ניקולאי השני, קיסר רוסיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ניקולאי השני | |
|---|---|
| קיסר האימפריה הרוסית | |
 |
|
| שם מלא | ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב |
| תקופת שלטון | 1 בנובמבר 1894 - 15 במרץ 1917 |
| הקודם | אלכסנדר השלישי |
| יורש | מיכאיל השני |
| בת זוג | אלכסנדרה פיודורובנה |
| צאצאים | אולגה טטיאנה מריה אנסטסיה אלכסיי |
| שושלת | בית רומנוב |
| אב | אלכסנדר השלישי |
| אם | מריה פיודורובנה |
| תאריך לידה | 18 במאי 1868 צרסקוייה סלו, האימפריה הרוסית |
| תאריך פטירה | 17 ביולי 1918 (הוצא להורג) יקטרינבורג, רוסיה |
| מקום קבורה | מבצר פטר ופול, סנקט פטרבורג |
הצאר ניקולאי השני (18 במאי 1868 – 17 ביולי 1918) היה השליט האחרון של האימפריה הרוסית. הוא שלט מ־1894 עד שסולק ב־1917. לניקולאי לא היו הכישרונות המספיקים על מנת לשלוט באימפריה, אשר חלשה על שישית משטח העולם, שנמצאת הייתה במהומה פוליטית יחד עם ניהול המלחמה הבינלאומית הגדולה ביותר בהיסטוריה עד אז. השלטון שלו הסתיים במהפכת פברואר של 1917, ולאחר מהפכת אוקטובר הוצאו הוא ומשפחתו להורג ב־1918.
השם המלא של ניקולאי היה ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב (רוסית: Николáй Алексáндрович Ромáнов). התואר הרשמי שלו היה ניקולאי השני, הצאר והשליט של כל הנסיכויות הרוסיות [1].
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו
ניקולאי היה בנו של הצאר אלכסנדר השלישי, והצארינה מריה פיודורובנה (נולדה כדאגמאר, נסיכת דנמרק). ניקולאי היה הנכד של כריסטיאן התשיעי מדנמרק מאמו, ושל הצאר אלכסנדר השני מאביו. אביו הקשוח חשב כי ניקולאי רכרוכי מדי, ומאחר שלא היה מוכן למותו, לא עשה דבר על מנת להכין את בנו לכתר. ניקולאי התאהב בנסיכה הגרמנייה אליקס מהסה, נכדתה של המלכה ויקטוריה, אך אביו התנגד לשידוך, עם הנסיכה, אשר בנוסף להיותה מהאימפריה הגרמנית היריבה לרוסיה, השתייכה למשפחה, אשר הייתה נגועה בגנים של מחלת ההמופיליה וקיווה במקום זאת לנישואין עם נסיכה מבית אורליאן, על מנת לחזק את הברית החדשה של האימפריה הרוסית עם הרפובליקה הצרפתית. רק כאשר אלכסנדר היה על ערש דווי וירא מפני חוסר המשכיות לשושלתו, הסכים לנישואיו של ניקולאי לנסיכה הגרמנית.
כיורש העצר, ניקולאי הרבה בנסיעות, ובאחת מהן, נסיעה חשובה למזרח הרחוק, ירה בו אזרח יפני בלתי שפוי שכמעט הרג אותו. הוא ניצל על ידי פעולה מהירה של בן דודו, הנסיך גאורגיוס מיוון, ונותרה רק צלקת במצחו. ניקולאי הוחזר לסנקט פטרבורג כשהוא נוצר בלבו שנאה עמוקה לקיסרות השמש העולה.
