פרידריך ניטשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרידריך ניטשה
Nietzsche1882.jpg
תאריך לידה 15 באוקטובר 1844
תאריך פטירה 25 באוגוסט 1900
זרם (אקזיסטנציאליזם)
תחומי עניין אתיקה, אסתטיקה, מטפיזיקה, תורת ההכרה
הושפע מ הרקליטוס, מישל דה מונטיין, עמנואל קנט, יוהאן וולפגנג פון גתה, ארתור שופנהאואר, ראלף ואלדו אמרסון, פול ריי, ז'אן-ז'אק רוסו, ריכרד וגנר
השפיע על זיגמונד פרויד, ז'אן פול סארטר, ז'אק דרידה, מישל פוקו, איין ראנד, מקס ובר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, אלבר קאמי, מרטין היידגר, הרב קוק
ניטשה הצעיר בשנת 1861

פרידריך וילהלם נִיטְשֶׁה (או ניצשה. גרמנית: Friedrich Wilhelm Nietzsche,‏ IPA:‏ [ˈfʁiːdʁɪç ˈvɪlhɛlm ˈniːt͡sʃə] ;‏ 15 באוקטובר 1844 - 25 באוגוסט 1900), פילולוג, הוגה דעות, מבקר תרבות, משורר ומלחין גרמני, אשר תהילתו נודעה לימים כפילוסוף מחשובי זרם האקזיסטנציאליזם וכחוזה הפוסטמודרניזם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניטשה נולד בשנת 1844 בעיר רֶקֶן (Röcken) שליד לייפציג שבסקסוניה, למשפחה נוצרית אדוקה. נקרא על שם המלך פרידריך וילהלם הרביעי מלך פרוסיה שחגג את יום הולדתו ה-49 ביום לידתו של ניטשה (ניטשה נטש את שמו האמצעי וילהלם בסופו של דבר[1]). אביו, קרל לודוויג, כומר לותרני ומורה לשעבר, ואמו, פרנציסקה אולר, נישאו בשנת 1843. אחותו הצעירה אליזבת נולדה בשנת 1846, ואחיו הצעיר לודוויג יוזף נולד בשנת 1848. כשהיה בן 6 מת אביו ממחלת מח. אחיו הצעיר שנולד רק שנתיים קודם, מת בשנת 1850. לאחר מכן עברה המשפחה לעיר נאוּמבורג, שם הם גרו עם סבתו מצד אביו ושתי בנותיה הרווקות (אחיותיו של אביו).

לקראת גיל תשע החל ניטשה לנגן בפסנתר וכתב מספר פנטזיות ומזורקות. בנוסף, כתב ניטשה שירה ושתי טרגדיות (אלי האולימפוס, אורקדל), אותן הציג עם חבריו. ניטשה התקבל ללימודים לבית-הספר היוקרתי פּפורטה, שם למד משנת 1858 עד 1864.

לאחר שסיים את לימודיו בשנת 1864, החל ניטשה ללמוד תאולוגיה קלאסית ופילולוגיה באוניברסיטה של בון. חרף התנגדותה של אמו הוא הפסיק את לימודי התאולוגיה לאחר סמסטר אחד, זאת עקב איבוד אמונתו בקיום אלוהים. אפשר שהדבר נגרם בחלקו בהשפעת הספר "חיי ישו" מאת דוד שטראוס, השולל את הטבע האלוהי שמייחסת הנצרות לישו ורואה בו דמות היסטורית. לאחר זמן מה עבר ניטשה לאוניברסיטה של לייפציג יחד עם מרצהו, הפרופסור פרידריך וילהלם ריטשל. שנה לאחר מכן החל ניטשה להתעניין בכתבי הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שנפטר כחמש שנים לפני כן. ניתן למצוא הד לרעיונות המטאפיזיים של שופנהאואר בכתביו המוקדמים של ניטשה, במיוחד ב"הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה".

בשנת 1867 התגייס ניטשה לשנת התנדבות באוגדת הארטילריה הפרוסית שבנאומבורג. אולם עקב תאונת רכיבה במרץ 1868 הוא נעשה בלתי כשיר לשירות וחזר להקדיש שוב את כל מרצו ללימודים.

לאחר פרישתו מהצבא הוא החל להיפגש עם המוזיקאי והמלחין ריכרד וגנר בלייפציג, ומאוחר יותר אף עם אשתו, קוזימה (בתו של פרנץ ליסט).

פרופסור בבזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניטשה, שנת 1869.

בעזרת מורו ריטשל, קיבל ניטשה הצעה יוצאת דופן, לכהן כפרופסור לפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת בזל, וזאת עוד לפני סיום תואר הדוקטור שלו ואף לפני סיום הסמכתו למורה, והוא רק בן 24. ניטשה השיב להצעה זו בחיוב והחליט לעבור לבזל, שם ויתר על אזרחותו הפרוסית לשארית חייו. מעט חוקרים טוענים שניטשה קיבל במקום אזרחותו הפרוסית אזרחות שווייצרית, אם כי רוב החוקרים סבורים כי מרגע זה הוא הפך לחסר-לאום. למרות זאת שירת בכוחות הפרוסיים בזמן מלחמת צרפת פרוסיה (1870-1871) כחובש. במהלך הקרבות היה עד לאירועים טראומטיים ואף סבל מדיפתריה ומדיזנטריה. בשנת 1870 חזר ניטשה לבזל ועקב אחר תקומתה של האימפריה הגרמנית ואחר ראשה, אוטו פון ביסמרק בספקנות רבה.

עם חזרתו לאוניברסיטה כפרופסור, החל להרצות, כשהרצאתו הפותחת עסקה ב"הומרוס והפילולוגיה הקלאסית".

בנוסף, חזר להיפגש עם ידידיו ריכרד וקוזימה ואגנר ואף ביקר את שניהם בביתם בטְרִיבְּשֵׁן שבלוצרן. בשנת 1870 נתן לקוזימה ואגנר את כתב היד של "בראשית הרעיון הטראגי" כמתנת יום הולדת. בשנת 1872 פרסם ניטשה את ספרו הראשון, "הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה" שזכה לשבחים עמיתיו הפילולגים, ומורו ריטשל אף ציין את התלהבותו הרבה מהספר.

