מנזר מאולברון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנזר מאולברון
Kloster Maulbronn
מנזר מאולברון, 2017
מנזר מאולברון, 2017
מנזר מאולברון, 2017
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1993, לפי קריטריונים 2 ו-4
מידע כללי
סוג ישות מנהלתית טריטוריאלית לשעבר, מנזר, מוזיאון עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום מאולברון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1147
תאריך פתיחה רשמי 1147 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פירוק 2024 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 49°00′04″N 8°48′46″E / 49.0011°N 8.8129°E / 49.0011; 8.8129
www.kloster-maulbronn.de
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
איור של מנזר מאולברון מ-1683
איור של מנזר מאולברון מ-1891
אזור כניסה, חצר מערבית
ארמון הנופש של לודוויג השלישי
ה-Frühmesserhaus (בית הבוקר המוקדם)
הנרתקס המכונה "גן העדן"
הצד החילוני של הכנסייה
בית המועצה, הקיר המזרחי
הלווטוריום
מודל של מתחם מנזר מאולברון
הנפחיה לשעבר ובית העירייה

מנזר מאולברוןגרמנית: Kloster Maulbronn) הוא מנזר ציסטרציאני לשעבר, וישות שפעלה כמנזר קיסרי (אנ') באימפריה הרומית הקדושה, השוכן בעיירה מאולברון (אנ'), במדינת באדן-וירטמברג בדרום-מערב גרמניה. מתחם המנזר, אחד השמורים ביותר באירופה, הוכרז אתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו בשנת 1993.[1]

המנזר הוקם בשנת 1147 על ידי קבוצה של נזירים ציסטרציאנים שהועברו מפרויקט נטוש במרחק 8 קילומטרים במילאקר (אנ') של ימינו. מנזר מאולברון חווה צמיחה כלכלית ופוליטית מהירה במאה ה-12, אך לאחר מכן קשיים בסוף המאה ה-13 ובמאה ה 14. השגשוג חזר במאה ה-15 ונמשך עד שמנזר מאולברון סופח לדוכסות וירטמברג בשנת 1504. במהלך המאה ה-16, הוחלף המנזר הציסטרציאני בסמינר פרוטסטנטי. הוא גם הפך למקום מושבו של מחוז מנהלי חשוב של הדוכסות, ומאוחר יותר ממלכת וירטמברג.

המתחם, המוקף בחומות עם צריחים ובמגדל שער, מאכלס כיום את בית העירייה של מאולברון ומשרדי מנהל אחרים, תחנת משטרה ומספר מסעדות. המנזר עצמו מכיל בית ספר פרוטסטנטי על פי המסורת של וירטמברג ופנימייה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1138 תרם אביר בשם ולטר פון לומרסהיים (Walter von Lomersheim) אחוזה באקנווייהר (Eckenweiher, כיום מילאקר) למסדר הציסטרציאני להקמת מנזר חדש.[2] את התרומה קיבל מנזר נויבורג (Kloster Neuburg), ששלח שנים עשר נזירים, ומספר לא ידוע של אחים חילוניים. הם הגיעו בשנת 1138, אך מצאו כי שטח אקנווייהר חסר מים ואזורי מרעה באיכות ובכמות מספקת, ונטשו את האתר כמה שנים לאחר מכן. בשנת 1147 העביר גינטר פון הנברג (Günther von Henneberg), הבישוף של שפייר, את הנזירים של אקנווייהר לאתר חדש סמוך למקורותיו של נהר זלצך. אתר זה, מאולברון, שהיה במרחק של כ-8 קילומטרים מאקנווייהר, היה אידיאלי עבור הציסטרציאנים. מאולברון, באזור סטרומברג ההררי, היה עשיר במים ומבודד, אם כי הוא היה גם ליד דרך הרומית שנמשכה משפייר לקנשטאט (אנ'). בניית מתחם מנזר מאולברון החלה זמן קצר לאחר מכן והושלמה ברובה בין השנים 1200–01; כנסיית המנזר הוקדשה בשנת 1178 על ידי ארנולד הראשון, הארכיבישוף של טריר.

