איי הבתולה של ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איי הבתולה של ארצות הברית
United States Virgin Islands
Flag of the United States Virgin Islands.svg Seal of the United States Virgin Islands.png
דגל סמל
מוטו לאומי: מאוחדים בגאווה ובתקווה
המנון לאומי: מרש איי הבתולה
מיקום איי הבתולה של ארצות הברית
יבשת אמריקה הצפונית
שפה רשמית אנגלית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
שרלוט אמאלי
18°21′N 64°57′W / 18.35°N 64.95°W / 18.35; -64.95
משטר שטח חסות של ארצות הברית
ראש המדינה
מושל
ברק אובמה
ג'ון דה ג'ונג
הקמה
אמנת איי הודו המערבית הדניים

31 במרץ 1917
שטח[1]
- דירוג עולמי
1,910 קמ"ר 
182 בעולם
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
104,170 נפש 
193 בעולם
54.54 נפש לקמ"ר
148 בעולם
תמ"ג[3]‏ (הערכה לשנת 2004)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
1,577 מיליון $ 
195 בעולם
15,139 $
90 בעולם
מטבע דולר אמריקני ‏ (USD)
אזור זמן UTC -4
סיומת אינטרנט .vi
קידומת בינלאומית 1-340+
מפת איי הבתולה של ארצות הברית
עיר הבירה שרלוט אמאלי
כריסטיאנסטד, העיר הגדולה ביותר באי סנט קרואה
מפרץ מגנס ביי
מפרץ טרנק ביי

איי הבתולה של ארצות הברית הם קבוצת איים בים הקריבי. האיים הם שטח חסות של ארצות הברית. גאוגרפית, הם מרכיבים יחד עם איי הבתולה הבריטיים את ארכיפלג איי הבתולה, והם חלק משרשרת איי ליוורד שבאיים האנטילים.

איי הבתולה של ארצות הברית מורכבים מהאיים הראשיים והגדולים - סנט קרואה, סנט ג'ון וסנט תומאס - והן מאיים קטנים יותר. האי ווטר איילנד הוא האי הרביעי בגודלו, והוא עבר לממשלת הטריטוריה בסוף שנת 1996. השטח הכולל של הטריטוריה הוא 346.36 קמ"ר. על פי מפקד האוכלוסין של שנת 2000, אוכלוסיית האיים מנתה 108,612 נפשות.

המקומיים משתמשים לעתים בכינויים עבור שלושת האיים הגדולים: "רוק סיטי" (אנגלית: "Rock City"; סנט תומאס), "לאב סיטי" ("Love City"; סנט ג'ון) ו"טווין סיטי" ("Twin City"; סנט קרואה).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי הבתולה יושבו במקור על ידי אינדיאנים בני שבטי הסיבוני, הקריב והאראווק. האיים התגלו על ידי כריסטופר קולומבוס בשנת 1493 במהלך הפלגתו השנייה לסנט אורסולה, והוא שנתן לאיים את שמם. קולומבוס ביקר באיים ב-1498 והיה לאירופי הראשון שעשה זאת. במהלך מאתיים השנים הבאות הוחזקו האיים בבעלות מדינות שונות, ביניהן אנגליה, ספרד, הולנד וצרפת, עד שעברו לבעלות האימפריה הדנית-נורבגית שהחזיקה בהם כמאתיים שנה.

חברת איי הודו המערבית הדנית התיישבה בסנט תומאס ב-1672, בסנט ג'ון ב-1694, ורכשה את סנט קרואה מהצרפתים ב-1733. האיים הפכו למושבות דניות מלכותיות בשנת 1754, ושמם תורגם לדנית: Jomfruøerne.

באותה עת סחר העבדים הדני היה בשיאו, ואלפי עבדים יובאו לאיים לצורך גידול קנה סוכר. מרד עבדים בשנת 1848, בנוסף לקולות מחאה מבית, חייבו את מושל האיים פטר פון שולטן להכריז על ביטול העבדות באיים ב-3 ביולי 1848. לאחר ביטול העבדות איבדו האיים את מקור ההכנסה העיקרי שלהם כספקי קנה סוכר למדינות המערב, ובהדרגה הפכו לנטל כלכלי כבד על דנמרק. כסף רב הוזרם לרשויות באיים על חשבון תקציב המדינה הדני. בשנת 1867 נחתם הסכם מכירה של האיים סנט תומאס וסנט ג'ון לארצות הברית, אך המכירה לא יצאה אל הפועל. הותקנו רפורמות שמטרתן לשקם את כלכלת האיים, אך ללא הצלחה יתירה. בתחילת המאה העשרים ניסתה דנמרק למכור את השליטה באיים, ופנתה בעניין זה לממשלת ארצות הברית, אך העסקה לא יצאה לפועל עקב אי נכונות מצד האמריקאים לשלם את המחיר הגבוה שדרשה דנמרק. טיוטת הסכם נוספת למכירת האיים לארצות הברית נידונה ב-1902, אך נדחה בפרלמנט הדני.

