פינגווין קיסרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פינגווין קיסרי
מצב שימור
מצב שימור: ללא חשש (LC)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	עופות
סדרה:	פינגווינאים
משפחה:	פינגווינים
סוג:	אפדנודיטס (Aptenodytes)
מין:	פינגווין קיסרי
שם מדעי
Aptenodytes forsteri
תחום תפוצה
טווח התפשטות הפינגווין הקיסרי בצבע ירוק

פינגווין קיסרי (שם מדעי: Aptenodytes forsteri), הגדול בין הפינגווינים. הן הזכר והן הנקבה דומים בנוצותיהם וגודלם. גובהם הממוצע הוא 122 ס"מ, ומשקלם נע בין 22 ל 37 קילוגרם. ראשו וכנפיו של הפינגווין הקיסרי שחורים, הבטן לבנה, הגב אפור כחלחל והמקור ורוד ארגמני. בצידי צווארו יש שתי רצועות זהובות. פינגווין זה כמו כלל הפינגווינים אינו יכול לעוף וכנפיו קשות ושטוחות כדי שיוכל לשחות.

פינגווין זה ניזון בעיקר מסרטנאים כגון קריל, אך ניזון גם מדגים קטנים ומדיונונים. כדי לצוד מזון על פינגווינים אלו לצלול מ 150 עד 250 מטר באוקיינוס הדרומי. הפינגווין יכול להסתכן ולצלול עמוק יותר, הצלילה העמוקה ביותר הידועה הייתה לעומק של 535 מטר. הזמן הממושך ביותר בו הם יכולים להחזיק את נשימתם מתחת לפני המים הוא 18 דקות. על פינגווינים אלה חלים כמה מאפיינים שמקלים עליהם: רמת ההמוגלובין המובנת בגופם בצורה מיוחדת כדי לאפשר להם להסתגל למצבים בהם רמת החמצן נמוכה, עצמות מוקשים כדי לצמצם פגיעות לחץ אטמוספירי, היכולת לשנות את חילוף החומרים בגופם והיכולת להשבית אברים שאינם צריכים לפעול.

ישנם מעריכים שהפינגווין הקיסרי הוא אולי המיומן ביותר בנדידות בכל שנה ושנה עם שאר הפינגווינים כדי למצוא בן זוג ולהאכיל את צאצאיהם. זהו הפינגווין היחיד המתרבה במהלך החורף באנטארקטיקה, זהו מסע קשה של 50 עד 120 ק"מ על פני הקרח, בדרכם עוברים על כפרים שעשויים לכלול אלפי אנשים. הנקבה מטילה ביצה אחת, ההורים הן הזכר והן הנקבה דוגרים על הביצים ומחליפים משמרות ולבינתיים מחפשים מזון, ההורים מגלים אכפתיות כלפי הגוזל. בבר תוחלת החיים של הפינגווין הקיסרי היא 20 שנה בדרך כלל, אך ישנן ראיות המצביעות על כך שאורך חייו המקסימלי עשוי להגיע עד בסביבות 50 שנים.

תוכן עניינים 1 טקסונומיה 2 תיאור 2.1 קולות 2.2 הסתגלות לקור 2.3 הסתגלות ללחץ 3 תפוצה בטבע 4 התנהגות 4.1 מזון 4.2 אויבים 4.3 רבייה 5 הפינגווין והאדם 6 ראו גם 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] טקסונומיה

הפינגווין הקיסרי תואר ב-1844 על ידי הזואולוג האנגלי ג'ורג' רוברט גריי, אשר נלקח משמו הכללי ביוון העתיקה. השם הספציפי הוא על שם המדען הגרמני יוהאן ריינהולד פורסטר שליווה את קפטן ג'יימס קוק וגילה חמישה מינים של פינגווינים.

הצבעים שלו דומים לפינגווין המלכותי (A. patagonicus), הפינגווין הקיסרי הוא מהסוג Aptenodytes. בעבר היה ונכחד עוד סוג של פינגווין השייך לסוג Aptenodytes, שהיה חי בניו זילנד ונכחד לפני כשלשה מיליון שנה. מחקרים מולקולריים שייכו את המין פינגווין קיסרי לסוג Aptenodytes, שממנו התפצל ענף הפינגווינים האחרים. עדויות המחלקה של ה-DNA מראות שמין זה קיים בסביבות 40 מיליון שנה.

