נצרות קדומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

המושג "נצרות קדומה" מתייחס לתקופה בתולדות הנצרות, תקופה בה עוצבו הקווים הבסיסיים של תנועה דתית, חברתית, אינטלקטואלית ופוליטית לדת הנוצרית חובקת העולם. תיחום גבולותיה של תקופה זו משתנה לפי האסכולות והחוקרים השונים העוסקים בה. הרוב מציין את תחילתה עם מותו של ישוע בצליבה, בשנת 30 לספירה. יש המציינים את תום תקופת הנצרות הקדומה בועידת ניקיאה בשנת 325, ועידה בה נקבעו יסודות האמונה הנוצרית קתולית. אחרים רואים את תום התקופה בשנת 400, תקופתו של אגוסטינוס הקדוש מחשובי הוגי הדעות הנוצרים. אחרים מאריכים את התקופה עד לשנת 632, שנת מותו של הנביא מוחמד ותחילת התפתחות האיסלם. לבסוף, יש ומגיעים עד לשנת 800, תקופתו של המלך קרל הגדול כאשר מרכז הנצרות עבר למערב, פיזית והגותית.

בדרך כלל מחלקים את הנצרות הקדומה לשתי תקופות - 1) תקופת השליחים היא התקופה בה האמונה בישוע המשיח החלה מתפשטת באגן המזרחי של ים התיכון, תקופה הנמשכת ממותו של ישוע ועד סוף המאה הראשונה לספירה. 2) תקופת אבות הכנסיה המכונה גם "התקופה הפטריסטית", היא תקופתם של חלוצי הדת הנוצרית כדת חדשה הנפרדת מהיהדות.

מונחים: "היפרדות הדרכים", "יהודים נוצרים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת השאלות הבסיסיות ביותר במחקר הנצרות הקדומה היא השאלה מתי נפרדו דרכיהן של היהדות והנצרות וזו האחרונה הפכה לדת חדשה ונפרדת? מתחילת חקר הנצרות הקדומה ועד לעשורים האחרונים הדעה השלטת הייתה שהחל מתחילת שליחותו של פאולוס ועד לכתיבתן של הבשורות (סוף המאה הראשונה והתחלת המאה ה-2 לספירה) או בתקופה בין חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה ומרד בר-כוכבא בשנת 135 לספירה, חלה בהדרגה הפרדות בין היהדות לנצרות עד לניתוק מוחלט. אדריכל פעולת ניתוק זו היה פאולוס אשר הוגדר כמייסד הנצרות, מנתקה משורשיה בארץ ישראל ומעבירה לעולם ההלניסטי-רומי. תהליך זה מכונה "היפרדות הדרכים".

במחקרים החדשים של העשורים האחרונים, הולכת ונקבעת דעה אחרת. בשלהי הבית השני לא הייתה בישראל יהדות הומוגנית אלא צורות יהדות שונות שחיו בחברה מעורבבת של כיתות וזרמים. בתוך כלל זרמים יהודיים אלו ניתן למצוא גם קבוצה מסוימת של יהודים המאמינים במשיחיותו של רבם, הלא הוא ישו. לאחר המרד וחורבן הבית השני, החלה הפרדה הדרגתית בתוך זרמים אלו. הפרדה זו לא הייתה מהירה אלא נמשכה מאות שנים. במשך מאות שנים אלו, רוב זרמי היהדות התחברו יחדיו לזרם שהפך, לבסוף, ליהדות הרבנית. הזרם היהודי של מאמיני ישו החל פונה לכוון שונה אך עדיין הכנסיה ובית הכנסת היו אחיות, השפיעו אחת על השניה וההפרדה המלאה חלה רק במאה ה-4 עם ועידת ניקיאה, הפיכת הנצרות לדת הרשמית בקיסרות הרומית ועם פרסום כתביו של אגוסטינוס בסוף אותה מאה. במחקרים אלו, פאולוס כבר לא מתקבל כמיסד דת חדשה אלא כיהודי בלידתו ובמותו, אשר ניסה לבצע רפורמה משמעותית ביהדות.

גם משמעות המושג "יהודים-נוצרים" השתנה במחקר של העשורים האחרונים. עד אז, החוקרים חילקו את המאמינים בישו לשתי קבוצות:

  • קבוצה של מאמינים בהנהגת השליח פטרוס שפעלה ביחוד בירושלים ויהודה והמשיכה, ביחד עם האמונה במשיחיותו ותחייתו של ישו, לשמר את מצוות התורה, כולל את ברית המילה והכשרות.
  • קבוצה של מאמינים בהנהגת פאולוס, שפעלה ביחוד מחוץ לארץ יהודה, אשר התנתקה מהתורה ומצוותיה.