במנזר החדש במאולברון החלה במהרה תקופה של צמיחה מתמדת בזכות מיקומו הנוח וגיבויו של הבישוף הנברג, תומך הציסטרציאנים ובית הוהנשטאופן, באותה תקופה שליטי האימפריה הרומית הקדושה. הבישוף הנברג ויתר על התחייבות של מאולברון לשלם היטלים עבור כמות היער הגדולה שנזיריו היו צריכים לברא בשנת 1148. באותה שנה העניק האפיפיור אאוגניוס השלישי לסניף מאולברון את זכות החסות. זכות זו החלה תקופה של התרחבות כלכלית עבור המנזר, שבאגרסיביות פעל לרכישת שטחים חדשים,[2] החל מפילמנבאכר (Füllmenbacher) ואלפינגר הופס (Elfinger Hofs) הסמוכים בשנת 1152 ו-1153 בהתאמה. בשנת 1156 הוציא פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה צו שפטר את מאולברון מתשלום מעשר כספים והעמיד את המנזר תחת חסותו. על פי הצו של פרידריך הראשון, היה מאולברון באותה תקופה בעלים של אחת עשרה חוות, חלקים בשמונה כפרים וכרמים רבים. אחזקות המנזר אושרו שוב על ידי האפיפיור אלכסנדר השלישי בשנת 1177; עד אז כבר היו בבעלותו של מנזר מאולברון שבע עשרה חוות משק.

המאות ה-13 וה-14 היו תקופות של עימותים עבור מנזר מאולברון,[2] אם כי במחצית השנייה של המאה ה-13 הוא קיבל סמכות משפטית על שטחו מהאפיפיור אלכסנדר הרביעי. על פי כללי המסדר הציסטרציאני, את אדמותיו היו צריכים לעבד החילונים. עם זאת, מספר החילונים במאולברון הלך ופחת במהלך המאה ה-13, עקב סכסוך בינם לבין הנזירים, וכתוצאה מכך המנזר הסתמך יותר ויותר על עובדים שכירים שיעבדו את אדמתו. בסביבות 1236, הפך בית אנצברג (Enzberg) לפטרוניו ומגניו של מנזר מאולברון. עם זאת, היה סכסוך מתמשך עם האנצברגים, ומחלוקת אחת בשנת 1270 אף גרמה לסגירה זמנית של המנזר. האחריות על מנזר מאולברון הועברה בשנת 1372 על ידי קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לנסיכות הבוחר מפפאלץ. העברה זו גררה את המנזר למאבק הכוחות בין נסיכות פפאלץ לרוזנות וירטמברג המתרחבת, ובעקבות כך הוא בוצר.[2]

מנזר מאולברון חזר להיות מנזר ציסטרציאני לדוגמה במאה ה-15,[2] שכן הנזירוּת התחזקה בשלושים השנים הראשונות של המאה. באמצע המאה שוב נהנה המנזר משגשוג כלכלי, ושוב הושלמו פרויקטים של בנייה במנזר.[2] הוא העלה תרומה מסיבית למנזר סיטו (אנ'), מרכז המסדר של הציסטרציאנים, בשנת 1450, ואז שילם בשנת 1464 את חובותיו של מנזר פאירי (Abbaye de Pairis) באלזס ושילב אותו כמנזר נספח.[2] בנוסף, השתלט מנזר מאולברון על מנזר ברונבאך (Kloster Bronnbach), מנזר מרינטל (Kloster Mariental), מנזר רכנטסהופן (Kloster Rechentshofen), מנזר ליכטנשטרן (Kloster Lichtenstern), מנזר הילסברוק (Kloster Heilsbruck) ומנזר קניגסבריק (Kloster Königsbrück). מספר הנזירים במאולברון הגיע לשיא של מאה שלושים וחמישה בשנות ה-60 של המאה ה-15 וירד מתחת למאה רק בסוף המאה.[2] בשנת 1492 ביטל מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את הסמכות המשפטית של נסיכות פפאלץ על מנזר מאולברון. מקסימיליאן הראשון אסר בנוסף על ביצור נוסף של המנזר, והורה על הריסת הביצורים שבנה הנסיך הבוחר במאולברון.

