו בן 35, והיה דור רביעי לכורש מייסד הממלכה הפרסית. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם במצרים ודיכא מרד של הבבלים בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל אל. כך, למשל, ציווה להלקות את הים האגאי בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו. בחפירות ארכאולוגיות בעיר השומרית בּוֹרְסִיפָּה, נתגלה אזכור בודד של פקיד אוצר בחצרו של חשירשָ הראשון, ששמו "מַרְדוּקַה". בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס מוזכרת אשתו של כסרכסס - אמיסטריס[6] - ששמה דומה לשם אסתר,[7] אם כי על בסיס חילוף האותיות מ' ו-ו' יש מי שכתב שייתכן שהכוונה לושתי.[5] גם הסיפור על ההתנקשות שניצל ממנה בסיועו של מרדכי, דומה לדרך בה סיים את חייו במציאות, כאשר הקושרים ארתבנוס ורב הסריסים אספמיסרס הרגוהו בחדר משכבו, ושיכנעו את בנו אַרְטַחְשַסַה (עברית: ארתחשסתא יוונית: artaxerxes) להרוג את הבן דריווש שלו היה משפט המלוכה.
תיאורים נוספים הניתנים במגילה, מעידים יפה על מה שמדווח לנו על ההווי הפרסי ממקורות אחרים:[8] אהבת המותרות והמשתאות, הפזרנות במאכלים ומזון, הלהיטות אחרי יין - קטסיאס מספר על כך שמדי יום היו אוכלים 15 אלף איש על שולחן המלך. קבלת החלטות במצב של שכרות ואישרורן במצב של פכחות או להפך. המלך יכול לעשות ככל העולה על רוחו. על משמרתו של המלך עמדו ארבעת אלפים איש מבני האצולה הגבוהה ובידם חניתות שבקציהן תפוחי זהב, ותפקידם להגן על המלך באופן קיצוני, כך שכל זר שהתקרב למלך ללא רשות הומת מיד. כל זר שהתקרב למלך היה מחויב להשתחוות לפניו ארצה, באופן שידיו לא היו נראות. שבעת רואי המלך היו שבעה שרים מהמשפחות המכובדות ביותר, שהמלך בחרם לכל תקופת חייהם, שהיו יכולים לגשת תמיד למלך, ושימשו לפניו כמועצה קבועה. לבוש הארגמן המלכותי היה סימן היכר מובהק של המלך, כמו שרביט הזהב אשר החזיק בידו, כאשר ישב על כס המלכות שלו. היסטוריונים כמו ניקלאוס מדמשק ופלוטרכוס מאששים את קרבתו הגדולה לבני עמו בייחוד ואת הליברליות שלו כלפי נתיניו הסרים למרותו כפי שהיא מופיעה במגילה. גם תיאור ארמון אחשוורוש במגילה על חלקיו - החצר הפנימית, החצר החיצונה, בית המלכות, בית הנשים ועוד - מתאים לארמון מלכי פרס שנחשף בשושן.
בדרך אחרת מסבירה אדל ברלין את הדמיון בין תיאורי החצר הפרסית בכתבי ההיסטוריונים היווניים לבין תיאורי המגילה. לשיטתה, מקור הדמיון הוא בהשפעה תרבותית משותפת ולא ברקע ההיסטורי: אין להתייחס לדברי הסופרים היווניים בעניינים אלה כאל דיווחים היסטוריים אמינים, ואף מחבריהם ונמעניהם המקוריים לא התייחסו אליהם ככאלה - מדובר בסיפורים. נראה שבתקופה הפרסית התקיים ז'אנר של סיפורי עלילה שעסקו בחצר הפרסית, ושנשזרו בהן מוטיבים מוגזמים של פאר, משתאות וכדומה, שאחיזתם במציאות רופפת. סיפורים ומוטיבים מסוג זה רווחו כנראה ברחבי האימפריה הפרסית, ואף מחוצה לה. לדברי ברלין, הן תיאורי היוונים והן סיפור המגילה נוצרו על רקע תרבותי-ספרותי זה.[9]
המספר שבע שחוזר במגילה שוב ושוב - שבעת הסריסים, שבעת היועצים, שבע נערות וכו' - הוא מספר טיפולוגי מרכזי בדת הזורואסטרית. הזורואסטרים מאמינים שלכל אחת משתי הישויות המרכזיות - אהורה מאזדה הטוב ואנגרה מניו הרע - יש שבעה "עוזרים".
כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית. בירה וסריס הם מונחים שנשאלו מאכדית, לשונה של האימפריה הקודמת - בבל.
בממצאים הארכיאולוגים [עריכה]
במגילה מוזכרת לפעמים שושן כ"העיר שושן", לפעמים כ"שושן הבירה", וישנם פסוקים ששני הכינויים מוזכרים בערבוביה. פרשנים שונים כגון רבי אברהם אבן עזרא[10] ורבינו בחיי [11] פירשו שמדובר בשני מקומות נפרדים. לפי ממצאים ארכיאולוגיים, בתוך העיר שושן אכן היה מחוז נפרד, קריית המלוכה, שבה שכנו ארמון המלך ובתי משפחות השרים והנכבדים. הקריה הייתה מובדלת מן העיר על ידי חומה ותעלת מים סביב החומה. מחוז זה נקרא על שם הבירה(הארמון): "עיר הבירה".[12]
הגילוי הארכיאולוגי שתעלת מים סובבה את כל מחוז הבירה, עשוי להסביר את מאמר חז"ל במסכת מגילה על הפסוק "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר". "ויעבר מרדכי - דעבר ערקומא דמיא" (עבר דרך תעלת מים). ואכן, רבי משה אלשיך[13] (במאה ה-16) כבר פירש בדרך זו: "הנה שתי עירות סמוכות זו לזו ועורקמא דמיא היה עובר ביניהם ומפרידן, אחת נקראת שושן הבירה, שם מושב המלך והשרים ואין רשות ליהודי לדור שם והשנייה נקראת עיר שושן ושם דרים יהודים רבים. רק למרדכי לבדו ניתנה הרשות להיות בשושן הבירה".
הצגת הדמויות במגילה [עריכה]
אחשוורוש - מוצג כמלך שתיין, העוסק ברדיפת נשים ובתענוגות. כל התיאורים הקשורים בו מיועדים להלעיג עליו: ריבוי הפרטים, התיאור המפורט של העושר, פירוט שמות שריו וסריסיו. כל עושרו הופך אותו למגוחך, משום שהוא אינו מצליח לשלוט בממלכתו. מאידך מתגלה גם הפן החיובי שבו, הוא מתגלה כמלך סובלן ופרגמטי המשתדל לרצות את כולם, ואין לו עניין בעריצות לשמה.
ושתי - מדמויות המשנה במגילה. מוצגת כדמות נשית מרדנית שעומדת על דעתה וכבודה, בניגוד לאסתר, ומשלמת על כך בסביבה פטריארכלית. לא ברור האם היא רק הורחקה מתפקידה או שהוצאה להורג. המצדדים בניתוח פשטני יטענו שאין רמז להריגתה, האחרים יאמרו שהנורמות של חצר המלוכה היו כאלו שברור לכל מה היה קצה, והעובדה שהמגילה עוברת על כך בשתיקה מרמזת אולי על הוצאתה להורג בסתר, כדי למנוע תסיסה עממית.
אסתר - האשה התמה שנלקחת בכוח אל ארמון המלך, מוצגת בתחילה באור שלילי, כאשר היא חוששת לגורלה. לאחר שהיא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה, היא זוכה להצלחה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה. שמה של הגיבורה "אסתר" נגזר מהמילה stara בפרסית עתיקה, שמשמעה "כוכב", או לדעה אחרת, משם האלה הבבלית אִשתר, שאסתר מזוהה איתה; אישתר היא כלה, והכלות במזרח הקדום נהגו להחזיק ענף של הדס, וכאן הקישור לשמה העברי "הדסה".
מרדכי - בן דודהּ של אסתר (אסתר ב,ז) שאימצה לבת לאחר מות הוריה, ומשמש לה כאומן. לאחר שאסתר נלקחת בכפייה הוא ממשיך לראות את עצמו כאחראי לגורלה, דורש בשלומה ומשגיח עליה, ואסתר מצדה ממשיכה לציית לו כמקודם. עובדה זו מתבטאת פעמיים במהלך המגילה:
- כאשר הוא מגלה כי בגתן ותרש זוממים להרוג את המלך, אסתר מתבקשת על ידי מרדכי לספר זאת לאחשוורוש. בזכות מעשה זה מתרחש המפנה בעלילה, הידוע בתור "מעשה הסוס".