[עריכה] ההכתרה
שימו לב לדמיון הלא-מפתיע בין שני בני הדודים. אימו של ג'ורג', אלכסנדרה, הייתה אחותה של מריה פיודורובנה (אימו של ניקולאי השני). ניקולאי עלה לשלטון ב־1 בנובמבר 1894, וזמן קצר לאחר מכן נישא לנסיכה אליכס (שנקראה לאחר מכן אלכסנדרה פאודרובנה). היו להם חמישה ילדים: אולגה, טטיאנה, מריה (או מרי), אנסטסיה, ואלכסיי. התואר צאר, שמקורו בתואר הרומאי קיסר, בוטל רשמית ב־1721 על ידי פטר הגדול, אך עדיין השתמשו בו באופן בלתי פורמלי בכל שנות מלכותו של ניקולאי. בשנות שלטונו הראשונות עדיין נהנה מפופולריות רבה והיה השליט העשיר ביותר בתבל. כמו כל הצארים בני משפחת רומנוב נחשב לשליט בחסד האל וכל פעולה קטנה ברחבי האימפריה הרוסית דרשה את אישורו.
בחגיגות הכתרתו במוסקבה ב־1895, נרמסו אלפי אנשים למוות בעת שניסו לקבל מתנות מהצאר החדש. לניקולאי נודע על האסון מאוחר יותר באותו יום, והוא ביקש לבטל את כל החגיגות, אך הוא שוכנע שלא לעשות זאת על ידי קרוביו ויועציו. רבים ראו את האסון כסימן רע. ניקולאי לא הוכן כראוי לשלטון לאחר מות אביו. האירוסין שלו לנסיכה אליכס הקדימה אך במעט את מותו של אביו, והחתונה שלו הייתה זמן קצר לאחר הלוויה. ניקולאי, אדם חלש ורדוף אמונות תפלות, שראה בכל האסונות האלה אותות מבשרי רעות עמד בפני המשימה הקשה של שלטון באימפריה הרוסית בזמן של מהומה רבתי.
הוא הסתמך רבות על עצתם של דודיו, הדוכסים הגדולים (אחיו של אלכסנדר), וגם על בן דודה של אשתו, הקייזר וילהלם השני. העצות האלה היו פעמים רבות מכוונות לאינטרסים של "בן הדוד וילי", שקיווה למנוע יחסים קרובים יותר בין האימפריה הרוסית לממלכה המאוחדת וצרפת, יותר מאשר לאינטרסים של ניקולאי עצמו. המלחמה עם יפן (1904-1905), שלא התכוננו אליה כראוי, עלתה לאימפריה הרוסית במחיר רב, והפחד מפני מפלה גדולה יותר הביאה לקרבה הרוסית-בריטית שממנה וילהלם ירא.
בנוסף למצב הבינלאומי המתוח, ניקולאי עמד בפני בעיות מבית. סבו, הצאר אלכסנדר השני, נרצח על ידי פצצה שמהפכנים הטמינו לו, למרות שהוא עשה רבות על מנת לשפר את המצב בארצו. המהפכנים לא ניסו להשיג עוצמה בתוך שיטת הממשל הקיימת, אלא להרוס את השיטה לגמרי. כילד, ניקולאי ומשפחתו שרדו ניסיון רצח על ידי פצצה ברכבתם. ההפסד ליפן חיזק את המתנגדים הפנימיים לשלטונו, ודבר זה הביא למהפכה של 1905, שבה שביתות מאורגנות והפיכות מקומיות הכריחו את ניקולאי להסכים לאספה לאומית נבחרת, או הדומה, במנשר אוקטובר.
