מרטין לותר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרטין לותר
10 בנובמבר 1483 – 18 בפברואר 1546 (בגיל 62)
Martin Luther by Lucas Cranach der Ältere.jpeg
מקום קבורה Flag of Germany.svg אייסלֶבֶּן, גרמניה
מקום מגורים Banner of the Holy Roman Emperor (after 1400).svg אייסלֶבֶּן, סקסוניה, האימפריה הרומית הקדושה
ידוע בשל ממשיך ומפיץ של הנצרות הפרוטסטנטית
השכלה בית הספר במגדבורג, אוניברסיטת ארפורט
שנות הפעילות 1517 - 1546
תפקיד

נזיר, כומר

תואר תואר שני במשפטים, פרופסור לתאולוגיה
דת נצרות

מרטין לותר (גרמנית: Martin Luther; ‏ 10 בנובמבר 1483 - 18 בפברואר 1546) היה נזיר, כומר ופרופסור לתאולוגיה גרמני, מממשיכיה ומפיציה העיקריים של הנצרות הפרוטסטנטית.

לותר חולל את הרפורמציה הפרוטסטנטית עם פרסום חיבורו "95 התזות" בו כפר בקיומו של כור המצרף וכפר ביכולתה של הכנסייה למכור שטרות מחילה עקב עקרון הפרה-דסטינציה. בעקבות זאת נודה על ידי האפיפיור לאו העשירי. לאחר ששרף לותר את הבולה האפיפיורית בפומבי, ונעשה לו שימוע בידי הקיסר קרל החמישי, הוטל עליו גם חרם קיסרי (שפירושו כי כל אדם יכול להרוג אותו בלי לעמוד לדין).

בזכות תרגומו לשפה המדוברת הגרמנית של הברית החדשה (מלטינית) ומאוחר יותר גם של הישנה הפכו כתבי הקודש לנגישים יותר לאוכלוסייה דוברת הגרמנית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-10 בנובמבר 1483 באייסלֶבֶּן (Eisleben) שבגרמניה, בן למשפחת איכרים - דבר שתמיד הדגיש (על אף שככל הנראה היה מדובר במשפחה אמידה למדי). אביו, האנס לותר, היה כורה נחושת במכרות מאנספלד (יש הגורסים כי היה בעליו של המכרה). ואולם, האב חפץ שבנו לותר יגדל ויקנה השכלה. מאותו צורך מימן את לימודיו בבית ספר יסודי ובתיכון באזור. לותר למד במגדבורג בבית ספר שהופעל על ידי "אחי החיים השיתופיים" ("Brüder vom gemeinsamen Leben", בלטינית Fratres Vitae Communis), קבוצה מתוך הזרם של "ידידי אלוהים" שפעלו בארצות השפלה ועמק הריין. ניסו לעשות שינוי בדרך הפולחן הנוצרית, חיו חיי שיתוף ועסקו בהוראה. מתוך הקבוצה הזו צמח תומאס א-קמפיס שחיבר את "חיקוי ישוע". רמזים להשפעת הקבוצה ניתן למצוא בהטפותיו של לותר כשבגר. מאחי החיים השיתופיים למד שעליו לדאוג שאלוהים יהיה לצדו. האדם הוא קטן ואלוהים גדול, האדם רע והאלוהים טוב. מאחר שאלוהים טוב הוא כועס על הרוע הטמון באדם, ומאחר שהוא גדול כעסו גדול מאד. גם ישו הוא שופט בעל אמות מידה מחמירות. גורלם של החוטאים לגיהנום. לפי פאולוס הישועה היא באמונה ולא במעשים ולכן לא יעזרו כתבי מחילה למנוע את רוע הגזירה. בגיל 17 החל לותר ללמוד משפטים באוניברסיטת ארפורט, ובשנת 1505 הוסמך כ"מאגיסטר ארטיום" (תואר שני). בשלב מסוים בלימודיו הגיע לותר למסקנה שהנוצרים אינם נגאלים בכוח מעשיהם שלהם, אלא בזכות "החסד" האלוהי המוענק להם. החסד מוענק לבני האדם בזכות האמונה בלבד (sola fide), אולם בסופו של דבר גם האמונה עצמה היא מתת משמים. יש ויכוח בין החוקרים מתי התרחשה תפנית יסודית זו באמונתו, שסללה את הדרך להתנגשותו עם האמונה הקתולית המקובלת. בקיץ 1505 מכר לותר את ספריו, ונרשם למנזר האוגוסטיני בארפורט. הדבר הפתיע את ידידיו והכעיס מאוד את אביו, שחפץ לראותו מלומד מובחר. האגדה מספרת כי נרשם למנזר לאחר "התגלות" אלוהית שהייתה לו. מאוחר יותר הסביר שמקרי מוות רבים שאירעו בקרבתו באותה עת השפיעו עליו לחשוב על משמעות החיים ולחפש תשובה במנזר. בשנת 1507 הוסמך לכומר.

