סנט תומאס (איי הבתולה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סנט תומאסאנגלית: Saint Thomas) הוא אי בים הקריבי המהווה מחוז של איי הבתולה של ארצות הברית - טריטוריה של ארצות הברית. באי ממוקמת בירת הטריטוריה, עיר הנמל שארלוט אמאלי. בהתאם לסקר שנערך בשנת 2000, באי מתגוררים 51,181 תושבים המהווים 47% מתושבי איי הבתולה של ארצות הברית. שטח האי 80.9 קמ"ר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם להתיישבות האירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיישבים הראשונים הגיעו אל האי במאה ה-14 לפני הספירה. היו אלה אנשי שבט הקיבוני האינדיאני. מאוחר יותר הגיעו לאי אנשי שבט האראוואק ואחריהם הקאריב.

כריסטופר קולומבוס היה האירופאי הראשון שגילה את האי, במסעו השני לאמריקה, בשנת 1493. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו מתיישבים אירופאים וזמן קצר לאחר הגעת האירופאים לאי מתו כל התושבים המקומיים הקריביים ממגיפות או מלקיחתם לשמש כעבדים.

ב-150 השנים לאחר גילוי האי שימש האי כבסיס לשודדי הים הקאריביים.

התקופה הקולוניאלית הדנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת איי הבתולה של ארצות הברית

ההתיישבות הדנית הראשונה באיים החלה בשנת 1666. בשנת 1672 שלטו הדנים באיי הבתולה באמצעות חברת מערב הודו וגינאה הדנית.

האי חולק למטעים בהם גודל בעיקר קנה סוכר. מטעים אלה התבססו בעיקר על עבודת עבדים. בשנת 1685 השתלטה חברת ברנדנבורג אמריקן על סחר העבדים בין האיים - ובאי הוקם שוק העבדים הגדול ביותר ביבשת אמריקה.

בשנת 1691 שונה שם היישוב המרכזי של האי לשארלוט אמאלי על שם אשת מלך דנמרק כריסטיאן החמישי. המלך פרדריק החמישי הכריז על העיר כעל נמל חופשי.

במהלך המאה ה-19 נפגע גידול קנה הסוכר, ובעקבותיו כלכלת האי, מסופות הוריקן, בצורות ותחרות מצד מטעים בארצות הברית. בשנת 1848 בוטלה העבדות באי, והעלייה בעלויות גידול הסוכר הביאו לקריסה כלכלית של האי. בשל חשיבותו האסטרטגית הציעה ארצות הברית לדנמרק לרכוש את האי בשנות ה-60 של המאה ה-19 בעלות של 7.5 מיליון דולרים. ההצעה לא התגבשה לכדי חקיקה של הקונגרס ולא יצאה אל הפועל.

מבט על סנט תומאס, שנת 1900 לערך.
שלט בסנט תומאס המזכיר לנהגים לנהוג בצד שמאל של הכביש (אף שהרכבים, בדומה לרכבים בארצות הברית ובישראל הם רכבי נהיגה בצד ימין, היינו ההגה הוא בצד שמאל של הרכב).

רכישת האי על ידי ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1917 נרכש האי (יחד עם האיים סנט ג'ון וסנט קרואה) על ידי ארצות הברית בעלות של 25 מיליון דולרים, כחלק מתוכנית אסטרטגית לבנות מערך המגן על איי הים הקריבי ועל תעלת פנמה בשל מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1927 קיבלו תושבי האי אזרחות של ארצות הברית. בשנת 1931 עבר ניהול האי לשליטת משרד הפנים של ארצות הברית.

במהלך מלחמת העולם השנייה הוקמו באי בסיסים של כוחות צבא ארצות הברית.

בשנת 1954 הוענק רשמית לאי מעמד של טריטוריה של ארצות הברית, הוקם הסנאט המקומי. בשנת 1970 קיבל האי אוטונומיה פנימית מלאה.

בשל האמברגו האווירי והימי על קובה, ובשל עלויות הטיסה הנמוכות הפך האי במחצית השנייה של המאה ה-20 לאתר תיירות פופולרי. בשנת 1989 נפגעו תשתיות האי בהוריקן הוגו ובשנת 1995 מהוריקן לואיז והוריקן מרילנד אולם הפופולריות התיירותית של האי לא נפגעה.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באי נמצא שדה התעופה סיריל א. קינג. בדומה לבריטניה, הנהיגה בכבישי האי היא בצד שמאל של הכביש. בשונה מבריטניה, הרכבים הם מאותו סוג בו נעשה שימוש בארצות הברית - היינו ההגה הוא בצד השמאלי של הרכב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]