בין השנים 1873 ו-1876 פרסם ניטשה ארבע מסות בנושא ביקורת התרבות הגרמנית תוך שהוא מושפע מהפילוסופיה של שופנהאואר ומדעותיו של ואגנר: דוד שטראוס - האדוק והסופר, כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, שופנהאור כמחנך, ריכארד וואגנר בביירוית. מסות אלו קובצו ופורסמו מאוחר יותר בשם "עיונים שלא בעִתם". באותו זמן כתב את הספר פילוסופיה בעידן הטראגי של היוונים, שעסק בחמישה פילוסופים קדם-סוקרטיים אולם ספר זה לא הושלם. בזמן פסטיבל ביירוית שנערך ב-1876 ובו הופיע ידידו וגנר, ראה ניטשה את ניוונו של הקהל האירופאי של אותה תקופה וחש את רעיונותיו האנטישמיים הנוצריים של ואגנר. בעקבות זאת, ניתק ניטשה את קשריו עם ואגנר במהירות ופרסם את טעמיו לכך. ב-1878 פרסם את הקובץ אנושי, אנושי מדי שהכיל מסות שעוסקות במגוון נושאים: מטאפיזיקה, מוסריות, דת ואף יחסי מין. בספר זה התנתק ניטשה מהפילוסופיה השופנהאוארית והוואגנריאנית שאפיינה את חיבוריו הקודמים.

בשנת 1879 נאלץ ניטשה לעזוב את משרת ההוראה בבזל בעקבות בעיות בריאותיות חמורות שסבל בילדותו והתעצמו כתוצאה מתאונת רכיבה והמלחמה שבה השתתף.

לאחר פרישתו מההוראה, הקדיש ניטשה את רוב זמנו לכתיבה ונכנס לתקופה הפורה ביותר בחייו. לאחר כתיבת "אנושי, אנושי מדי" בשנת 1878 החל ניטשה לפרסם חיבור מרכזי אחד בכל שנה עד שנת 1888, שהייתה שנת יצירתו האחרונה ובה פרסם חמישה חיבורים.

פילוסוף מן השורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך ניטשה בבזל, שנת 1875.

בשנת 1882 פרסם ניטשה את החלק הראשון של ספרו "המדע העליז", אותו הגדיר כ"אישי ביותר מכל ספריי". בשנה זו הוא פגש גם את האינטלקטואלית לו אנדריאס סלומה דרך חברו פאול רה. ניטשה וסלומה בילו את הקיץ יחד בתורינגיה כשאחותו של ניטשה, אליזבת, מבלה איתם כבת לוויה. ניטשה התאהב בסלומה, ולטענת סלומה הציע לה נישואים, אך היא לא נענתה. כתוצאה מכך נפל ניטשה לדיכאון עמוק ונפרד מרה ומסלומה בחורף של 1883/1882. פרשה זו היוותה את הבסיס לספרו של ארווין יאלום, "כשניטשה בכה".

לאחר פרידתו מהם עזב ניטשה לעיר ראפאלו שבצפון מערב איטליה, שם החל לכתוב את ספרו המפורסם ביותר, "כה אמר זרתוסטרא". בסופו של דבר יצא הספר לאור ב-1885. ספר זה היה פרוזאי כמעט לחלוטין והגותי מאוד, בשונה מספריו הקודמים שכללו בעיקר שירה, מסות או טקסטים פילולוגיים. בעת יציאתו לאור נדפסו ממנו רק 40 עותקים, אך כיום הוא רב-מכר בינלאומי.

בשנת 1886 הודפס ספרו "מעבר לטוב ולרוע" בהוצאה עצמית והודפסו מהדורות שניות לכל ספריו המוקדמים. "מעבר לטוב ולרוע", וספרו הבא, "לגניאולוגיה של המוסר", הם ספרי ביקורת המוסר הנפוצים בתקופתו. בשנת 1887 החל ניטשה סובל יותר מהתקפי כאב וחולי, אך בכל זאת הוא כתב את ספרו הבא, "לגניאולוגיה של המוסר".

בזמן זה החל ניטשה להתרועע עם הסופרים קרל שפיטלר וגוטפריד קלר. בשנת 1886 נישאה אחותו אליזבת לברנרד פֶרסטר שהיה ממבשרי האנטישמיות הגזענית, ונסעה עמו לפרגוואי כדי להקים את "גרמניה החדשה". תגובתו של ניטשה לחתונה ולמסע הייתה בוז, ויחסיו עם אחותו הידרדרו והגיעו למצב של קונפליקט.

ניטשה החל לקרוא ולהתפעל מעבודותיו של הסופר פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי ובזכותם החל להתכתב עם המרצה הדני גאורג ברנדס. ברנדס, שבאותו זמן התחיל ללמד את הפילוסופיה של סרן קירקגור, המליץ לניטשה באחד ממכתביו לקרוא חלק מכתביו של קירקגור. ניטשה התלהב מההצעה וב-1888 נסע לקופנהגן, עירו של ברנדס ושל קירקגור, כדי לקרוא עם ברנדס ולהיפגש עמו.

שמו של ניטשה כמעט ולא נודע בעולם הפילוסופיה של אותה תקופה, אך ברנדס העביר על ניטשה הרצאה ראשונה ועולם הפילוסופיה היה כמרקחה בעקבות רעיונותיו המרדניים של ניטשה שהחלו להתפשט באירופה. ניטשה רכב על גלי ההצלחה ושקד על כתיבת חמישה ספרים. בריאותו השתפרה והוא בילה את קיץ 1888 במצב רוח מרומם, מכתבים מהסתיו הראו על אמונה עצמית רבה ועל תקווה. ניטשה התנקם בחברו לשעבר וגנר בספרים פרשת ואגנר ושקיעת האלילים (פארודיה על שם יצירתו של ואגנר, "דמדומי האלים"), ספרים שזכו להצלחה רבה.

ביום הולדתו ה-44 השלים את ספרו "אנטיכריסט", ספר אנטי דתי שמאשים את הנצרות בפשעים נגד האנושות. לאחר השלמת ספר זה החל בכתיבת אוטוביוגרפיה שיצאה בשם "הנה האיש". מטרתו של ספר זה, לפי ניטשה, הייתה פקודה לקוראיו: "שמעו אותי! כי אני אדם כזה וכזה. מעל הכל, אל תחשבוני לאדם אחר". בדצמבר החל ניטשה להתכתב עם יוהאן אוגוסט סטרינדברג וניסה לקנות בחזרה את כתביו המוקדמים מהמוציא לאור כדי לתרגמם לשפות אירופאיות נוספות.

