פינגווין קיסרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: תרגמת, משפטים רבים לא קריאים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Information-silk.svgפינגווין קיסרי
Emperor Penguin Manchot empereur.jpg
מצב שימור

מצב שימור: קרוב לסיכון (NT)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: קרוב לסיכון
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: פינגווינאים
משפחה: פינגווינים
סוג: Aptenodytes
מין: פינגווין קיסרי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Aptenodytes forsteri
תחום תפוצה
Manchot empereur carte reparition.png

טווח התפשטות הפינגווין
הקיסרי בצבע ירוק

פינגווין קיסרי (שם מדעי: Aptenodytes forsteri), מין של פינגווין אנדמי לאנטארקטיקה. הוא הגבוה והכבד שבפינגווינים. הזכר והנקבה דומים בניצוי ובגודל: גובהם עשוי להגיע ל-122 ס"מ, ומשקלם נע בין 22 ל 45 קילוגרמים. ראשו וכנפיו של הפינגווין הקיסרי שחורים, הבטן לבנה, הגב אפור כחלחל והמקור ורוד ארגמני. בצדי צווארו יש שתי רצועות זהובות. כיתר הפינגווינים, הוא חסר יכולת תעופה, ובמקום זאת גופו מותאם לשחייה: כנפיו קשיחות ושטוחות ומבנה גופו הידרודינמי.

הפינגווין הקיסרי ניזון בעיקר מדגים, אך גם מסרטנאים כגון קריל, ומסילוניות, כגון דיונונים. בצודו מזון, הפינגווין יכול לצלול עד לעומק של כ-530 מטרים, ולהחזיק את נשימתו משך כ-18 דקות. לצורך כך, הוא מחזיק במספר התאמות מבניות ופיזיולוגיות: ההמוגלובין מיוחד, ומתפקד אף ברמות חמצן נמוכות, השלד מוצק במיוחד, על-מנת לצמצם סיכון לבארוטראומה, וכן היכולת למזער את קצב חילוף החומרים ובתוך כך "להשבית" זמנית פעולה של אברים לא חיוניים.

שמו של הפינגווין הקיסרי הולך לפניו, כנראה בשל העובדה שהוא מבצע נדידה משמעותית יחסית כדי להזדווג ולהאכיל את צאצאיו. זהו הפינגווין היחיד המתרבה במהלך החורף האנטארקטי הקשה: קבוצות קבוצות, עורכים הפינגווינים מסע באורך 50 עד 120 ק"מ על פני הקרח לעבר מושבות רבייה שעשויות לכלול אלפי פריטים. שם, מטילה הנקבה ביצה אחת, עליה דוגר הזכר בזמן שהנקבה יוצאת לתור אחר מזון. מאוחר יותר, מתחלפים השניים במשמרות הדגירה ובחיפושי המזון לסירוגין. בבר תוחלת החיים של הפינגווין הקיסרי היא 20 שנים, אולם תצפיות מציעות שפרטים מסוימים עשויים להאריך ימיהם משך כ-50 שנים.

טקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינגווין הקיסרי תואר ב-1844 על ידי הזואולוג האנגלי ג'ורג' רוברט גריי, שהעניק לו ולפינגווינים נוספים את שם הסוג: Aptenodytes. שם זה מבוסס על הלחם ביוונית עתיקה: ἀ-πτηνο-δύτης (קרי: a-ptēno-dytēs), שמשמעותו "צולל ללא כנפיים". שם המין הספציפי (forsteri) ניתן לו על שם המדען הגרמני יוהאן ריינהולד פורסטר, שליווה את הקפטן ג'יימס קוק במסעו השני באוקיינוס השקט, וכינה בשם חמישה מיני פינגווינים אחרים.

יחד עם הפינגווין המלכותי הדומה לו בצבעיו, השניים מרכיבים את שני המינים החיים היחידים בסוג Aptenodytes. נוסף על שני אלו, נמצאו מאובנים של מין שלישי (A. ridgeni), נכחד, שחי בניו זילנד בעידן הפליוקן לפני כשלושה מיליוני שנים. לפי מחקרים מולקולריים וניתוחי התנהגות, נראה כי הסוג Aptenodytes הוא בסלי (Basal), כלומר במהלך האבולוציה הוא היה הראשון להתפצל מיתר הפינגווינים‏[1]. במחקרים גנטיים (גנום מיטוכונדריאלי וגרעיני), נראה כי פיצול זה התרחש לפני כ-40 מיליוני שנים‏[2].

