מגילת אסתר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מגילת אסתר מתוך אוסף ברגינסקי
קריאת המגילה

מְגִלַּת אֶסְתֵּר היא אחת מחמש המגילות שבחלק הכתובים שבמקרא. המגילה מספרת את סיפור ניסיון השמדתם והצלתם של יהודי ממלכת פרס בימי המלך אחשוורוש. מאורע זה, לפי המגילה, שימש יסוד לקביעת חג הפורים.

במוקד המגילה עומדת מזימתו של המן, בכיר השרים בממלכה, להשמיד את כל היהודים, כשמולו עומדים מרדכי היהודי ודודניתו אסתר, אשר נבחרת בראשית הסיפור להיות למלכה, והודות למעמדה ותושייתה מצליחה לסכל את מזימתו של המן.

על פי ההלכה, יש מצווה לקרוא את המגילה בפורים, בלילה וביום. מצווה זו נקראת מקרא מגילה.

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסתר באה בפני המלך אחשוורוש, והוא מבטיח לה "עד חצי המלכות".
ציור קיר בבית הכנסת דורה אירופוס המתאר את המן מוליך את מרדכי על סוס המלך

המלכה אסתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגילה מתחילה במשתה שעורך המלך אחשוורוש בשנה השלישית למלכותו. בשיאו של המשתה, מזמין המלך את המלכה ושתי לאולם הגברים כדי להראות את יופיה בפני כל הנוכחים. ושתי ממאנת, ויועצי המלך ממליצים לו להדיח אותה ולהמליך מלכה חדשה תחתיה. המלך מקבל את עצת יועציו ושולח אנשים שיחפשו יורשת למלכה המודחת בין כל בתולות הממלכה. בתוך הבתולות הרבות המגיעות לשושן הבירה, נלקחת גם הדסה, בת-דודו של מרדכי היהודי, שאימץ אותה לו לבת במות אביה ואמה. מרדכי מסתובב ליד הארמון שבו היא מוחזקת ומצווה עליה שלא לגלות את מוצאה היהודי.

לאחר תהליך ממושך נבחרת אסתר למלכה, ומרדכי ממשיך לשהות בקרבת הארמון. יום אחד שומע מרדכי שניים משומרי הסף, בגתן ותרש, זוממים להתנקש באחשוורוש, הוא מודיע על כך לאסתר, וזו מודיעה למלך בשם מרדכי. בגתן ותרש נתלים, ומעשהו של מרדכי נכתב בכרוניקה המלכותית, היא "ספר דברי הימים".

גזירת המן ותענית אסתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעל כל שרי המלך אחשוורוש, עומד המן האגגי; כל עבדי המלך שבסביבות הארמון משתחווים לו במצוות המלך, מלבד מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה". המן מתמלא חמה על חוצפתו של מרדכי, ומחליט להרוג את כל היהודים בממלכה ולבזוז את רכושם, ביום אחד. לצורך כך הוא מפיל פור (הטלת גורל), ונבחר יום י"ג באדר. המלך אחשוורוש מעביר את טבעתו (דהיינו החותם המלכותי שלו) להמן, וכך נחתם החוק הקורא לכל העמים להתכונן ליום י"ג באדר המיועד, אשר בו ישמידו את כל היהודים שבכל האימפריה הפרסית.

הגזירה נודעת למרדכי, והוא יוצא בתוך העיר לבוש שק ואפר וזועק "זעקה גדולה ומרה". אסתר, שאינה מכירה את הצו, ממהרת לשלוח שליח שילביש את מרדכי בבגדים ראויים, וכך נודעת לה הגזירה על היהודים, ומרדכי מצווה עליה להתחנן לפני המלך לבטל את הגזירה. לפי חוקי המדינה, כל אדם שניגש אל המלך מבלי שהמלך קרא לו, סופו מוות, אלא אם כן המלך מחליט שהמעשה רצוי בעיניו ומושיט אל האיש את שרביטו. אסתר קוראת לצום של שלושה ימים, וצמה גם היא, כהכנה למשימה הגורלית. ביום השלישי ניגשת אסתר אל המלך, אשר מושיט לה את שרביט הזהב לאות כי מצאה חן בעיניו, ומתיר לה לשאול ממנו "עד חצי המלכות". אסתר מפתיעה ומזמינה את המלך יחד עם המן אל משתה שהכינה להם. במשתה, שואל המלך את אסתר מה רצונה, והיא מזמינה את המלך ואת המן אל משתה נוסף.

המן יוצא מן המשתה שמח וטוב לב, אך מראהו של מרדכי שאינו כורע ומשתחווה לו ממלא אותו חמה. בעצת זרש (אשתו) וחכמיו, הוא מכין עץ בגובה חמישים אמה (כ-25 מטר), כדי לבקש מהמלך לתלות עליו את מרדכי.