בשנת 1504, במהלך מלחמת הירושה של לנדסהוט, כבש אולריך, דוכס וירטמברג את מנזר מאולברון לאחר מצור של שבעה ימים. לאחר מכן הועברה אליו הסמכות על מאולברון, ולמעשה הוא סיפח את המנזר ושטחיו לדוכסות וירטמברג. בשנת 1525 נכבש המנזר על ידי איכרים שהשתתפו במלחמת האיכרים הגרמנית והנזירים גורשו.

קלוסטראמט מאולברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהפך לותרני, הורה הדוכס אולריך על פירוק כל המנזרים בשטחי וירטמברג בשנת 1534 והחרים את נכסיהם. מנזר מאולברון היה היוצא מן הכלל היחיד לצו זה, שכן הוא נועד לארח נזירים שגורשו ממנזרים אחרים. בשנת 1536 הועבר אב המנזר של מאולברון למנזר פאירי, ובשנה שלאחר מכן הוא החל בהליכים משפטיים להשבה של מנזר מאולברון למסדר הציסטרציאני. בעקבות תבוסת הנסיכים הפרוטסטנטים במלחמה השמלקלדית, החליטה הדיאטה הקיסרית של האימפריה הרומית הקדושה לטובת הציסטרציאנים בצו המכונה הסדר המעבר של אאוגסבורג משנת 1548. לאחר 1555, השיב שלום אאוגסבורג את הרגיעה הדתית באימפריה, אולם כריסטוף, דוכס וירטמברג הצליח לבצע רפורמה מלאה של הדוכסות. בעקבות תוכנית שהקים היועץ יוהאנס ברנץ (אנ'), תאולוג לותרני, פירק כריסטוף את מנזר מאולברון לצמיתות בשנת 1556. אחזקות המנזר אורגנו כמחוז מנזר (קלוסטראמט) ובראשו היה עתה אב מנזר פרוטסטנטי. אב המנזר הפרוטסטנטי הראשון של מאולברון היה ולנטין ואניוס (Valentin Vannius), נזיר לשעבר ממאולברון, שנכנס לתפקידו בשנת 1558.[2] מאוחר יותר הצטרפו למנזר מנהלים חילוניים שהקימו מרכז מנהלי במתחם המנזר. מרכז זה, העיירה מאולברון, הפך למחוז מנהלי רשמי (אובראמט) במאה ה-18. הוא קודם עוד יותר במאה ה-19 והיה אחד המרכזים המנהליים העיקריים של ממלכת וירטמברג.

במהלך מלחמת תשע השנים היה מנזר מאולברון חלק מהרשת ההגנתית של קווי אפינגן (Eppinger Linien), שנבנתה בין השנים 1695 עד 1697 על ידי לודוויג וילהלם, מרקיז באדן-באדן. מאפיית המנזר סיפקה אוכל לעובדים בזמן שעמלו על הביצורים.

סמינר פרוטסטנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוכס כריסטוף הקים סמינר פרוטסטנטי בשטח מנזר מאולברון בשנת 1556. שני כנסים לותרניים נערכו במאולברון בשנים 1564 ו-1576.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר מאולברון נוסף לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בשנת 1993. אזור "גן העדן" והלווטוריום (ראו בהמשך) מופיעים על מטבע בערך 2 אירו שהוטבע בגרמניה בשנת 2013.[3] 30 מיליון מטבעות אלה הוטבעו בברלין, מינכן, שטוטגרט, קרלסרוהה והמבורג.[4]