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכרים עם הגוזלים

גובהו של פינגווין קיסרי בוגר מגיע עד 122 ס"מ, ומשקלו נע בין 22 ל-45 ק"ג, כתלות בזוויג, כאשר הזכרים שוקלים יותר מהנקבות (דו-צורתיות זוויגית)‏[3]. כמו כן, משקלם תלוי בעונות השנה, שכן בזמן הטיפול בגוזלים ובדגירה על הביצים משקלם נמוך יותר. ביתר פירוט: בזמן הדגירה הפינגויין הקיסרי שומר על הביצה מפני החורף האנטארקטי האכזרי. בזמן זה, הוא אינו אוכל כלל. בממוצע, הזכר יאבד בתקופה זו כ-12 קילוגרמים, והנקבה - כמחצית מכך.

כיתר הפינגווינים, גם מבנהו של הפינגווין הקיסרי הידרודינמי על-מנת להקטין את הגרר במהלך השחייה; כמו כן כנפיו קשות ושטוחות ומשמשות כסנפירים. הלשון מחוספסת, כדי למנוע מטרף חלקלק להתחמק. ניצוי הזכרים והנקבות דומה: אצל הבוגרים, נוצות שחורות מכסות את הראש, הסנטר, הגרון, הגב, הצד האחורי של כנפיים והזנב. השחור העז עומד בניגוד חד לניצוי הבהיר של יתר החלקים. הבטן וחלקן התחתון של הכנפיים לבנים, בעוד שהחזה העליון צהוב בהיר. הלסת העליונה של המקור בן שמונת הסנטימטרים שחורה, בעוד שהתחתונה בצבע ורוד, כתום או סגלגל. סנטרם וגרונם של הפרטים הצעירים לבנים, נוצותיהם אפורות-כסופות, ראשם שחור ופניהם לבנים. האפרוחים שוקלים כ-315 גרם לאחר הדגירה, ונוצותיהם מתחילות לצמוח כשהם מגיעים למחצית ממשקל בוגר.

נוצותיו של הפינגווין הקיסרי דוהות ומקבלות גוון חום מנובמבר ועד פברואר, ונושרות בתקופה שבין ינואר לפברואר. הנשירה אצלם מהירה לעומת עופות אחרים, כ-34 יום. נוצותיהם נחשפות מתוך העור לאחר שצמחו כבר לשליש מגודלן הסופי, ודוחפות החוצה את הנוצות הישנות. תהליך זה של נשירה וגדילה סימולטנית עוזר להפחית את אובדן החום.

תוחלת החיים הממוצעת של הפינגווין הקיסרי נמדדה בדיוק של 95.1%, כשהממוצע הוא 19.9 שנים. החוקרים מעריכים שאחוז בודד מפינגווינים אלה יכול להגיע לתוחלת חיים של 50 שנה‏[4]. לעומת זאת, רק 19% מהגוזלים שורדים את שנתם הראשונה, ולכתוצאה מכך 80% מכל הפריטים הקיימים הם מבוגרים בני 5 שנים ומעלה.

קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר ולפינגווינים אין אזור קינון קבוע המאפשר לזהות את צאצאיהם ובני זוגם, הם נסמכים על תקשורת קולית לשם כך. תקשורת זו כוללת מגוון רחב של סוגי צלילים, שנחשב לגדול ביותר מבין כל זני הפינגווינים. שירת הפינגווינים הקיסריים מתצבעת בשני פסי תדירויות בו זמנית. הגוזלים משתמשים בשריקה מאופננת תדר כדי להפגין רעב ולקרוא להוריהם.

הסתגלות לקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינגווין הקיסרי ככלל כל העופות באזור מתרבה במהלך החורף; האוויר עשוי להגיע לטמפרטורה של 40- °C והרוח באזור מגיעה למהירות של 144 קמ"ש. טמפרטורת המים קרה מאוד 1.8- °C, שהיא הרבה יותר נמוכה מטמפרטורת הגוף הממוצעת של הפינגווין הקיסרי שהיא 39 °C. הפינגווין הקיסרי מסתגל בכמה דרכים לקור: נוצותיו מספקות לו 80-90% הגנה ובידוד מפני הקור, בנוסף לכך מגנה עליו שכבת שומן תת-עורית שעשויה להגיע לעובי 3 ס"מ בתקופת העיבור. נוצותיו הקשיחות קצרות ומעוצבות בדמוי חץ או רומח, ודחוסות בצפיפות בכל משטח פני העור. בסביבות 100 נוצות בכל 6.5 ס"מ מכסות אותו, זהו המין עם מספר הנוצות הרב ביותר במחלקת העופות. שכבת בידוד נוספת מגובשת על ידי חללים נפרדים של גידים פלומתיים בין הנוצות לעור. לעומת זאת, בתוך המים הנוצות ישרות, העור והנוצות הפלומתיים (השכבה התחתונה) אטומות למים.

כשהטמפרטורה בחוץ מגיעה מעל 20 °C, כדי לחמם את גופו על הפינגווין הקיסרי עליו לעשות פעילות גופנית להגיע לטמפרטורת הגוף הממוצעת שלו, וכן לשנות את רמת חילוף החומרים בגופו לצורך מטרה זאת. הגדלת כנפיו וחשיפת חלקו האחורי תגביר את גילוי גופו מפני האוויר ב- 16%, כלומר הקלה נוספת בקור השורר בחוץ.