האיש אשר המלך חפץ ביקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנתו של המלך נודדת בלילה ההוא והוא מבקש שיקראו לפניו ב"ספר דברי הימים", שם מוזכר סיפור הצלתו מהתנקשותם של בגתן ותרש על ידי מרדכי, ומסתבר למלך שלא ניתן למרדכי שום גמול על נאמנותו. בתוך כך מגיע המן, והמלך שואל אותו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". בהיותו בטוח שמדובר בו עצמו, מפרט המן מחוות של כבוד יוצא דופן: הלבשת האיש בבגדי המלך, הרכבתו על סוסו של המלך, והולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך תוך קריאה "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אחשוורוש ממהר להודיע להמן שעליו לעשות כך בדיוק למרדכי היהודי, והמן, אבל וחפוי ראש, מבצע את המשימה ומוביל את מרדכי ברחבי העיר.

בקושי מספיק המן לחזור אל ביתו מן המשימה המבזה, מובהל המן אל המשתה השני שעורכת אסתר. במשתה מגלה אסתר את מוצאה היהודי, ומצביעה על המן כעל "איש צר ואויב" אשר ביקש להרוג אותה ואת עמה. המלך קם בחמתו אל הגינה, והמן נופל למרגלות מיטתה של אסתר ומתחנן בפניה שתחוס עליו. כאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה כמו-אינטימית זו עם המלכה, מתגבר כעסו. אז מגיע חרבונה, מסריסי המלך, ומצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי. המלך מצווה ללא שהיות לתלות את המן עליו.

ליהודים הייתה אורה ושמחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך נותן לאסתר את בית המן, וכשנודעת לו קרבתו של מרדכי לאסתר, אף נותן למרדכי את טבעתו, אשר עד כה הייתה אצל המן. אסתר מתחננת לפני המלך לבטל את ספרי הגזירה שכבר נשלחו בכל רחבי הממלכה, אך המלך אומר שאין באפשרותו של איש לבטל את מה שכבר נכתב ונחתם בשם המלך. עם זאת, המלך מציע לכתוב חוקים חדשים, אשר יתירו ליהודים להתגונן מפני שונאיהם, וכך נעשה; הכתבים נשלחים בכ"ג בסיון, יותר משלושת רבעי שנה לפני היום המיועד. באותם חודשים עולה מאוד קרנם של היהודים, מה שמחזק את יכולתם של היהודים להתגונן בפני אויביהם, חרף העובדה שהכתבים הראשונים לא בוטלו.

בהגיע היום, י"ג באדר, אשר אמור היה להיות טבח ביהודים, מתהפכים היוצרות והופכים היהודים לשולטים בשונאיהם. היהודים נקהלים והורגים בשושן הבירה חמש מאות איש מאויביהם ואת עשרת בני המן, ובשאר המדינות שבעים וחמישה אלף איש. אסתר מבקשת יום נוסף, ובאותו יום (י"ד באדר) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום אתמול, ונהרגים בשושן שלוש מאות איש. על אף שבצווים המלכותיים הותר במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם".

היהודים היושבים בערי הפרזות (ערים שאינן מוקפות חומה) חוגגים ביום שבו נחו מהקרב, יום י"ד באדר, ואילו היהודים אשר בשושן חוגגים בט"ו, שכן אצלם הקרב נמשך גם ביום י"ד. החגיגות כוללות שמחה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. סופה של המגילה מראה תהליך הדרגתי של התקבלות החגיגות, תוך משלוח איגרות פעם ופעמיים כדי לקיים את ימי הפורים.

כרונולגיה של סיפור המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן מוצגים אירועים מרכזיים במגילת אסתר, לפי המסורת היהודית.

המאורע תאריך עברי השנה למלכות
אחשוורוש
השנה העברית השנה הלועזית
סעודת אחשוורוש ג' בתשרי 3 3395 366 לפנה"ס
הקריאה לושתי לסעודה ט' בתשרי 3 3395 366 לפנה"ס
התחילו הנשים להגיע טבת 6 3398 364 לפנה"ס
בחירת אסתר למלכה טבת 7 3399 363 לפנה"ס
תלייתם של בגתן ותרש טבת 7 3399 363 לפנה"ס
מינוי המן לשר ו' בטבת 12 3404 358 לפנה"ס
עריכת הפור על ידי המן א' בניסן 12 3404 358 לפנה"ס
נתינת הטבעת להמן והגזירה ב' בניסן 12 3404 358 לפנה"ס
תחילת שלושת ימי הצום י"ג בניסן 12 3404 358 לפנה"ס
הושטת השרביט לאסתר ט"ו בניסן (פסח) 12 3404 358 לפנה"ס
משתה היין הראשון ט"ו בניסן 12 3404 358 לפנה"ס
נדדה שנת המלך ט"ז בניסן (ט"ו בלילה) 12 3404 358 לפנה"ס
הכנת העץ ט"ז בניסן (ט"ו בלילה) 12 3404 358 לפנה"ס
הרכבת מרדכי על הסוס ט"ז בניסן 12 3404 358 לפנה"ס
משתה היין השני ט"ז בניסן 12 3404 358 לפנה"ס
תליית המן ט"ז בניסן 12 3404 358 לפנה"ס
שליחת הספרים החדשים כ"ג בסיון 13 3405 357 לפנה"ס
הריגת היהודים בשונאיהם י"ג באדר 13 3405 357 לפנה"ס
תליית עשרת בני המן י"ג באדר 13 3405 357 לפנה"ס
חג הפורים הראשון י"ד - ט"ו באדר 13 3405 357 לפנה"ס

