ניקולאי השני, קיסר רוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניקולאי השני
(18 במאי 1868; צרסקוייה סלו, האימפריה הרוסית - 17 ביולי 1918; יקטרינבורג, רוסיה (הוצא להורג)) (בגיל 50)
Nicolas II photographie couleur.jpg
שם בשפת המקור Николáй Алексáндрович Ромáнов
שם מלא ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב
מדינה רוסיה
מקום קבורה מבצר פטר ופול, סנקט פטרבורג
בת-זוג
שושלת בית רומנוב
תואר קיסר האימפריה הרוסית
אב אלכסנדר השלישי
אם מריה פיודורובנה
צאצאים

אולגה
טטיאנה
מריה
אנסטסיה
אלכסיי

קיסר האימפריה הרוסית
תקופת כהונה 1 בנובמבר 1894 - 15 במרץ 1917 (22 שנים)
הקודם בתפקיד אלכסנדר השלישי
הבא בתפקיד מיכאיל השני

הצאר ניקולאי השני (18 במאי 186817 ביולי 1918) היה הקיסר האחרון של האימפריה הרוסית, שירש בשלטון את אביו אלכסנדר השלישי ב-1894. בתקופת שלטונו נקלעה האימפריה למשבר פוליטי חריף שהועצם על ידי האבדות הכבדות בחזית שספגה בעת מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918). כשרונו של ניקלואי לא עמד לו לנווט את האימפריה ברגעיה הקשים ובסופו של דבר הסתיים שלטונו במהפכת פברואר בשנת 1917, שהביאה לסיום השלטון בן שלוש-מאות השנים של שושלת רומנוב ברוסיה. גם הממשלה הזמנית, שקמה בעקבות המהפכה, כשלה במשימה, והבולשביקים עלו לשלטון במהפכת אוקטובר באותה שנה. הבולשביקים הוציאו להורג את ניקולאי יחד עם בני משפחתו ב-1918.

שמו המלא של ניקולאי היה ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוברוסית: Николáй Алексáндрович Ромáнов). תוארו הרשמי היה ניקולאי השני, הצאר והשליט של כל הנסיכויות הרוסיות[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאי היה בנו של הצאר אלכסנדר השלישי והצארינה מריה פיודורובנה (נולדה כדאגמאר, נסיכת דנמרק). אביו הקשוח חשב כי ניקולאי רכרוכי מדי ולא עשה דבר על מנת להכין את בנו לכתר. ניקולאי התאהב בנסיכה הגרמנייה אליקס מהסה, נכדתה של המלכה ויקטוריה, אך אביו התנגד לשידוך, עם הנסיכה, אשר בנוסף להיותה מהאימפריה הגרמנית היריבה לרוסיה, השתייכה למשפחה, אשר הייתה נגועה בגנים של מחלת ההמופיליה וקיווה במקום זאת לנישואין עם נסיכה מבית אורליאן, על מנת לחזק את הברית החדשה של האימפריה הרוסית עם הרפובליקה הצרפתית. רק כאשר אלכסנדר היה על ערש דווי וירא מפני חוסר המשכיות לשושלתו, הסכים לנישואיו של ניקולאי לנסיכה הגרמנית.

כיורש העצר, ניקולאי הרבה בנסיעות, כך בשנת 1872 ביקר בירושלים. פעם אחת בהיותו בנסיעה חשובה למזרח הרחוק, ירה בו אזרח יפני בלתי שפוי שכמעט הרג אותו. הוא ניצל על ידי פעולה מהירה של בן דודו, הנסיך גאורגיוס מיוון, ונותרה רק צלקת במצחו. ניקולאי הוחזר לסנקט פטרבורג כשהוא נוצר בלבו שנאה עמוקה לקיסרות השמש העולה.

ההכתרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאי עלה לשלטון ב־1 בנובמבר 1894, וזמן קצר לאחר מכן נישא לנסיכה אליקס (ששינתה את שמה לאחר מכן לאלכסנדרה פיודרובנה). היו להם חמישה ילדים: אולגה, טטיאנה, מריה, אנסטסיה, ואלכסיי. כמו כל הצארים בני משפחת רומנוב נחשב לשליט בחסד האל. בחגיגות הכתרתו במוסקבה ב־1895, נרמסו אנשים רבים למוות בעת שניסו לקבל מתנות מהצאר החדש. לניקולאי נודע על האסון מאוחר יותר באותו יום, והוא ביקש לבטל את כל החגיגות, אך הוא שוכנע שלא לעשות זאת על ידי קרוביו ויועציו. רבים ראו את האסון כסימן רע. האירוסין שלו לנסיכה אליקס הקדימה אך במעט את מותו של אביו, והחתונה שלו הייתה זמן קצר לאחר הלוויה. ניקולאי, אדם חלש ורדוף אמונות תפלות, שראה בכל האסונות האלה אותות מבשרי רעות עמד בפני המשימה הקשה של שלטון באימפריה הרוסית בזמן של מהומה רבתי.

בנוסף למצב הבינלאומי המתוח, ניקולאי עמד בפני בעיות מבית. סבו, הצאר אלכסנדר השני, נרצח על ידי פצצה שהטמינו לו המהפכנים השמאלנים, חרף העובדה שדווקא שליט זה היה בין המיטיבים ביותר עם השכבות החלשות. המהפכנים לא ניסו להשיג מעמד פוליטי בתוך שיטת הממשל הקיימת, אלא להרוס את השיטה לגמרי. כילד, ניקולאי ומשפחתו שרדו ניסיון התנקשות על ידי פצצה ברכבתם. ההפסד במלחמת רוסיה - יפן חיזק את המתנגדים הפנימיים לשלטונו והיה בין הגורמים למהפכה של 1905, שבה שביתות מאורגנות והפיכות מקומיות הכריחו את ניקולאי להסכים לכינונו של פרלמנט - הדומה, במנשר אוקטובר. למרות הסכמתו, הפרלמנט הרוסי נהנה מזכויות מועטות והיה נתון לשליטתו המלאה של ניקולאי.

כמלך חוקתי-למחצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאי בצעירותו

היחסים של ניקולאי עם הדומה החדשה לא היו טובים. הדומה הראשונה, שהיה בה רוב למפלגת הקדטים, כמעט מיד נכנסה לעימות אתו. ניקולאי פיטר את ראש ממשלתו הליברלי יחסית, סרגיי ויטה, ופיזר את הדומה. לאחר שבדומא השנייה היו בעיות דומות, ראש הממשלה החדש פיוטר סטוליפין פיזר גם אותה, ושינה את חוקי הבחירות על מנת להייטיב עם מפלגות שמרניות יותר בבחירות עתידיות. לסטוליפין, פוליטיקאי משופשף, היו תוכניות שאפתניות לרפורמה. אלה כללו העמדת הלוואות למעמדות הנמוכים על מנת לאפשר להם לקנות קרקעות, כשמטרתו הייתה לחזק את הנאמנות של החקלאים לשלטון המרכזי. התוכניות שלו נבלמו על ידי שמרנים בחצר המלוכה. בזמן הירצחו של סטוליפין בידי אנרכיסט ב־1911, הוא והצאר כמעט ולא דיברו, והדעה הרווחת הייתה כי סופו הפוליטי קרוב.

חוליו של הנסיך אלכסיי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיית הירושה החריפה את הבעיות הפנימיות. אלכסנדרה ילדה לו ארבע בנות לפני שבנם אלכסיי נולד ב־12 באוגוסט 1904. הנסיך הצעיר היה חולה בהמופיליה, מחלה שבאותו הזמן הייתה חשוכת-מרפא. בשל חולשת השלטון באותו זמן, ניקולאי ואלכסנדרה בחרו שלא לגלות את מצבו של אלכסיי לאיש מחוץ לבית המלוכה. תחת זאת ניצלו הצאר ואשתו את טכנולוגית הראינוע המתפתחת של אותה העת, להפקת סרטים המתארים את חיי המשפחה המלכותית על ילדיה הנאים והפוטוגניים, מה שהביא לתקופה קצרה לעלייה בפופולאריות של משפחת המלוכה.