- כאשר מתברר לו שכל ישראל נתונים בסכנת חיים, הוא מבקש ממנה להיות פטריוטית ולסכן את עצמה. הוא אכן מצליח להוציא לפועל את אומץ ליבה של אסתר ולהובילה אל ההצלה הגדולה.
מרדכי מגלה כל הזמן אקטיביות ופעלתנות, ומוכיח שהוא ראוי לשמש כמנהיג בחצר המלוכה. בסופו של דבר הוא הופך להיות לשר חשוב במקומו של המן. חז"ל דרשו את שמו "מֹר דכי" - בושם טהור. חוקרים מודרניים גוזרים את שמו משם האל הבבלי הראשי מרדוך (במגילה השם מנוקד מרדֳכי).
המן - הרשע האולטימטיבי, נותן העצות הרעות, רודף הכבוד והשררה, שמבקש להשמיד את כל היהודים בגלל הסכסוך האישי שלו עם מרדכי. אדם שעושה מהצרות הפרטיות שלו סכסוכים בין-דתיים. אחשוורוש אינו מהסס להוציא אותו להורג בגלוי.
זרש - אשת המן, מדמויות המשנה. זרש היא זו שיעצה לבעלה להכין עץ גבוה חמישים אמה ולתלות עליו את מרדכי היהודי. נראה שהיא אישה כוחנית, שהרי המן תיכף מקבל את עצתה.
בִגתן ותרש - מדמויות המשנה. הקושרים המבקשים להמית את המלך, כמסורת התקופה הקדומה, שבה מלכים היו בסכנת חיים יומיומית, ובעיקר מידי מקורביהם, שביקשו לשלוט או להשליט אחר.
חרבונה (גם חרבונא) - מדמויות המשנה, נזכר לראשונה ברשימת "שבעת הסריסים המשרתים את פני המל אחשורוש" (א, י). לחרבונה תפקיד מפתח בתיאור מפלתו של המן. בסצנת המשתה השני של אסתר, לאחר שהיא מוקיעה את זדונו של המן בפני אחשוורוש, הוא "קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן" (ז, ז). כשהמלך שב אל החדר ורואה את המן משתטח על מיטת אסתר ומתחנן על חייו, הוא מפרש זאת באופן שגוי: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?!" (ז, ח) גורלו של המן נגזר בו במקום. כאן מופיע חרבונה ומפנה את תשומת לבו של המלך לעץ אשר הכין המן למרדכי. אחשוורוש מורה מייד לתלות עליו את המן.
חז"ל מפרשים ש"חרבונא זה אליהו" [14] והראב"ע אומר ש"כאילו אליהו ז"ל היה, שהוא מבשר הגאולה" - כלומר, חרבונה אינו באמת אליהו, אך אליהו הוא 'מבשר הגאולה', וגם חרבונה "עשה טובה לישראל ובאה ישועה על ידו".
הגי - מדמויות המשנה. סריס שממונה על ההרמון של אחשוורוש.
היעדרותו של אלוהים מהמגילה [עריכה]
|
ערך מורחב – היעדרותו של אלוהים ממגילת אסתר |
באופן מעורר תמיהה, שמו של אלוהים אינו מוזכר במגילה, והתערבותו אינה נזכרת במפורש אפילו פעם אחת. היעדרותו של אלוהים היא הביטוי המובהק ביותר, אך לא היחיד, לאופייה החילוני למראית עין של המגילה. המגילה מתעלמת מנושאים דתיים העוברים כחוט השני במקרא: אין בה כל התייחסות לארץ ישראל ולמקדש, והאזכור היחיד של ירושלים הוא אגב הצגת דמותו של מרדכי (ב, ה-ו); אין בה התייחסות לתורה ולברית הנצחית בין העם לאלוהיו; על אף שנזכרים צומות (ד, טו-טז; ט, לא) - לכאורה מעשה דתי מובהק - אין כל התייחסות לתפילות ותחינות לאל שמתלוות אליהם; היהודים חוגגים את תשועתם במשתה ושמחה, אך אין שבח והודאה לאל (ח, יז; ט, טז-כב). ככלל, נדמה שהמספר יוצא מגדרו כדי להימנע מהתייחסות דתית מפורשת, גם בהקשרים שבהם הדבר מתבקש.