הרקע ההיסטורי לסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

משתה הנשים של ושתי, 1890

המספר מציב את ההתרחשות בזמנו של אחשוורוש, המזוהה במחקר עם חְשְׁיָרְשָׁ הראשון (כסרכסס בפי היוונים), שמלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465), בהיותו בן 35, והיה דור רביעי לכורש מייסד הממלכה הפרסית. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם במצרים ודיכא מרד של הבבלים בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל אל. כך, למשל, ציווה להלקות את הים האגאי בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו.

יש חוקרים הסבורים שמאחורי דמותו הספרותית של אחשוורוש עומדת דמותו האמיתית של מלך פרסי אחר, כגון ארתחששתא הראשון. חוקרים אחרים, המתארכים את הסיפור לתקופה ההלניסטית, סבורים שהסיפור רומז לדמויות ולמאורעות היסטוריים מתקופה זו, והועלו מגוון הצעות בהקשר זה. יש הסבורים שהסיפור הוא בדיוני בעיקרו ואיננו מתייחס למאורעות היסטוריים כלשהם, ודמותו של אחשוורוש היא דמות ספרותית סטראוטיפית של מלך פרסי.

העלילה ממוקמת בעיר שושן, שהייתה אחת מהערים החשובות בממלכה הפרסית, ובייחוד בשושן הבירה. על פי המחקר, שושן הבירה היא המתחם המבוצר (מאכדית birtu = מבצר) שבלב העיר שבו שכן ארמון המלך, ואילו העיר שושן היא העיר התחתית.

מהימנות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרים חלוקים בדעתם לגבי השאלה האם מגילת אסתר היא אמינה מבחינה היסטורית. המצדדים באמינותה ההיסטורית מצביעים על כך שפרטים רבים במגילה מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם ההווי הפרסי, ועל פרטים שונים העולים בקנה אחד עם מסורות ותעודות פרסיות. בחפירות ארכאולוגיות בעיר השומרית בּוֹרְסִיפָּה, נתגלה אזכור בודד של פקיד אוצר בחצרו של חשירשָ הראשון, המזוהה עם אחשוורוש, ששמו "מַרְדוּקַה". בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס מוזכרת אשתו של כסרכסס - אמיסטריס‏[1] - ששמה דומה לשם אסתר,‏[2] אם כי על בסיס חילוף האותיות מ' ו-ו' יש מי שכתב שייתכן שהכוונה לושתי.‏[3] גם הסיפור על ההתנקשות שניצל ממנה בסיועו של מרדכי, דומה לדרך בה סיים את חייו במציאות, כאשר הקושרים ארתבנוס ורב הסריסים אספמיסרס הרגוהו בחדר משכבו, ושיכנעו את בנו אַרְטַחְשַסַה (עברית: ארתחשסתא יוונית: artaxerxes) להרוג את הבן דריווש שלו היה משפט המלוכה.

תיאורים נוספים הניתנים במגילה תואמים דיווחים על ההווי הפרסי ממקורות אחרים:‏[4] אהבת המותרות והמשתאות, הפזרנות במאכלים ומזון, הלהיטות אחרי יין - קטסיאס מספר על כך שמדי יום היו אוכלים 15 אלף איש על שולחן המלך. קבלת החלטות במצב של שכרות ואישרורן במצב של פכחות או להפך. המלך יכול לעשות ככל העולה על רוחו. על משמרתו של המלך עמדו ארבעת אלפים איש מבני האצולה הגבוהה ובידם חניתות שבקציהן תפוחי זהב, ותפקידם להגן על המלך באופן קיצוני, כך שכל זר שהתקרב למלך ללא רשות הומת מיד. כל זר שהתקרב למלך היה מחויב להשתחוות לפניו ארצה, באופן שידיו לא היו נראות. שבעת רואי המלך היו שבעה שרים מהמשפחות המכובדות ביותר, שהמלך בחרם לכל תקופת חייהם, שהיו יכולים לגשת תמיד למלך, ושימשו לפניו כמועצה קבועה. לבוש הארגמן המלכותי היה סימן היכר מובהק של המלך, כמו שרביט הזהב אשר החזיק בידו, כאשר ישב על כס המלכות שלו. היסטוריונים כמו ניקלאוס מדמשק ופלוטרכוס מאששים את קרבתו הגדולה לבני עמו בייחוד ואת הליברליות שלו כלפי נתיניו הסרים למרותו כפי שהיא מופיעה במגילה. גם תיאור ארמון אחשוורוש במגילה על חלקיו - החצר הפנימית, החצר החיצונה, בית המלכות, בית הנשים ועוד - מתאים לארמון מלכי פרס שנחשף בשושן.

כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית. בירה וסריס הם מונחים שנשאלו מאכדית, לשונה של האימפריה הקודמת - בבל. המספר שבע שחוזר במגילה שוב ושוב - שבעת הסריסים, שבעת היועצים, שבע נערות וכו' - הוא מספר טיפולוגי מרכזי בדת הזורואסטרית. הזורואסטרים מאמינים שלכל אחת משתי הישויות המרכזיות - אהורה מאזדה הטוב ואנגרה מניו הרע - יש שבעה "עוזרים".

השוללים את אמינות המגילה מצביעים על היעדרו של הסיפור כפי שהוא מהכרוניקות הפרסיות ותיאורי ההיסטוריונים היווניים שבידינו, או על סתירות הגיוניות שונות, ההופכות את הסיפור, לפי דעתם, לאבסורדי. את הפרטים הרבים התואמים להוויי הפרסי, הם מיישבים על ידי כך שהם מצביעים על ספרות יוונית היסטוריוגרפית שגם בה מצוי שפע כזה של פרטים על החצר הפרסית. את הדמיון בין תיאורי החצר הפרסית בכתבי ההיסטוריונים היווניים לבין תיאורי המגילה. לדעת אדל ברלין, מקור הדמיון הוא בהשפעה תרבותית משותפת ולא ברקע ההיסטורי: אין להתייחס לדברי הסופרים היווניים בעניינים אלה כאל דיווחים היסטוריים אמינים, ואף מחבריהם ונמעניהם המקוריים לא התייחסו אליהם ככאלה - מדובר בסיפורים. נראה שבתקופה הפרסית התקיים ז'אנר של סיפורי עלילה שעסקו בחצר הפרסית, ושנשזרו בהן מוטיבים מוגזמים של פאר, משתאות וכדומה, שאחיזתם במציאות רופפת. סיפורים ומוטיבים מסוג זה רווחו כנראה ברחבי האימפריה הפרסית, ואף מחוצה לה. לדברי ברלין, הן תיאורי היוונים והן סיפור המגילה נוצרו על רקע תרבותי-ספרותי זה.‏[5]

קיימות גם דעות ביניים, המצדיקות את קיומו של הסיפור בכללו, אך לא של כל הפרטים שבו.‏[6]

רוב החוקרים השוללים את אמינות הסיפור, מתארכים את כתיבת המגילה לשלהי תקופת פרס או לתחילת התקופה היוונית, בין השנים 200-400 לפסה"נ בקירוב.

תרגומים ועדי נוסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוספות למגילת אסתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוספות למגילת אסתר

התוספות למגילת אסתר הן תוספות מאוחרות המופיעות לראשונה בנוסח תרגום השבעים היווני של מגילת אסתר, והן אינן מופיעות בנוסח המסורה העברי. התוספות, ככל הנראה, באו לפתור שאלות תאולוגיות העולות מקריאת הספר בדרך של "השלמת מידע" בצורה שתפתור קשיים כגון מדוע מגילת אסתר אינה מזכירה את שם אלוהים והעלילה נראית כמתנהלת באופן טבעי. התוספות למגילת אסתר מופיעות בכל הנוסחים של הברית הישנה שתורגמו מנוסח תרגום השבעים היווני, וביהדות הן נחשבות כחלק מספרות הספרים החיצוניים.

זמן חיבור המגילה ומקומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת‏[7] כותבי המגילה היו אנשי כנסת הגדולה, שקבעו את הספרים שנכנסו לתנ"ך ואת סדרם (בבלי, בבא בתרא ט"ו ע"א). יש הסבורים, על פי הכתוב במגילה, כי כתבו אותה אסתר או מרדכי, או שניהם. אך יש לציין כפי שהעלו מספר חוקרים, שישנם סימנים לאיחור תאריך כתיבת המגילה, או עכ"פ לאיחור חתימת חיבורה. לדוגמה הפסוק הבא: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר" (ט, כח), המעיד על חגיגת ימי הפורים מזה מספר דורות, עובדה שלא יכלה להיכתב בידי מרדכי ואסתר ובני דורם.

התהוות הנוסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס בין המגילה לפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוח ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג ספרותי ומגמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסכם במחקר כי מטרת המגילה, כפי שהיא לפנינו, היא לשמש הסבר בדיעבד להיווצרותו של חג הפורים ולבסס את מעמדו של החג, שבמקורו הוא חג-קרנבל בעל רקע ומקורות נכריים. עם זאת, חוקרים רבים סבורים שמגמה אטיולוגית זו היא פרי התפתחות משנית, ומטרתה המקורית של המגילה הייתה שונה. סוגיית מטרת חיבור המגילה קשורה בקביעת הסוג הספרותי שלה, והועלו השערות שונות בנוגע לשתי סוגיות אלה.