פרסום 95 התזות כנגד הנצרות הקתולית והרדיפה בעקבותיהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1508 התמנה לותר כחבר צוות באוניברסיטה החדשה של ויטנברג, שנוסדה רק שש שנים קודם לכן. בשנת 1510 ערך ביקור צלייני ברומא, שם הופתע מהאווירה ה"חילונית" שאפיינה את העיר. הוא חזר לוויטנברג והמשיך ללמוד עד לקבלת תואר ד"ר לתאולוגיה. לבסוף קיבל משרה באוניברסיטת וויטנברג בקתדרה ללימודי התנ"ך, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו.

אלברט מברנדנבורג כבר כיהן כבישוף אולם חשק במשרת בישוף נוספת, על מנת לממן את התשלום (סימוניה) שהיה צריך לתת לאפיפיור, מכר כתבי מחילה, (מחילה ש"נמכרה" על ידי כמרים תמורת כסף) שמחצית הפדיון הגיעה לכיסו והמחצית השנייה לבניית כנסיית פטרוס הקדוש ברומא.

ב -31 באוקטובר 1517 פרסם לותר את "95 התזות" שלו. הנושא העיקרי היה התנגדות למכירת ה"אינדולגנציות", בנוסף הוא עירער על הצורך בתפילה המיסה ואמר שמספיקה סעודת האדון, כי ישו אמר "זהו בשרי" ומכאן שלחם הקודש הוא כבר בשרו של ישו ואין צורך שכומר ישא תפילה על מנת להופכו לכזה. גם לגבי היין טען לותר כי ישו אמר "שתוהו כולכם" כולם ולא רק הכומר. לותר צימצם את הסקרמנטים ההכרחיים לשניים, טבילה וסעודת האדון ואילו לדבריו הנישואים, המשותפים לבני כל הדתות אינם סקרמנט. בנוסף, טען שאין צורך בנזירים, התנזרות או מנזרים. וכי את התפילה צריך לערוך בגרמנית, שפת העם.

החיבור נכתב במקור בלטינית, שהייתה שגורה בפי המלומדים ואנשי הכמורה בלבד, כדי שהמסמך יעורר שיח פנים-כנסייתי מבלי לעורר פולמוס ציבורי. חלק ניכר מהחוקרים אינם מקבלים את האמונה הרווחת, לפיה הצמיד לותר את ה"תזות" במסמרים לדלתות הכנסייה שלו, והדבר אף איננו מוזכר בכתביו. התזות נפוצו במהירות רבה בזכות ההמצאה החדשה, מכונת הדפוס, ונודעו ברחבי גרמניה. בעוד ש-95 התזות יכולות אולי להיחשב כקריאת תיגר נגד מנהג פסול אחד בלבד, הרי שבשלוש המסות שפרסם לותר שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1520, ובהם הוא מציג את עיקרי התאולוגיה הלותרנית כבר היה ברור שכוונתו למהפכה דתית טוטאלית. בתגובה לחיבוריו של לותר הוציא האפיפיור לאו העשירי ביוני 1520 כתב גינוי נגדו. בדצמבר באותה השנה שרף לותר בראש חוצות את הבולה האפיפורית, ואף הגדיל לעשות כשהשליך לתוך המדורה את ספר הקאנון של הכנסייה הקתולית. בעקבות האירועים האחרונים הופצו והודפסו ספריו של לותר בגרמנית בכל רחבי גרמניה, כשעימם מופצים תחריטי עץ סאטיריים נגד הכנסייה הקתולית.

במקרים קודמים של ניסיונות למהפכה דתית נלחמה הכנסייה במהפכנים, כמו בפרשת יאן הוס ובפרשת ג'ון וייקליף, בתחילת הפרשה של לותר נמנעה הכנסייה מלנקוט אמצעים נגד המהפכן, משום דרישתו של שליט נסיכות סקסוניה בה התגורר לותר, פרידריך "החכם". פרידריך דרש שלותר יעמוד לדין על אדמת גרמניה וכן שתהיה לו הזכות להגן על עמדתו בפני הקיסר. דרישתו המתריסה נענתה על ידי הכנסייה, כיוון שנסיך סקסוניה היה אחד מהאלקטורים הבוחרים את הקיסר המיועד לרומא, וכוחו הפוליטי בקיסרות היה רב. לותר הוזמן להופיע באפריל 1521 בפני הדיאט הגרמני והקיסר קרל החמישי שנבחר זה עתה. הדיאט באותה השנה נערך בעיר וורמס, ובמסעו לשם ליוו את לותר המונים מריעים. לותר התייצב בפני הקיסר וכל גדולי הקיסרות וסירב לחזור בו מדבריו. בסיום הכינוס טבע את האמרה המפורסמת שלו: "כאן אני עומד, איני יכול אחרת" (יש הסבורים שמדובר באגדה).

הקיסר קרל החמישי הכריע בעד הכנסייה והוציא צו קיסרי ("האדיקט מוורמס") שבו גינה את לותר ודעותיו והטיל עליו את חרם הרייך, שהתיר את דמו לכל. לותר נמלט עם אנשיו והסתתר בטירת וארטבורג, שם גידל את זקנו, התלבש כאביר והתחזה לכזה. בתקופת שהותו בטירה החל בתרגום התנ"ך והברית החדשה מיוונית לגרמנית. תומכיו עוררו מהומות בוויטנברג, עד שחזר לעיר במרץ 1521 והרגיע את הקהל המתפרע בשורה של דרשות.

מלחמת האיכרים ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האל האבישורוח הקודש

לותר היה מעורב ב"מלחמת האיכרים" שהתחוללה בין השנים 1526-1524, משום שהאיכרים ביקשו לצדק חלק מדרישותיהם על סמך הגותו. כאשר החלו האיכרים להפגין אלימות, תמך לותר בנסיך שהשליט סדר בכוח, על אף שחשב שחלק מתביעותיהם היו צודקות. הוא הוקיעם בקונטרס נגד אספסוף-האיכרים השש אלי גניבה ורצח ואימץ את ידי הנסיכים לדכאם ללא רחם. תמיכתו בנסיכים גרמה לרבים מתומכיו לנטוש אותו. ואולם, לאחר שדיכאו הנסיכים את מרד האיכרים, הייתה בידי אלה שתמכו בלותר, השפעה רבה על התפתחות הלותרניות. בתוך המהומה נישא לותר בשנת 1525 לקתרינה פון-בורה, אחות במקצועה ונישואיו היו מאושרים. אשתו הפכה לתומכת העיקרית בפעילותו הנמרצת. ללותר ואשתו נולדו שישה בנים ובת אחת, אליזבת, שמתה כתינוקת. באותן שנים פרסם גם ספרים רבים: "חירותו של האדם הנוצרי" - 1519, "קול קורא לאצולה הנוצרית של האומה הגרמנית" - 1520, "על שבייתה הבבלית של הכנסייה" - 1520, "על הסמכות הארצית" - 1523, ו"על עבדות הרצון" - 1525. כן כתב ספר קצר, שזכה לפופולריות רבה, בשם "קטכיזם" - Catechism - מקראה לדת הנוצרית.

לותר גיבש את עקרונות הרפורמה שלו בוועידת אוגסבורג בשנת 1530, אך לא הורשה להציג את עמדתו בכינוס הדיאט הגדול, בשל החרם שהוטל עליו. הוא השאיר את המשימה בידי חברו הטוב פיליפ מלנכתון, שהיה המנסח השיטתי של הדוקטרינות של הרפורמציה הלותרנית. בשנת 1530 סיים לותר את תרגום התנ"ך לגרמנית. הוא זכה לתמיכה של שליטים ורמי מעמד רבים, כיוון שהעניק להם חופש מפיקוח הכנסייה, ואף הבטיח להם שליטה על קרקעות שהיו ברשות הכנסייה בעבר.

