נרקיס וגולדמונד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת המהדורה העברית של הספר, הוצאת שוקן

נרקיס וגולדמונדגרמנית: Narziß und Goldmund) הוא ספר מאת הסופר הגרמני הרמן הסה על הקשר שבין נזיר לאמן המתמכר ליצריו שהם חברים מילדות.

קונפליקט זה ליווה את הסה במהלך חייו כאשר פרש מן המנזרים והחל לכתוב. מרכז הקונפליקט מתמקד בדרך לעבוד את אלוהים - דרכו של הנזיר בעל שלוות הנפש והחכמה הסטואית, ודרכו של האמן שעליו ללמוד כיצד לברוא ולתקן. הספר מצליח לשלב בין הרומנטיקה שעוסקת באמנות לבין הריאליזם שעוסק בעולמו המחשבתי של האדם.

עלילת הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתרחש בתקופת ימי הביניים בגרמניה. הוא מספר על שני חברים מאוד קרובים - האחד נרקיס, השני גולדמונד. נרקיס הוא מורה צעיר במנזר וגולדמונד הוא תלמיד חדש. נרקיס בעל השכל הישר ובעל העין החדה מבחין בנטייתו הטבעית של גולדמונד לאמנות למרות ניסיונותיו של גולדמונד להיות נזיר. נרקיס משחרר את גולדמונד מהניסיונות הללו ומלבה בתוכו את האמנות. בשל כך גולדמונד עוזב את המנזר ועובר לחיי הוללות. בעקבות מפגשיו עם נשים רבות, נשארות חקוקות בו רק מעט שהן מהוות בשבילו השראה למחשבה. לבסוף הוא מגיע לעיר כלשהי בה הוא לומד לפסל והופך לאמן. בו בזמן נרקיס הופך להיות ראש המנזר.

גולדמונד שחי חיי נדודים, רודף נשים ומסתבך בהרפתקאות מסוכנות נקלע במסעותיו למגפת דבר שמשתוללת בגרמניה. הוא מסתבך בהריגת אדם ובעבירות אחרות המביאות אותו כמעט אל עץ התלייה. אולם נרקיס, שכעת הוא כבר ראש מנזר מכובד, מציל את חייו.

הקונפליקט שבין שתי הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נרקיס - הנזיר בעל יכולת חשיבה לוגית גבוהה. עולם מושגיו מופשט ואבסטרקטי. הרמן הסה כותב עליו במהלך הספר: הוא אינו רואה תמונות לנגד עיניו כאשר הוא מדבר על העולם. הוא עוסק בהבהרות והנהרות של העולם, ולא בעיצוב דמויות בראשו.

גולדמונד - משתמש בחושיו ובתפיסתו כדי להתחבר לאלוהות. בניגוד לנרקיס, גולדמונד אינו מכונס בתוך עצמו, הוא מודע לכל מה שסובב אותו.

הבחירה בשמות הגיבורים מגלמת בתוכה את אופיים המנוגד אך בו בעת את הניגודים הפנימיים שבכל דמות. כך, ניתן לראות בחירה זו כנוגדת את אופיים אך ניתן לראותה כתואמת אותם באותה העת.

הפירוש הנוגד: השם "נרקיס" מפנה אותנו אל המיתולוגיה היוונית. נרקיס היה עלם יפה תואר שהתאהב בהשתקפות של עצמו ובשל כך טבע בנהר. לעומתו "גולדמונד" בגרמנית אומר "פה זהב" כלומר אדם שמשתמש באומנות הלשון ברמה גבוהה. נרקיס הדמות המיתולוגית מייצגת את היצרים הקדמוניים בהם משתמש האמן בסיפור. לעומתו המילה "גולדמונד" מייצגת את הלוגיקאי שמשתמש בשפה ובהנהרותיה כדי להסביר את עצמו, או כפי שמצוין בספר עצמו, משתמש באידיאות וברעיונות ללא תמונות.

הפירוש התואם: עונשו של נרקיס המיתולוגי כי לעולם לא יוכל לאהוב אלא את עצמו ניתן לו מכיוון שכולם אהבו אותו אך הוא התנכר לסביבתו. כך גם נרקיס בסיפורנו מעיד על עצמו כגבה-לב שאינו מעניק אהבה לאיש במנזרו ומנוכר מכל רגש. גולדמונד לעומתו הוא טיפוס אוראלי בכל מהותו. תחילה, הקשר התלותי והמשמעותי של התינוק לאם הוא בהנקה, דרך הפה, ואכן מוטיב האם הוא משמעותי ומרכזי מאוד בהוויתו של גולדמונד. בנוסף, כמו בביטוי "הוא רוצה לבלוע את העולם" כך היה גם גולדמונד שהסתער על העולם והחיים בניסיון לחוש ולטעום מהכל. אכן, תיאוריו של הסה על חוויותיו של גולדמונד עם הנשים מפרטים ומתמקדים בנשיקותיו ובמתיקות שבדברי אהבתו.