בעיה זו העסיקה את פרשני המגילה לדורותיהם, מסורתיים כביקורתיים, איש לפי שיטתו. גם בעל תרגום השבעים נדרש לה, ופתר אותה באמצעות הרחבות שונות שהעניקו למגילה צביון דתי יותר, וקירבוה לסטנדרט המקראי המקובל. בעיה זו עמדה בבסיס מחלוקת חז"ל לגבי מידת קדושתה של המגילה, שבסופה הוכרע שבשונה מכל יתר ספרי המקרא, המגילה אינה מטמאת את הידיים.
על אף העדרו של אלוהים ברובד הגלוי, ניתן לטעון כי נוכחותו מאחורי הקלעים בולטת ולייחס את שרשרת צירופי המקרים אל ההשגחה העליונה; גם הצומות והתעניות נראים, כאמור, כמעשים דתיים מובהקים. בהתאם לגישה זו, פסוק שכמעט חושף את הימצאותו הנוכחת-נסתרת של אלוהים הוא: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", כאשר נראה שאותו "מקום אחר" מכוון לריבונו של עולם. דורשי רשומות הצביעו על כך ש"המקום" הוא כינוי בפי חז"ל לאלוהים. האבן עזרא שולל טענה זאת משתי סיבות: הראשונה שכינוי זה איננו משמש במקרא אלא רק בדברי חז"ל, והשנייה שה' הוא אחד ויחיד ולכן לא ניתן לכנותו מקום אחר.
ההכרה בהשגחה האלוהית הנסתרת המשתקפת במגילה היא אבן יסוד בפרשנות המסורתית שלה, וגם פרשנים ביקורתיים רבים שותפים לה. רבים רואים במגילה ביטוי למציאות של הסתר פנים: היעלמות נוכחותו הגלויה של האלוהים בתקופה שבה הנבואה החלה לשקוע, והשארת הזירה העולמית לידיהם של בני האדם, כאשר הוא פועל ברקע. כבר חז"ל עמדו על כך ודרשו את שמה של אסתר על שם הסתר הפנים של המגילה: "אסתר מן התורה מניין - 'ואנוכי הסתר אסתיר'". לפי פירוש זה, המגילה עניינה הוא גילוי הסתרתו של האל בזמן הגלות, ונוכחותו רק מאחורי הקלעים. יחזקאל קויפמן[15] סבור שהמגילה היא חיבור דתי, ומחברה היה חדור אמונה עמוקה בנצח ישראל. מראית העין החילונית אינה אלא אסטרטגיה ספרותית שנועדה לבטא התפיסה ההיסטוריוסופית הרווחת במקרא של סיבתיות כפולה: המהלך ההיסטורי הרגיל איננו כולל התערבות אלוהית גלויה, ואפשר לתאר אותו כשרשרת סבירה של אירועים הקשורים בקשר סיבתי; אך מאחורי הקלעים האל הוא המושך בחוטים ולא האדם או המקרה העיוור. במבט לאחור, מעשים וצירופי מקרים סתמיים לכאורה מתגלים כמכריעים, ומתברר כי הכול נעשה בהתאם לתוכנית האלוהית הנסתרת.
הרב יואל בן נון[16] מציין שדווקא חסרונו של אלוהים במגילה הוא המלמד אותנו על כך שהאלוהים נמצא בכל מקום. הוא טוען שזו החשיבות המיוחדת של המגילה וזו הסיבה שנוספה לכ"ד ספרים: ללא המגילה ניתן היה לחשוב כי רק כשאלוהים גלוי הוא פועל ולאור המגילה מתברר שאלוהים נמצא גם במקום שאינו גלוי.
