האיגרת אל הגלטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האיגרת אל הגלטים היא מכתב של פאולוס אל הקהילה הנוצרית בפרובינקיה הרומית גלטיה שבאנטליה. המכתב מהווה חלק מספרי הברית החדשה - כתבי הקודש של הנצרות.

התמה העיקרית של האיגרת היא המחלוקת שהייתה בנצרות הקדומה בדבר חוקי התורה והאם יש לקיימם.

גלטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכתב ממוען אל הכנסייה הנוצרית בגלטיה שבאסיה הקטנה, אולם המיקום המדויק של הקהילות הנוצריות באזור זה אינו ברור. יש הטוענים שמדובר בקהילות בצפונה של טורקיה של ימינו, אולם רוב החוקרים סבורים כי מדובר בקהילות שגרו במרכז הפרובינקיה הרומית שהייתה באסיה הקטנה בעת שנכתבה האיגרת.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילות הנוצריות בגלטיה (בערים פיסידה, איקוניום, ליסטרה ודרבה) נוסדו על ידי פאולוס (מעשי השליחים ט"ז 6). קהילות אלה כללו בעיקר מומרים לנצרות שהיו קודם לכן עובדי אלילים פגניים. לאחר שפאולוס עזב את גלטיה החלו הקהילות לסטות מהנחיותיו ולמעשה התקרבו אל היהדות ותורת משה. ככל הנראה הגיעו אל קהילות אלה נוצרים שהיו קודם לכן יהודים ושמרו את חוקי התורה על אף אמונתם בישו.

האיגרת שנשלחה על ידי פאולוס נועדה להוכיח את הקהילות ולהזהיר אותן מפני סטייה מתורתו. מהאיגרת עולות מחלוקות שהיו בנצרות הקדומה בדבר ברית המילה ושמירת השבת. כמו כן, ישנה סברה כי השליחים שנשלחו אל קהילות אלה היו שליחים של הפטריארך של ירושלים באותה עת יעקב הצדיק (אחי ישו) ומדובר למעשה לא בסטייה מהנחיותיו של פאולוס אלא במחלוקת שבין ראשי הכנסייה שהיו בירושלים לבין פאולוס עצמו ותקיפת מעמדו כשליח.

שפת האיגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

P46, כתב היד הקדום ביותר הנמצא לאיגרת זו, כתוב יוונית. יש הסוברים שהאיגרת נכתבה במקורה בעברית או ארמית.

מועד חיבור האיגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט כל החוקרים מסכימים כי פאולוס עצמו כתב את האיגרת. הוויכוח העולה מאיגרת זו - בדבר המרת הגויים לנצרות - מעיד על כך שמדובר באיגרת שחוברה בראשית ימי הנצרות, בתקופה שבה מרבית המאמינים היו יהודים ומיעוטם גויים שהתנצרו.

ישנה סברה כי האיגרת נכתבה זמן קצר לאחר ביקורו השני של פאולוס בגלטיה (מעשי השליחים י"ח 23). ביקור זה נערך לאחר מועצת ירושלים - היינו האיגרת נכתבה בחורף שבין שנת 57 ל-58 בעת שהותו של פאולוס בקורינתוס (מעשה השליחים כ' 3).

סברה אחרת גורסת שהאיגרת נכתבה לפני הביקור בירושלים, בעת שפאולוס שהה בטרסוס הסמוכה, וסברה שלישית גורסת שהאיגרת נכתבה בעת הביקור הראשון עצמו, כאשר כונסה מועצת ירושלים (על פי סברה זו, האיגרת היא הראשונה מבין האיגרות שכתב פאולוס).

גרסאות קדומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיגרת הקדומה ביותר ששרדה עד ימינו נכתבה בשנת 200 לערך - כ- 150 שנה לאחר כתיבת האיגרת המקורית. פפירוס זה, המכונה P46, מכיל מקטעים בלבד מהאיגרת.