באותו הזמן שקד על פרסומם של הספרים "ניטשה נגד וגנר" ו"דיתיראמבוס דיוניסוסי".

התמוטטות ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניטשה בויימאר, קיץ 1899. צילום בסדרה "ניטשה החולה" (Der kranke Nietzsche) מאת האנס אוֹלדֶה

ב-3 בינואר 1889 עבר ניטשה התקף פסיכוטי. שני שוטרים הגיעו אליו לאחר שעורר התגודדות ציבורית בטורינו. סיבת ההתקף נותרה עלומה עד היום, אם כי לרוב מסופר כי ניטשה היה עד לפרש המכה את סוסו בקצה כיכר קרלו אלברטו. ניטשה רץ אל הסוס והגן על צוואר הסוס בעזרת ידיו, ואז התמוטט ארצה. סיפור זה דומה מאוד לחלום אותו חולם רסקולניקוב בספר "החטא ועונשו" מאת פ. דוסטויבסקי (חלק אחד, פרק חמש).

בימים האחרונים שקדמו להתמוטטותו שלח מכתבים קצרים למספר ידידים (ביניהם אף אל קוזימה וגנר), שבהם ניתן להתחקות אחר מצבו.

ב-6 בינואר 1889 הראה בורקארדט, קולגה של ניטשה, מכתב שקיבל ממנו לאוברבק, פרופסור לתאולוגיה שהיה ידיד של ניטשה מתקופת לימודיו בבזל. אוברבק קיבל מכתב דומה והחליט לנסוע לטורינו כדי להביא את ניטשה לקליניקה פסיכיאטרית בבזל. באותו זמן החל ניטשה להראות סימני שיגעון, ואמו פרנציסקה החליטה לשלוח אותו לקליניקה אחרת באיטליה. מנובמבר 1889 עד פברואר 1890, ניסה ג'וליוס לנגבן לרפא את ניטשה בטענה שאין ביכולתם של הרופאים לשנות את מצבו של ניטשה. במרץ 1890 הוציאה פרציסקה את ניטשה מהקליניקה, ובמאי 1890 העבירה אותו לביתה בנאומבורג. באותו הזמן שקלו אוברבק וגסט מה לעשות עם כתביו הלא גמורים של ניטשה, והחליטו להדפיס את "שקיעת האלילים" ואת "ניטשה נגד וגנר", אך לעצור את הדפסתם של "האנטיכריסט" ו"הנה האיש".

בשנת 1893 חזרה אליזבת מפרגוואי אחרי התאבדותו של בעלה. עם חזרתה קראה ולמדה את עבודותיו של אחיה ואט אט השתלטה על פרסומם. היא הרחיקה את אוברבק וגסט מכתביו עד שהשתלטה לחלוטין גם על כתביו. בשנת 1897 מתה אמו של ניטשה, פרנציסקה, וניטשה עבר עם אחותו לויימאר, שם אחותו נתנה לאנשים, כולל לרודולף שטיינר, לבקר את אחיה הלא-מתקשר.

רוב המבקרים הבחינו בכך שניטשה כנראה סובל מעגבת (שלטענת וולטר קאופמן, לקה בה בזמן שירותו במלחמת צרפת פרוסיה), ובגללה התמוטט מלכתחילה. חלק מהסימפטומים שהראה ניטשה לא התאימו לעגבת אלא יותר לסרטן המוח. בעוד שרוב המבקרים לא קישרו בין הפילוסופיה של ניטשה להתמוטטותו. חלקם, כולל ז'ורז' בטאיי ורנה ז'ראר, טענו שההתמוטטות הייתה סימפטום לאי הסתגלות פסיכולוגית לפילוסופיה המרדנית שלו עצמו.

ב-25 באוגוסט 1900 מת ניטשה מדלקת ריאות. לבקשת אחותו אליזבת הוא נקבר ליד אביו בכנסיית רקן. חברו גסט נשא בהלוויה את המילים הבאות: "קדוש יהיה שמך בכל הדורות הבאים!" (ניטשה עצמו הבהיר בספרו "הנה האיש" שאין הוא רוצה להיקרא קדוש).

אחותו של ניטשה, אליזבת פֶרסטר-ניטשה, השלימה את הספר "הרצון לעוצמה" מכתבי יד ומפתקים שניטשה כתב בעבר ולא פרסם. מכיוון שאחותו ערכה את הספר, מסכימים רוב המומחים שאין זה ספר ניטשאני אותנטי, ואף עורכו של ניטשה, מצינו מונטינרי, קרא לספר זה "זיוף". תוכנו של "הרצון לעוצמה" הראה תמיכה רחבה באנטישמיות ובלאומנות, ונתן בבסיסו תמיכה ברעיונות נאציסטים, וזאת בניגוד לספריו הקודמים, שבהם התנגד ניטשה נחרצות ללאומיות הגרמנית.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגותו של פרידריך ניטשה החלה כהתנגדות לרעיונותיו של פרידריך הגל ששלטו באותה תקופה[דרוש מקור]. ניטשה פיתח פילוסופיה רדיקלית שעוסקת במוסר, דת, פסיכולוגיה, תורת ההכרה, תורת ההוויה ומטאפיזיקה מתוך ביקורת ההיסטוריציזם מחד והדקדנס מאידך של סוף המאה ה-19. לימים נודעה להגותו חשיבות כבדת משקל להתפתחות האקזיסטנציאליזם והפוסטמודרניזם, הגם שניטשה עצמו נמנע מהשתייכות לזרם זה או אחר.

ניטשה השתמש בכתיבתו בדמויות רבות ושונות עד שקשה לזהות עם מי הוא מזדהה. נטייה זו מהותית לשיטתו ונראה שבדרך כלל היא משקפת את האמביוולנטיות שלו עצמו. ניטשה מפקפק ביכולת של מילים לתאר במהימנות מציאות ממשית, באפשרות להחיל הגדרות מוסריות על העולם ולבסוף בעצם האפשרות להכיר את המציאות האמתית. במשך כל עבודתו ניטשה מעלה עמדות שונות ומנוגדות שהוא איננו יכול להכריע ביניהן, אך אינו מעודד אדישות ביחס לאמירות שונות. להפך, בספר "כה אמר זרתוסטרא" הוא מכריז "ועתה תלמידי, הולך אני לבדי. עליכם ללכת עכשיו גם אתם, לבדכם. זהו רצוני. מוכיח אנוכי אתכם באמת: סורו ממני ואל תישמעו לזרתוסטרא. טוב מזה, היו בושים בו. אפשר שהוליך אתכם שולל". לנוכח הבלבול והניגודים יש לבדוק לעומק כל עמדה לפני שמקבלים אותה.