חוקרים מוקדמים ראו במגילה פרשנות לאגדה קדומה שעסקה במלחמה בין אלים. אחת ההשערות היא שמרדכי מייצג את האל הבבלי מרדוך, אסתר את האלה הבבלית אשתר, המן מייצג את האל העילמי הומן, וושתי את האלה העילמית משתי. לפי אותה השערה, העלילה במקורה תיארה מלחמה בין אלי בבל לאלי עילם, שניצחו בה הראשונים. השערות אלו נזנחו כיום על ידי החוקרים, שהגיעו להכרה, כי היהודים בגולה נהגו להיקרא בשמות נוכריים, בהם גם כאלה שמרכיביהם הם שמות אלילים.‏[8]

יש הרואים במגילה קומדיה חגיגית, שמטרתה לשעשע את הקורא בסיפורים אירוניים ואף אבסורדיים. אדל ברלין מגדירה אותה ביתר פירוט כפארסה, המוצגת על רקע בורלסקה של חיי החצר.‏[9]

יש שזיהו במגילה זיקה לאסכולת החכמה וספרותה. שמריהו טלמון סבור שהמגילה מגלמת מוטיבים ורעיונות חכמתיים מובהקים, והוא מגדירה כאגדת חכמה שהוצבה בהקשר היסטורי (historicized wisdom tale). הוא משווה את המגילה לספר אחיקר החכם, הנטוע בספרות החכמה של המזרח הקדום ומתרחש על רקע היסטורי ספציפי (חצר אסרחדון מלך אשור).‏[10]

רוברט גורדיס סבור שהמגילה היא ייצוג מקראי יחיד של סוג ספרותי עצמאי: חיבור בדיוני ממקור יהודי, המתיימר להיות דיווח כרוניסטי של סופר לא יהודי. גורדיס סבור שהמגילה נועדה ליצור את הרושם של כרוניקה ממלכתית פרי עטו של סופר חצר פרסי. הוא משווה את סוגה הספרותי של המגילה לזה של איגרת אריסטיאס.‏[11]

בנוסף, מקובל להגדיר את המגילה כסיפור גולה, כספר דניאל, ספר יהודית וספר טוביה. סיווג זה מצטרף להגדרות אחרות של הסוג הספרותי של המגילה, ואיננו סותר אותן. בסיפורי הגולה אלו מתוארים דגמים שונים של חיי יהודים בגולה, מתוך נאמנות לדתם והצלחה מדינית, ומטרתם היא לשמש דגם וגורם מעודד לחיי היהדות בגולה.‏[12]

לשון וסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת הדמויות במגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילת אסתר ליד קופסת אחסון
אחשוורוש, אסתר והמן במשתה היין
ציור מאת הצייר ההולנדי רמברנדט
המן כורע על ברכיו ומבקש רחמים מאסתר, ציור מעשה ידי רמברנדט.

אחשוורוש - מוצג כמלך שתיין, העוסק ברדיפת נשים ובתענוגות. כל התיאורים הקשורים בו מיועדים להלעיג עליו: ריבוי הפרטים, התיאור המפורט של העושר, פירוט שמות שריו וסריסיו. כל עושרו הופך אותו למגוחך, משום שהוא אינו מצליח לשלוט בממלכתו. מאידך מתגלה גם הפן החיובי שבו, הוא מתגלה כמלך סובלן ופרגמטי המשתדל לרצות את כולם, ואין לו עניין בעריצות לשמה.

ושתי - מדמויות המשנה במגילה. מוצגת כדמות נשית מרדנית שעומדת על דעתה וכבודה, בניגוד לאסתר, ומשלמת על כך. לא ברור האם היא רק הורחקה מתפקידה או שהוצאה להורג. המצדדים בניתוח פשטני יטענו שאין רמז להריגתה, האחרים יאמרו שהנורמות של חצר המלוכה היו כאלו שברור לכל מה היה קיצה, והעובדה שהמגילה עוברת על כך בשתיקה מרמזת אולי על הוצאתה להורג בסתר, כדי למנוע תסיסה עממית.

אסתר - האשה התמה שנלקחת בכוח אל ארמון המלך, מוצגת בתחילה באור שלילי, כאשר היא חוששת לגורלה. לאחר שהיא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה, היא זוכה להצלחה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה. שמה של הגיבורה "אסתר" נגזר מהמילה stara בפרסית עתיקה, שמשמעה "כוכב", או לדעה אחרת, משם האלה הבבלית אִשתר, שאסתר מזוהה איתה; אישתר היא כלה, והכלות במזרח הקדום נהגו להחזיק ענף של הדס, וכאן הקישור לשמה העברי "הדסה".[דרוש מקור] יש הסבורים ש"הדסה" היא צורה ארמית דיאלקטית של המילה האכדית ḫadašatu (כנראה מן השורש השמי חד"ש) שמשמעותה "כלה", ומשמשת כתואר לאלה אשתר.‏[13] סברה זו אינה מקובלת כיום במחקר.

מרדכי - בן דודהּ של אסתר (אסתר ב,ז) שאימצה לבת לאחר מות הוריה, ומשמש לה כאומן. לאחר שאסתר נלקחת בכפייה הוא ממשיך לראות את עצמו כאחראי לגורלה, דורש בשלומה ומשגיח עליה, ואסתר מצדה ממשיכה לציית לו כמקודם. עובדה זו מתבטאת פעמיים במהלך המגילה:

  1. כאשר הוא מגלה כי בגתן ותרש זוממים להרוג את המלך, אסתר מתבקשת על ידי מרדכי לספר זאת לאחשוורוש. בזכות מעשה זה מתרחש המפנה בעלילה, הידוע בתור "מעשה הסוס".
  2. כאשר מתברר לו שכל ישראל נתונים בסכנת חיים, הוא מבקש ממנה להיות פטריוטית ולסכן את עצמה. הוא אכן מצליח להוציא לפועל את אומץ ליבה של אסתר ולהובילה אל ההצלה הגדולה.

מרדכי מגלה כל הזמן אקטיביות ופעלתנות, ומוכיח שהוא ראוי לשמש כמנהיג בחצר המלוכה. בסופו של דבר הוא הופך להיות לשר חשוב במקומו של המן. חז"ל דרשו את שמו "מֹר דכי" - בושם טהור. חוקרים מודרניים גוזרים את שמו משם האל הבבלי הראשי מרדוך (במגילה השם מנוקד מרדֳכי).

המן - הרשע האולטימטיבי, נותן העצות הרעות, רודף הכבוד והשררה, שמבקש להשמיד את כל היהודים בגלל הסכסוך האישי שלו עם מרדכי. אדם שעושה מהצרות הפרטיות שלו סכסוכים בין-דתיים. אחשוורוש אינו מהסס להוציא אותו להורג בגלוי.

זרש - אשת המן, מדמויות המשנה. זרש היא זו שיעצה לבעלה להכין עץ גבוה חמישים אמה ולתלות עליו את מרדכי היהודי. נראה שהיא אישה כוחנית, שהרי המן תיכף מקבל את עצתה.

בִגתן ותרש - מדמויות המשנה. הקושרים המבקשים להמית את המלך, כמסורת התקופה הקדומה, שבה מלכים היו בסכנת חיים יומיומית, ובעיקר מידי מקורביהם, שביקשו לשלוט או להשליט אחר.

חרבונה (גם חרבונא) - מדמויות המשנה, נזכר לראשונה ברשימת "שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש" (א, י). לחרבונה תפקיד מפתח בתיאור מפלתו של המן. בסצנת המשתה השני של אסתר, לאחר שהיא מוקיעה את זדונו של המן בפני אחשוורוש, הוא "קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן" (ז, ז). כשהמלך שב אל החדר ורואה את המן משתטח על מיטת אסתר ומתחנן על חייו, הוא מפרש זאת באופן שגוי: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?!" (ז, ח) גורלו של המן נגזר בו במקום. כאן מופיע חרבונה ומפנה את תשומת לבו של המלך לעץ אשר הכין המן למרדכי. אחשוורוש מורה מייד לתלות עליו את המן.

חז"ל מפרשים ש"חרבונא זה אליהו" ‏‏‏[14] והראב"ע אומר ש"כאילו אליהו ז"ל היה, שהוא מבשר הגאולה" - כלומר, חרבונה אינו באמת אליהו, אך אליהו הוא 'מבשר הגאולה', וגם חרבונה "עשה טובה לישראל ובאה ישועה על ידו".

הגי - מדמויות המשנה. סריס שממונה על ההרמון של אחשוורוש.

היעדרותו של אלוהים מהמגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היעדרותו של אלוהים ממגילת אסתר

באופן מעורר תמיהה, שמו של אלוהים אינו מוזכר במגילה, והתערבותו אינה נזכרת במפורש אפילו פעם אחת. היעדרותו של אלוהים היא הביטוי המובהק ביותר, אך לא היחיד, לאופייה החילוני למראית עין של המגילה. המגילה מתעלמת מנושאים דתיים העוברים כחוט השני במקרא: אין בה כל התייחסות לארץ ישראל ולמקדש, והאזכור היחיד של ירושלים הוא אגב הצגת דמותו של מרדכי (ב, ה-ו); אין בה התייחסות לתורה; על אף שנזכרים צומות (ד, טו-טז; ט, לא) - לכאורה מעשה דתי מובהק - אין כל התייחסות לתפילות ותחינות לאל שמתלוות אליהם; היהודים חוגגים את תשועתם במשתה ושמחה, אך אין שבח והודאה לאל (ח, יז; ט, טז-כב). ככלל, נדמה שהמספר יוצא מגדרו כדי להימנע מהתייחסות דתית מפורשת, גם בהקשרים שבהם הדבר מתבקש.

