פינגווין גלאפגוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgפינגווין גלאפגוס
Galapagos penguin (Spheniscus mendiculus) -Isabela2.jpg
מצב שימור

מצב שימור: סכנת הכחדה (EN)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: בסכנת הכחדה
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: פינגווינאים
משפחה: פינגוויניים
סוג: Spheniscus
מין: פינגווין גלאפגוס
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Spheniscus mendiculus
‏(סנדבל, 1871)
תחום תפוצה
Galapagos Penguin.png

פינגווין גלאפגוס (שם מדעי: Spheniscus mendiculus) הוא פינגווין אנדמי לאיי גלאפגוס (כלומר: חי רק בהם). זהו הפינגווין היחיד החי באזור קו המשווה. הוא יכול לשרוד בסביבה הזו הודות לקור שמביא עימו זרם הומבולדט, וכן הודות לזרם קרומוול. היצורים הקרובים אליו ביותר הם הפינגווינים החולקים איתו את הסוג Spheniscus: פינגווין שחור רגל, פינגווין הומבולדט ופינגווין מאגלאן. מקומות חיותו העיקריים הוא האי פרננדינה שבארכיפלג גלאפגוס, וכן חופיו המערביים של האי איסבלה. אוכלוסיות קטנות יותר מפוזרות ביתר האיים.

פינגווין גלאפגוס הוא מהקטנים שבפינגווינים. זהו הפינגווין היחיד שחצה את קו המשווה מדרום לצפון אל חצי הכדור הצפוני, ומשכך הוא הפינגווין בעל התפוצה הצפונית ביותר. 90 אחוזים מפינגוויני גלאפגוס חיים לחופיהם של האיים פרננדינה ואיסבלה, והיתר מצויים באיים סנטיאגו, ברטולמה, סנטה קרוס ופלוריאנה.

גובהו של הפינגווין כ-48 עד 55 סנטימטרים, ומשקלו כ-1.7 עד 2.6 קילוגרמים. ראשם שחור. קו לבן דק שצורתו U מתחיל מאחורי העין, ממשיך מאחורי האוזן ומסתיים בסנטר ובצוואר. גבם שחור-אפור, ובטנם לבנה. שתי רצועות שחורות ובולטות מצויות על חזם. הפרטים הצעירים נבדלים מהבוגרים בראשם (שחור כולו), ובחזם (הרצועות השחורות נעדרות). הנקבות קטנות מן הזכרים, ומלבד הבדל זה הם דומים. הם ניזונים מדגים מתלהקים, בעיקר מוליות, סרדינים ולעתים גם סרטנים. הם תרים אחר מזונם בשעות היום, ולא נוהגים להתרחק יתר על המידה מאתר הקינון שלהם. הם עשויים לצלול לעומק 30 מטרים על מנת להשיג את מזונם. הם תלויים מאוד בזרמי המים הקרים שמעלים את מזונם מן המים ממעמקי האוקיינוס.

פינגוויני גלאפגוס הם טורפים, וניזונים מדגים קטנים (כאלו שאורכם לא עולה על 15 מילימטרים) מכל הסוגים, וכן מחסרי חוליות ימיים אחרים. הם משתמשים בכנפיהם הקצרות על מנת לשחות במים, ובמקורם הקטן והחזק על מנת ללכוד את טרפם. הם נוהגים לצוד בקבוצות, ולרוב ילכדו את טרפם הקטן מלמטה. אלו הם יצורים חברותיים יחסית. הם חיים במושבות גדולות, ובכך מרתיעים טורפים אפשריים. רגליהם הקצרות וכנפיהם הקטנות משוות להליכתן מראה מגושם, גם בשל היעדר שיווי משקל יציב. שחייתם קלילה וזריזה.

פינגווין גלאפגוס מתרבה פעמיים עד שלוש פעמים בשנה, וזאת משום שאין להם עונת רבייה מוגדרת (תוצאה של היעדר חילופי עונות בשל הסמיכות לקו המשווה). מסיבה זו, הם מתרבים לרוב בהתאם לתנאי הסביבה ולהיצע המזון. כך יוצא, כי מרבית הפינגווינים מתרבים בין מאי ויולי. ואולם, מזג האוויר והיצע המזון עשויים לגלות הפכפכות במהלך השנה, וכך לא ניתן לצפות את מועדן של עונות הרבייה לאשורו. באופן כללי מדובר במין מונוגמי, כלומר הפרטים מזדווגים עם אותו בן-זוג במשך כל חייהם. מסיבה זו, בכל שנה רק חלק קטן מן הפינגווינים הבוגרים נדרש למצוא לו שותף או שותפה.

הן הפינגווינים החדשים (שזו עונת הרבייה הראשונה שלהם) והן הוותיקים (שזו לא עונת הרבייה הראשונה שלהם), מחזרים אחרי בן או בת זוגם. בין נוהגי החיזור הבולטים ניתן למנות את ניקוי הנוצות ההדדי, טפיחה זה על זה בעזרת הכנפיים וחיכוך המקורים. זוגות הפינגווינים יבנו את הקן לפני ההזדווגות, ויטפחו אותו עד הטלת הביצים (גודל התטולה הוא בדרך כלל שתי ביצים). שני ההורים מתחלקים בכל המטלות, כולל דגירה ומציאת מזון. משך הדגירה בין 38 ל-42 ימים. לאחר 60 ימים מן הבקיעה הגוזלים עוברים את שלב הפרחון, והם יגיעו לעצמאות מלאה תוך שלושה עד שישה חודשים. הנקבות מגיעות לבגרות מינית בגיל שלוש עד חמש שנים, והזכרים - בין גיל ארבע לשבע שנים.

תוחלת חייו של פינגווין גלאפגוס נעה בין 15 ל-20 שנים, ואולם, רבים מהם נטרפים, גוועים ברעב, חווים אסונות אקלימיים או נפגעים מידי האדם, ולכן אינם מגיעים לתוחלת החיים הרגילה. בין הטורפים הטבעיים שלו ניתן למנות עכברים, סרטנים, נחשים, נצים, ינשופים, חתולים, כלבים, כרישים וחיות ימיות גדולות אחרות. צבעי גופם משמשים כהסוואה: טורף שמסתכל עליהם במים, מלמעלה או מלמטה, יראה את גופם משתלב ברקע (כהה או בהיר, תלוי בכיוון) ויתקשה להבחין בהם. הם מתגוננים מטורפים באמצעות השמעת קולות רמים, תקיפה ישירה ונפנופי כנפיים; דרכי התגוננות אלו יעילות יותר כאשר הפינגווינים ניצבים כקבוצה העומדת בפני הטורף.

מצב השימור של הפינגווין מוגדר כ"בסכנת הכחדה" (Endangered) לפי ארגון השימור העולמי (IUCN). הוא נכלל ברשימת המינים המאוימים בסכנת הכחדה של ארצות הברית. שינויים אקלימיים, המגיעים לאיים בחסות האל ניניו והלה ניניה, משפיעים על היצע המזון הזמין לפינגווינים, וכך בתקופות הבעייתיות גוועים פינגווינים רבים למוות. לעובדה זו יש השפעה מרחיקת לכת על אוכלוסיית המין המדולדלת ממילא. נזקי האדם והטריפה על ידי בעלי חיים רבים באיים מביאים גם כן להידלדלות האוכלוסיות. בשנת 2004 נאמד גודל האוכלוסייה בכ-1,500 פרטים, בסקר שבוצע על ידי תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]