תוכן האיגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית האיגרת ישנה פסקת פתיחה (א' 1 - 10) בה מסביר פאולוס את מטרת כתיבת האיגרת.

פאולוס דן בסמכותו כשליח (א 11 - 19) למרות עברו כלוחם נגד הנצרות, ובהמשך הוא מציג את אי תקפות התורה ומצוותיה למאמיני הנצרות כמו ברית מילה, תחולת דיני הכשרות על הנוצרים הנכרים (שאינם ממוצא יהודי) והיחס הכללי של הנוצרים לתורה, בהסתמך על הכתוב בה - שהיא נועדה ליהודים בלבד, ושהיא משמשת אף כקללה להם, מאחר שלא קיימוה.

האיגרת מכילה ציטוטי פסוקים מן התנ"ך‏[1] ומדרשים עליהם.‏[2]

התורה: התורה הגבילה את עצמה עם תנאי של שמירתה. ברגע שלא נשמרה היא בטלה. וזאת על מנת למסור את האמונה האמיתית לידיהם של הנוצרים והמאמינים, הממשיכים את הרוח האמיתית של התורה מבלי להיצמד למילותיה ולטקסיה. (ור' על מדרשי הפסוקים בהרחבה על כך).


ברית המילה: הִנֵּה אֲנִי פוֹלוֹס אֹמֵר לָכֶם שֶׁאִם־תִּמּוֹלוּ לֹא־יוֹעִיל לָכֶם הַמָּשִׁיחַ. - דווקא המילה מזיקה, מכיוון שהיא גורמת להתחייבות בקיום התורה. התחייבות זאת למעשה נועדה מלכתחילה להיות בטלה והולכת.

עם ישראל: אִם־לַמָּשִׁיחַ אַתֶּם - הִנְּכֶם זֶרַע אַבְרָהָם, וְיוֹרְשִׁים: כְּפִי הַהַבְטָחָה. - כלומר המאמינים בישו הם היורשים האמיתיים של הבטחות התורה.

מדרשי הפסוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפסוק על אברהם (בפרשת לך לך) "והאמין בה' ויחשביה לו לצדקה", הוא מדגיש שהאמונה הייתה קודם לתורה ושהובטח לאברהם (או ליצחק - הפסוקים משובשים או תאוריים בלבד) שאמונתו תהיה לכל העמים. לכן כאשר הברית הופרה בידי היהודים, התורה מתבטלת ומקללת את היהודים על סמך הפסוק (בפרשת כי תבא) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת‏[3].

מהפסוק "ושמרתם את חֻקתי ואת משפטי אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם..." (בפרשת אחרי מות) הוא למד שהתורה היא מערכת עשייה מותנית, שאם אין עושים אותה, היא בטילה, לעומת האמונה‏[4] הקיימת גם הלאה. לדעתו הנוצרים (או לפחות הנוצרים הנכרים) ניצלו מקללה נוראית, בכך שאינם מחויבים לתורה המקללת את מי שאינו שומר אותה כראוי, ואת זאת הוא לומד מהפסוק "כי קללת אלהים תלוי"‏[5]

במקום אחר מהמלים בתהלים "כי לא יצדק לפניך כל חי"[6] פאולוס מבין שהתורה מראש ידעה שאי אפשר לשמור עליה, ולכן מלכתחילה "נועדה להפרה" על מנת שהאמונה תימסר לעולם כולו דרך הנצרות. באגרת גם נמצא המדרש הידוע (והעתיק) עת לעשות לה' הפרו תורתיך - במשמעות: יש זמנים שחייבים להפר את התורה לצורך הקב"ה. במקרה זה פאולוס מייחס את המובן לאלהים והאמונה בו דרך ישו.

את הפסוק "לאחיך לא תשיך" (כי תצא) הוא דורש כנשיכה ואכילה, כלומר להתנהג יפה אחד לשני, להתחשב, ובעיקר להימנע מיצר מיני (תאוות בשר). בפרק הרביעי הוא דורש את הולדת ישמעאל ויצחק, כאלגוריה למצבי האומות. מכיוון שהיהודים משועבדים לתורה הרי הם "בני האמה" כלומר בני ישמעאל, ואילו הנוצרים החופשיים מן התורה הם בני יצחק. והם היורשים האמיתיים של הבטחת אברהם. וכך מגיעה אליהם, לנוצרים, הנבואה "רני עקרה... כי רבים בני שוממה מבני בעולה" כלומר הם כעת ישראל האמיתית, בני השוממה, לעומת היהודים בני הבעולה (בהמשך לאותו קו), וכמו שפאולוס דורש את הפסוק בפרשת שופטים: כִּי תוֹעֲבַת ה' א' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל - זהו עול לעשות תועבות (והכוונה לתאוות מין)תבנית:ב.

מהמלים "איש בחטאו יומת" (פרשת כי תצא) - הוא למד שאל לו לאדם לכעוס על אחרים חוטאים. אדרבה, עליו לקחת על עצמו אחריות על חטאי אחרים, ומהפסוק באלפא ביתא (תהלים) "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי" הבין שיש לפעול לחלוקת הכבוד למורים ובריחה מכבוד עצמי. את דברי הושע "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ", וכן את איוב "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" הבין הן לפי הפשט - היינו שאין לזרוע להבלים, ומה שתעשה חוזר אליך, והן לפי המדרש הידוע (משלי רבה) שכדאי לזרוע ב"רוח" כי מקבלים בחזרה "רוח חיי עולם". כמובן שכוונתו ברוח האמונה הנוצרית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חלק מציטוטים אלו תורגמו לשפות אירופיות, וחזרו אל העברית המודרנית כביטויים ידועים אך בסילוף. לדוגמה: 'צדיק באמונתו יחיה', במקור בנבואת חבקוק מובא כאן כחלק ממדרש על אנשי האמונה והחופש (בני ישמעאל, והנוצרים החדשים) לעומת אנשי תורה (בני ישראל, היהודים הלא נוצרים). הפסוק תורגם לעברית כ"איש באמונתו יחיה" - במשמעות שאין להכריח איש להאמין במשהו מסוים. "חלילה לי" (ו' 14) תורגם "האל ישמרנו" (סילוף מברכת כהנים בספר דברים (נשא): "יברכך ה' וישמרך") ועוד.
  2. ^ לדוגמה הביא על הפסוק (פר' לך לך) "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך" מדרש קדמון ידוע שמדובר בזרע יחיד - ומכאן שהברכה לא עברה לישמעאל אלא ליצחק בלבד. פאולוס דורש את הפסוק ליפך: לזרעך, הכוונה לאדם בודד, ולא לעם, כלומר לישו. וכך למעשה בני ישמעאל הם חלק מנבואת אברהם לקבלת הברכה. אך מכיוון שאינם מחויבים לתורה, הרי שהם חופשיים לקבל את האמונה האמיתית והנקייה.
  3. ^ גם פסוק זה מובא או תורגם בשיבוש
  4. ^ בפרשנות היהודית, ואכן לפי פשוטם של דברים, מלים אלו נאמרו דווקא להנציח את התורה.
  5. ^ הפסוק נאמר על חייבי עונש מוות: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ..." ציווי שקויים גם בידי יהושע בקרב נגד חמשת המלכים במקידה.
  6. ^ הפסוק המקורי הוא מתהלים (מזמור "ה' שמע תפילתי"): "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי" דוד מבקש לא להגיע למשפט, כי אין לו ספק שיפסיד כלומר: "אין אדם מושלם". שיבוש הפסוק כפי שמופיע כאן (לא יצדק לפניך כל בשר), מופיע בפיוטים ובספרות יהודית נרחבת, ואף נכנס לנוסח תפילת יום הכיפורים.