תחילתה של מלחמת העולם הראשונה הביאה לביטול הרפורמות והאיים נותרו מבודדים וחשופים. במהלך מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה חששה ארצות הברית כי האיים ייכבשו על ידי גרמניה וישמשו בסיס ימי, ולכן פנתה לדנמרק בבקשה לרכוש את האיים. לאחר מספר חודשי משא ומתן, נקבע מחיר המכירה על סך של 25 מיליון דולר. ייתכן כי הדנים מיהרו להסכים לתנאי המכירה מחשש שהגרמנים יפלשו לאיים ויאלצו את ארצות הברית לכבוש את האיים, ודנמרק לא תקבל דבר. הכלכלה הכושלת של האיים ריחפה גם היא מעל ראשם של מקבלי ההחלטות הדנים. קונצנזוס של שתי המפלגות לטובת מכירת האיים התגבש בפרלמנט הדני. משאל עם לא-מחייב שנערך בסוף 1916 אישר את החלטת הפרלמנט למכור את האיים. העסקה הושלמה סופית ב-17 בינואר 1917. ארצות הברית לקחה לחזקתה את האיים ב-31 במרץ 1917 ושינתה את שמה של הטריטוריה ל"איי הבתולה של ארצות הברית".

אזרחות אמריקאית ניתנה לכל תושבי האי בשנת 1927.

ווטר איילנד, אי קטן מדרום לסנט תומאס, לא נכלל במכירה המקורית. האי נשאר ברשותה של חברת איי הודו המערבית הדנית עד לשנת 1944, כאשר נרכש על ידי ארצות הברית תמורת 10,000 דולר. בתחילה שימש האי את מחלקת ההגנה של ארצות הברית, ולא היווה חלק מאיי הבתולה של ארצות הברית. בשנת 1996 הועבר שטח אדמה בגודל של 202.3 דונם (50 אקר) לחזקתם של רשויות איי הבתולה של ארצות הברית. השארית (809.3 דונם; 200 אקר) נרכש על ידי הרשויות ממשרד הפנים של ארצות הברית במאי 2005 תמורת סכום סמלי של עשרה דולרים בלבד, עסקה שציינה את השינוי הרשמי בסמכות השיפוטית.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי הבתולה של ארצות הברית היא טריטוריה של ארצות הברית. לתושבי האי אין זכות הצבעה בבחירות לנשיאות אף על פי שיש להם אזרחות אמריקאית. יחד עם זאת, אזרחי הטריטוריה יכולים להצביע בבחירות המוקדמות.

המפלגות העיקריות בטריטוריה הן המפלגה הדמוקרטית של איי הבתולה, תנועה האזרחים העצמאיים והמפלגה הרפובליקנית של איי הבתולה. מועמדים נוספים מתמודדים כעצמאיים.

ברמה הלאומית, איי הבתולה של ארצות הברית משגרים נציג לקונגרס האמריקני מתוך מחוזות הקונגרס שלהם. ואולם, בעוד שהנציג הנבחר יכול להצביע בוועדות, הוא אינו יכול להשתתף בהצבעות כלליות. הנציגה הנבחרת הנוכחית היא דונה קריסטנסן.

ברמת הטריטוריה, 15 חברי סנאט - שבעה ממחוז סנט קרואה, שבעה ממחוז סנט ג'ון וסנט תומאס, וסנאטור אחד כללי, תושב סנט ג'ון - נבחרים לתקופת כהונה של שנתיים בבית המחוקקים של איי הבתולה של ארצות הברית החד-ביתי.

אזרחי הטריטוריה בוחרים מושל כל ארבע שנים מאז 1970. עד אז מונו המושלים על ידי נשיא ארצות הברית.

באיי הבתולה של ארצות הברית פועל בית משפט מחוזי פדרלי, וכן בית משפט לפשעים חמורים (Superior Court) ובית משפט עליון (Supreme Court ) הדן בערעורים על בית המשפט לפשעים חמורים, זאת עבור ערעורים שהוגשו אחרי ה-29 בינואר 2007. ערעורים שהוגשו לפני תאריך זה נידונים במחלקת הערעורים של בית המשפט המחוזי הפדרלי. השופטים ממונים על ידי הנשיא והמושל, בהתאמה.

הקונגרס האמריקאי מעולם לא ערך משאל עם מקומי רשמי בנוגע לשאלת ההגדרה העצמית של הטריטוריה. יחד עם זאת, ובדומה לפוארטו ריקו, לתושבים ניתנה הזדמנות לבחור בין עצמאות, סטטוס קוו ומעמד של מדינה, באמצעות משאלי עם מקומיים שלא אושרו על ידי הקונגרס. לכאורה, הסיבה לכך היא הכישלון לעורר עניין בקרב הבוחרים ולשקף את דעתה של מרבית האוכלוסייה. משום כך, האיים צפויים לשמור על הסטטוס הטריטוריאלי שלהם.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות הכלכלית העיקרית היא תיירות. האיים מארחים כשני מיליון תיירים בשנה, מהם רבים המבקרים באמצעות שיט תענוגות.