רצח אלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

האם האדם הוא פשוט טעות של אלוהים, או האם אלוהים הוא פשוט טעות של האדם?

Cquote3.svg
כה אמר זרתוסטרא

רעיון מות האלוהים (מגרמנית: "Gott ist tot") של ניטשה מופיע לראשונה בספרו המדע העליז בפיו של המשוגע:

"האם לא שמעתם על המשוגע שהדליק פנס באור יום מלא, ורץ אל כיכר השוק בעודו צועק בקולי קולות: "היכן אלוהים? היכן אלוהים?" מכיוון שרבים מן האנשים שם לא האמינו באלוהים, נשמע צחוק רם מסביב… "אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת?… מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש? לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו? הלאה, הרחק מכל שמשות? האין אנו מידרדרים היישר מטה? ולאחור? ולצדדים? וקדימה? ולכל עבר? האם נותרו עוד מעלה ומטה? האין אנו נסחפים דרך כלום אין סופי?… מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה, וכל הנולד אחרינו יהיה שייך, בזכות מעשה זה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שעד כה"

בקטע זה המשוגע אינו פונה למאמינים, אלא לאתאיסטים- אלו הסבורים כי הם כבר הפנימו את מות האלוהים. המשוגע, כלומר ניטשה, מטיף להם כי מות האלוהים אין משמעה רק שינוי בתמונת העולם המדעית, אלא אירוע בעל משמעויות אתיות קיצוניות. ניטשה אינו מדבר על קיומו האובייקטיבי של האל במציאות, אלא על האל כמכונן מוסר בנפש האדם. לטענתו, האלוהים מת בעידן המודרני, ולפיכך נותר האדם המודרני ללא מוסר שידריך אותו. לטענת ניטשה, "מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה". אין מדובר רק בשינוי אמונה, אלא במהפך ביסודות המחשבה האנושית.

מות האל מוביל את האדם להיות ניהיליסט, בעיה שניטשה ניסה למצוא לה פתרון על ידי חיפוש אחר ערכים חדשים, עמוקים יותר מערכי הנצרות, שבהם האדם יכול להאמין ועל פיהם לחיות.

ניטשה האמין שבני האדם רק הרוויחו ממותו של אלוהים. לטענתו, האלוהים הנוצרי רק כובל את בני האדם, ועכשיו, כשהאל אינו עומד בדרכם של בני האדם, הם יוכלו למצות את כל העולם הזה.

הוא דימה את המצב החדש לים פתוח שיכול להיות מרגיע אך גם מבהיל, רק האדם שיצליח להסתדר עם מצבי הים יתקדם בחייו, לעומת השאר שיאלצו לחיות כל חייהם בים שקט.

ניטשה מנסה להוכיח את אלו המאמינים באמונות הייחוד השונות, שמסתירים מאחורי אמונתם את מאווייהם ואת המוסר האינדיבידואלי. על ידי מעשה הריגת האל, אותו מגדיר ניטשה כ"מעשה גדול", מוּ‏סרת ה"חטוטרת" של הדת ונפתח פתח ליצירת תורות מוסר חדשות המנותקות מהדת. לטענתו, המוסר הנובע מהדת המונותאיסטית גורם לניוון, ואינו מאפשר את החופש ליצירת מערכות מוסר טולרנטיות (זו הסיבה שהוא גם מעודד ריבוי אלים, אף על פי שאינו מאמין בכך).

אלא שניטשה הבין שקהל קוראיו עדיין אינו בשל למהפך המוסרי שהוא מתאר, והוא מסיים בכך שהאל אכן מת, אך הוא הקדים את זמנו בכך שסיפר על כך.

על-אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – על-אדם
Cquote2.svg

אני מלמדכם את העל-אדם. האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו. מה עשיתם כדי להתגבר עליו?

Cquote3.svg
כה אמר זרתוסטרא

על פי ניטשה, 'על-אדם' (מגרמנית, Übermensch) הוא שמו של המצב העליון של האדם. אין הסכמה לגבי כוונת ניטשה במושג זה, אך לרוב הוא מפורש כמצב הטוב ביותר שאדם יכול להגיע אליו, מצב שבו הוא עצמו בורא את המוסר. הרעיון הובא לראשונה בספר כה אמר זרתוסתרא, שבו טוענת הדמות זרתוסתרא שהאדם הוא מעין גשר, שבקצהו האחד נמצאת החיה ובקצהו השני נמצא העל-אדם. זרתוסתרא מונה את הדרכים להתקרב לרמת על-אדם:

  • על ידי רצונו לעוצמה יתגבר האדם על הניהיליזם שנוצר וייצור מוסר חדש.
  • על ידי רצונו לעוצמה יתרחק האדם מהמוסר החברתי וימרוד נגדו.
  • על ידי תהליך ממושך של התעלות עצמית.

העל-אדם מהווה ניגוד ל"אדם האחרון", ומדגיש את עליונותו של העל-אדם. לדעת ניטשה לא היו אנשים שהגיעו לרמת על-אדם בזמנו, אך היו בעבר מספר דוגמאות לאנשים שהגיעו לרמה זו.

האדם האחרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם האחרון (מגרמנית, Der letzte Mensch) הוא מונח בספר כה אמר זרתוסטרא שמתאר את האנטיתזה לעל-אדם. האדם האחרון לפי זרתוסתרא הוא אינדיבידואל חלש שעייף מחייו, לא לוקח סיכונים ומחפש רק אחר נוחות וביטחון. האדם האחרון הוא ניהיליסט אך עדיין לא הצליח לעכל לגמרי את מות האלוהים.

לטענת ניטשה אין עתיד לאדם האחרון, אך מסיבה כלשהי כל החברה האירופאית מתקדמת לכיוון האדם האחרון, לחברה בלי יכולת לבצע גדולות, בלי יכולת לחלום או בלי סיבה להתקיים.