הקבוצה הראשונה כונתה "יהודים-נוצרים" ואבות הכנסיה ראו בה מינים ונלחמו בה בכל כוחם. הקבוצה השניה היא זאת שממנה צמחה הנצרות ה"אמיתית". המחקרים המודרניים שוללים חלוקה זו. לדעתם, גם הנצרות הנוכרית, הפאולינית, כללה יהודים שהמשיכו לשמר את המצוות או חלקן, נוכרים שקיבלו את האמונה בישו אך באותו זמן גם מינהגים יהודיים וחלק מהמצוות ונוכרים שקיבלו רק את האמונה בישו אך חיו בקהילות מעורבות עם שאר סוגי המאמינים. על כן, אין לדבר על "יהודים-נוצרים" ו"נוצרים" כשתי קהילות נפרדות אלא כקהילה אחת המאמינה בישו המשיח אך רוב מרכיביה מושפעים עדיין, במידה זו או אחרת, מהיהדות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידיו הראשונים של ישו היוו כת יהודית אפוקליפטית מימי בית שני, אליה היסטוריונים מתייחסים כ"יהדות נוצרית". השלב הראשון של התגבשות הנצרות המוקדמת, במהלך ימי חייהם של שנים-עשר השליחים, נקרא "תקופת השליחים". על פי האמונה הנוצרית, במהלך תחיית ישו הוא הורה לשליחים להפיץ את הטפותיו ברחבי אומות העולם, ובקנה אחד עם הוראתו השליחים יצאו מירושלים, ופעלו באופן מיסיונרי כדי להפיץ את הנצרות בערים ברחבי העולם ההלניסטי ואף מעבר לאימפריה הרומית. השליח פאולוס נחשב כשליח עם ההשפעה העמוקה ביותר על הנצרות המוקדמת, אך הקשר בינו ליהדות שנוי במחלוקת בקרב חוקרים[שאול התרסי היה יהודי שנוחד בטורקיה של היון, מה המחלוקת?].

נוצרים ראשונים סבלו מרדיפות בגלל שהם סירבו לחלוק כבוד לקיסר הרומאי ולהחשיבו כאלוהי. רדיפות אנטי-נוצריות היו במגמת עלייה באסיה הקטנה בשלהי המאה הראשונה, כמו גם ברומא לאחר השריפה הגדולה של העיר בשנת 64 לספירה.

לאחר "תקופת השליחים", החל תהליך של האחדת הנצרות על בסיס דוקטרינות ואמונות מסוימות. המגמה המאחדת של הנצרות כללה דחייה של היהדות ומנהגים יהודים. הנצרות הקדומה גדלה בהדרגה בנפרד מהיהדות במהלך 200 השנים הראשונות לקיומה עד להתפצלות הנצרות מתוך היהדות ובססה את עצמה כדת בקרב לא-יהודים בעיקר באימפריה הרומית.

מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי כתביהם של הנוצרים המוקדמים, היסטוריונים מנסים לזהות מה היו המנהגים של הנצרות בתחילתה. מספר כותבים נוצרים מוקדמים כגון יוסטינוס מרטיר (100-165) תיארו את מנהגים אלה.

הטבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבלה היא מנהג שהיה נפוץ בקרב מספר כתות יהודיות, וכך גם בקרב ישו וחסידיו המוקדמים. יוחנן המטביל ערך את הטקס הדתי של הטבלה עוד לפני שהחלו לערוך זאת בשם של ישו. ישנה מחלוקת, לעומת זאת, מתי החל המנהג של הטבלת תינוקות נוצריים. יש המאמינים שכאשר בספר מעשי השליחים מציינים את הטבלתן של משפחות, זה כולל את הטבלת התינוקות. לעומת זאת אחרים טוענים שהמנהג החל להיות נפוץ רק מהמאה השנייה או השלישית לספירה.

שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה הראשונה לספירה, יום השבת נשמר כיום מנוחה על ידי רוב הכנסיות הנוצריות. נוצרים מוקדמים נהגו לערוך פסטיבלים לכבוד חזרתו לחיים של ישו ביום ראשון, שבאופן הדרגתי החל לתפוס את מעמדה של השבת כיום המנוחה הנוצרי. ניתן למצוא עוד בכתביהם של מספר נוצרים מוקדמים כגון יוסטינוס מרטיר דחייה תאולוגית של חשיבות השמירה על יום השבת. עם זאת, מקורות קלאסיים מלמדים שגם במאות השלישית והרביעית לספירה שמירת השבת כיום מנוחה הייתה נפוצה בקרב נוצרים.

מעמד האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדותיהם של אבות הכנסייה ביחס לנשים היו מקבילות לחוקים היהודיים ביחס לתפקידה של האישה. האיגרת הראשונה אל טימותיוס מורה על נשים להישאר בשקט בזמן תפילה קהילתית ולא להדריך גברים או להיות בעלות סמכות עליהם. נשים נתפשו הן כ"מתנתו של אלוהים לאדם" והן כ"חלשות בדעתן ואופיין". נשים נקראו להישמע לסמכות ולהוראות של בעליהם. עם זאת הברית החדשה מספקת מספר דוגמאות לנשים שהיו דיאקוניות וראשות כנסיות מקומיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Esler, Phillip F, The Early Christian World, Routledge, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]