מנזר מאולברון הוא חלק ממסלול מנזרי צפון היער השחור יחד עם מנזר אלפירסבאך (Kloster Alpirsbach), מנזר הירסאו (Kloster Hirsau) ומנזר ראוטין (Kloster Reuthin).[5]

במנזר מבקרים בממוצע 235,000 איש מדי שנה.[6]

שטחי המנזר ואדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר מאולברון נבנה בסגנון רומנסקי, שאז היה מקובל בשוואביה. מוטיבים מ"סגנון מנזר הירסאו" הם עמודים אחידים והמסגרות המלבניות סביב הקשתות הרומנסקיות. לקראת סוף המאה ה-12 הושפעה האדריכלות של הציסטרציאנים מהאדריכלות הגותית, שדרשה פחות אבן מהסגנון הרומנסקי, והמסדר החל להפיץ אותה מצפון-מזרח צרפת. אדריכל אנונימי שהוכשר בפריז הקים בגרמניה את הדוגמה הראשונה של אדריכלות גותית בגרמניה בנרתקס של מנזר מאולברון, החלק הדרומי של הקלויסטר שלו, ואת הרפקטוריום של הנזירים. הגותיקה המאוחרת הגיעה למאולברון מסוף המאה ה-13 ועד אמצע המאה ה-14, ושוב בעידן הרומנטיציזם הגרמני (אנ') של סוף המאה ה-19.

אף על פי שמעט מאוד מהבנייה מהמאה ה-12 השתמר, כמו השער ודלתותיו המקוריות, המנזר בכללותו שרד בעיקר בגלל דוכסי וירטמברג. ההיסטוריה האדריכלית של המתחם עדיין לא לגמרי מובנת.

המנזר היה מוגן על ידי חומת אבן, גשר מתרומם וחמישה מגדלים. הכניסה למתחם היא עדיין דרך בית השער בפינה הדרומית-מערבית, אם כי הגשר כבר אינו קיים. הבניין מקורות העץ מאחורי בית השער נבנה בסביבות 1600, והגג הנוכחי הוא בארוקי, נבנה בשנת 1751. ממש מאחורי בית השער נמצא בית מרקחת, במקור פונדק הבנוי גם הוא בסגנון הבארוק. צמוד לבית המרקחת הישן שוכן ה-Frühmesserhaus (בית הבוקר המוקדם), מקום מגוריו של הנזיר האחראי על מיסת בוקר מוקדמת לאורחי המנזר. פנים המבנה מחולק לאח גדול ופתוח ולאולם הכניסה. לבית המרקחת הישן מצורף גם בית הכרכרות (אנ') מהמאה ה-19, כיום מוזיאון, הניצב על גבי קפלה שנבנתה בסביבות שנת 1480. הבסיס לבית המקהלה של הקפלה הזו עדיין קיים מאחורי בית הכרכרות, כמו גם שרידי שער בסגנון רומנסקי שנהרס בשנת 1813. צינור העופרת במקום מעיד על כך שבעבר הייתה באר מים באזור. ממזרח לשער נמצא ה-Fruchtkasten ("קופסת פירות"), היום אולם קונצרטים. הוא נבנה במאה ה-13 ואז נבנה מחדש והוגדל לחלוטין בשנת 1580 לאחסון ושימוש בציוד לייצור יין.