לדעת ניסן אררט,[17] מחבר המגילה השמיט ממנה את שם אלוהים כדי לרמוז על סלידתו מהאווירה החילונית שבה פועלים גיבורי המגילה, שנוהגים בדרכו של הערום: זהו מופת חינוכי רווח במזרח הקדום, של אדם החותר בדרכי מרמה ומניפולציה למימוש מטרותיו האנוכיות, כשהוא נסמך על פיקחותו ותושייתו. המגילה ממשיכה את המסורת המקראית של מאבק בדרכו של הערום, ומציבה מולו את המופת של ירא האלוהים, המכיר בשלטונו המוחלט של האל. המן מגלם בדמותו את הערום הרשע, שאין לו תקנה וסופו מפלה ניצחת; לעומתו מגלמים מרדכי ואסתר את הערום שבעקבות אסון שניחת עליו שב בתשובה והפך ירא אלוהים.
מנגד, מקצת החוקרים תולים את אופייה החילוני של המגילה בתודעה דתית מתונה של המחבר. רוברט פפייפר, המייחס את חיבור המגילה לימיו של יוחנן הורקנוס הראשון, סבור שמחברה היה פטריוט נלהב אך אדיש כלפי עניינים שבדת.[18] מיכאל פוקס הציע לפרש את היעדרותו של אלוהים מן המגילה כמעשה מכוּון מצד המחבר שתכליתו לעורר אצל הקורא הרהור, ושמא גם ספק, בדבר מקומו של האל בעלילת הסיפור, ואולי אף בקיום האנושי בכלל.[19]
גישה אחרת רואה בצביונה החילוני של המגילה פועל יוצא של הז'אנר הספרותי שלה. לדעת רוברט גורדיס,[20] מחבר המגילה ניסה לעורר את הרושם שזהו מסמך אותנטי מתוך כרוניקה מלכותית פרסית, והאדישות המדומה כלפי האמונה היהודית היא חלק מאסטרטגיה זו. אחרים סבורים שהמגילה נכתבה במקורה כסיפור עממי קליל, שלא נועד לשאת מסר חינוכי-דתי, ולפיכך אין זה מפתיע שהיא איננה מגלה נטייה לרעיונות דתיים; אף ייתכן ששם אלוהים לא נכתב בכוונת מכוון מחשש לחילולו בנסיבות של שכרות וליצנות, שבהן נוטים לקרוא סיפורים מסוג זה[21] (לראשונה העלה סברה זו לואיס פטון, אך הוא שיער שהמגילה נועדה מראשיתה לשמש טקסט ריטואלי הנקרא בפורים, חג שבו מחויבים להשתכר "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[22]). הסבר שונה העלה שמריהו טלמון, שזיהה במגילה זיקה הדוקה לספרות החכמה דווקא.[23] לדעתו, המגילה מהווה גילום ספרותי, בצורת רומן היסטורי, של יסודות חכמתיים מובהקים. אסכולת החכמה נוטה למטבעה לקוסמופוליטי ולאוניברסלי, ומתעניינת באדם יותר מאשר באל. טלמון מציין שדמות האל האימפרסונלי והמרוחק המשתקפת במגילה מזכירה את זו שבקהלת. כנגד הסבר זה העלה ג'יימס קרנשאו את הטענה שהנימה פטריוטית החריפה העולה מן המגילה איננה מתיישבת עם תפיסת העולם החכמתית.[24]
הרב אברהם אבן עזרא כתב בהקדמות לפירוש על המגילה, שהמגילה נכתבה בידי מרדכי בחסות האימפריה הפרסית ולכן לא הוסיף את שם ה' מכיוון שחשש שהפרסים יתרגמו את המגילה ויכתבו במקומו שם של אל מהמיתולוגיה הפרסית.
מבין אלה המפרשים את המגילה על דרך הרמז והסוד, יש הטוענים שבמקומות שכתוב "המלך" (בניגוד ל"המלך אחשוורוש"), הכוונה ל"מלך מלכי המלכים".