בחורף שנת 1546 הוזמן לותר להכריע בסכסוך בין שני רוזנים באזור מאנספילד שבו נולד. הוא נסע לשם ופתר את הסכסוך.

לותר נפטר זמן קצר לאחר מכן, ב-18 בפברואר 1546, באייסלֶבֶּן.

יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1537 הלחץ של חצר האפיפיורות עליו נתן את אותותיו. לותר ייחס ליהודים ניסיון לנצל את הקרע בכנסייה כדי להעלות מחדש שאלות לגבי משיחיותו של ישו. ב-1543 כתב לותר את ספרו "היהודים ושקריהם", כתב שטנה אנטישמי חריף, בו נטען כי היהודים הם "מרעילי בארות וחוטפי ילדים". בחלק האחד-עשר של החיבור הוא עונה לשאלה 'מה עלינו, הנוצרים, לעשות ביהודים?':

  • להעלות באש את בתי הכנסת ובתי הספר שלהם.
  • להחריב את בתיהם.
  • לשרוף את ספרי התפילה שלהם ואת התלמוד.
  • לאסור על רבניהם ללמד.
  • לאסור עליהם לנוע בדרכים הראשיות.
  • להחרים את רכושם ולאסור עליהם לעסוק במסחר.

כן הוא כתב כתבי פולמוס כנגד האפיפיורות, וכנגד האגף הרדיקלי שבתנועה הרפורמית - האנאבפטיסטים.

כתבים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתבים הבאים, מהידועים ורבי-ההשפעה שבכתבי לותר, הופיעו בתרגום לעברית, בספר "מרטין לותר: ארבעה כתבים תאולוגיים", בהוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.

  • "דיון לשם בירור תוקפם של שטרי המחילה ('95 התיזות'), 1517". (שפת המקור: לטינית)
  • "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית על שיפור מצב הנצרות, 1520". (שפת המקור: גרמנית)
  • "על השביה הבבלית של הכנסייה, פרלוד, 1520". (שפת המקור: לטינית)
  • "על חירות האדם הנוצרי, 1520". (שפת המקור: לטינית)

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמייסד נצרות פרוטסטנטית הייתה לתורתו של לותר השפעה מרכזית על כל תרבות המערב. לותר חולל מהפכה תאולוגית שהעמידה את היחיד במרכז ושחררה אותו ממרותה וסמכותה של הכנסייה. שינוי מהותי זה גרר אחריו שינויים מרחיקי לכת בתפיסת עולם, במבנים חברתיים ובמערכת יחסי הכח בתוך התרבות. בחיבורו המפורסם "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" מתווה הסוציולוג מקס ובר את התולדות מרחיקות הלכת של שינויים אלה ביצירת המערכת הכלכלית של הקפיטליזם ובביסוסם של תהליכי חילון.

השפעה על היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במגרסת הזהויות, טוען שחר פלד, ששינוי נוסח הביבליה ל"נוסח המסורה" היהודי, ותרגומה לשפה הגרמנית, הנחיל את ידיעת התנ"ך לציבור הגרמני הרחב ובכך הוביל לכינונו של שיתוף תרבותי עמוק בין יהודים ולא-יהודים בגרמניה. לשיתוף זה היו השלכות מרחיקות לכת על עיצוב הזהות היהודית בגרמניה ואף בסופו של דבר על עליית הנאציזם, כפי שמתארת רבקה שכטר בספרה "השורשים התאולוגיים של הרייך השלישי".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבראיסטים נוצרים בולטים בתקופת הרפורמציה

דניאל בומברגיוהנס בוקסטורףמרטין לותרסבסטיאן מינסטרג'ובאני פיקו דלה מירנדולהאראסמוס מרוטרדםז'אן מרסייהפאולוס פאגיוסמרסיליו פיצ'ינוקונרד פליקןכריסטיאן קנור פון רוזנרותיוהנס רויכלין