בעיה זו העסיקה את פרשני המגילה לדורותיהם, מסורתיים כביקורתיים, איש לפי שיטתו. גם בעל תרגום השבעים נדרש לה, ופתר אותה באמצעות הרחבות שונות שהעניקו למגילה צביון דתי יותר, וקירבוה לסטנדרט המקראי המקובל. בעיה זו עמדה בבסיס מחלוקת חז"ל לגבי מידת קדושתה של המגילה, שבסופה הוכרע שבשונה מכל יתר ספרי המקרא, המגילה אינה מטמאת את הידיים. בפרשנות המסורתית קיימות גישות שונות המסבירות את אופייה החילוני של המגילה - המשותף לכולן הוא שהן יוצאות מהנחה שהמגילה, בהיותה מכתבי הקודש, היא בהכרח חיבור דתי וחילוניותה היא רק למראית עין. במחקר קיימות גישות המזהות במגילה רובד דתי נסתר, לעומת גישות אחרות הרואות בה חיבור חילוני מעיקרו או חיבור שזיקתו לדת חלשה.

קדושתה ומעמדה בקרב כתבי הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילת אסתר, המאה ה-13 או המאה ה-14, מפס שבמרוקו. מוצגת במוזיאון קה בראנלי שבפריז.

אף על פי שחז"ל כללו את מגילת אסתר בתנ"ך, יש עדויות בתלמוד הבבלי (מגילה ז א), שהחכמים התלבטו האם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.

"אמר רב שמואל בר יהודה:

שלחה להם אסתר לחכמים "קבעוני לדורות".
שלחו לה: "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות".
שלחה להם: "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס"...
שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות".
שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' (משלי כב כ) - שלישים ולא רבעים [כלומר חומש, נביאים וכתובים], עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, 'כתב זאת זיכרון בספר' (שמות יז יד) - "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. "זיכרון" - מה שכתוב בנביאים. "בספר" - מה שכתוב במגילה." (מגילה ז א)

בהמשך, מובאת בתלמוד דעתו של שמואל, ש"מגילת אסתר לא נאמרה ברוח הקודש" (אם כי אמירה זו מסויגת לאחר מכן ש"נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב"), לעומת דעתם של התנאים רבי אליעזר, רבי עקיבא ורבי מאיר שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש. בהתאם למגמה זו, בתלמוד הירושלמי נאמר: "ר' יוחנן אמר 'הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל', רשב"ל אמר 'אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל'" (מגילה פרק א' הלכה ה'). גם הרמב"ם הלך בדרך זו, וכתב "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (הלכות מגילה, פרק ב הלכה י"ח). אמנם בנושאי כליו של הרמב"ם מבואר כי אין כוונת הרמב"ם שיתבטלו לגמרי כמו שהבין בדבריו הראב"ד אלא רק שכל הנביאים והכתובים לא יקראו בציבור חוץ ממגילת אסתר.

מגילת אסתר לא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש. לעומת זאת, היו שטענו שאי מציאת קטע ממגילת אסתר במגילות קומראן סבירה מבחינה סטטיסטית בגלל קוטנה היחסי, ואין העדרה מהקטעים שנמצאו מעידה דבר על הימצאותה במקום במקור ‏‏.‏[15] רמזים אחרים מצביעים על היכרות אפשרית של אנשי הכת עם מגילת אסתר, כמו למשל תיאור יציאתו של אברהם ממצרים לבוש "בוץ וארגמן" במגילה החיצונית לבראשית.‏[16]

כמה חוקרים הציעו שבני קומראן לא קיבלו את המגילה בשל סיבות תאולוגיות, כדוגמת אופייה החילוני של המגילה ושם שמים הנעדר ממנה, ונישואי יהודייה עם גוי. חוקרים אחרים טענו שבני קומראן לא קיבלו כלל את חג הפורים, אם משום שבמקורו הוא היה חג אלילי שאומץ על ידי היהודים, ואם משום שעל פי לוח השנה של כת קומראן חייב חג הפורים לחול בשבת, ולדעתם אין שום חג שמותר לו לחול בשבת.‏[17]

היחס למגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב יהודי מזרח אירופה נפוצו מאז המאה ה-16 מופעי פורים שפיל בהם הופיעו שחקנים מחופשים לדמויות מהמגילה.

עיבודים קולנועיים שונים לסיפור המגילה נעשו כבר מתחילת תקופת הסרט האילם. בשנת 1948 ביים ג'ון קויל את "המלכה אסתר", סרט בשחור-לבן שנועד במיוחד להפצה בכנסיות, המדייק בתיאור העלילה. בשנת 1960 נעשה הסרט אסתר והמלך על בסיס עלילת המגילה. בשנת 2006 צולם הסרט לילה אחד עם המלך בכיכובם של לוק גוס, טיפאני דופונט וג'ון ריס-דייוויס המבוסס על סיפור המגילה. הסרט לוקח חופש עלילתי מסוים ואינו מקפיד להיצמד לפרטים שבמגילה.