האר"י כתב שהשם המפורש רמוז במגילה באופן נסתר, בראשי תיבות בפסוקים:
- "יבוא המלך והמן היום" - פרק ה׳ פסוק ד׳
- "וכל זה איננו שווה לי - פרק ה׳ פסוק י״ג (סופי תיבות והפוך)
- "והמן ראה כי כלתה אליו הרעה" - פרק ז׳ פסוק ז׳ (סופי תיבות)
כותביה ומעמדה של מגילת אסתר [עריכה]
על פי המסורת[25] כותבי המגילה היו אנשי כנסת הגדולה, שקבעו את הספרים שנכנסו לתנ"ך ואת סדרם (בבלי, בבא בתרא ט"ו ע"א). יש הסבורים, על פי הכתוב במגילה, כי כתבו אותה אסתר או מרדכי, או שניהם. אך יש לציין כפי שהעלו מספר חוקרים, שישנם סימנים לאיחור תאריך כתיבת המגילה, או עכ"פ לאיחור חתימת חיבורה. לדוגמה הפסוק הבא: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר" (ט, כח), המעיד על חגיגת ימי הפורים מזה מספר דורות, עובדה שלא יכלה להיכתב בידי מרדכי ואסתר ובני דורם.
אף על פי שחז"ל כללו את מגילת אסתר בתנ"ך, יש עדויות בתלמוד הבבלי (מגילה ז א), שהחכמים התלבטו האם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.
"אמר רב שמואל בר יהודה:
- שלחה להם אסתר לחכמים "קבעוני לדורות".
- שלחו לה: "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות".
- שלחה להם: "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס"...
- שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות".
- שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' (משלי כב כ) - שלישים ולא רבעים [כלומר חומש, נביאים וכתובים], עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, 'כתב זאת זיכרון בספר' (שמות יז יד) - "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. "זיכרון" - מה שכתוב בנביאים. "בספר" - מה שכתוב במגילה." (מגילה ז א)
בהמשך, מובאת בתלמוד דעתו של שמואל, ש"מגילת אסתר לא נאמרה ברוח הקודש" (אם כי אמירה זו מסויגת לאחר מכן ש"נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב"), לעומת דעתם של התנאים רבי אליעזר, רבי עקיבא ורבי מאיר שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש. בהתאם למגמה זו, בתלמוד הירושלמי נאמר: "ר' יוחנן אמר 'הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל', רשב"ל אמר 'אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל'" (מגילה פרק א' הלכה ה'). גם הרמב"ם הלך בדרך זו, וכתב "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (הלכות מגילה, פרק ב הלכה י"ח). אמנם בנושאי כליו של הרמב"ם מבואר כי אין כוונת הרמב"ם שיתבטלו לגמרי כמו שהבין בדבריו הראב"ד אלא רק שכל הנביאים והכתובים לא יקראו בציבור חוץ ממגילת אסתר.
מגילת אסתר לא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש. לעומת זאת, היו שטענו שאי מציאת קטע ממגילת אסתר במגילות קומראן סבירה מבחינה סטטיסטית בגלל קוטנה היחסי, ואין העדרה מהקטעים שנמצאו מעידה דבר על הימצאותה במקום במקור [26].
כמה חוקרים הציעו שבני קומראן לא קיבלו את המגילה בשל סיבות תאולוגיות, כדוגמת אופייה החילוני של המגילה ושם שמים הנעדר ממנה, ונישואי יהודייה עם גוי. חוקרים אחרים טענו שבני קומראן לא קיבלו כלל את חג הפורים, אם משום שבמקורו הוא היה חג אלילי שאומץ על ידי היהודים, ואם משום שעל פי לוח השנה של כת קומראן חייב חג הפורים לחול בשבת, ולדעתם אין שום חג שמותר לו לחול בשבת[27].
בתרבות [עריכה]
בקרב יהודי מזרח אירופה נפוצו מאז המאה ה-16 מופעי פורים שפיל בהם הופיעו שחקנים מחופשים לדמויות מהמגילה.
עיבודים קולנועיים שונים לסיפור המגילה נעשו כבר מתחילת תקופת הסרט האילם. בשנת 1948 ביים ג'ון קויל את "המלכה אסתר", סרט בשחור-לבן שנועד במיוחד להפצה בכנסיות, המדייק בתיאור העלילה. בשנת 1960 נעשה הסרט אסתר והמלך על בסיס עלילת המגילה. בשנת 2006 צולם הסרט לילה אחד עם המלך בכיכובם של לוק גוס, טיפאני דופונט וג'ון ריס-דייוויס המבוסס על סיפור המגילה. הסרט לוקח חופש עלילתי מסוים ואינו מקפיד להיצמד לפרטים שבמגילה.