מצפון לשער נמצאים בנייני המנהל והכלכלה של המנזר. לאורך הקיר המערבי של המנזר נמצא מה שהיה בעבר בית המלאכה של יצרן גלגלי המרכבות. מזרחית לנפחייה נמצאים בניין האורוות ומגורי הסייסים לשעבר, בית העירייה של מאולברון מראשית המאה ה-19. הבניין הוסב בשנת 1600 מהמראה הגותי המקורי שלו למבנה בסגנון הרנסאנס הנוכחי. צפונית לבניין העירייה נמצא הברקסטן (Haberkasten), ששימש כאסם, ובצמוד אליו נמצא מקום עבודתו ומעונו של האופה הראשי של המנזר. לבסוף, ישנם שלושה בנייני קורות עץ. הראשון הוא מבנה ההסעדה (Speisemeisterei), ליד המנסרה, והשלישי הוא בורסריום (Bursarium, מַעֲנָק), שנבנה בשנת 1742 כמשרד בית הקברות אך שימש כתחנת משטרה ומשרדי נוטריון החל משנת 2019. הבניין האמצעי, שנבנה בשנת 1550, היה מגורי המשרתים וכיום הוא מסעדה איטלקית.

בשנת 1588, בנה לודוויג השלישי, דוכס וירטמברג ארמון נופש מעל מרתף הבניין הקודם, ככל הנראה בית אב המנזר. במהלך קיומו של מחוז מנזר מאולברון היה ארמון הנופש של לודוויג השלישי המשרד המנהלי שלו. בקרבת מקום נמצאים חורבות פפרינדהאוס (Pfründhaus, "בית המוטבים"), שם התגוררו תורמים שרכשו קצבה לכל החיים מהמנזר. המבנה הוקם בשנת 1430 ושימש כבית מגורים לעניים (Armenhaus) במאה ה-19 עד שנהרס בשריפה בינואר 1892. בפינה הדרומית-מזרחית של המתחם נמצא הפאוסטורם (Faustturm), המגדל בו התגורר לכאורה יוהאן גאורג פאוסט (אנ') בעת ששהה במנזר בשנת 1516.

על מנת להפעיל את המנזרים שלהם הורשה המסדר הציסטרציאני להחזיק ברכוש כמו גופי מים, כרמים ויערות. בראשית המאה ה-12 הקיפו את מנזר מאולברון 17 חוות של המנזר (Grangie), שהופעלו על ידי האחים החילוניים.

בגנים סביב המנזר, בקלויסטר שלו וממזרח לכנסייה, גידלו פירות וצמחי מרפא.

המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז מתחם המנזר נמצא המנזר, שם גרו והתפללו הנזירים והחילונים. במנזר הייתה חלוקה קפדנית בין שתי הקבוצות. זה היה כך אפילו בכנסייה, המחולקת לחלקים עבור הראשונים והשניים על ידי קיר בית המקהלה. ישנם שתי חופות (אנ'), מעוטרות בקרפדות, לטאות וגולגולות ומספר יצירות מימי הביניים משני צידי קיר בית המקהלה. מול קיר זה בצד החילוני יש דמות גדולה של ישו הצלוב, שגולפה בסביבות 1473 מגוש אבן יחיד. בסוף נמצא העוגב, שהותקן על ידי גרהרד גרנצינג (Gerhard Grenzing) בשנת 2013. בבית המקהלה המדונה והילד של מאולברון (Maulbronner Madonna), שנוצרה מתישהו בין השנים 1307 עד 1317. במקום המקודש למטה יש סט של דוכני מקהלה ל-92 נזירים וכיסא אב המנזר מהמאה ה-15. הם גולפו על ידי אומן לא ידוע, אולי האנס מולטשר (Hans Multscher), שכיסה אותם בסצנות תנכיות ויצורים מיתולוגיים. ציורי הקיר בתוך הכנסייה מתארים את סגידת שלושת האמגושים, והכניסה של מייסד מנזר מאולברון ולטר פון לומרסהיים למנזר כאח חילוני. כמו כן נוכחים שלטי האצולה של האצילים שתרמו לבניית המנזר. קפלות התורמים והקמרון הגותי המקומר, שהחליפו את גג העץ השטוח המקורי, נוספו עם שיפוץ הכנסייה בסוף המאה ה-15. המזבח, ככל הנראה מתוצרת דרום גרמניה, מתאר את הפסיון של ישו היה פעם מוזהב וצבוע. החלקים שנותרו הוצבו מאז 1978 על גבי לוח אבן בקפלה.