[עריכה] תיאור

פינגווין קיסרי מבוגר גודל לגובה של עד 122 ס"מ, ושוקל מ 22-45 ק"ג, זה תלוי איפה הוא נמצא באזורי הריביה, שני ההורים מאבדים ממשקלם באופן משמעותי בתקופת הדגירה. כמו כלל הפינגווינים הם יכולים להמעיט משקלם בשחייה ולהקשות את כנפיהם כדי שיוכלו לשחות בצורה נאותה. הן הזכרים והן הנקבות בגודל ומשקל די דומים. נוצותיהם של המבוגרים בצבע שחור עמוק המכסה את הראש, הסנטר, הגרון, הגב, הכנפים והזנב. הנוצות השחורת הם בצבע עז בגלל האור מאשר עופות אחרים בצבע שחור. חלקם התחתון של הכנפים והבטן הם בצבע לבן, החזה העליון בצבע צהוב בהיר. הלסת העליונה בצבע שחור והתחתונה בצבע ורוד, כתום וכו'. כשהם קטנים סנטרם וגרונם עדין לבן עד שיגדלו. הפינגוווין הקיסרי הקטן מכוסה בנוצות אפורות-כסופות ראשו שחור וכמין מסכה לבנה בפרצוף. האפרוחים שוקלים כ-315 גרם לאחר הדגירה, נוצותיהם מתחילים לצמוח כשהם מגיעים ל50% משקל.

נוצותיו של הפינגווין הקיסרי דוהים מנובמבר ועד פברואר, לפני שהוא משיר נוצותיו בינואר ופברואר. הנשירה אצליהם מהירה לעומת ציפורים אחרים, כ-34 יום. נוצותיהם צומחים מהעור רק לאחר שנשאר בגופם שליש מנוצותיהם הישנות כדי לצמצם את הקור. הנוצות החדשות צומחות ודוחפות החוצה את הנוצות הישנות עד שגודלות לגמרי.

תוחלת החיים הממוצעת של הפינגווין הקיסרי נמדדה ב-95.1% שהתוחלת חיים הממוצעת היא 19.9 שנים, החוקרים מעריכים ש-1% מפינגווינים אלה יכול ההגיע לתוחלת חיים של 50 שנה. לעומת זה רק 19% מהאפרוחים שלהם נשארים בחיים. לכן 80% מכל הפריטים הקיימים כעת הם מבוגרים העלי ותק של 5 שנים.

[עריכה] קולות

ככל המינים, אין הפינגווין הקיסרי בונה קינים במקומות קבועים, הם יכולים להשתמש באותו קן מספר פעמים, הפינגווין הקיסרי חייב לסמוך על הקולות כאשר הוא לבד כדי להזדהות. הם משתמשים בשפה פשוטה בין הורים, גוזלים וחברים. כדי לשוחח באופן נפרד הפינגווינים מפתחים שפה חדשה בינם לבין עצמם. שירת הפינגווינים הקיסריים תדירות בשני להקות שמתחברות בו-זמנית. הגוזלים משתמשים בתדירות בשירתם כדי לקבל מזון וכן ליצירת קשר עם הסביבה.

