נוביה זמליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נוביה זמליה על מפת העולם

נובַיה זֶמליה (רוסית: Новая Земля, "הארץ החדשה") הוא ארכיפלג המורכב משני איים גדולים עיקריים באוקיינוס הקרח הצפוני מצפון לרוסיה. האיים מופרדים במצר מטוצ'קין וסביבם איים קטנים נוספים. שני האיים הגדולים נקראים "סֶבֶרנִי" (северный, "צפוני") ויוּז'נִי (южный, "דרומי"). נוביה זמליה מפריד את ים ברנץ מִיָּם קארה, ושטחו הכולל הוא כ-90,650 קמ"ר.


נוביה זמליה הררי מאוד, שכן מבחינה גאולוגית הוא המשכם של הרי אורל ופסגותיו מתנשאות עד גובה של 1070 מטרים. האי הצפוני מכיל קרחונים רבים, בעוד הדרומי הוא טונדרה נרחבת. המחצבים הטבעיים בנוביה זמליה הם נחושת, אבץ ועופרת. אוכלוסייה קטנה מתקיימת באיים ומוצאת מחייתה מדיג וציד כלבי ים.

לא ידוע כמעט שום דבר על האוכלוסייה המקורית בנוביה זמליה. הסוחרים הרוסים מנובגורוד הגיעו לאי כבר במאה ה-11 או ה-12 לספירה. החיפוש אחר "המעבר הצפוני מזרחי" מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט הביא את ראשוני המבקרים ממערב אירופה לאזור. הראשון בהם היה יו ווילובי ב-1553. בשנת 1596 הקיף וילם ברנץ את הקצה הצפוני של נוביה זמליה והעביר את החורף על חופה המזרחי של קבוצת האיים, סמוך לקצה הצפוני שלה. במהלך המסע זה הוא מיפה את כל החוף המערבי של הארכיפלג. משלחת מחקר גדולה נוספת הגיעה לאי בראשותו של חוקר הארצות הרוסי הנודע פיודור ליטקה במחצית הראשונה של המאה ה-19. במהלך שנת 1870 הובאו לאי כמה משפחות ממוצא ניינתי. הם הובאו על ידי הרוסים במטרה להגן על חזקת האיים כנגד תביעות הנורבגים.

ניסויים גרעיניים בנוביה זמליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום לווין של נוביה זמליה

מתקן לניסויים גרעיניים הוקם בשנות החמישים בנוביה זמליה, והיה פעיל במשך רוב שנות המלחמה הקרה.

במקום היו שלושה אתרים:

  • "אתר A", שנקרא "צ'וֹרנַיָה גוּבה" ("השפה השחורה") הוקם ב 70.7 צפון, 54.6 מזרח ופעל בעיקר בין השנים 1955 עד 1962;
  • "אתר B", שנקרא "מטוצ'קין שַאר" ("הכדור של אמא") הוקם ב 73.4 צפון 54.9 מזרח והיה אתר לניסויים תת-קרקעיים משנת 1964 ועד 1990;
  • "אתר C", "סוּחוֹי נוֹס" ("האף היבש"),הוקם ב 73.7 צפון 54.0 מזרח, היה בשימוש משנת 1957 ועד 1962.

באוקטובר 1961 פוצצה באתר C "פצצת הצאר", הפצצה התרמו-גרעינית הגדולה ביותר שיוצרה אי פעם, שתוכננה להיות בעלת עוצמה של 100 מגה-טון (בפועל, בשל חשש מעודף נשורת גרעינית, הופחתה העוצמה ל 50-57 מגה-טון "בלבד"). הפצצה הוטלה ממטוס Tu-95 שנצבע כולו לבן על מנת להקטין את השפעות הקרינה והבוהק, ושהותאם במיוחד לשאתה במנשא חיצוני (בתא הפצצות של המטוס לא היה מקום לפצצה). הפצצה הוטלה מגובה 10,500 מטר, הוצנחה עד לגובה 4,000 מטר, ואז התפוצצה.

ניסויים שונים נערכו גם בחלקים אחרים של נוביה זמליה, ובאופן רשמי היה למעלה ממחצית שטח האי מוגדר כשטח ניסויים. בשנת 1989 איפשרה מדיניות הגלסנוסט העלאה לדיון ציבורי של מצב איכות הסביבה בנוביה זמליה, ושנה לאחר מכן הפגינו פעילי גרינפיס בדרישה להפסיק ניסויים אלו. במהלך שנות התשעים פחת דרמטית מספר הניסויים בנוביה זמליה, בין היתר הודות לשינויי המשטר בברית המועצות וברוסיה וכיום מתקיימים מחקרים מצומצמים במטוצ'קין שאר.