נצרות קדומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המושג נצרות קדומה מתייחס לנצרות מתקופתו של ישו ועד ועידת ניקיאה בשנת 325.

על פי המתואר בברית החדשה, ובפרט בספר מעשי השליחים, הנוצרים הראשונים היו כולם יהודים מלידה או מגיור, ומקובל בקרב היסטוריונים לקרוא להם בכינוי יהודים-נוצרים. בשלביה הראשנים הנצרות נתפשה כזרם יהודי, ורק לקראת סוף המאה הראשונה לספירה היא החלה להתגבש כדת נפרדת העומדת בפני עצמה. הקהילה הנוצרית הראשונה ישבה בירושלים, ובין מנהיגיה היו פטרוס, יעקב הצדיק ויוחנן השליח. נהוג להחשיב את השליח פאולוס כאישיות שהשפיעה באופן העמוק ביותר על המחשבה הנוצרית הקדומה. הנוצרים המוקדמים המשיכו להאמין ולנהוג על פי התורה, אך עם השלמת כתיבת הברית החדשה, הבשורות, איגרות פאולוס ומספר רב של טקסטים נוספים, החלה להתפתח דוקטרינה תאולוגית נוצרית נפרדת ומבוססת על הטפותיו של ישו.

בקרב נוצרים מוקדמים היו נפוצות מספר רב של אמונות ומנהגים שבנצרות המאוחרת הוגדרו ככפירה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידיו הראשונים של ישו היוו כת יהודית אפוקליפטית מימי בית שני, אליה היסטוריונים מתייחסים כ"יהדות נוצרית". השלב הראשון של התגבשות הנצרות המוקדמת, במהלך ימי חייהם של שנים-עשר השליחים, נקרא "תקופת השליחים". על פי האמונה הנוצרית, במהלך תחיית ישו הוא הורה לשליחים להפיץ את הטפותיו ברחבי אומות העולם, ובקנה אחד עם הוראתו השליחים יצאו מירושלים, ופעלו באופן מיסיונרי כדי להפיץ את הנצרות בערים ברחבי העולם ההלניסטי ואף מעבר לאימפריה הרומית. השליח פאולוס נחשב כשליח עם ההשפעה העמוקה ביותר על הנצרות המוקדמת, אך הקשר בינו ליהדות שנוי במחלוקת בקרב חוקרים[דרוש מקור].

נוצרים ראשונים סבלו מרדיפות בגלל שהם סירבו לחלוק כבוד לקיסר הרומאי ולהחשיבו כאלוהי. רדיפות אנטי-נוצריות היו במגמת עלייה באסיה הקטנה בשלהי המאה הראשונה, כמו גם ברומא לאחר השריפה הגדולה של העיר בשנת 64 לספירה.

לאחר "תקופת השליחים", החל תהליך של האחדת הנצרות על בסיס דוקטרינות ואמונות מסוימות. המגמה המאחדת של הנצרות כללה דחייה של היהדות ומנהגים יהודים. הנצרות הקדומה גדלה בהדרגה בנפרד מהיהדות במהלך 200 השנים הראשונות לקיומה עד להתפצלות הנצרות מתוך היהדות ובססה את עצמה כדת בקרב לא-יהודים בעיקר באימפריה הרומית.

מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי כתביהם של הנוצרים המוקדמים, היסטוריונים מנסים לזהות מה היו המנהגים של הנצרות בתחילתה. מספר כותבים נוצרים מוקדמים כגון יוסטינוס מרטיר (100-165) תיארו את מנהגים אלה.

הטבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבלה היא מנהג שהיה נפוץ בקרב מספר כתות יהודיות, וכך גם בקרב ישו וחסידיו המוקדמים. יוחנן המטביל ערך את הטקס הדתי של הטבלה עוד לפני שהחלו לערוך זאת בשם של ישו. ישנה מחלוקת, לעומת זאת, מתי החל המנהג של הטבלת תינוקות נוצריים. יש המאמינים שכאשר בספר מעשי השליחים מציינים את הטבלתן של משפחות, זה כולל את הטבלת התינוקות. לעומת זאת אחרים טוענים שהמנהג החל להיות נפוץ רק מהמאה השנייה או השלישית לספירה.

שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה הראשונה לספירה, יום השבת נשמר כיום מנוחה על ידי רוב הכנסיות הנוצריות. נוצרים מוקדמים נהגו לערוך פסטיבלים לכבוד חזרתו לחיים של ישו ביום ראשון, שבאופן הדרגתי החל לתפוס את מעמדה של השבת כיום המנוחה הנוצרי. ניתן למצוא עוד בכתביהם של מספר נוצרים מוקדמים כגון יוסטינוס מרטיר דחייה תאולוגית של חשיבות השמירה על יום השבת. עם זאת, מקורות קלאסיים מלמדים שגם במאות השלישית והרביעית לספירה שמירת השבת כיום מנוחה הייתה נפוצה בקרב נוצרים.

מעמד האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדותיהם של אבות הכנסייה ביחס לנשים היו מקבילות לחוקים היהודיים ביחס לתפקידה של האישה. האיגרת הראשונה אל טימותיוס מורה על נשים להישאר בשקט בזמן תפילה קהילתית ולא להדריך גברים או להיות בעלות סמכות עליהם. נשים נתפשו הן כ"מתנתו של אלוהים לאדם" והן כ"חלשות בדעתן ואופיין". נשים נקראו להישמע לסמכות ולהוראות של בעליהם. עם זאת הברית החדשה מספקת מספר דוגמאות לנשים שהיו דיאקוניות וראשות כנסיות מקומיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]