שמואל יוסף עגנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שמואל יוסף עגנון
תאריך לידה	8 באוגוסט 1887 בוצ'אץ', גליציה
תאריך פטירה	17 בפברואר 1970 ירושלים, ישראל

שמואל יוסף עגנון (י"ח באב ה'תרמ"ז, 8 באוגוסט 1887 - י"א באדר א' ה'תש"ל, 17 בפברואר 1970), המוכר גם בשם ש"י עגנון, נולד בשם שמואל יוסף צ'צ'קס (או בכתיב שעגנון העדיף: טשאטשקעס) מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1966 ^[1].

בשנת 1907 עלה עגנון מבוצ'אץ' כשהוא כבר סופר צעיר, והמשיך בכתיבה בארץ. הסיפור הראשון שפרסם בארץ היה "עגונות", ובעקבותיו שינה את שמו לעגנון. עגנון פרסם ספרים רבים בימי חייו בהוצאת שוקן, שהוקמה במקור בעיקר בשבילו. לאחר מותו פרסמה בתו אמונה כתבי יד רבים שהוא עצמו גנז. ספריו של עגנון, הן אלו שיצאו בחייו והן אלו שלאחר מכן, מתורגמים לשפות רבות, וזכו להצלחה והוקרה בכל העולם. ספרותו של עגנון דנה בשאלות בקשר לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים ורבים. בין סיפוריו הבולטים: "תמול שלשום", "סיפור פשוט", ו"אורח נטה ללון".

תוכן עניינים 1 חייו 1.1 בגולה 1.2 העלייה הראשונה 1.3 בחזרה לגרמניה 1.4 בארץ ישראל 2 פרסים 2.1 פרס נובל 3 מורשתו 4 יצירתו 4.1 לשונו המיוחדת 4.2 יחסו לעירו - בוצ'אץ' 5 כתביו 5.1 יצאו לאור בחייו 5.2 יצאו לאור לאחר מותו 5.3 אסופות שערך 6 המחזת כתביו 7 הנצחה 8 הערות שוליים 9 לקריאה נוספת 10 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו

[עריכה] בגולה

שמואל יוסף עגנון נולד כשמואל יוסף צ'צ'קס (Czaczkes) בבוצ'אץ' שבגליציה בי"ח באב תרמ"ז (1887) ^[2]. היו לו אח ושלוש אחיות. אביו, (על שמו נקרא בנו של עגנון, שלום מרדכי עגנון, אך אמו אסתר העדיפה את הכינוי "חמדת", שהפך לשמו) היה בעל סמיכה לרבנות, אך עסק במסחר בפרוות. עגנון לא למד בבית ספר, ואת השכלתו קיבל מהוריו. כשהיה בן שמונה החל לכתוב בעברית וביידיש, והרבה לקרוא את יצירות סופרי דור ההשכלה.

בגיל 15 פרסם את יצירתו הראשונה - פואמה ביידיש על המקובל יוסף דלה ריינה, שעתיד להעסיקו גם בחייו הבוגרים. בל"ג בעומר ה'תרס"ד, בגיל 16, פרסם את שירו הראשון בעברית "גיבור קטן". בשנים שלאחר מכן המשיך לפרסם שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.

על שירו הראשון בעברית, "גיבור קטן", כתב:

	קודם לשיר זה פרסמתי בדפוס בלדה בלשון יהודית וסמוך לה הסכמה בעברית על ספר מנחת יהודה ביאור אגדות רבה בר בר חנה. מרובים מהם הדברים שפרסמתי לאחר מכן. מה שעשה בי ליבי עם קריאת השיר שבהמצפה לא עשה כן בשום ספר שהוצאתי בששים שנה. כבן שגלה ממקומו והגיעתו איגרת כבוד חתומה בחותם קודש לחזור למקומו כן הייתי בעיני. עד לאותה השעה רואה הייתי את עצמי בתוך עירי בין אנשי מקומי שלא מקומם מקומי ולא לשונם לשוני, משראיתי את שמי ואת שירי בעתון עברי בלשון הקודש הכרתי את מקומי ואת לשוני.
-- "מעצמי אל עצמי", עמ' 357-358

בשנים 1906 ו-1907 שימש כעוזר-עורך לאליעזר רוקח בעריכת השבועון ביידיש "דער יודישע וועקער" ("Der Jüdische Wecker" - התרגום לגרמנית בכותרת המשנה או בתרגום לעברית - "המעורר היהודי"), שיצא לאור בסטניסלבוב (לימים איוונו-פרנקיבסק) ובבוצ'אץ' בין השנים 1905 ל-1907. עגנון אף פרסם כמה מיצירות נעוריו, שירה ופרוזה, בשבועון זה.

[עריכה] העלייה הראשונה

עגנון סיפר כי עלה לארץ בל"ג בעומר ה'תרס"ח (1908) אולם היה זה כנראה בראשית סיון, תחילת יוני של אותה שנה. אז נטש לזמן מה את אורח החיים הדתי, אך לאחר שפגש את הראי"ה קוק חזר לדת ודבק בה עד סוף ימיו. יצירתו הראשונה שפורסמה בארץ הייתה "עגונות", אותה פרסם בביטאון "העומר" בשנת 1908, בעידודו ובעריכתו של ש. בן ציון. על יצירה זו חתם בשם העט "עגנון" (הנובע משם היצירה), שהפך לשמו הספרותי, ומשנת 1924 - לשם משפחתו הרשמי. הסיפור "עגונות" תורגם לגרמנית בשנת 1910.

ב-1912 פרסם, בעידודו של יוסף חיים ברנר, את הנובלה "והיה העקוב למישור".

[עריכה] בחזרה לגרמניה

בשנת 1913 עבר לגרמניה, שם נשא לאישה, ב-1920, את אסתר מרקס (ששמה מופיע בכותרת רומן המכתבים "אסתרליין יקירתי)". בגרמניה פגש את איש העסקים שלמה זלמן שוקן, שהפך למו"ל שלו ודאג לכל ענייניו הכספיים. מכאן ואילך יצאו לאור כל ספריו בהוצאת שוקן, וסיפורים קצרים שלו התפרסמו דרך קבע בעיתון "הארץ", שאף הוא היה ועודנו בבעלותה של משפחת שוקן. בגרמניה כתב את הסיפורים "הנדח", "בנערינו ובזקנינו", "בדמי ימיה" ועוד, וכן עסק באיסוף סיפורי חסידים, יחד עם מרטין בובר (וראו גם נאו חסידות).

[עריכה] בארץ ישראל

ב-1924 פרצה שריפה בביתו, וכל כתבי-היד שלו עלו באש. טראומה זו מופיעה מדי פעם בסיפוריו (בשטר הכסף הישראלי של 50 שקלים מופיעים דיוקנו של עגנון, מעמד הכתיבה עליו כתב שנמצא בספרייה בבית עגנון בירושלים, קטע מדבריו בטקס קבלת פרס הנובל, ובצדו השני של השטר ציור של ירושלים, רשימה של כל ספריו, וברקע - אותיות שעפות באוויר, כזכר לשריפה בגרמניה, כעין גווילים שרופים, האותיות מכתביו שעלו השמימה בעת השריפה). בהמשך אותה שנה חזר ארצה לירושלים לצמיתות, והתגורר בשכונת תלפיות. בשנת 1929 נהרסה שוב ספרייתו, במאורעות תרפ"ט. גם טראומה זו מוזכרת ביצירתו ^[3].

ב-1931 יצא לאור הרומן "הכנסת כלה", שהפך את עגנון לדמות מרכזית בספרות העברית. בשנת 1935 יצאה לאור הנובלה "סיפור פשוט", המתרחשת בבוצ'אץ' של סוף המאה ה-19. נובלה זו חיזקה את מעמדו במרכז הספרות העברית.

בשנת 1945 יצא לאור "תמול שלשום", רומן המתרחש בארץ ישראל של ראשית המאה ה-20.

עד כמה גדולה הייתה ההערכה לעגנון הסופר והאיש, יעיד הסיפור הבא: עגנון התלונן כי התנועה בכביש ליד ביתו ברחוב קלאוזנר, בשכונת תלפיות בירושלים מפריעה לו בעת עבודת הכתיבה שלו, ובתגובה הפכה עיריית ירושלים את הרחוב לחד סטרי, ושמה שלט האומר: "נא לשמור על השקט, סופר במלאכתו!"

[עריכה] פרסים

עגנון היה סופר עטור פרסים. הוא זכה פעמיים בפרס ביאליק (בשנים 1934 ו-1950), ופעמיים בפרס ישראל (בשנים 1954 ו-1958). כמו כן ב-1934 זכה בפרס אוסישקין על ספרו "תמול שלשום". בנאום הזכייה אמר:

	[...] שבח גדול הוא לספרי "תמול שלשום" שזכה בפרס. והלוואי ששאר ספרי לא יקפידו עליו שנטל שכר כולם. [...] מחצית הפרס אני מוסר לשם חינוך ילדים עזובים לעילוי נשמתו של ר' מנחם אוסישקין זכרונו לברכה ודומני שדבר זה יהיה לנחת רוח גם לשלשת דייני הפרס, לממונה על החינוך, לממונה על הקרקע, ולממונה על הספרות. אפשר שנזכה שתינוק אחד מישראל יגיע על ידי המעות הללו להתחנך חינוך הגון ויעמוד על הקרקע ויקרא בספר. אז ידעו הפרופיסור קלוזנר וידידי הפרופיסור יצחק וולקני והד"ר סולובייצ'יק שלא טרחו על חינם שטיפלו ב"תמול שלשום" לשם מחר ומחרתיים.
-- מעצמי אל עצמי

[עריכה] פרס נובל

בשנת 1966 זכה בפרס נובל לספרות. לזכייה זו נלוותה אכזבה מסוימת משום שלאחר היוודע דבר הזכייה התברר שהיא משותפת לו ולמשוררת היהודייה נלי זק"ש, ולכן ניטלה ממנו "מחצית" מתהילת העולם (הענקת פרס נובל לספרות לשני זוכים היא אירוע נדיר למדי, והוא נשנה מאז רק פעם אחת). בנאומו בטקס קבלת הפרס הציג עגנון את עצמו במילים הבאות:

	מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמֲיִראַתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה לה. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב.

קטע זה מנאומו הודפס ברבות השנים על השטר של חמישים שקלים חדשים.

[עריכה] מורשתו

ש"י עגנון נפטר בירושלים ב-17 בפברואר 1970, י"א באדר א' תש"ל. לאחר מותו המשיכה בתו, אמונה ירון, לעסוק בהוצאה לאור של כתבים מעזבונו, ומספר ספריו שפורסמו לאחר מותו עולה על מספר הספרים שפרסם בחייו.

ארכיונו של עגנון נמסר על ידי משפחתו לבית הספרים הלאומי בירושלים. בית עגנון עבר לרשות עיריית ירושלים, והוא פתוח למבקרים. בבית עגנון שבשכונת תלפיות בירושלים נמצאת הספרייה של עגנון, בה כתב את ספריו. יש בה ארכיון גדול של ספרי קודש, חלקם עתיקים ביותר מהמאה ה-16, ואפשר למצוא שם לצד ספרי הקודש והקבלה גם ספרים של גתה, שפינוזה ואחרים.

עגנון, בנוסף להיותו הסופר הלאומי, נחשב לסופר הנחקר ביותר בספרות העברית, ומספר הספרים והמאמרים שיצאו לאור ועוסקים ביצירתו הוא רב. בין חוקריו המובהקים: ברוך קורצווייל, דב סדן, הלל ויס, ניצה בן-דב, דן לאור ומבין הצעירים יותר ד"ר רוחמה אלבג. אל קורצווייל היה לו יחס מיוחד בשל דעתו, אותה הביע במכתב אליו: "איש לא העמיק כמוך בניתוח הסיפורים". עגנון ראה בו את הפרשן ליצירותיו, ושלח את השואלים לכוונתו בסיפורים לעיין במחקריו של קורצווייל. מתוך כך נוצר קשר אישי ביניהם, ועגנון פעל למינויו של קורצווייל כראש המחלקות לספרות עברית וספרות עולם באוניברסיטת בר-אילן כאשר זו הוקמה.

דיוקנו הודפס על גבי בולים ועל גבי שטר של חמישים שקלים חדשים.

כמו כן, נקראים רחובות רבים בישראל על שמו. ביניהם, ערים בולטות כמו ירושלים, תל אביב-יפו, נתניה, באר שבע נהריה, ראשון לציון, חולון וערים נוספות (ראו רשימה).

[עריכה] יצירתו

מקור יצירתו של עגנון הוא היהדות על כל מרכיביה, בהם התנ"ך, ספרות חז"ל , סיפורי חסידים, מנהגים, האמונה והלשון, להם מוסיף עגנון נופך משלו ופרשנות ייחודית משלו, וכל אלה באים לידי ביטוי ביצירתו, שהינה ייחודית מבחינת תוכנה ומבחינת השפה. עגנון הושפע מהספרות והתרבות הגרמנית בפרט, ומהספרות האירופית בכלל (שאותה קרא בתרגום לגרמנית). גם הספרות העברית החדשה השפיעה על יצירתו, ובין גיבוריו ניתן למצוא את בני העלייה השנייה.

ביצירתו משתקפות הקהילות שבהן עבר בחייו:

• גליציה: בספרים "הכנסת כלה", "עיר ומלואה", "אורח נטה ללון", ובסיפור "בתוך עירי".
• גרמניה: בסיפורים "פרנהיים", "עד הנה", "בין שתי ערים".
• יפו: בסיפורים "שבועת אמונים", "תמול שלשום", "גבעת החול".
• ירושלים: "תהילה", "תמול שלשום", "עידו ועינם", "שירה".

מבחר סיפוריו של עגנון הוא רב, והם יצאו לאור בקבצים אחדים.

אחדות מיצירותיו של עגנון, ובהן "הכנסת כלה", "והיה העקוב למישור" ו"הרופא וגרושתו" עובדו לתיאטרון והועלו בתיאטראות בארץ, ומהן שהוקרנו בטלוויזיה הישראלית.

[עריכה] לשונו המיוחדת

לשונו של עגנון מבוססת על מרכיבי לשון שמקורם בין היתר, במקרא, במדרשים, לשון המשנה ואגדות חז"ל. חלק מן המילים בהם השתמש תפסו ונותרו בשפה עד היום.

את סגנונו הייחודי של עגנון ניתן לקלוט החל מהמשפט הראשון בכל אחת מיצירותיו.

דוגמאות:

• בית קהווה - בית קפה
• בתי ידיים - כפפות
• יצתה - יצאה

לחקר לשונו ויצירתו הפיקה אוניברסיטת בר-אילן קונקורדנציה ממוחשבת של יצירותיו.

אך מלבד מילים מיוחדות היה לעגנון גם ריטמוס ייחודי, ומבנה ייחודי של משפטים. הסגנון מאוד ייחודי ומאוד בולט, אך עם זאת קשה מאוד להסביר אותו, ולכן הוא היה למרכז של מחקרים רבים.

[עריכה] יחסו לעירו - בוצ'אץ'

עגנון הרבה לכתוב על עיירת ילדותו. ביצירותיו המוקדמות שיבש עגנון את שמה של עירו מ"בוטשאטש" ל"שבוש", אולם לאחר השואה חזר לקרוא לה בשמה האמיתי.

	אף זה אתה מוצא מפורש בספרי אורח נטה ללון, אלא ששם שיבשתי את שם עירי ועכשיו ואחר שהטמאים המטורפים השמידו את יושביה היהודים ובטלה העיר אני קורא לה בשמה ביטשאטש, כשם שקראו לה אבותינו נוחי עדן, או בוטשאטש כשם שנקראת בכתבי העמים.
-- "בתוך עירי"

כאמור, ביצירות רבות השתמש עגנון בעיירת ילדותו בוצ'אץ' כמיקום העלילה: "סיפור פשוט", "אורח נטה ללון" ורבות אחרות. אך על פי רוב העיירה אינה משמשת אך ורק כמיקום אלא כחלק חשוב מן היצירה, אם דרך ביקורת ואם מתוך געגועים. ספרו "בתוך עירי" מתמקד כולו בעיירה, והיא מרכז הטקסט.

[עריכה] כתביו

[עריכה] יצאו לאור בחייו

סיפוריו של עגנון וקטעים מהם התפרסמו תחילה בכתבי עת שונים, ולאחר מכן קובצו בשמונה כרכים של כל כתביו:

• הכנסת כלה (1931): אפוס המתאר את יהדות גליציה בתחילת המאה ה-19
• אלו ואלו: קובץ סיפורים: "הנדח", "והיה העקוב למישור", "עגונות", "בלבב ימים" ועוד.
• על כפות המנעול (1923): אוסף סיפורי אהבים: "בדמי ימיה", סיפור פשוט ועוד.
• אורח נטה ללון (1938): רומן
• תמול שלשום (1945): רומן
• סמוך ונראה: קובץ סיפורים: "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", "בין שתי ערים", "האדונית והרוכל", "אצל חמדת", הקובץ "ספר המעשים", הסאטירות "פרקים של ספר המדינה", "פתיחה לקדיש - אחרי מיטתם של הרוגי ארץ ישראל".
• עד הנה: קובץ סיפורים: "עד הנה", "תהילה", "שבועת אמונים", "המלבוש", "פרנהיים", "עידו ועינם" ועוד.
• האש והעצים: קובץ סיפורים: "סיפורי הבעל שם טוב", "עד עולם" ועוד.

[עריכה] יצאו לאור לאחר מותו

• שירה (1971): רומן שעלילתו מתרחשת בירושלים של סוף שנות השלושים.
• עיר ומלואה (1973): קובץ סיפורים ואגדות על בוטשאטש, עיירת הולדתו של עגנון
• בחנותו של מר לובלין (1974): מתרחש בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה
• לפנים מן החומה (1975): קובץ של ארבעה סיפורים
• מעצמי אל עצמי (1976): קובץ של מאמרים ונאומים
• פתחי דברים (1977): סיפורים
• ספר, סופר וספור (1978): סיפורים על סופרים ועל ספרים מן המקורות היהודיים.
• קורות בתינו (1979): שני סיפורים, האחד על משפחה יהודית בגליציה והשני על תולדות משפחתו של עגנון
• אסתרליין יקירתי : מכתבים תרפ"ד-תרצ"א (1924-1931) (1983): מכתבים בין עגנון לאשתו
• תכריך של סיפורים (1985): קובץ סיפורים
• ש"י עגנון – ש"ז שוקן: חילופי אגרות (תרע"ו – תשי"ט) (1991): מכתבים בין עגנון למו"ל שלו.

בשנת 1977 הוציאה לאור האוניברסיטה העברית את יידישע ווערק (1977): אוסף סיפורים ושירים שכתב עגנון ביידיש בשנים תרס"ג-תרס"ז.

[עריכה] אסופות שערך

• ימים נוראים - ספר מנהגות ומדרשות ואגדות לימי הרחמים והסליחות, לראש השנה וליום הכיפורים ולימים שבינתיים, (1938)
• אתם ראיתם - פשטים ומדרשים, (1959): אנתולוגיה לחג השבועות

[עריכה] המחזת כתביו

ספריו וסיפוריו של עגנון הומחזו פעמים רבות, על ידי תיאטראות רבים בארץ ובחו"ל. להלן רשימה חלקית:

סיפור פשוט

כיוון שמדובר בנובלה חשובה ומוכרת של עגנון, היא זכתה למספר רב של עיבודים לבמה. להלן שלושת העיבודים המרכזיים:

1. עיבוד לתיאטרון "הבימה" על ידי יוסי יזרעאלי. את דמותו של הירשל גילם משה בקר בתפקידו הראשון בתיאטרון. ינואר 1979.
2. בשנת 2002 הועלתה ההצגה "סיפור פשוט" בתיאטרון היידי יידישפיל בעיבודו של אליעזר רובינשטיין ובבימויו של יורם פאלק. גרא סנדלר, שגילם את דמותו של הירשל בהצגה זו, היה מועמד לפרס השחקן המבטיח של השנה באותה שנה. הלנה ירלובה, שגילמה את דמותה של בלומה, הייתה מועמדת לפרס השחקנית המבטיחה של השנה.
3. בשנת 2007 הועלה עיבוד נוסף לסיפור תחת השם "סיפור פשוט - חמישה שחקנים ובובה" בעיבודה ובבימויה של סיוון בן ישי. בהצגה זאת דמותו של הירשל מגולמת על ידי קופת חיסכון ענקית בצורת חזיר.

[עריכה] הנצחה

עגנון, אשר נחשב בעיני רבים כסופר הלאומי, הונצח רבות בישראל. ביתו, הפך למוזיאון תחת השם "בית ש"י עגנון", דמותו אווירה על שטר חמישים שקלים ועל בולים. על שמו נקראו רחובות בערים רבות בארץ וגם בית ספר.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ במשותף עם הסופרת נלי זק"ש
2. ^ עגנון עצמו הציג את תאריך לידתו כתשעה באב, וטען שנולד בתרמ"ח 1888, תחילה כדי להתחמק משירות בצבא בגולה, לאחר מכן דבק בכך כנראה כדי ליצור סמליות סביב תאריך לידתו
3. ^ דוגמה לכך היא סיפורו המפורסם "מאויב לאוהב"

[עריכה] לקריאה נוספת

• מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב - על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, הוצאת כתר, 2006.
• חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם: על ביאליק, ברנר ועגנון, הוצאת עם עובד, 1992.
• ניצה בן-דב, The Art of Indirection, הוצאת בריל, 1993.
• ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות, ספרית אפקים, עם עובד, תשנ"ז.
• ניצה בן-דב, והיא תהילתך, הוצאת שוקן, תשס"ז.
• נורית גוברין. "במחיצתו של עגנון"; "עגנון ומבקריו הראשונים"; "עגנון ומפרשיו". בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל-אביב, תשס"ח/2008, עמ' 245-270.
• אברהם הולץ, מראות ומקורות: מהדורה מוערת ומאוירת של "הכנסת כלה" לש"י עגנון, הוצאת שוקן, תשנ"ה.
• הלל ויס, קול הנשמה - חקר "הדום וכיסא" ספר דברי הימים לש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ה.
• שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, הוצאת מוסד ביאליק.
• יניב חג'בי, לשון, העדר, משחק: יהדות וסופר-סטרוקטורליזם בפואטיקה של ש"י עגנון, הוצאת כרמל, 2007.
• משולם טוכנר, פשר עגנון, הוצאת מסדה, תשכ"ח.
• ישראל כהן. "ש"י עגנון"; "ההוויה הארכיטיפית של 'עיר ומלואה'"; "בוצ'אץ' של עגנון". בתוך: 'ישראל כהן. כתבים. כרך א: סופרים', הוצאת עקד, תשל"ו/1976, עמ' 229-285.
• דן לאור, ש"י עגנון - היבטים חדשים, הוצאת ספרית פועלים.
• דן לאור, חיי עגנון, הוצאת שוקן.
• דן מירון, הסתכלות ברבנכר - על הכנסת כלה לש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996.
• דב סדן, על ש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• אורי סלע , מכתם לעגנון, אסופת פתגמים מתוך כתביו, מסה על הכלב בלק, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994.
• עמוס עוז, שתיקת השמים - עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר.
• בעז ערפלי, רב רומאן - חמישה מאמרים על תמול שלשום לש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ח 1998.
• ברוך קורצווייל, מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, תשכ"ד.
• גוסטב קרויאנקר, יצירתו של ש"י עגנון, הוצאת מוסד ביאליק.
• יוסף שה-לבן, ש.י.עגנון, הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1975.
• יוסף שה-לבן, ש"י עגנון, קווים ליצירתו,הוצאת צ. ליימן, תש"ז.
• גרשון שקד, אמנות הסיפור של עגנון, הוצאת ספרית פועלים.
• גרשון שקד, פנים אחרות ביצירתו של ש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: שמואל יוסף עגנון
טקסט בוויקיטקסט: נאומו של ש"י עגנון על קבלת פרס נובל לספרות לשנת 1966
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שמואל יוסף עגנון

• גל אורן, סיכומים,כתבות וחמרי בגרות, באתר "agnon.dox"
• מאיר בוסאק, למקורות יצירתו של ש"י עגנון, באתר "דעת"
• רשימת כל יצירותיו של שמואל יוסף עגנון, בקטלוג של הספרייה הלאומית
• שמואל יוסף עגנון באתר פרס נובל
• וידאו: הענקת פרס נובל לש"י עגנון ונלי זק"ש
• שמואל יוסף עגנון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית
• "אמונתו של עגנון" - הרצאה מאת הפרופ' ישעיהו ליבוביץ, לקריאה כמאמר או צפייה בקובץ וידאו.
• שירי לב-ארי, אבא ג'וואד וסבא מוריץ באתר עתון הארץ (סיפורה של אחייניתו של ש"י עגנון, אסתר וינר, שהתחתנה עם אחד מבני משפחת נשאשיבי והתאסלמה).
• לשלילתו של הדיסקורס, דליה חשן על כשל עקבי בביקורת עגנון, באתר כתבים
• מכתבו של אשר ברש ליובל החמישים מתוך אתר ארגון יוצאי בוצ'אץ'
• שמואל יוסף עגנון בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• יצחק לאור, מעד הנה ועד היום, בעיתון הארץ
• שטר 50 ש"ח, מאתר בנק ישראל.
• יפעת גדות, ש"י עגנון מקבל פרס נובל לספרות (1966), nfc

הקודם: מיכאיל שולוחוב

פרס נובל לספרות במשותף עם נלי זק"ש 1966

הבא: מיגל אנחל אסטוריאס