הרצון לעוצמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרצון לעוצמה (ספר)
Cquote2.svg

כי גאולת האדם מן הנקמה, הלוא הוא בעיני הגשר לתקווה העילאית והקשת בענן שלאחר סערות ממושכות.

Cquote3.svg
כה אמר זרתוסטרא

הרצון לעוצמה (מגרמנית, "Der Wille zur Macht") הוא רעיון חלקי שניטשה לא הצליח לסיים במהלך חייו השפויים. את מהות השאיפה לרצון שאב ניטשה משופנהאואר שביסס חלק נרחב מהפילוסופיה שלו על "הרצון להיות" - הטענה שהרצון העמוק והחשוב ביותר אצל האדם הוא המשך הקיום, וכל יצור חי מונע על ידי הרצון לשאת ולפתח את חייו שלו עצמו. ניטשה התנגד וטען שיש יצר יותר חשוב ועמוק מזה, חידד את טענת שופנהאואר וטען כי "הרצון לעוצמה" הוא המוביל את האדם מבחינה פסיכולוגית. ניטשה הוריד את הרצון לחיות לדרגה משנית בעוד את הרצון לעוצמה לדרגה העליונה. הוא ראה את האדם המסתגל כאדם חלש לעומת האדם שמסגל את המציאות לטובתו. הרצון לעוצמה אינו מדבר על עוצמה פיזית, כפי שהנאצים פירשו אותו, אלא לעוצמה אינטלקטואלית ויכולת לשינוי עצמי והתגברות.

הרצון לעוצמה הוא רעיון שמבטא את הטפילות של כל היצורים החיים, את חוסר היותם מספיקים לעצמם. לא הישרדות אלא הרצון לעוצמה הוא הכוח המניע את החיים: כל פרט במציאות חייב לנצל את סביבתו כדי לחיות. הפרט לעולם לא מספיק לעצמו, החלש יותר מבקש את עוצמתו של החזק יותר. כך, למשל, מי שמציית למצפון הוא, למעשה, אדם שחומק מאחריות מוסרית, מה שמעיד על מצבו הקיומי החלש. קבלת תפיסה מוסרית על פיה נקבעים הכללים ואמות המידה באופן חיצוני וכולל היא אחד מהביטויים לחולשה ולטפילות. רק בעל העוצמה, אותו פרט שהתגבר על עצמו ואינו נזקק עוד לכללי ולחזק כדי לתת תוקף להחלטותיו ולנטיותיו - זה שמקור עוצמתו הוא פנימי - רק הוא יכול לבצע שיפוט מוסרי. לטענתו, אין אדם שיוכל להעיד על כך שיישאר בחיים בכל מחיר. טוען שלכל אדם יש מצב אשר עבורו הוא לא ירצה להמשיך לחיות ולכן מצב זה ינצח את יצר ההישרדות ובכך הצליח להוריד את הרצון לחיות לדרגה משנית.

מוסר עבדים-אדונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

האדם האציל חש את עצמו כערך קבוע; הוא לא צריך אישור; הוא שופט, "מה שמזיק לי הוא מזיק כשלעצמו"; הוא יוצר הערכים.

Cquote3.svg
לגניאולוגיה של המוסר

לטענת ניטשה קיימים שני סוגים של מוסר: מוסר אדונים שקשור לאדם האציל, ומוסר עבדים ששייך לאנשים הנחותים. שני סוגי מוסר הם מערכות מוסר שונות: בעוד מוסר האדונים מתאים פעולות ל"טוֹב או רע" (good or bad) מוסר העבדים מתאים פעולות ל"טוּב או רוע" (good or evil). ניטשה בז לשני סוגי המוסר האלו, אך בבירור פחות למוסר האדונים ביחס למוסר העבדים.

מוסר האדונים הוא מוסר של עוצמה. לאדם עם מוסר כזה "טוב" פירושו אצילי, חזק ועוצמתי, בעוד "רע" פירושו חלש, עלוב ופחדן. מוסר העל-אדם מתחיל באדם האציל עם רעיון בסיסי למהו טוב, אשר ממנו מתפתח הרע. מוסר העבדים מתחיל מחולשה ומפחד: הפחד מהרע. רק מתוכו ובאמצעותו מוגדר למעשה ה"טוב". מוסר העבדים הוא מוסר של תועלתנות: הטוב הוא הדבר השמיש ביותר לקהילה כקהילה. הרשע לעומת זאת הוא הדבר שגורם לסבל. האציל בז לרוע בעוד העבד מפחד ממנו.

מכיוון שיש יותר עבדים מאדונים, המוסר השולט בחברה על פי ניטשה הוא מוסר עבדים.

ביקורת נגד הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניטשה ביקר את עולם הערכים האירופי והנוצרי של זמנו וטען כי עקרונות המוסר הנוצריים השיגו ההפך ממה שביטאו, ו"דת האהבה" היא היא שגרמה לשפיכות דמים הגדולה ביותר. הוא לעג והתגרה בממסד הנוצרי באומרו "אלוהים מת, אני הייתי בהלוויה שלו". הוא הוקיע את הפרישות הנוצרית וראה אצל רבים שאוחזים בה מעשה של צביעות: "אמנם מתנזרים הם, אך הכלבה חושנות מציצה בקנאה מכל מעשה אשר יעשו...לא מעטים הם אלה, אשר ביקשו לגרש את שטנם מקרבם ונקלעו לתוך החזירים". בספרו אנטיכריסט ביקר ניטשה את התפתחות הנצרות, ולטענתו הקשר בין הנצרות לתורת ישו הוא אפסי.