[עריכה] כמלך חוקתי-למחצה
היחסים של ניקולאי עם הדומה החדשה לא היו טובים. הדומה הראשונה, שהיה בה רוב לקדטים, כמעט מיד נכנסה לעימות איתו. ניקולאי פיטר את ראש ממשלתו הליברלי יחסית, סרגיי ויטה, ופיזר את הדומה. לאחר שבדומא השנייה היו בעיות דומות, ראש הממשלה החדש פיוטר סטוליפין פיזר גם אותה, ושינה את חוקי הבחירות על מנת לגרום לדומות שמרניות יותר בעתיד, שתהיינה נשלטות על ידי המפלגה האוקטבריסטית של אלכסנדר ג'וצקוב. לסטוליפין, פוליטיקאי משופשף, היו תוכניות שאפתניות לרפורמה. אלה כללו העמדת הלוואות למעמדות הנמוכים על מנת לאפשר להם לקנות קרקעות, כשמטרתו היא לגרום למעמד חקלאי הנאמן לכתר. התוכניות שלו נמנעו על ידי שמרנים בחצר המלוכה, שהיה להם יותר השפעה אצל ניקולאי. בזמן הירצחו של סטוליפין בידי אנרכיסט (ומודיע של המשטרה) ב־1911, הוא והצאר כמעט ולא דיברו, והדעה הרווחת הייתה כי סופו הפוליטי קרוב.
[עריכה] חוליו של הנסיך אלכסיי
בעיית הירושה החריפה את הבעיות הפנימיות. אלכסנדרה ילדה לו ארבע בנות לפני שבנם אלכסיי נולד ב־12 באוגוסט 1904. היורש הצעיר היה חולה בהמופיליה, מחלה שבאותו הזמן הייתה חשוכת-מרפא והביאה למוות בטרם עת. בשל חולשת השלטון באותו זמן, ניקולאי ואלכסנדרה בחרו שלא לגלות את מצבו של אלכסיי לאיש מחוץ לבית המלוכה. תחת זאת ניצלו הצאר ואשתו את טכנולוגית הראינוע המתפתחת של אותה העת, להפקת סרטים המתארים את חיי המשפחה המלכותית על ילדיה הנאים והפוטוגניים, מה שהביא לתקופה קצרה לעלייה בפופולאריות של משפחת המלוכה.
מתוך ייאוש, אלכסנדרה ניסתה למצוא מזור אצל נזיר תימהוני בשם גריגורי רספוטין. רספוטין נראה כאילו הוא מועיל בזמן שאלכסיי סבל מדימום פנימי, ואלכסנדרה נעשתה לתלויה יותר ויותר בו ובעצותיו, שאותן קיבלה כבאו ישירות מאלוהים. רספוטין הוקע על ידי הציבור הרוסי עקב השחיתות שלו ועקב חיי הפריצות המינית שניהל. שמועות רבות התפשטו לגביו וחלקן אף טענו לרומן בינו לבין הצארינה (כפי הנראה לא היה בהן אמת). מהעבר השני היה רספוטין שנוא גם על אנשי החצר , אשר חשו מאוימים מכוחו הפוליטי הבלתי מוגבל בחצר הצאר ומעמדותיו המהפכניות.
ניקולאי רצה שעמו יאהבו אותו. אם הוא היה פועל בעצמו, ייתכן כי היה מקבל שיטה של מלוכה חוקתית ונהפך לצאר מהפכני. אך ההשפעה של ריאקציונרים בסביבתו, בעיקר אשתו וקרוביו, עם רספוטין מאחורי הקלעים, הפכו את הרעיון הזה לבלתי אפשרי.
[עריכה] במלחמת העולם הראשונה
 |
ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה |
לאחר הרצח של הארכידוכס פרנץ פרדיננד על ידי לאומנים סרבים בסרייבו ב־28 ביוני 1914, ניקולאי התלבט לגבי מעשיה העתידיים של רוסיה. הוא לא רצה לנטוש את בני בריתו הסרבים לדרישותיה של אוסטרו-הונגריה, אך גם לא רצה להתחיל מלחמה כללית. בסדרה של מכתבים שכתב לקייזר (מה שקרוי "ההתכתבות של וילי וניקי"), שניהם הצהירו על רצונם בשלום, וכל אחד ניסה לגרום לשני להתקפל ראשון. ניקולאי אף עשה צעדים מעשיים בכיוון זה, כשהוא דורש שגיוס הכוחות יהיה רק בחזית האוסטרית, ולא בזו הגרמנית, כשהוא מקווה למנוע מלחמה עם גרמניה. אך כבר היה מאוחר מדי כדי שמכתבים ימנעו את האירועים הבאים. לרוסים לא היו תוכניות מתאימות לגיוס חלקי, וב־31 ביולי 1914, ניקולאי עשה את הצעד הרה הגורל והורה על גיוס כללי. דבר זה הוביל כמעט מיד להכרזת מלחמה גרמנית, ולפריצתה של מלחמת העולם הראשונה.
פריצתה של המלחמה ב־1 באוגוסט 1914, מצאה את רוסיה כשהיא אינה מוכנה כלל, והתקדמות מהירה הביאה לאבדות רוסיות כבדות ביותר. ניקולאי הרגיש כי חובתו היא להנהיג את צבאו אישית, כשהוא לוקח את תפקיד המפקד הכללי מדודו, הדוכס הגדול ניקולאי (בספטמבר 1915) לאחר איבוד החלק הרוסי של פולין. ניסיונותיו לפקד על המלחמה ישירות הותירו את העניינים הפנימיים בידיה של אלכסנדרה. כשהוא מנותק מדעת הקהל, ניקולאי לא הבין עד כמה העם היה חשדני כלפי אשתו שהייתה גרמנית ולשמועות על תלותה ברספוטין. כעס על הנזק שהשפעתו של רספוטין גורמת למלחמה ולמלכות הביאה לרציחתו על ידי קבוצה של אצילים וביניהם בן דודו של הצאר, הנסיך יוסופוב, בדצמבר 1916.
[עריכה] מהפכה וסילוק
הקשיים הגוברים בתוך המדינה והכישלון הראשוני של הצבא להמשיך בהצלחה הצבאית של יוני 1916 הביאה לשביתות ומהומות בחורף הבא. בסוף "מהפכת פברואר" של 1917 (פברואר בלוח השנה הרוסי הישן), ב־2 במרץ (לוח יוליאני) / 15 במרץ (לוח גרגוריאני) 1917 ניקולאי הוכרח לפרוש לטובת אחיו, כשהוא אומר "אנו נותנים את הירושה לאחינו הדוכס הגדול מיכאיל אלכסנדרוביץ' ומברכים אותו על עלייתו לכס המלוכה". הדוכס הגדול מיכאיל לא הסכים לקבל את כס המלכות, ולאחר שפרש למחרת היום, ארבע מאות שנים של שלטון בית רומנוב הגיעו לקיצן.
[עריכה] הוצאה להורג
הממשלה הרוסית הזמנית בתחילה הגבילה את ניקולאי, אלכסנדרה וילדיהם למשכנם המלכותי, ארמון אלכסנדר. בניסיון להוציא אותם מהבירה ומסכנה אפשרית, ממשלתו של אלכסנדר קרנסקי העבירה אותם לטובולסק שבסיביר באוגוסט 1917. הם נשארו שם במהלך מהפכת אוקטובר הבולשביקית בנובמבר 1917, אך אז הועברו ליקטרינבורג, שהייתה בשליטת הצבא האדום. שם מצאו את עצמם הצאר ומשפחתו, שהיו רגילים לחיי תפנוקים ומותרות, חיים בתנאים ירודים, כשהם למעשה אסירים של מהפכנים קומוניסטיים. הצאר ומשפחתו, יחד עם אלכסיי החולה, רופא המשפחה וכמה ממשרתי המשפחה, הוצאו להורג על ידי כיתת יורים במרתפו של בית איפטייב שם הם היו אסורים, לאחר שנאמר להם שהם נמצאים בסכנה ועליהם לרדת למרתף למען ביטחונם בליל ה־16 או 17 ביולי 1918, על ידי פלוגת בולשביקים שמפקדה היה יהודי בשם יעקב יורובסקי.
ההוצאה להורג התקיימה בזמן שיחידות של הקורפוס הצ'כי הנאמנות לכתר, שנסוגו מרוסיה, התקרבו ליקטרינבורג במטרה לשחרר את הצאר ומשפחתו. סוהריו של ניקולאי רומנוב החליטו לרצוח אותו ואת משפחתו על פי תוכנית שהכינו מראש למצב מעין זה.
לזמן רב חשבו כי גופותיהם של ניקולאי ומשפחתו נזרקו לתוך פיר של מחצבה במקום ששמו ארבעת האחים. למעשה, דבר זה היה נכון; הם באמת נזרקו לשם בליל יולי ה־17/16. בבוקר הבא, כאשר החלו להתגלגל שמועות, יורובסקי הוציא את הגופות והסתיר אותן במקום אחר. כאשר הרכב שלקח את הגופות התקלקל בדרך לאתר הנבחר הבא, הוא עשה סידורים חדשים וקבר את רוב הגופות בבור סגור ומוחבא בדרך קופטיאקי, דרך נידחת ועזובה כ־20 קילומטרים מצפון ליקטרינבורג.
[עריכה] שמועות על ניצולים מהמשפחה המלכותית
.jpg)
ההסתרה של ההוצאות להורג ושל הגופות הובילה לשמועות שהצאר או חלק מחברי משפחתו עדיין היו בחיים. כמה אנשים טענו כי ראו את הצאר במחנות עבודה בסיביר בשנות השלושים המאוחרות. טענות אלה מעולם לא נלקחו ברצינות, אך מספר אנשים בשנות העשרים והשלושים טענו, באופן יותר רציני, כי הם בני משפחת רומנוב. במיוחד היו מספר נשים שטענו כי הן הנסיכה אנסטסיה, בתו של הצאר וזאת מכיוון שגופתה של אנסטסיה לא נמצאה יחד עם גופותיהם של שאר בני המשפחה (ר' בהמשך). הידועה ביותר הייתה אנה אנדרסון, שטענה כי היא הדוכסית אנסטסיה, והצליחה לשכנע בכך כמה מחברי משפחת רומנוב המוגלים. כנראה שהיא אף האמינה בטענתה בעצמה, אך בדיקות דנ"א שנעשו לאחר מותה קבעו כי היא שיקרה. סיפורה של אנדרסון הומחז בסרט "אני אנסטסיה".
בתחילת שנות ה־90, לאחר נפילתה של ברית המועצות, גופותיהם של בני משפחת רומנוב נתגלו, הוצאו מקברם, וזוהו בוודאות. דו"ח סודי של יורובסקי, שנתגלה בשנות השבעים המאוחרות, אך לא הגיע לידיעת הציבור עד לשנות ה־90, עזר לרשויות לאתר את גופותיהם. זיהו את הגופות בעיקר בעזרת דנ"א. בעזרת דגימת דם מהנסיך פיליפ דוכס אדינבורו, צאצא של המלכה ויקטוריה ולפיכך בן-דודה של אלכסנדרה, זיהו את אלכסנדרה ובנותיה על ידי הגנים המיטוכונדריים שלהן. שיטת זיהוי נוספת הייתה בשיטה חדשה של השוואה בין צילומים לגולגלות.
שתי גופות עדיין היו חסרות, זו של אלכסיי ואחת מהבנות:מריה או אנסטסיה. על פי תיאורו של יורובסקי, הגופות של אלכסיי ואחת מהבנות, שפלוגתו של יורובסקי חשב כי הן של אלכסנדרה, נשרפו על יד אתר הקבורה ואפרן פוזר והוסתר. כמה גורמים ברוסיה, ובייחוד הכנסייה האורתודוקסית, טענו כי הגופות אינן של המשפחה המלכותית, אך לאחר סדרה ארוכה של עיכובים ביורוקרטיים ופוליטיים, שאריות המשפחה נקברו מחדש באחוזת הקבר של משפחת רומנוב בקתדרלת פטר ופול ב־1998, בטקס רב רושם, ביום השנה להוצאה להורג. במהלך השנים מקובל היה להאמין שאנסטסיה היא הבת האבודה ושהיא עודנה בחיים.אך בשנת 2008 נמצאו שרידי גופות שנהרגו בליל הרצח המשפחתי אך הוטמנו במקום מרוחק יותר.אחרי בדיקות DNA קפדניות שבהן השתתפו רוסיה וארצות הברית התגלה שהבת האבודה הינה מריה ולא אנסטסיה ואיתה היה גם אלכסיי,וכך נפתרה התעלומה הגדולה שכן אנסטסיה ,הנסיכה האבודה של רוסיה נרצחה עם הוריה ושתיים מאחיותייה בליל הרצח. חייו של ניקולאי הומחזו בסרט ניקולאי ואלכסנדרה.
[עריכה] הפיכה לקדוש
ב-1981 הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בגולה, הכריזה על משפחת רומנוב כקדושים מעונים.
ב־14 באוגוסט 2000, ניקולאי ומשפחתו הקרובה הוכרזו כקדושים על ידי הסינודה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית ברוסיה, הם לא הוכרזו כקדושים מעונים, כיון שמותם לא היה תוצאה ישירה של אמונתם הנוצרית, ובמקום זה הם הוקדשו כ"נושאי פסיון". הם כבר נחשבו כקדושים על ידי כמה מחברי הכנסייה מחוץ לרוסיה כמה שנים קודם. לפי הצהרה של הסינוד של מוסקבה, הם הוכרזו כקדושים מהסיבות הבאות:
- "במלך הרוסי האורתודוקסי האחרון ובמשפחתו אנו רואים אנשים שביקשו בצורה אמתית לגלם בחייהם את ציווי הבשורה הנוצרית. בייסורים שהם חוו במאסרם בצורה צנועה וסבלנית, ובמות הקדושים שלהם ביקטרינבורג בליל ה־17 ביולי 1918, הם הראו את האור של האמונה בישו שכובשת את הרע".
[עריכה] מציאת הגופות
ב-29 באפריל 2008 זיהו את שרידיהם של 2 ילדים מילדיו של הצאר, אלכסיי ניקולאייביץ' ומריה ניקולאייבנה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- אוסף של מאמרים רבים, יחד עם ספרים שיצאו מדפוס
- רשימה של אתרים העוסקים בצאר זה
- סיפורו של יקוב יורובסקי על ההוצאה להורג של המשפחה המלכותית
[עריכה] הערות שוליים
- ^ התואר הרשמי המלא של ניקולאי היה "ניקולאי השני, הקיסר והשליט של כל רוסיה, צאר של מוסקבה, קייב, ולדימיר, נובוגרוד, קאזאן, אסטרחן, פולין, סיביר, חצי האי קרים, גאורגיה, שליט של פסקוב, הנסיך הגדול של סמולנסק, ליטא, וולקיניה, פודוליה, ופינלנד, נסיך אסטוניה, ליבוניה (ליטא), קורלנדיה וסמגל, סמוגיטיה, ביאליסטוק, קרליה, טבר, יוגוריה, פרם, ויאטקה, בולגריה וארצות אחרות, שליט ונסיך גדול של נובוגרוד התחתית, טכרניגוב, ריאזן, פולוטסק, רוסטוב, ירוסלב, בלוסרו, אודוריה, אובדוריה, קונדיה, ויטבסק וכל אזור הצפון, לורד ושליט בארץ איברי, קרטליני, קברדין, ומחוזות ארמניה, שליט של הנסיכים הקירקסיים והמוטיים, לורד טורקסטן, דוכס שלזוויג, הולשטיין, סטורמרן, דיטמרשן ואולדנברג, ויורש נורבגיה"
| הקודם: אלכסנדר השלישי קיסר רוסיה |
צארים רוסיים | הבא: מיכאיל השני |