[עריכה] הסתגלות לקור

הפינגווין הקיסרי ככלל כל העופות באזור מתרבה במהלך החורף; האוויר עשוי להגיע לטמפרטורה של 40- °C (שהם: 40- °F) והרוח באזור מגיעה למהירות של 144 קמ"ש (89 מייל לשעה). טמפרטורת המים קרה מאוד 1.8- °C (שהם: 28.8 °F), שהיא הרבה יותר נמוכה מטמפרטורת הגוף הממוצעת של הפינגווין הקיסרי שהיא 39 °C (שהם: 102 °F). הפינגווין הקיסרי מסתגל בכמה דרכים לקור: נוצותיו מספקים לו 80-90% הגנה ובידוד מפני הקור, בנוסף לכך מגנה עליו שכבת שומן תת-עורית שעשויה להגיע לעובי 3 ס"מ בתקופת העיבור. נוצותיו הקשיחות קצרות ומעוצבות בדמוי חץ או רומח, ודחוסות בצפיפות בכל משטח פני העור. בסביבות 100 נוצות בכל 6.5 ס"מ מכסות אותו, זהו המין עם מספר הנוצות הרב ביותר במחלקת העופות. שכבת בידוד נוספת מגובשת על ידי חללים נפרדים של גידים פלומתיים בין הנוצות לעור. לעומת זאת, בתוך המים הנוצות ישרות, העור והנוצות הפלומתיים (השכבה התחתונה) אטומות למים. היופי הוא חיוני בבידוד וכן בשמירה על נוצות העוף השומניים דוחיי-המים.

הפינגווין הקיסרי מסוגל לשמור על טמפרטורת הגוף מבלי לשנות את חילוף החומרים (מטבוליזם) למגוון רחב של טמפרטורות. חום גופו ידוע כמשתרע מ-10 עד 20 °C (שהם: 10-70 °F). להלן מרחב טמפרטורה זה של המטבוליזם שמגדילה אותה באופן משמעותי, אם כי האדם מסוגל לשמור על טמפרטורת חום גופו בין 37.6 לבין 38.0 °C (שהם: 99.7-100.4 °F). וזה תלוי בתנועה: שחייה, ריצה וכו'; התהליך כרוך בהגדלת התפלגות השומן על ידי אנזימים, שנתגלתה על ידי הורמון גלוקגון.

כשהטמפרטורה בחוץ מגיעה מעל 20 °C (שהם: 68 °F), כדי לחממם את גופו על הפינגווין הקיסרי עליו לעשות פעילות גופנית להגיע לטמפרטורת הגוף הממוצעת שלו, וכן לשנות את רמת חילוף החומרים בגופו לצורך מטרה זאת. הגדלת כנפיו וחשיפת חלקו האחורי תגביר את גילוי גופו מפני האוויר ב- 16%, כלומר הקלה נוספת בקור השורר בחוץ.

[עריכה] הסתגלות ללחץ

בנוסף לקור, מתמודד הפינגווין הקיסרי עם סביבת לחץ גבוהה בצלילה עמוקה שמכריחה אותו לעלות על פני המים בחזרה, ברוב העולם האורגניזם האחרים בעקבות סביבת הלחץ גורמים לפגיעת לחץ אטמוספירי (בארוטראומה (Barotrauma)). עצמותיו של הפינגווין הקיסרי יציבים וחזקים יותר מהאוויר המלא, אשר גורם לבארוטראומה בצורה מכנית.

עם זאת, עדיין לא ידוע כיצד מינים אלו מונעים את השפעת מחלת החנקן. בחמצן הוא משתמש מעט מאוד, כמו ליבו שפועם בקצב נמוך של 5 פעימות לדקה, ואם הוא אינו חיוני למצבו העכשוי, הוא מסוגל להשביתו ובכך להקל על פעילות הצלילה (בהפחתת משקלו). ההמוגלובין והמיוגלובין של הפינגווין הקיסרי מצליחים ליצב בדמו את החמצן באופן מתאים לתנועתיו; תכונה זו מאפשרת לפינגווין לתפקד אפילו עם רמת חמצן נמוכה מאוד, אם כי לפעמים רמת חמצן נמוכה מאוד מביאה לאיבוד הכרה.

[עריכה] תפוצה בטבע

הפינגווין הקיסרי נפוץ בעיקר סביב הקוטב הדרומי באנטארקטיקה, באופן כמעט ייחודי בין 66° לבין 77° בקו רוחב דרומי. הם מתרבים כמעט תמיד במהלך החורף בקבוצות ליד החוף ועד 18 קילומטר (11 מייל) הרחק מן החוף. הליך הריבוי ממוקם בדרך כלל באזורים בהם הקרח מצוי וכן במצוקי קרחונים המספקים להם מחסה מפני הרוח. אוכלוסייתם נעמדת בסביבות 400,000 - 450,000 פרטים בערך, והם נפוצים בכ-40 מושבות חופשיות. בסביבות 80,000 זוגות מתרבים בים רוס. בחיר גידול הפינגווינים הקיסריים ממוקם בוושינגטון (20000 - 25000 זוגות), מין זה מיושב בעוד מקצת מדינות בעולם בשפע. ישנם ראיות שמצביאות על כך שהוא גם חי באי הרד, דרום ג'ורג'יה וכן ניו זילנד.