אמנם גולדמונד הוא האמן ונרקיס הוא הנזיר, אבל אף אחד מהם אינה דמות שטחית. אצל שניהם מתרחש הקונפליקט בין הבחירה בעולם המחשבה הלוגית לבין הבחירה בעולם האמנותי.

שילוב הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסה בחר בתקופת ימי הביניים כרקע לעלילה. כנראה מכיוון שהרמן הסה שלמד בבית ספר פרוטסטנטי ועזב על מנת להיות אמן הוא מצדד בגולדמונד לאורך הספר. עד כדי כך שלבסוף הוא מעלה שאלות מנפשו של נרקיס האם הדרך להגיע לאלוהים היא באמת דרך הלוגיקה.

הצידוד של הסה בגולדמונד נוגד את מאפייני התקופה של ימי הביניים בהם הכנסייה והדת שלטו באורחות החיים של הפרט ועל כן לא היו גילויים חילוניים בתקופה זו. אבל מאחר שהסה שם דגש על המרד המחשבתי של גולדמונד בכנסייה ובאלוהות, היה עליו לבחור כרקע לסיפורו תקופה זו. על כן ניתן להבין מדוע הסה כותב על גולדמונד כאדם חילוני מודרני, ומסתמך על שני פילוסופים אקזיסטנציאליסטים מודרניים (ניטשה וקירקגור).

פרידריך ניטשה בספרו "הולדת הטרגדיה" כותב על שני כוחות מנוגדים אצל האדם- הכוח האפוליני והכוח הדיוניסי. אפולו שהוא אל השמש, מייצג את התבונה, האיפוק, שלוות הנפש והמחשבה הבהירה. לעומתו דיוניסוס הוא אל היין והוא מייצג את האכסטטיות והיצריות שבאדם.

לפי ניטשה, האמנות נוצרת מתוך הקונפליקט הזה שבין שני המודלים והיא מובילה את האדם לשלמות רוחנית. אדם שיוצר את עצמו באופן מתמיד הוא "אדם אותנטי".

"האדם לא עוד אמן הוא, הוא עצמו נהפך למעשה אמנות"

– "הולדת הטרגדיה"/ פרידריך ניטשה, סעיף 1.

אמנם אפולו יותר קרוב לנרקיס וגולדמונד יותר קרוב לדיוניסוס, אבל במהלך הסיפור דמותו של גולדמונד נעה בין שני המישורים הרוחניים הללו. מעניינת העובדה שגם גיבורו של ניטשה בספר "כה אמר זרתוסטרא" וגם גיבורו של הסה "גולדמונד" אינם מצליחים להשתלב בחברה וחיים חיי נדודים.

סרן קירקגור טוען שהאדם נע במהלך כל חייו בין שלושה מעגלים - המעגל האתי, המעגל האסתטי והמעגל הדתי.

קירקגור טוען שאדם שעבר בין שלושת המעגלים יעדיף לבסוף את המעגל הדתי שכן הוא האותנטי ביותר. אדם שנמצא במעגל הדתי נמצא בתוך פרדוקס מתמיד - האדם שהוא סופי וחולף קובע לעצמו מערכת נצחית שבה הוא מאמין. מתוך הסופיות נוצרת האינסופיות.

זהו הפרדוקס שבו חי נרקיס - מתוך חייו שעוברים הוא יוצר רעיונות מחשבתיים על זמניים והוא מאמין באל ומכאן שורש ההבדל בין נרקיס וגולדמונד. גולדמונד אינו מחויב לאל, המיזוג בין המישור האפוליני והמישור הדיוניסי מחייב טומאה שאינה מתאימה לאמונה באל, אבל למרות כל זה הוא קרוב מאוד לשורשיו הקדמוניים. לעומתו נרקיס מחויב להאמין באלוהים בעל כרחו, שכן הוא ברא את האינסופיות ומכיוון שהוא סופי, הוא אינו יכול להשתחרר ממנה.