דוגמה לביקורתו של ניטשה על הנצרות:

Cquote2.svg

ב"ברית הישנה" היהודית, זה ספר הצדק האלהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת כבוד בפני שרידים אדירים אלה של מה שהאדם היווה פעם, ואתה מהרהר את הרהוריך הנוגים על אסיה הזקנה ועל אותו חצי-אי המשתרבב ממנה, זו אירופה, הרוצה, ויהי מה, להיראות לגבי אסיה ל'התקדמות האדם". אכן: מי אשר הוא עצמו אינו אלא חיה מבויתת, בהמה דקה, ואין לו בעולם אלא צרכיה של בהמת בית כנועה (בדומה למשכילים של ימינו, כולל הנוצרים של "הנצרות המשכלת'), אינו צריך להתמלא לא פליאה ולא עצבות בעמדו בין חורבות אלה - הטעם שאתה טועם בה, בברית הישנה, הוא אבן הבוחן ל'גדולות" ו"קטנות": אולי רק זאת, ייתכן שימצא כי קרובה יותר לטעמו הברית החדשה, זה ספר החסד (שעומד בו הרבה מאוד ריח ניחוח חסוד ודחוס של צליינים וענווי נפש). הצמדת "הברית החדשה", שהיא מכל הבחינות מין רוקוקו של הטעם, ל"ברית הישנה", להיותם ספר אחד, "ביבליה", "ספר הספרים", ייתכן וזהו מעשה החוצפה הגדול ביותר ו"חטא כלפי הרוח" הכבד ביותר מכל מה שמעיק על מצפונה של אירופה הספרותית.

Cquote3.svg
מעבר לטוב ולרוע

ניטשה כמלחין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רשימת יצירות מאת פרידריך ניטשה

במאי 1854 והוא בן 9, שומע ניטשה את אורטוריית "המשיח" של הנדל בקתדרלת נאומבורג, ונטמע בו לראשונה הרצון להלחין מוזיקה משל עצמו. כבר באותה השנה מנסה ניטשה את כוחו בתרגילי קומפוזיציה פשוטים, ובאביב 1855 הוא לוקח שיעורי פסנתר אצל מנצח מקהלת הכנסייה המקומי. בשנת 1856 משלים ניטשה את הלחנותיו הראשונות - יצירות קטנות לפסנתר ואוברטורה לפסנתר בארבע-ידיים לטרגדיה פרי עטו "אורקדל" (Orkadal). באותה השנה שומע ניטשה ביצוע של הרקוויאם של מוצרט בקתדרלת נאומברג, ולחג המולד מקבל עיבודים לפסנתר של הסימופניות של היידן.

בשנים הבאות שומע ניטשה ביצועים לאורטריות "הבריאה" מאת היידן, "שמשון" ו"ישראל במצרים" מאת הנדל ו"פאוסט" מאת רוברט שומאן, וכן את הסימפוניה השביעית של בטהובן ופואמות סימפוניות מאת האנס פון בילוב. במקביל משיג ניטשה תווים לסונאטות מאת בטהובן וליצירות שונות מאת פרנץ ליסט ורוברט שומאן, ביניהן מוזיקת הליווי שכתב האחרון לפואמה הדרמטית "מנפרד" מאת לורד ביירון.

עניינו ארוך השנים של ניטשה בריכרד וגנר מתחיל לכל המאוחר בשנת 1860, בשעה שמשיג ניטשה את התווים לאופרה טריסטן ואיזולדה.

קבלה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוואה עם סרן קירקגור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג להאמין שניטשה (1900-1844) ידע מעט על הפילוסוף סרן קירקגור (1855-1813). אך במהלך המאה העשרים נכתבו השוואות בין ניטשה לקירקגור שכן מראות על קשר ביניהם; הן נכתבו על ידי מספר רב של פילוסופים מערביים כגון קרל יספרס, גאורג ברנדס ואפילו ז'אן-פול סארטר.

גאורג ברנדס ביקש מניטשה ב-1888 באחד ממכתביו שילמד את עבודותיו של קירקגור. ניטשה השיב שהוא יקרא, אך בגלל התמוטטותו ב-1889 הוא לא הספיק לקרוא. עם זאת, ניטשה קרא ספר של האנס מארטנסן שבו מארטנסן מצטט את קירקגור וכותב אודותיו.

השוואה:

  • בחייהם האישיים:
    • חברתו של קירגקגור - פיאנסה רגינה, וחברתו של ניטשה - לו אנדריאס סלומה.
    • לשניהם הייתה תקופת כתיבה פורייה בחיים, שבה הוציאו ספר בשנה. לקירקגור ב-1850-1843 ולניטשה ב-1888-ב-1878.
  • שניהם נחשבים למבשרי האקזיסטנציאליזם.
  • אביר האמונה של קירקגור לעומת העל אדם של ניטשה.
  • עיסוקם המשותף בפסיכולוגיה. קירקגור בפילוסופיית אמונה וניטשה בפילוסופיית כוח.
  • עיסוק משותף בדת. קירקגור החשיב את הדת כמרכיב חיוני של החיים, וניטשה התרחק מהדת וטען שאלוהים מת.
  • כתיבה על אבות דתיים. קירקגור בחיל ורעדה על אברהם אבינו, וניטשה בכה אמר זרתוסטרא על זרתוסטרא.
  • אהבת האמונה אצל קירקגור ואהבת החיים אצל ניטשה.
  • התרחקות משותפת מהאספסוף. קירקגור התרחק מה"קהל", וניטשה - מה"עדר".

ניטשה והנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונותיו של ניטשה אומצו בהתלהבות על ידי הפשיסטים והנאצים. אחותו של ניטשה, שערכה מתוך קטעי עזבונו את הספר "הרצון לעוצמה", נישאה לאחד ממבשרי הנאציזם והאנטישמיות המודרנית, ברנרד פֶרסטר. תחת השפעתו קירבה את רעיונותיו של ניטשה לחוגים לאומניים ואנטישמיים בניגוד לדעת אחיה, שהיה ממתנגדי הלאומנות. ניטשה לא היה שונא יהודים, אבל ראה אותם כאשמים ביצירת "מוסר העבדים" (לדוגמה, "מעבר לטוב ולרוע", אפוריזם 95). בנוסף, הוא ראה את היהודים כראשית הנצרות, שאותה כה תיעב. לעומת זאת, ניטשה רואה בעם היהודי כ"גזע החזק ביותר, היציב ביותר, הטהור ביותר מכל הגזעים החיים כיום באירופה"[2], כמתנגד לאנטישמיות הוא קורא לקבל את היהודים אל האומה הגרמנית ולהוציא ממנה את ה"צרחנים האנטישמיים" במקום. בנוסף, ניטשה ניתק את יחסיו עם המלחין ריכרד וגנר בגלל דעותיו האנטישמיות.

