סלמון מעושן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עישון סלמון בתנור עישון מסורתי

סלמון מעושן הוא שיטה להכנת דג סלמון למאכל. בשיטה זו פרוסות הדג נכבשות ולאחר מכן עוברות עישון קר או עישון חם. בשל מחירו הגבוה נחשב הסלמון המעושן למעדן.

לעתים מתייחסים ללקס כאל סלמון מעושן, אולם מדובר בשיטות שונות להכנת דג הסלמון[1].

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסלמון המעושן מוגש כמתאבן, לרוב לצד גבינת שמנת. בצפון אמריקה הדג מוגש לרוב על לחם, לצד פרוסות של בצל אדום, לימון וצלפים. באירופה מקובל לשלב את הסלמון המעושן בפשטידות, להגישו בצורת פאטה או לשלבו ברוטב לפסטה.

השימוש בסלמון מעושן כמרכיב בסושי מקובל בצפון אמריקה, אולם אינו מקובל ביפן.

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסלמון המשמש בייצור סלמון מעושן הוא לרוב סלמון אטלנטי, המגודל בחוות בנורבגיה, סקוטלנד, אירלנד ומפרץ פונדי שבקנדה.

הסלמון מעושן בעישון קר, לרוב בטמפרטורה של 37 מעלות צלזיוס. עישון קר זה אינו מבשל את הדג, ושומר על מרקמו של הדג.

פרוסות הדג נתלות על מתלים ומדורות נסורת לחה מובערות מתחת הפרוסות. הלחות של הנסורת מבטיחה עשן רב, והמרחק בין המדורה לדגים מבטיח שהדג לא יתבשל. העישון נמשך לילה שלם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת העישון הקר של סלמון התפתחה במזרח אירופה. מהגרים יהודים שהגיעו לאנגליה מפולין ורוסיה והתיישבו באזור האיסט אנד של לונדון בשלהי המאה ה-19 הביאו עימם את שיטת העישון. לימים הביאה הגירה יהודית לצפון אמריקה את שיטת הבישול גם ליבשת זו. שיטת עישון זו נועדה לשמר את הדג בתקופה בה לא היו אמצעי קירור. מהגרים יהודים אלה נהגו לייבא את הסלמון מהים הבלטי, ולא השתמשו בדג סלמון מקומי שנדוג באנגליה ובסקוטלנד. הדג שהגיע מהים הבלטי - שומר בזמן העברה בחביות מי מלח. כאשר החלו לייצר את הדג מדגים מקומיים, נהגו, על מנת להגיע לאותו טעם, לכבוש את הדגים קודם לעישונם במי מלח, וכך התפתחה שיטת הייצור המקובלת כיום.

עישון חם של הדג יוצר מרקם וטעם שונה למאכל. בשיטת הכנה זו יש לכבוש את הדג בחומץ קודם לעישונו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]