מתוך ייאוש, אלכסנדרה ניסתה למצוא מזור לבנה אצל נזיר תימהוני בשם גריגורי רספוטין. רספוטין נראה כאילו הוא מועיל בזמן שאלכסיי סבל מדימום פנימי, ואלכסנדרה נעשתה לתלויה יותר ויותר בו ובעצותיו, שאותן קיבלה כמסרים ישירים מאלוהים. רספוטין הוקע על ידי הציבור הרוסי עקב השחיתות שלו ועקב חיי הפריצות המינית שניהל. מהעבר השני היה רספוטין שנוא גם על אנשי החצר, אשר חשו מאוימים מכוחו הפוליטי הבלתי מוגבל בחצר הצאר.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה

לאחר הרצח של הארכידוכס פרנץ פרדיננד על ידי לאומנים סרבים בסרייבו ב־28 ביוני 1914, התלבט ניקולאי לגבי מעשיה העתידיים של רוסיה. הוא לא רצה לנטוש את בני בריתו הסרבים לדרישותיה של אוסטרו-הונגריה, אך גם לא רצה להתחיל מלחמה כללית. בסדרה של מכתבים שכתב לווילהלם השני (מה שקרוי "ההתכתבות של וילי וניקי"), שניהם הצהירו על רצונם בשלום, וכל אחד ניסה לגרום לשני להתקפל ראשון. ניקולאי אף עשה צעדים מעשיים בכיוון זה, כשהוא דורש שגיוס הכוחות יהיה רק בחזית האוסטרית, ולא בזו הגרמנית, כשהוא מקווה למנוע מלחמה עם גרמניה. אך כבר היה מאוחר מדי כדי שמכתבים ימנעו את האירועים הבאים. לרוסים לא היו תוכניות מתאימות לגיוס חלקי, וב־31 ביולי 1914, ניקולאי עשה את הצעד הרה הגורל והורה על גיוס כללי. דבר זה הוביל כמעט מיד להכרזת מלחמה גרמנית, ולכניסתה של רוסיה למלחמת העולם הראשונה.

פריצתה של המלחמה ב־1 באוגוסט 1914, מצאה את רוסיה כשהיא אינה מוכנה די הצורך לעימות המשמש ובא. המלחמה התחילה עם אבדות רוסיות כבדות ואיבוד שטחים. ניקולאי הרגיש כי חובתו היא להנהיג את צבאו אישית, כשהוא לוקח את תפקיד המפקד הכללי מדודו, הדוכס הגדול ניקולאי (בספטמבר 1915) לאחר איבוד החלק הרוסי של פולין. ניסיונותיו לפקד על המלחמה ישירות הותירו את העניינים הפנימיים בידיה של אלכסנדרה. כשהוא מנותק מדעת הקהל, ניקולאי לא הבין עד כמה העם היה חשדני כלפי אשתו שהייתה ממוצא גרמני ולשמועות על תלותה ברספוטין. כעס על הנזק שהשפעתו של רספוטין גורמת למלחמה ולמלכות הביאה לרציחתו על ידי קבוצה של אצילים וביניהם בן דודו של הצאר, הנסיך יוסופוב, בדצמבר 1916.

מהפכה וסילוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשיים הגוברים בתוך המדינה וכישלונו של הצבא לנצל את הצלחותיו בניצחונו הגדול על האימפריה האוסטרו-הונגרית במתקפת ברוסילוב ביוני 1916 הביאה לשביתות ומהומות בחורף של 1916 - 1917. בסוף מהפכת פברואר של 1917 (פברואר בלוח השנה הרוסי הישן), ב־2 במרץ (לוח יוליאני) / 15 במרץ (לוח גרגוריאני) 1917 ניקולאי הוכרח לפרוש לטובת אחיו. הדוכס הגדול מיכאיל לא הסכים לקבל את כס המלכות, ולאחר שפרש למחרת היום, ארבע מאות שנים של שלטון בית רומנוב הגיעו לקיצן.

הוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע זהב שהונפק בתקופת כהונתו. הכיתוב ברוסית: בחסדו של האל, ניקולאי אלכסנדרוביץ' השני, קיסר ושליט של כל הרוסים

הממשלה הרוסית הזמנית בתחילה הגבילה את ניקולאי, אלכסנדרה וילדיהם למשכנם המלכותי, ארמון אלכסנדר. בניסיון להוציא אותם מהבירה ומסכנה אפשרית, ממשלתו של אלכסנדר קרנסקי העבירה אותם לטובולסק שבסיביר באוגוסט 1917. הם נשארו שם במהלך מהפכת אוקטובר הבולשביקית בנובמבר 1917, אך אז הועברו ליקטרינבורג, שהייתה בשליטת הצבא האדום. שם מצאו את עצמם הצאר ומשפחתו, שהיו רגילים לחיי תפנוקים ומותרות, חיים בתנאים ירודים, כשהם למעשה אסירים של מהפכנים קומוניסטיים. הצאר ומשפחתו, יחד עם אלכסיי החולה, רופא המשפחה וכמה ממשרתי המשפחה, הוצאו להורג בליל 16 או 17 ביולי 1918 על ידי כיתת יורים במרתפו של בית איפטייב שם הם היו אסורים, לאחר שנאמר להם שהם נמצאים בסכנה ועליהם לרדת למרתף למען ביטחונם.

ההוצאה להורג התקיימה בזמן שיחידות של הלגיאון הצ'כוסלובקי שמרדו בשלטון הסובייטי במהלך פינויים מרוסיה התקרבו ליקטרינבורג, והתבצעה על פי הוראה מהדרגים הגבוהים של המשטר הבולשביקי, מחשש שמא חיילי האויב ימצאו את הצאר ומשפחתו וישחררו אותם.

לזמן רב חשבו כי גופותיהם של ניקולאי ומשפחתו נזרקו לתוך פיר של מחצבה במקום ששמו ארבעת האחים. למעשה, דבר זה היה נכון; הם באמת נזרקו לשם בליל יולי ה־17/16. בבוקר הבא, כאשר החלו להתגלגל שמועות, יורובסקי הוציא את הגופות והסתיר אותן במקום אחר. כאשר הרכב שלקח את הגופות התקלקל בדרך לאתר הנבחר הבא, הוא עשה סידורים חדשים וקבר את רוב הגופות בבור סגור ומוחבא בדרך קופטיאקי, דרך נידחת ועזובה כ־20 קילומטרים מצפון ליקטרינבורג.

שמועות על ניצולים מהמשפחה המלכותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונתו האחרונה של ניקולאי השני

ההסתרה של ההוצאות להורג ושל הגופות הובילה לשמועות שהצאר או חלק מחברי משפחתו נותרו בחיים. כמה אנשים טענו כי ראו את הצאר במחנות עבודה בסיביר בשנות השלושים המאוחרות. טענות אלה מעולם לא נלקחו ברצינות, אך מספר אנשים בשנות העשרים והשלושים טענו, באופן יותר רציני, כי הם בני משפחת רומנוב. במיוחד היו מספר נשים שטענו כי הן הנסיכה אנסטסיה, בתו של הצאר וזאת מכיוון שגופתה של אנסטסיה לא נמצאה יחד עם גופותיהם של שאר בני המשפחה. הידועה ביותר הייתה אנה אנדרסון, שטענה כי היא אנסטסיה והצליחה לשכנע בכך כמה מחברי משפחת רומנוב המוגלים. כנראה שהיא אף האמינה בטענתה בעצמה, אך בדיקות DNA שנעשו לאחר מותה קבעו כי היא שיקרה. סיפורה של אנדרסון הוסרט בסרט "אנסטסיה".

בתחילת שנות ה-90, לאחר נפילתה של ברית המועצות, גופותיהם של בני משפחת רומנוב נתגלו, הוצאו מקברם וזוהו בוודאות. דו"ח סודי של יורובסקי, שנתגלה בשנות השבעים המאוחרות, אך לא הגיע לידיעת הציבור עד לשנות ה־90, עזר לרשויות לאתר את גופותיהם. זיהו את הגופות בעיקר בעזרת DNA. בעזרת דגימת דם מהנסיך פיליפ דוכס אדינבורו, צאצא של המלכה ויקטוריה ולפיכך בן-דודה של אלכסנדרה, זיהו את אלכסנדרה ובנותיה על ידי הגנים המיטוכונדריים שלהן. שיטת זיהוי נוספת הייתה בשיטה חדשה של השוואה בין צילומים לגולגלות.

שתי גופות עדיין היו חסרות, זו של אלכסיי ואחת מהבנות: מריה או אנסטסיה. על פי תיאורו של יורובסקי, מפקד הפלוגה שאליה השתייכה כיתת היורים, הגופות של אלכסיי ואחת מהבנות, שפלוגתו של יורובסקי חשב כי הן של אלכסנדרה, נשרפו על יד אתר הקבורה ואפרן פוזר והוסתר. כמה גורמים ברוסיה, ובייחוד הכנסייה האורתודוקסית, טענו כי הגופות אינן של המשפחה המלכותית, אך לאחר סדרה ארוכה של עיכובים ביורוקרטיים ופוליטיים, שאריות המשפחה נקברו מחדש באחוזת הקבר של משפחת רומנוב בקתדרלת פיוטר ופאבל ב-1998, בטקס רב רושם, ביום השנה להוצאה להורג.

במהלך השנים מקובל היה להאמין שאנסטסיה היא הבת האבודה ושהיא עודנה בחיים. אך בשנת 2008 נמצאו שרידי גופות שנהרגו בליל הרצח המשפחתי אך הוטמנו במקום מרוחק יותר. אחרי בדיקות DNA קפדניות שבהן השתתפו רוסיה וארצות הברית התגלה שהבת האבודה היא מריה ולא אנסטסיה ואיתה היה גם אלכסיי, וכך נפתרה התעלומה הגדולה שכן אנסטסיה, הנסיכה האבודה של רוסיה נרצחה עם הוריה ושתיים מאחיותיה בליל הרצח.

הכרזה כקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1981 הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בגולה, הכריזה על משפחת רומנוב כקדושים מעונים.

ב־14 באוגוסט 2000, ניקולאי ומשפחתו הקרובה הוכרזו כקדושים על ידי הסינודה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית ברוסיה, הם לא הוכרזו כקדושים מעונים, כיון שמותם לא היה תוצאה ישירה של אמונתם הנוצרית, ובמקום זה הם הוקדשו כ"נושאי פסיון". הם כבר נחשבו כקדושים על ידי כמה מחברי הכנסייה מחוץ לרוסיה כמה שנים קודם. לפי הצהרה של הסינוד של מוסקבה, הם הוכרזו כקדושים מהסיבות הבאות:

"במלך הרוסי האורתודוקסי האחרון ובמשפחתו אנו רואים אנשים שביקשו בצורה אמתית לגלם בחייהם את ציווי הבשורה הנוצרית. בייסורים שהם חוו במאסרם בצורה צנועה וסבלנית, ובמות הקדושים שלהם ביקטרינבורג בליל ה־17 ביולי 1918, הם הראו את האור של האמונה בישו שכובשת את הרע".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התואר הרשמי המלא של ניקולאי היה "ניקולאי השני, הקיסר והשליט של כל רוסיה, צאר של מוסקבה, קייב, ולדימיר, נובגורוד, קאזאן, אסטרחן, פולין, סיביר, חצי האי קרים, גאורגיה, שליט של פסקוב, הנסיך הגדול של סמולנסק, ליטא, ווהלין, פודוליה, ופינלנד, נסיך אסטלנד, ליפלנד, קורלנד וזמגל, סמוגיטיה, ביאליסטוק, קרליה, טבר, יוגוריה, פרם, ויאטקה, בולגריה וארצות אחרות, שליט ונסיך גדול של נובוגרוד התחתית, צ'רניגוב, ריאזן, פולוטסק, רוסטוב, ירוסלבל, בלו-אוזרו, אודוריה, אובדוריה, קונדיה, ויטבסק וכל אזור הצפון, לורד ושליט בארץ איברי, קרטליני, קברדין, ומחוזות ארמניה, שליט של הנסיכים הצ'רקסים, שליט טורקסטן, יורש נורבגי, דוכס שלזוויג-הולשטיין, שטורמרן, דיטמרשן ואולדנברג".
הקודם:
אלכסנדר השלישי קיסר רוסיה
צארים רוסיים הבא:
מיכאיל השני
שליטי רוסיה
נסיכי קייב | נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקבה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית
פיוטר הראשון "הגדול" | יקטרינה הראשונה | פיוטר השני | הקיסרית אנה | איוואן השישי | הקיסרית יליזבטה | פיוטר השלישי | יקטרינה השנייה "הגדולה" | פאבל הראשון | אלכסנדר הראשון "המנצח" | ניקולאי הראשון | אלכסנדר השני "המשחרר" | אלכסנדר השלישי | ניקולאי השני