ניטשה נתן לרעיונותיו ביטוי מליצי בספריו, תוך מתן דמות שירית ומטאפורית לרעיונותיו במקום ניסוח טיעונים פילוסופיים לשמם. מליצותיו, הניתנות לפרשנויות שונות, מצאו הד בלבם של הנאצים ובלבו של היטלר. שלילת המוסר הקיים (ניהיליזם), הרצון לעוצמה, "על-אדם", קידושה של המלחמה וביזויו של השלום, כל אלו הדהדו בתורתם של הנאצים תוך עיוות, לרוב, של רעיונותיו של ניטשה, ריקונם מתוכן, ורידודם עד דק, והשלכת עיקרים כגון המאבק הפנימי והשליטה העצמית, אשר לא תאמו את אופי תורתם.

לסיכום נקודה זו, לא ניתן לראות בתורתו של ניטשה מבשרת לתורת הנאצים באותו מובן של התאוריות הגזעניות נוסח יוסטון סטוארט צ'מברליין וארתור דה גובינו. אדם ההולך על פי ערכי המוסר של ניטשה לא יגיע בהכרח לשפל המדרגה המוסרי אליו הגיעו הנאצים. עם זאת, אין ספק כי בתורה זו מרכיבים רבים הנראים בעייתיים לקורא שלאחר השואה ומלחמת העולם השנייה, ואלו מצאו דרך ללבם של הנאצים.

אחותו של ניטשה הייתה אנטישמית-לאומנית נלהבת. לאחר מותו ערכה את המסות המזוקקות-לכאורה של ניטשה בנושא "הרצון לעוצמה". בנוסף לכך, פתחה על שם אחיה מוזיאון קטן ואף הזמינה את אדולף היטלר לבקר שם. הקשר בין הנאציזם להגותו של ניטשה התחזק מכיוון שבאותה תקופה היה מקובל לתת בתור מתנה את ספרו "כה אמר זרתוסטרא". בזמן מלחמת העולם השנייה אף חולקו 25,000 עותקים מן הספר לחיילים גרמנים[3].

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונותיו של ניטשה מהווים עד לימינו מוקד לביקורת. חלק ממבקריו השתמשו בטיעוני אד הומינם המופנים נגדו, כבסיס לפסילת תורתו כולה. אחרים ביקרו תימות ספציפיות, ובהן רעיון ה"על-אדם" וביטול רגש הרחמים והדאגה לזולת.
עם מבקריו בקרב ההוגים היהודים נמנה א"ד גורדון, אשר הסכים עם רבים מרעיונותיו של ניטשה וסבר כי ביקורתו, תעוזתו וגאוניותו של ניטשה מבריקות - אך לצד זה טען כי שרבות ממסקנותיו - חרף ניסוחן הגאוני - שגויות, ואינן אלא ביטוי של אישיותו ואמונותיו של ניטשה. לדעת גורדון, המופת האמיתי שיש ללכת לאורו הוא ניטשה האדם, ולא המסקנות האישיות שביטא בתורתו. בנוסף, ניתן לראות במספר מקומות שונים התייחסות של מרטין בובר כלפי ניטשה, שלרוב מלווה ברוח חיובית אך כמו גורדון מאמין בובר כי ניטשה נתקל בדוגמתיות שלו עצמו ומעולם לא הצליח ליישם את דבריו "מן הכוח אל הפועל"[4].

ניטשה והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו עוותו חלקים נרחבים מתורתו של ניטשה על ידי אחותו שניסתה לתת להגותו של אחיה גוון אנטישמי יותר. ניטשה עצמו סלד מן האנטישמיות וזאת הייתה אחת הסיבות העיקריות לעזיבתו את חברו ואגנר. ניטשה העריך את התנ"ך וראה את הברית החדשה כהתפתחות נחותה שלו, כך גם את הנצרות ביחס ליהדות. ניטשה קרא בספרו "אנושי, אנושי מדי" "לסלוח לעם היהודי, שידע את ההיסטוריה רצופת הסבל ביותר מבין כל העמים, ואשר מבניו זכינו בנאצל שבבני האדם (ישו), בחכם הטהור ביותר (שפינוזה), בספר האדיר ביותר ובחוק המוסרי היעיל שבעולם"(התנ"ך). לעומת זאת, יחסו ליהודים לא היה חד צדדי, והוא ראה במוסר היהודי-נוצרי מוסר חלש שדיכא את המוסר הדיונוסי היווני. ובעוד הוא משבח אנשי רוח יהודים כברוך שפינוזה, היינריך היינה ופליקס מנדלסון, העיסוק היהודי בכסף נראה בעיניו בזוי במיוחד [5].

לטענת מתרגם כתביו של ניטשה לעברית, ישראל אלדד, היהודים בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נמשכו לסגנון הנבואי של ספרו הראשי "כה אמר זרתוסטרא". תוכן הספר שבירת "הלוחות הישנים של המוסר" ושבירת מוסכמות לא מתוך ניהיליזם אלא לשם שמים (לדוגמה, שיחת זרתוסטרא עם האפיפיור המפוטר). ואכן, מספר סופרים ומשוררים בספרות העברית של תחילת המאה העשרים הושפעו ישירות מניטשה, ביניהם: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יוסף חיים ברנר, שאול טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, פנחס שדה ועוד.

תרגומי כתביו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפתיחת רשימת יצירותיו המלאה של ניטשה הקישו "הצגה" משמאל

רשימת היצירות של פרידריך ניטשה לפי תחומים:

  • כתבים ופילוסופיה
    • מחיי (Aus meinen Leben), פורסם ב-1858.
    • אודות מוזיקה (Über Musik), ב-1858.
    • נפוליאון השלישי כנשיא (Napoleon III als Praesident), ב-1862.
    • גורל ועסק (Fatum und Geschichte), ב-1862.
    • בחירה חופשית וגורל (Willensfreiheit und Fatum), ב-1862.
    • המקנא יכול להיות שמח לאמת בכלל (Kann der Neidische je wahrhaft glücklich sein?), ב-1863.
    • בנוגע לאופן (Über Stimmungen), ב-1864.
    • חיי (Mein Leben), ב-1864.
    • הומרוס והפילולוגיה הקלאסית (Homer und die klassische Philologie), ב-1868.
    • Über die Zukunft unserer Bildungsanstalten.
    • חמש הקדמות לחמישה ספרים שלא נכתבו (Fünf Vorreden zu fünf ungeschriebenen Büchern), ב-1872 מורכב מ:
  1. על הפאתוס של האמת (Über das Pathos der Wahrheit).
  2. הרהורים על עתיד מוסדות החינוך שלנו (Gedanken über die Zukunft unserer Bildungsanstalten).
  3. המדינה היוונית (Der griechische Staat).
  4. היחס בין הפילוסופיה השופנהארית לתרבות הגרמנית (Das Verhältnis der Schopenhauerischen Philosophie zu einer deutschen Cultur).
  5. התחרות ההומרית (Homers Wettkampf).
  1. דוד שטראוס- האדוק והסופר (David Strauss: der Bekenner und der Schriftsteller), ב-1873.
  2. כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים (Vom Nutzen und Nachtheil der Historie für das Leben), ב-1874.
  3. שופנהאור כמחנך (Schopenhauer als Erzieher), ב-1874.
  4. ריכארד וואגנר בבירוית (Richard Wagner in Bayreuth) , ב-1876.
  • שירה
    • Idyllen aus Messina
    • Dionysos-Dithyramben, נכתב ב-1888 ופורסם ב-1892 (דיוניסוס-דיתירמבוס).