בפברואר 1966 הועלה על הבמה מחזהו של נתן אלתרמן "אסתר המלכה", בבימויו של גרשון פלוטקין. זהו מחזה מוזיקלי על גרסה מודרנית של מגילת אסתר. בשנת 1970 הופקה גרסה טלוויזיונית של הערוץ הראשון הישראלי למחזה המגילה מאת איציק מאנגר. המחזה מעביר את גיבורי מגילת אסתר לשטעטל במזרח אירופה. הגרסה הוצגה ביידיש, וצוות השחקנים בסרט אף יצא להציג אותה על הבמות בארגנטינה בשנת 1971. המחזה של מאנגר זכה גם לשתי גרסאות תיאטרליות של משפחת מייק בורשטיין, כולל גרסה בברודוויי ב-1968. בשנת 1983 ביים אילן אלדד לפי תסריט של חיים חפר את המחזה של מאנגר, בכיכובם של יונתן סגל ניצה שאול ושלמה בר אבא. השירים בסרט, שהופק בשיתוף פעולה עם הטלוויזיה הגרמנית, הושרו ביידיש עם קטעי קישור בנוסח קברט תיאטרלי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדל ברלין, אסתר, (תרגום: דורון כהן), סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: הוצאת מאגנס ותל אביב: עם עובד, 2001.
  • יהודה לנדי, ויהי בימי האימפריה הפרסית, מגילת אסתר ממבט היסטורי, ארכאולוגי וגאוגרפי, ירושלים: הוצאת ספרים פלדהיים, תשע"א 2011.
  • בנימין לאו, אסתר - קריאה במגילה, הוצאת ידיעות ספרים, 2011.
  • יונתן גרוסמן, אסתר: מגילת סתרים, ירושלים, מגיד (קורן), תשע"ג 2013.
  • שרה קמין, בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא, ירושלים: הוצאת מאגנס, ה'תשס"ט. הפרק על 'סיבתיות כפולה' בפירוש רש"י למגילת אסתר.עמ' 21-10.
  • אהרן הראל פיש, שירת מקרא : עדות ופואטיקה, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג, הפרק "עיר אחת ושני סיפורים לה", עמ' 22-17.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסט המגילה
סיפור המעשה (היסטוריה) ופרשנות למגילה
פירושים מחקריים
  • Lewis Bayles Paton, Esther (International Critical Commentary), New York: Charles Scribner's Sons, 1908. Online copy at the Internet Archive
הלכה
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ג'ת"ה - נס פורים


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבי הרודוטוס ז,61; שם 114; ט,109-112.
  2. ^ מיכאל הלצר, "הדמויות הראשיות במגילה", בתוך מגילות (עולם התנ"ך), עמ' 216.
  3. ^ "פשר מדיני למגילת אסתר" ישראל אלדד, פורסם במחניים, תשכ"ב
  4. ^ שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", באתר "דעת"
  5. ^ אדל ברלין, אסתר (מקרא לישראל), תל אביב/ירושלים: עם עובד/מאגנס, תשס"א 2001, עמ' 15-‏18, 28-‏29, וכן לאורך הפירוש; וראו גם: Adele Berlin, "The Book of Esther and Ancient Storytelling", Journal of Biblical Literature 120.1 (2001), 3-14
  6. ^ ראו במבואות לאסתר בסדרת עולם התנ"ך ובסדרת מקרא לישראל
  7. ^ מור כלפון, מי באמת כתב את מגילת אסתר?, ישיבת פתח תקוה
  8. ^ משולם מרגליות, בתוך מגילות (עולם התנ"ך), עמ' 215
  9. ^ אדל ברלין, מבוא לאסתר בסדרת מקרא לישראל
  10. ^ Shemaryahu Talmon, "Wisdom in the Book of Esther", Vetus Testamentum 13 (1963), pp. 419-455 (at JSTOR, free subscription required).
  11. ^ Robert Gordis, "Religion, Wisdom and History in the Book of Esther: A New Solution to an Ancient Crux", Journal of Biblical Literature 100 (1981), pp. 359-388.
  12. ^ אדל ברלין, מבוא לאסתר בסדרת מקרא לישראל, עמודים 21-22
  13. ^ Julius Lewy, "The Feast of the 14th Day of Adar", Hebrew Union College Annual 14 (1939), pp. 128-130 (At JSTOR, free subscription required
  14. ^ ‏פרקי דר' אליעזר פ"נ‏
  15. ^ Carsten Peter Thiede, The Dead Sea Scrolls and the Jewish Origins of Christianity, Palgrave Macmillan, 2003, pages 105-110‏
  16. ^ Talmon, Shemaryahu. "Was the Book of Esther Known at Qumran?" Dead Sea Discoveries 3.2 (1999): 249-67.
  17. ^ Т. Beckwith, The Old Testament Canon, pp. 291-294


ספרי הברית הישנה

החומש (Pentateuch): בראשיתשמותויקראבמדברדברים
ספרות ההיסטוריה: יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזרא - נחמיהטוביהיהודיתאסתרספר מקבים א'-ב-ג-ד
ספרות החכמה: איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים: ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל נביאים קטנים: הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי


ספרים ברקע ירוק - חלק מכתבי הקודש לפי הקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אולם אינם חלק מכתבי הקודש בקאנון הפרוטסטנטי. ספרים ברקע סגול - מצויים רק בקאנון האורתודוקסי
Targum.jpg
הברית החדשה