בפברואר 1966 הועלה על הבמה מחזהו של נתן אלתרמן "אסתר המלכה", בבימויו של גרשון פלוטקין. זהו מחזה מוזיקלי על גרסה מודרנית של מגילת אסתר. בשנת 1970 הופקה גרסה טלוויזיונית של הערוץ הראשון הישראלי למחזה המגילה מאת איציק מאנגר. המחזה מעביר את גיבורי מגילת אסתר לשטעטל במזרח אירופה. הגרסה הוצגה ביידיש, וצוות השחקנים בסרט אף יצא להציג אותה על הבנות בארגנטינה בשנת 1971. המחזה של מאנגר זכה גם לשתי גרסאות תיאטרליות של משפחת מייק בורשטיין, כולל גרסה בברודוויי ב-1968. בשנת 1983 ביים אילן אלדד לפי תסריט של חיים חפר את המחזה של מאנגר, בכיכובם של יונתן סגל ניצה שאול ושלמה בר אבא. השירים בסרט, שהופק בשיתוף פעולה עם הטלוויזיה הגרמנית, הושרו ביידיש עם קטעי קישור בנוסח קברט תיאטרלי.
ראו גם [עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל תנ"ך | ||
לקריאה נוספת [עריכה]
- אדל ברלין, אסתר, (תרגום: דורון כהן), סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: הוצאת מאגנס ותל אביב: עם עובד, 2001.
- יהודה לנדי, ויהי בימי האימפריה הפרסית, מגילת אסתר ממבט היסטורי, ארכאולוגי וגאוגרפי, ירושלים: הוצאת ספרים פלדהיים, תשע"א 2011.
- בנימין לאו, אסתר - קריאה במגילה, הוצאת ידיעות ספרים, 2011.
- יונתן גרוסמן, אסתר: מגילת סתרים, ירושלים: מגיד (קורן), תשע"ג 2013.
קישורים חיצוניים [עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- טקסט המגילה
- מגילת אסתר, ירושלים, תשס"ב, באתר HebrewBooks
- הטקסט המלא של מגילת אסתר, באתר סנונית
- מגילת אסתר מנוקדת, באתר ישיבה
- מגילת אסתר בעמוד אחד, מנוקד, אותיות כתב סת"ם
- קריאת המגילה, שירים ופיוטים לפורים, מעדות ומסורות שונות ובשפות שונות, מהפונותיקה הלאומית בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
- לשמיעת מגילת אסתר נוסח בבל מפי משה חבושה, באתר הזמנה לפיוט
- סיפור המעשה (היסטוריה) ופרשנות למגילה
- פרופ' עמנואל טוב, על מגילות אסתר אחרות (ביוונית) בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא, הוראה וחינוך
- פורים: הסיפור המלא סיפור פורים כפי שמופיע במדרש ובאגדה, מאתר BeitChabad
- מתיה קם, מגילת אסתר, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- הרב שלמה בנימין ,שיעור וידאו על מגילת אסתר, באתר אור יהודי
- הערך מגילת אסתר, באתר ויקישיבה
- דוד פלוסר, אופיה היהודי של מגילת אסתר, באתר "דעת"
- יעקב אשכנזי, עיון במגילת אסתר, באתר "דעת"
- תמר עילם גינדין, מגילת אסתר - היה או לא היה?, מתוך סדרה באוניברסיטה המשודרת
- ד"ר עמוס ברדע, מגילת אסתר -הסיפור האמיתי, באתר ynet יהדות
- פרופ' מאיר דנינו, מגילת אסתרונומיה באתר מכללת ליפשיץ
- רשימת מאמרים כלליים על מגילת אסתר באתר רמב"י – רשימת תת-נושאים מפורטת
- פירושים מחקריים
- Lewis Bayles Paton, Esther (International Critical Commentary), New York: Charles Scribner's Sons, 1908. Online copy at the Internet Archive
- הלכה
- דיני כתיבת המגילה מהספר ילקוט יוסף.