בתחילת המאה העשרים תורגמו אפוריזמים אחדים לעברית על ידי יעקב קלצקין. להלן שאר חיבוריו שראו אור בעברית.

  • דיוניסוס ואפולו: מסות על האומנות. ראיית העולם הדיוניסית [1870]; על אמת ושקר במובן החוץ-מוסרי [1873]; התחרות ההומרית [1872]; על הפתוס של האמת [1872], ת"א: הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, מגרמנית יעקב גולומב, 1990.
  • מסות על חינוך לתרבות: שופנהאור כמחנך [1874]; על עתיד מוסדות החינוך שלנו [1872], ירושלים: הוצאת מאגנס, מגרמנית יעקב גולומב, 1988.
  • הולדת הטרגדיה [1872]; המדע העליז [1882, 1887], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1969.
  • אנושי, אנושי מדי [1878], ירושלים: הוצאת מאגנס, מגרמנית יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, 2008.
  • דמדומי שחר [1881]; כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחייים [1874], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1968.
  • כה אמר זרתוסטרא [1883-5]
    • ורשה: הוצאת ספרות, מגרמנית דוד פרישמן, 1912.
    • ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1973.
    • ת"א: הוצאת עם עובד, מגרמנית אילנה המרמן, 2010.
  • מעבר לטוב ולרוע [1886]; לגניאולוגיה של המוסר [1887], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1967.
  • פרשת ואגנר [1888]; שקיעת האלילים [1888]; הנה האיש [1888]; אנטיכריסט [1888]; אגרות, ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1978.
  • הרצון לעוצמה [1901], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1978.
  • אחותי ואני [1951], ת"א: הוצאת ידיעות אחרונות, מגרמנית הלית ישורון, 2004.
  • חלופות מכתבים:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו והגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יורגן ניראד, ניטשה: מסה ומבחר מכתביו, תרגמה מגרמנית אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2000.
  • ולטר קאופמן, ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט, תירגם מגרמנית ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1982.
  • רידיגר ספרנסקי, ניטשה: חיי הגות, תירגם יעקב גוטשלק, הוצאת כרמל, 2003.
  • רונלד היימן, ניטשה: חיים של ביקורת, הוצאת דביר, 1992.
  • רחל שיחור, ניטשה: עיונים בתרבות המערב, הוצאת משרד הביטחון, 1989.
  • בריאן מגי, הפילוסופים הגדולים - מבוא לפילוסופיה המערבית, הוצאת פרוזה, 1997.
  • אלי אילון, יצירה עצמית: חיים אדם ויצירה על פי ניטשה, הוצאת מאגנס, 2005.
  • אריה י. לייב, החזרה הנצחית בפילוסופיה של ניטשה, הוצאת רזיאל, 1991.
  • (הרב) הלל צייטלין, "על גבול שני עולמות", הוצאת יבנה. במסה הראשונה.
  • Curt Paul Janz, Friedrich Nietzsche: Biographie (München und Wien: Carl Hanser Verlag, 1978).

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטיבן א. אשהיים, מורשת ניטשה בגרמניה 1890-1990, הוצאת עם עובד, תירגמה מאנגלית חנה אשהיים, 2008.
  • יעקב גולומב (עורך), ניטשה בבתי הקפה של וינה, הוצאת כרמל, תירגם מגרמנית קלוד אבירם, 2006.
  • דייב רובינזון, ניטשה והפוסטמודרניזם, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר וספרית פועלים, תירגם מאנגלית אריה בובר, 2002.
  • רן סיגד, האמת כטראגדיה: ניטשה, שפינוזה, קירקגור, מרקוס אורליוס, הוצאת מוסד ביאליק, 1990.
  • יעקב גולומב, הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד, הוצאת מאגנס, 1987.
  • יעקב גולומב, ניטשה העברי, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009.
  • יעקב גולומב (עורך), ניטשה בתרבות העברית, הוצאת מאגנס, 2001.
  • ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996.
  • שלמה קאלו, התנצלות, הוצאת דע"ת, 2007.

מהדורות ביקורתיות של כתביו בגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nietzsches Werke: Kritische Gesamtausgabe. Herausgegeben von Giorgio Colli und Mazzino Montinari. 40 Bänden in 9 Abteilungen. (Berlin und New York: Walter de Gruyter, 1967).
  • Nietzsches Briefwechsel: Kritische Gesamtausgabe. Herausgegeben von Giorgio Colli und Mazzino Montinari. 18 Bänden in 3 Abteilungen. (Berlin und New York: Walter de Gruyter, 1975).
  • Friedrich Nietzsche. Der Musikalische Nachlaß: Gesamtausgabe in einem Band. Herausgegeben von Curt Paul Janz, (Basel: Bärenreiter-Verlag, 1976).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קאופמן, וולטר, ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט.
  2. ^ ניטשה, פרידריך, מעבר לטוב ולרוע, אפוריזם 251 עמוד 171, הוצאת שוקן
  3. ^ Source at Stanford Encyclopedia of Philosophy, under Friedrich Nietzsche.
  4. ^ חידושה של היהדות (1910), מרטין בובר - תעודה וייעוד, הוצאת שנות ה-60.
  5. ^ "יהודי הבורסה הצעיר הוא אולי ההמצאה הנתעבת ביותר של המין האנושי" (אנושי, אנושי מדי)


פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה