פיוטר ירמאקוב
.jpg) | |
| לידה |
1 בדצמבר 1884 (יוליאני) Verkh-Isetsky Plant, רוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
22 במאי 1952 (בגיל 67) יקטרינבורג, ברה"מ |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, ברית המועצות |
| מקום קבורה |
Ivanovskoe cemetery |
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות |
  | |
פיוטר זכארוביץ' ירמאקוב (ברוסית: Пётр Заха́рович Ермако́в; 13 בדצמבר 1884 – 22 במאי 1952) היה מהפכן רוסי בולשביקי, שבלט כאחד האחראים להוצאתם להורג של משפחת רומנוב, כולל הצאר ניקולאי השני המודח, אשתו, ילדיהם ומלוויהם.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיוטר זכארוביץ' ירמאקוב נולד בדצמבר 1884 וגדל ביקטרינבורג, האימפריה הרוסית. ירמאקוב סיים את לימודיו בבית הספר המקומי, עבד לאחר מכן כבעל מלאכה בבית חרושת למתכות, ובין 1909 ל-1912 היה רשום כמתגורר במחוז וולוגדה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, חזר ליקטרינבורג ועם נפילת האימפריה הרוסית בשנת 1917 בעקבות המהפכה הרוסית, הצטרף לסיעה הבולשביקית הקומוניסטית. הוא הפך לחבר בארגוני המשמר והשתתף באבטחת ישיבות חשאיות, הפקעת רכוש פרטי ורצח מתנגדים למשטר.
ההוצאה להורג של המשפחה הקיסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
ראו גם – רצח משפחת הצאר |
עד תחילת 1918, לשעבר המשפחה הקיסרית הרוסית הייתה במעצר הבולשביקים, והועברה במקור לעיר טובולסק. המשפחה הקיסרית הועברה שוב ליקטרינבורג כתוצאה מהתקרבות כוחות הצבא הלבן לפרברי טובולסק. באמצע 1918, כאשר כוחות הצבא הלבן כבר הגיעו כעת לפרברי יקטרינבורג, הונחו השלטונות הבולשביקים המקומיים על ידי יעקב סברדלוב, בהסכמת לנין באמצעות מברק, להוציא להורג את המשפחה הקיסרית. בהרגישם כי ייתכן שהשומרים ששמרו על המשפחה הפכו לאוהדים מדי כלפיה, הוחלט להחליפם בבולשביקים קנאים, ביניהם היה פיוטר ירמאקוב, על מנת שהביצוע יושלם ללא כישלון.
לדברי ההיסטוריונים גרג קינג ופני וילסון, ירמאקוב מילא תפקיד מרכזי בהוצאות להורג, ונחשב לאיש ימינו של התליין הראשי יעקב יורובסקי. בליל ההוצאות להורג, ירמאקוב היה שתוי ולפי הדיווח של קינג וילסון, היה צמא להוצאות להורג. על פי דיווחים שונים, ירמאקוב היה בין הגברים הרבים בכיתת הירי שירתה בצאר לשעבר. היעד הבא שלו הייתה הקיסרית אלכסנדרה, שלא הצליחה לסיים את טקס ההצטלבות לפני שנורתה למוות. לאחר שהפסיקו לרגע את הירי בשל הכמויות הגדולות של עשן הרובה, הוטל על התליינים להוציא להורג גם את בנות הצאר, הדוכסית אולגה, מריה ואנסטסיה, ואת משרתן אנה דמידובה. על פי הדיווחים ירמאקוב ירה באולגה ופצע קשה את מריה ואנסטסיה. על פי דיווח של פיטר וויקוב, שהיה מפקד האספקה לסובייט של אורל, במהלך ההוצאה להורג צעק ירמאקוב כי המשרתת, דמידובה, והבת הצעירה, אנסטסיה, עדיין בחיים. אחד מהלטבים של הצ'קה דקר בכידון את פניה של אנסטסיה.[1] יורובסקי תיאר כיצד ירמאקוב ניסה להרוג את הדוכסות עם הכידון שלו, וכי אנשיו של ירמאקוב ניסו לבזוז את התכשיטים שנמצאו בבגדיהן.[2]
לפני ההרג, ירמאקוב הבטיח לחבריו באיסצק עילית כי הם יגיעו לאנוס את הנשים ולהרוג את הזכרים, והורה להם להמתין ביער עם עגלות קלות להובלת הגופות.[3] עם זאת, כאשר היחידה המיוחדת של יורובסקי הגיעה, אנשיו של ירמאקוב זעמו לגלות שהם כבר מתים.[4] יורובסקי שמר על השליטה במצב בקושי רב, ובסופו של דבר גרם לאנשיו של ירמאקוב להעביר חלק מהגופות מהמשאית לעגלות.[5] בזמן שיורובסקי ואנשיו היו עסוקים בחילוץ המשאית מהבוץ, אנשיו של ירמאקוב טפחו על גופות הנשים על חפצי ערך שהוחבאו בתחתוניהן, שניים מהם הרימו את חצאיתה של אלכסנדרה ונגעו באברי מינה. יורובסקי הורה להם באיומי אקדח לסגת, והדיח את השניים שמיששו את גופת הצארינה וכל האחרים שתפס בעת ביזה. עם זאת, אחד הגברים סינן כי הוא יכול "למות בשלום", לאחר שנגע ב"נרתיק המלכותי". למעט ירמאקוב, אנשיו לא הורשו להשתתף בתהליך בהפשטה, השחתת הגופות וההיפטרות מהם; הם הצטוו לנסוע בחזרה לעיר מכיוון שיורובסקי לא סמך עליהם ולא היה מרוצה ממידת השיכרות שלהם.[6] הוא זעם גם על ירמאקוב על כך שהביא רק את חפירה אחת.[7]
חייו המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לימים השתתף ירמאקוב ישירות במלחמת האזרחים ברוסיה, ואחרי המלחמה מצא עבודה בארגוני אכיפת החוק באומסק, יקטרינבורג וצ'ליאבינסק. עד שנת 1927 הועסק כמפקח בבתי הכלא באזור אורל ובשנת 1934 קיבל קצבת פנסיה.
שלא כמו הרוצחים האחרים, ירמאקוב לא קיבל פרסים או קידום על חלקו ברציחות, שלגביהם התמרר. למשך שארית חייו,[8] הוא נלחם ללא רחם להשיג משרה בכירה יותר והכרה על תפקידו ברצח המשפחה הקיסרית ונהג לנפח את תפקידו ברציחות כמו גם במהפכה.[9] בשנת 1935 העביר ירמאקוב ריאיון לעיתונאית האמריקאית ריצ'רד הליברטון, ובו תיאר את שריפת גופותיהם של המשפחה הקיסרית ומשרתיהם.[10] מאוחר יותר התגלה כי "הווידוי על ערש דווי " הועלה על ידי הנ.ק.ו.ד.; הסיפור שונה בכוונה וכדי להסתיר את אופן התרחשות האירועים בפועל.
מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ירמאקוב מת בסברדלובסק ב-22 במאי 1952 ממחלת הסרטן בגיל 67 ונקבר בבית העלמין איוואנובסקאיה. לאחר מותו שיתנה המפלגה הקומוניסטית המקומית את שם אחד הרחובות בסברדלובסק לירמאקובה. לאחר 1991, שמו של הרחוב שונה חזרה לשמו ההיסטורי קליוצ'בסקאיה. מאז נפילת ברית המועצות, חברי המפלגה הקומוניסטית הרוסית מדי שנה עולים לקברו בכל יום שנה לרציחות, אם כי במקרים ספורים מצבתו הושחתה ונצבעה בצבע אדום, המסמל את דמם של הנרצחים.[11]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רפפורט, הלן. הימים האחרונים של הרומנובים: טרגדיה ביקטרינבורג. 2010. ISBN 978-0312603472 ISBN 978-0312603472
- רדזינסקי, אדוארד. הצאר האחרון: חייו ומותו של ניקולאי השני (רנדום האוז, 2011)
- סלייטר, ונדי. המיתות הרבות של הצאר ניקולאי השני: שרידים, שאריות ורומנובים (2007)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Victor Alexandrov, "The End of the Romanovs", p. 232
- ^ Steinberg and Krustalev, "Fall of the Romanovs", p.361
- ^ Radzinsky, p. 402
- ^ Slater, p. 9
- ^ Rappaport, p. 197
- ^ Rappaport, p. 198
- ^ Rappaport, p. 196
- ^ Radzinsky, p. 397
- ^ Rappaport, p. 215
- ^ The Scientific Expedition to Account for the Romanov Children
- ^ Paul Gilbert (18 ביולי 2014), Communists Lay Flowers at the Grave of the Murderer of Russia's Imperial Family, Royal Russia News, אורכב מ-המקור ב-2017-02-02, נבדק ב-1 באוקטובר 2016
{{citation}}: (עזרה)