הנרתקס של הכנסייה הוא הדוגמה העתיקה ביותר בגרמניה לאדריכלות הגותית, הוא מכונה "גן העדן" (Paradies) ונבנה בסביבות 1220. השער אל כנסיית החילונים מכיל את הדלתות המתוארכות העתיקות ביותר בגרמניה, מעוצבות מעץ אשוח משנת 1178. הדלת הייתה מעוטרת עם ברזל יצוק וקלף שהיה מודבק על הדלת ונצבע באדום. מצפון לכנסיית המנזר נמצא הקלויסטר, שחלקו הדרומי נבנה על ידי בית המלאכה של האומן של "גן העדן" בין השנים 1210 עד 1220. האחים החילונים היו יכולים להיכנס או לעזוב את הקלויסטר ממסדרון בצדו המערבי. הוא מוביל למדרגות למעונותיהם, ולרפקטוריום בקומת הקרקע. הקמרונות הצולבים נתמכים על ידי שבעה עמודים דקים כפולים שהותקנו בשנת 1869. ממול למסדרון אל הקלויסטר מהרפקטוריום של החילונים, נמצא חדר האחסון (Cellarium), כיום יש בו תצוגה של כלי העבודה של סתתי האבן.

בצד הצפוני של הקלויסטר נמצא הלווטוריום, שם שטפו הנזירים את ידיהם לפני הארוחות או השתמשו בו להיטהרות של כל הגוף. מרבית חלקי המזרקה שבפנים מתוארכים לשנת 1878; רק קערת הבסיס מקורית. חמשת החלונות הגותיים התווספו בין השנים 1340 עד 1350 ומבנה קורות העץ מעל הלוואטריום נבנה בסביבות 1611 בסגנון דומה לזה של היינריך שיקהרדט (Heinrich Schickhardt). הקמרונות של הלוואטריום צוירו בתיאור המיתוס המכונן של מאולברון. מול בית המזרקה נמצא הרפקטוריום של הנזירים, שם אכלו האחים את ארוחותיהם והאזינו לקריאת הביבליה. ייתכן שבניין זה נבנה גם על ידי האומן של גן העדן, כפי שמעידים האלמנטים הגותיים המוקדמים של פנים הבניין. צלעות הקמרונות נצבעו באדום במאה ה-16. המטבח שסיפק אוכל לשני הרפקטוריומים ממוקם ביניהם, אך הוא אורגן כך שהרחיק עשן וריחות משאר המנזר.

אף על פי שהמסדר הציסטרציאני אסר על חדרים מחוממים, יש במאולברון קלפקטוריום (אנ') (חדר מחומם) שחומם באמצעות הדלקת אש בתא שתקרתו מקומרת מתחת לקלפקטוריום. עשן הוזרם החוצה והחום עלה אל הקלפקטוריום דרך 20 החורים ברצפתו. זה היה החדר היחיד המחומם במנזר.

למרכז הצד המזרחי של המנזר מצורף בית המועצה, בו הנזירים יכלו לשבור את שבועת השתיקה שלהם. שלושה עמודים מחזיקים את קמרונות הכוכבים של החדר, עטויים בציורי קיר אדומים משנת 1517. אחד מבסיסי העמודים מתאר באופן חריג שמונה עייטים. אבני הראשה של הקמרונות מתארים את ארבעת המבשרים, את שה האלוהים, ומלאך שתוקע בחצוצרה. בפינה הדרומית-מזרחית של בית המועצה נמצאת קפלה קטנה בחלון גזוזטרה.

גרם מדרגות בצד המזרחי של הקלויסטר מוביל למעונות הנזירים.

מסדרון בצד המזרחי של הקלויסטר מוביל לבניין מקשר בסגנון גותי מאוחר, שנבנה על ידי האח החילוני קונרד פון שמי (Conrad von Schmie), המוביל לבית החולים של המנזר, המכונה אפורט (Ephorat). הבניין המקשר מעוטר בציור קיר המתאר את בנדיקטוס מנורסיה וברנאר מקלרבו כורעים על ברכיהם לפני הבתולה. מהסמליות, חושבים שהמרחב הזה שימש כקפלה המוקדשת למרים, כסקריפטוריום או כספרייה. לאחר שמאולברון נרכש על ידי הדוכסים מווירטמברג, שופץ בית החולים כבית המגורים של אב המנזר וזכה לשמו בתואר אב המנזר, "אפרוס" (Ephorus).

מערכת המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמקובל במנזרים ציסטרציאניים ניצב מתחם מנזר מאולברון בראש מערכת ניהול מים מתוחכמת. על ידי ניקוז שטחי הביצות שמסביב למנזר וחפירת סדרת תעלות, יצרו הנזירים כ-20 בריכות ואגמים. נחל מקומי, זלצך (Salzach), הופנה לזרום מתחת למנזר כדי לפנות את הביוב שלו. ניתן היה לשלוט על מפלסי המים באגמים אלה, מה שאפשר לנזירים של מולברון להפעיל את טחנת המים שלהם, אך גם לגדל דגים וצלופחים. באחת הבריכות הללו, האלקישטנזה (Aalkistensee), היו הנזירים יכולים לגדל עד 5,000 קרפיונים. חלק ניכר מהמערכת עדיין בשימוש והיא חלק מאתר המורשת העולמית של אונסק"ו. מערכת המים נחקרה במשרד לשימור מונומנטים בבאדן-וירטמברג (Landesamt für Denkmalpflege Baden-Württemberg) מאז 1989.

מוזיאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החבתן, ליד בית השער, הוא מרכז המבקרים. בקומת הקרקע נמצאת דיורמה של מתחם המנזר ובקומה השנייה חדר מוזיאוני המפרט את החיים שלאחר פירוק המנזר במאולברון. בבניין Frühmesserhaus הסמוך יש תצוגה בשלושה לוחות שהכינו נזירי מאולברון המתעדת את יסודה ואת הנסיבות הקשורות אליה.

בתוך מתחם המנזר נמצא מוזיאון ספרות בן שלושה חלקים, "Besuchen-Bilden-Schreiben", המופעל על ידי מדינת באדן-וירטמברג. הראשון מביניהם, "ביקור" (Besuchen), מציג את דמותו של מנזר מאולברון בספרות. הבא הוא "לימוד" (Bilden), המוקדש לשימוש המנזר כסמינר פרוטסטנטי, ומתמקד בבוגרים בולטים כמו יוהאנס קפלר, פרידריך הלדרלין והרמן הסה. לבסוף, "כיתוב" (Schreiben), מציג את עבודות הנזירים במאולברון וספרייה המשתרעת על פני 800 שנה ו-50 סופרים.

במחסן המנזר נמצא לפידריום (אנ') ותערוכה המפרטת את שיטות הבנייה באבן בהם השתמשו במאולברון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Burton, Janet B.; Kerr, Julie (2011). The Cistercians in the Middle Ages. Monastic orders. Vol. 4 (Illustrated ed.). Boydell Press. ISBN 9781843836674.
  • Gillich, Ante (2017). "Das Wassersystem des Klosters Maulbronn: Ein Projekt zur Bestandserfassung mit hochaufgelösten Laserscandaten". Denkmalpflege in Baden-Württemberg. אורכב מ-המקור ב-2020-02-12.
  • Jeep, John M. (2001). Medieval Germany: An Encyclopedia. Psychology Press. ISBN 9780824076443.
  • Kinder, Terryl M. (2002). Cistercian Europe: Architecture of Contemplation. Wm. B. Eerdmans Publishing. ISBN 9780802838872.
  • Mueller, Carla; Stober, Karin (2009). Maulbronn Monastery. Deutscher Kunstverlag. ISBN 978-3-422-02054-2.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מנזר מאולברון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]