עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת המהדורה העברית

עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי הוא ספרו של העיתונאי האמריקני ויליאם שיירר המכיל סקירה היסטורית רחבת יריעה ומפורטת של תקופת הרייך השלישי, בין 1933 ל-1945. הסקירה מתחילה בתיאור מוצאו ומשפחתו של אדולף היטלר, נמשכת בשנות מאבק המפלגה הנאצית לעלות לשלטון, ומתרכזת בנעשה בגרמניה ובאירופה בשנות שלטון המפלגה הנאצית, ולאחר מכן בתולדות מלחמת העולם השנייה עד לתבוסה הנאצית. הספר מסתיים בתיאור משפטי נירנברג.

הספר מתאפיין בעושר ובפירוט דקדקני של שמות אישים, מקומות ואירועים אשר התרחשו בתקופה הנידונה. הספר כתוב בסגנון עיתונאי-תיאורי, הנגיש לקהל הרחב, ומאז יציאתו לאור ועד ימינו, משמש כמקור פופולרי ללימוד התקופה, ולידע על שהתרחש בה.

הספר יצא לראשונה בארצות הברית ב-1960. בשנת 1961 יצא הספר לאור בעברית בתרגומו של חיים גליקשטיין (בשני כרכים) בהוצאת שוקן, ולאחר מכן הודפס במהדורות רבות.

מקורות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחבר הספר, שיירר, שימש ככתב בברלין החל מאמצע שנות ה-30 ועד לדצמבר 1940, והיה עד לרבים מהמאורעות המתפרסמים בספר. לכתיבת הספר נעזר גם במסמכים רשמיים של גרמניה הנאצית וביניהם, יומניו של שר התעמולה יוזף גבלס והגנרל פרנץ הלדר. בנוסף, השתמש המחבר בעדויות ממשפטי נירנברג, דיווחים של משרד החוץ הבריטי וכן ביומנו של שר החוץ האיטלקי, גלאצו צ'יאנו שהיה חתנו של מוסוליני. בנוסף, כוללים המקורות נאומים סודיים, תקצרים של שיחות טלפון וכן דיווחים משש שנות המלחמה אשר העביר המחבר בתור כתב צבאי. בשעה שנכתב הספר, רק חלקים מיומניו של גבלס היו ידועים לציבור. מסמכים רבים נוספים התגלו רק במשך השנים כשחלקם הגדול נחשף ברוסיה רק לאחר נפילת ברית המועצות ב-1991.

עיבוד הספר לטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1966 עובד הספר לסדרת טלוויזיה ברשת ABC. זו אחת מהפקות הטלוויזיה הראשונות שתויגו כמיני סדרות.

הצלחה והישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר אחר יציאת הספר, נכנס הספר לרשימת רבי המכר בארצות הברית ונשאר שם מעל לשנה בזכות מכירות של כמה מיליוני עותקים. חלק מהצלחת הספר נזקפת לכך שמועדוני קריאה רבים הפכו אותו ל"ספר החודש". המחבר וכן סוכנו הופתעו מקבלת הספר. בשל כך, במהדורה הראשונה יצאו רק 12,500 עותקים של הספר. תוך זמן קצר החל הספר להצליח במכירות גם בבריטניה, צרפת ואיטליה. ההצלחה אשר זכה לה התרגום הגרמני לוותה בהתקפות של העורכים של התרגום. הספר זכה להלל ושבח כעבודה היסטורית מופתית. הניו יורק טיימס שיבח את הספר כעבודה לימודית נהדרת בעלת מתודה אובייקטיבית ונימה שיפוטית ושמסקנותיה מתבקשות ומובנות מתוך המחקר עצמו.

ב-1961 קיבל הספר את הפרס הלאומי האמריקאי לספרים- לספרי עיון ואת פרס קארי תומאס.

תוכן ונושאים בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו הספר הראשון אשר הציג סינתזה מקיפה של התקופה הנאצית.

המחבר טוען בספר כי ההיסטוריה של גרמניה, ממשיכה בצורה הגיונית, מלותר עד היטלר. המהות הגרמנית מנוגדת להשפעות הרומאיות לטיניות והגיעה לשיאה בנאציזם. בשל גישה זו, רואה המחבר את עלייתו של היטלר כביטוי לאופי הגרמני ולא לתופעה הבינלאומית של טוטליטריזם. נקודת ראות זו, הייתה מקובלת בקרב היסטוריונים בני התקופה אך מבקרי הספר מתייחסים לפרשנות זו של הנאציזם כפגם משמעותי בתאוריה.

ביקורת כלפי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה שעיתונאים אמריקאים היללו ושיבחו את הספר, העולם האקדמאי התפצל בביקורתו. חלק מהאקדמאים ראו בגישתו של שירר הישג אבל מרבית האקדמאים גינו אותה. הגינויים באו בעיקר לגבי הרעיון כי הנאציזם הוא המשך ישיר מלותר להיטלר. קלאוס אפשטיין מנה ארבעה כשלים משמעותיים בספר:

  • הבנה גסה של ההיסטוריה של גרמניה.
  • חוסר איזון.
  • השארת מרווחים קריטיים.
  • חוסר הבנה של שלטונות טוטאליטריים מודרניים ובורות לגבי מחקרים בני התקופה העוסקים בגרמניה הנאצית.

אליזבת' ויסקמן אמרה בביקורת על הספר מ-1961 כי הספר לא מחקרי מספיק וכי אינו כתוב בצורה העונה לדרישות אקדמאיות. ויליאם או שנהן אמר ב-1962 כלפי הספר כי ההיסטוריה של הרייך היא לקויה בצורה עצובה וששירר לא מצליח להבין את ההיסטוריה של הרייך יותר מהבנה בסיסית. רבות מהביקורות אשר הוטחו בספר גם מתמקדות בחדשנות האקדמאית הלא מקובלת שלו וכן כאמור בחוסר הסתמכות על מחקרים בני התקופה. בגרמניה המערבית גונתה התאוריה המרכזית בספר מכיוון שהעדיפו לראות את הנאציזם כתופעה של טוטליטריות אשר עלתה באותה תקופה בארצות שונות ולא כמייחדת את גרמניה. הספר גונה ונחשב למסוכן ליחסים בין ארצות הברית וגרמניה בשל יכולתו לעורר רגשות אנטי גרמניים בארצות הברית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ש"י עגנון, "אגרופה של רשעה", מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, 2000, עמ' 415-413 (פורסם לראשונה ב"הארץ", 24 בנובמבר 1961).