| ספרי התנ"ך | ||
|---|---|---|
| תורה |  |
|
| נביאים |
נביאים ראשונים: יהושע • שופטים • שמואל (א' וב') • מלכים (א' וב') | נביאים אחרונים: ישעיה • ירמיה • יחזקאל • תרי עשר |
|
| כתובים |
ספרי אמ"ת: תהילים • משלי • איוב | חמש מגילות: שיר השירים • רות • איכה • קהלת • אסתר | דניאל • עזרא • נחמיה • דברי הימים (א' וב') |
|
| ספרי הברית הישנה | |||
|---|---|---|---|
|
|||
| הברית החדשה |
הערות שוליים [עריכה]
- ^ ראו במבואות לאסתר בסדרת עולם התנ"ך ובסדרת מקרא לישראל
- ^ משולם מרגליות, בתוך מגילות (עולם התנ"ך), עמ' 215
- ^ אדל ברלין, מבוא לאסתר בסדרת מקרא לישראל
- ^ אדל ברלין, מבוא לאסתר בסדרת מקרא לישראל, עמודים 21-22
- ^ 5.0 5.1 "פשר מדיני למגילת אסתר" ישראל אלדד, פורסם במחניים, תשכ"ב
- ^ כתבי הרודוטוס ז,61; שם 114; ט,109-112.
- ^ מיכאל הלצר, "הדמויות הראשיות במגילה", בתוך מגילות (עולם התנ"ך), עמ' 216.
- ^ שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", באתר "דעת"
- ^ אדל ברלין, אסתר (מקרא לישראל), תל אביב/ירושלים: עם עובד/מאגנס, תשס"א 2001, עמ' 15-18, 28-29, וכן לאורך הפירוש; וראו גם: Adele Berlin, "The Book of Esther and Ancient Storytelling", Journal of Biblical Literature 120.1 (2001), 3-14
- ^ בפירושו לאסתר א,ב
- ^ בכד הקמח, ערך פורים עמ' של
- ^ הרב ראובן מרגליות, המקרא והמסורה, פרק ח', עמ' כח
- ^ אלשיך למגילת אסתר ב,ה
- ^ פרקי דר' אליעזר פ"נ
- ^ יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך רביעי, ספר ראשון (חלק מהכרכים כרוכים פיזית יחדיו - מספרם בפועל משתנה ממהדורה למהדורה), תל אביב: מוסד ביאליק על ידי דביר, תשט"ז 1955, עמ' 445-447
- ^ יואל בן-נון, "מגילת ההפך", בתוך אמנון בזק (עורך), הדסה היא אסתר: ספר זיכרון להדסה אסתר (דסי) רבינוביץ ז"ל; קובץ מאמרים על מגילת אסתר, מהדורה שנייה, אלון שבות: תבונות, תשנ"ט, עמ' 47-54
- ^ ניסן אררט, "על 'חילוניותה' של מגילת אסתר ו'תהפוכותיה'", תרביץ מט (תש"ם), 223-236
- ^ Robert H. Pfeiffer, Introduction to the Old Testament, rev. ed., New York: Harper & Brothers, 1948, pp. 743-744
- ^ Michael V. Fox, Character and Ideology in the Book of Esther, Columbia: University of South Carolina Press, 1991. מצוטט אצל: אמיר אפסאי, "יהדות, אתאיזם ומגילת אסתר", אתר חופש, מרץ 2011.
- ^ Robert Gordis, "Religion, Wisdom and History in the Book of Esther: A New Solution to an Ancient Crux", Journal of Biblical Literature 100 (1981), 359-388
- ^ אלכסנדר רופא,מבוא לספרות המקרא, ירושלים: כרמל, תשס"ו 2006, עמ' 224-225.
- ^ Lewis B. Paton, Esther (International Critical Commentary), New York: C. Scribner's, 1908, pp. 95-96
- ^ Shemaryahu Talmon, "Wisdom in the Book of Esther", Vetus Testamentum 13 (1963), 419-455
- ^ James L. Crenshaw, "Methods in Determining Wisdom Influence upon 'Historical Literature'", Journal of Biblical Literature 88 (1969), 129-142
- ^ מור כלפון, מי באמת כתב את מגילת אסתר?, ישיבת פתח תקוה
- ^ Carsten Peter Thiede, The Dead Sea Scrolls and the Jewish Origins of Christianity, Palgrave Macmillan, 2003, pages 105-110
- ^ Т. Beckwith, The Old Testament Canon, pp. 291-294