[עריכה] התנהגות

הפינגווין הקיסרי הוא בעל חיים ידידותי הן בקינון והן בחיפוש אחר מזון; הוא יכול לצוד ציפורים בו-זמנית כשהוא צולל או צף על פני המים. הפינגווין הקיסרי פעיל בין ביום ובין בלילה. הבוגרים שביניהם מתפזרים במשך רוב השנה לחיפוש אתרי קינון, וכן לחיפוש מזון באזורי האוקיינוסים; הפינגווינים מתפזרים באוקיינוסים מינואר עד מרץ.

הפסיכולוג האמריקאי ג'ריי קוימאן (באנגלית: Gerry Kooyman) עורר מהפכה למדעי הפינגווין בהתנהגותו אחר חיפוש מזון, בשנת 1971 כאשר פרסם ג'ריי את תוצאות המחקר הצלילה בציוד האוטומטי על ידי הוספת התקני הקלטה לפינגווינים הקיסריים. הוא גילה שהמין צולל לעומק 265 מטר (869 רגל), ולפעמים נשארים במים במשך 18 דקות. מאוחר יותר גילו כי נקבות קטנות מסוגלות לצלול לעומק 535 מטר (1755 רגל).

[עריכה] מזון

תזונתן של אוכלוסיות שונות של פינגווינים קיסריים שונה. הם ניזונים מדגים, סרטנאים וראש רגלאים. לרוב מקור המזון החשוב ביותר לפינגווין הקיסרי הוא דגים, והדג Pleuragramma antarcticum מרכיב את עיקר מזונו. דגים חשובים נוספים במזונו של הפינגווין הקיסרי הם דגים אחרים מהמשפחה Nototheniidae, הדיונון Psychroteuthis glacialis, ו-Kondakovia longimana וכן קיריל ארקטי (Euphausia superba). הפינגווין הקיסרי תר אחר טרפו באוקיינוס הדרומי, באזורים ללא קרחונים, או במקומות סדוקים בקרח.

[עריכה] אויבים

האויבים של הפיגווין הקיסרי הם בעיקר עופות ויונקי מים; היסעור הענקי הדרומי (Macronectes giganteus) הוא העוף הטורף הבולט ביותר שמזיק לאוכלוסיית הפינגווינים, העוף הנ"ל אחראי למותם של למעלה מ-34% גוזלים בחלק ממושבות הפנגווינים. החמסן הקוטב דרומי (Stercorarius maccormicki) מחפש לאכול בעיקר גוזלים מתים ואינו יכול לתקוף גוזלים חיים כיוון שעד שמגיעה העונה שהוא בא למושבותיהם של הפינגווינים הגוזלים כבר גדולים ואינם יכולים להותקף על ידו. האויבים העיקרים של הפינגווינים במים הם שני יונקים: האחד הוא נמר הים (Hydrurga leptonyx) שאוכל פינגווינים בוגרים לאחר שהם נכנסים למים, והשני הוא הקטלן שגם תוקף פנגווינים גדולים.

[עריכה] רבייה

[עריכה] הפינגווין והאדם

[עריכה] ראו גם

• "משפחת הקיסרים" - סרט דוקמנטרי משנת 2005 המתאר את נדידות הפינגווינים הקיסריים.
• פינגווין מלכותי - הפינגווין השני מהסוג אפדנודיטס (Aptenodytes), והשני בגודלו במשפחת הפינגוויניים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מידע קצרמצר על הפינגווין הקיסרי באתר מאקאן
• מידע שהועותק מוויקיפדיה על הפינגווין הקיסרי

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פינגווין קיסרי