מגזר הייצור כולל זיקוק נפט, טקסטיל, אלקטרוניקה, זיקוק רום, פרמקולוגיה והרכבת שעונים. המגזר החקלאי קטן - רוב המזון מיובא. העסקים הבינלאומיים והשירותים הפיננסים קטנים, אך תורמים לצמיחת הכלכלה. הוונסה, אחד מבתי זיקוק נפט הגדולים בעולם, ממוקם בסנט קרואה.

הטריטוריה נמצאת בזמן התקני האטלנטי (AST או GMT-4), והיא מיישמת שעון קיץ.

האיים נתונים לסערות טרופיות והוריקנים. בין ההוריקנים הקשים שגרמו לנזקים כבדים ושאירעו לאחרונה, ניתן למנות את הוריקן הוגו בשנת 1989 ואת הוריקן מרילין בשנת 1995. ב-1996 היכה באיים הוריקן ברתה, ב-1998 - הוריקן ג'ורג' וב-1999 - הוריקן לני, אך הנזק לא היה קשה בסופות אלו.

הטריטוריה של איי הבתולה של ארצות הברית היא האזור היחיד בארצות הברית שבו כלי הרכב נעים בצד השמאלי של הכביש. יחד עם זאת, מרבית כלי הרכב מותאמים לנהיגה בכביש ימני (מאחר שהם מיובאים מארצות הברית).

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי הבתולה של ארצות הברית נמצאים בים הקריבי שבאוקיינוס האטלנטי, כ-145 קילומטרים ממזרח לפוארטו ריקו. הטריטוריה כוללת ארבעה איים מרכזיים: סנט קרואה, סנט ג'ון, סנט תומאס וווטר איילנד, כמו גם כמה עשרות איים קטנים יותר. השטח הכולל של הטריטוריה הוא 346.36 קמ"ר.

הטריטוריה ידועה בחופיה הלבנים, בהם מפרץ מגנס ביי ומפרץ טרנק ביי, כמו גם ערי נמל כגון שרלוט אמאלי וכריסטיאנסטד. מרבית האיים, לרבות סנט תומאס, הם איים ולקניים במקור, ולפיכך הרריים. הנקודה הגבוהה ביותר היא בפסגת הר קראון בסנט תומאס (474 מטר מעל גובה פני הים). סנט קרואה, האי הגדול מבין איי הטריטוריה, שוכן בדרום והוא מישורי יותר.

שירות הפארקים הלאומיים מחזיק בבעלות על מחצית משטח האי סנט ג'ון, כמעט כל האי הסל ודונמים רבים בריף האלמוגים.

איי הבתולה שוכנים על גבול הלוח הצפון-אמריקאי והלוח הקריבי. סכנות טבעיות כוללות רעידות אדמה, הוריקנים וטייפונים.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מפקד האוכלוסין משנת 2000, היו באי 108,612 נפשות, 40,648 משקי בית ו-26,636 משפחות המתגוררת בטריטוריה. ההרכב מבחינת המוצא האתני היה: 76.19% שחורים או ממוצא אפריקאי, 13.09% לבנים, 7.23% ממוצא אחר, ו-3.49% משני מוצאים או יותר. הלטינים היוו 13.99% מהאוכלוסייה.

בשנת 2000 היו 40,648 משקי בית אשר מתוכם, ל-34.7% היו ילדים מתחת לגיל 18 בבית ההורים, 33.2% היו זוגות נשואים החיים יחדיו, 24.9% היו משפחות חד-הוריות, ו-34.5% משקי בית שבהם לא התגוררו משפחות מוגדרות. ב-30.2% מכלל משקי הבית התגוררו יחידים, וב-6.3% מכלל משקי הבית התגוררו יחידים בני 65 שנים ומעלה. מספר הילדים הממוצע בקרב כלל משקי הבית היה 2.64, ואילו מספר הילדים בקרב כלל המשפחות היה 3.34.

פילוג הגילאים היה כלהלן: 31.6% מתחת לגיל 18; 8% בין 18 ל-24; 27.1% בין 25 ל-44; 24.9% בין 45 ל-64 ו-8.4% מעל גיל 65. גיל החציון היה 33 שנים. לכל 100 נשים, היו 91.4 גברים. לכל 100 נשים מעל גיל 18, היו 87.7 גברים. קצב הגידול השנתי היא -0.12%.

חציון ההכנסה למשק בית עמד על 24,407 דולר, ואילו חציון ההכנסה למשפחה עמד על 28,553 דולר. לגברים היה חציון הכנסה של 28,309 דולר, לעומת 22,601 דולר בקרב הנשים. ההכנסה לנפש בטריטוריה עמד על 13,139 דולר. כ-28.7% מהנשים ו-32.5% מהגברים, מכלל האוכולוסייה, חיו מתחת לקו העוני, בהם 41.7% ילדים מתחת לגיל 18 ו-29.8% מבוגרים מעל גיל 65.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014