הסתגלות ללחץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים הלחץ, ההבדלים תלויים בגובה.

בנוסף לקור, מתמודד הפינגווין הקיסרי עם סביבת לחץ גבוהה בצלילה עמוקה, לחץ הגדול עד פי 40 מהלחץ על פני השטח. בעוד אצל רוב האורגניזמים האחרים סביבה זו גורמת לפגיעת לחץ אטמוספירי (בארוטראומה (Barotrauma)), עצמותיו של הפינגווין הקיסרי אינן חלולות ולכן עמידות יותר בתנאים קיצוניים אלו. עם זאת, עדיין לא ידוע כיצד מין זה חסין להשפעת מחלת החנקן. בחמצן הוא משתמש מעט מאוד, כמו ליבו שפועם בקצב נמוך של 5 פעימות לדקה, ואם הוא אינו חיוני למצבו העכשוי, הוא מסוגל להשביתו ובכך להקל על פעילות הצלילה (בהפחתת משקלו). ההמוגלובין והמיוגלובין של הפינגווין הקיסרי מצליחים ליצב בדמו את החמצן באופן מתאים לתנועותיו; תכונה זו מאפשרת לפינגווין לתפקד אפילו עם רמת חמצן נמוכה מאוד, אם כי לפעמים רמת חמצן נמוכה מאוד מביאה לאיבוד הכרה.

תפוצה בטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינגווין הקיסרי נפוץ בעיקר סביב הקוטב הדרומי באנטארקטיקה, באופן כמעט ייחודי בין 66° לבין 77° בקו רוחב דרומי. הם מתרבים כמעט תמיד במהלך החורף בקבוצות ליד החוף ועד 18 קילומטר (11 מייל) הרחק מן החוף. הליך הריבוי ממוקם בדרך כלל באזורים בהם הקרח מצוי וכן במצוקי קרחונים המספקים להם מחסה מפני הרוח. אוכלוסייתם נאמדת בסביבות 400,000 - 450,000 פרטים בערך, והם נפוצים בכ-40 מושבות חופשיות. בסביבות 80,000 זוגות מתרבים בים רוס. בחיר גידול הפינגווינים הקיסריים ממוקם בוושינגטון (20000 - 25000 זוגות), מין זה מיושב בעוד מקצת מדינות בעולם בשפע. ישנם ראיות שמצביאות על כך שהוא גם חי באי הרד, דרום ג'ורג'יה וכן ניו זילנד.

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבת פינגווינים קיסריים

הפינגווין הקיסרי הוא בעל חיים ידידותי הן בקינון והן בחיפוש אחר מזון; הוא יכול לצוד ציפורים בו-זמנית כשהוא צולל או צף על פני המים. הפינגווין הקיסרי פעיל בין ביום ובין בלילה. הבוגרים שביניהם מתפזרים במשך רוב השנה לחיפוש אתרי קינון, וכן לחיפוש מזון באזורי האוקיינוסים; הפינגווינים מתפזרים באוקיינוסים מינואר עד מרץ.

הפסיכולוג האמריקאי ג'ריי קוימאן (באנגלית: Gerry Kooyman) עורר מהפכה למדעי הפינגווין בהתנהגותו אחר חיפוש מזון, בשנת 1971 כאשר פרסם ג'ריי את תוצאות המחקר הצלילה בציוד האוטומטי על ידי הוספת התקני הקלטה לפינגווינים הקיסריים. הוא גילה שהמין צולל לעומק 265 מטר (869 רגל), ולפעמים נשארים במים במשך 18 דקות. מאוחר יותר גילו כי נקבות קטנות מסוגלות לצלול לעומק 535 מטר (1755 רגל).

מזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תזונתן של אוכלוסיות שונות של פינגווינים קיסריים שונה. הם ניזונים מדגים, סרטנאים וסילוניות. לרוב מקור המזון החשוב ביותר לפינגווין הקיסרי הוא דגים, והדג Pleuragramma antarcticum מרכיב את עיקר מזונו. דגים חשובים נוספים במזונו של הפינגווין הקיסרי הם דגים אחרים מהמשפחה Nototheniidae, הדיונון Psychroteuthis glacialis, ו-Kondakovia longimana וכן קיריל ארקטי (Euphausia superba). הפינגווין הקיסרי תר אחר טרפו באוקיינוס הדרומי, באזורים ללא קרחונים, או במקומות סדוקים בקרח.

אויבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמסניים עפים מעל אפרוחי פינגווין קיסרי, ים רוס, אנטארקטיקה

האויבים של הפיגווין הקיסרי הם בעיקר עופות ויונקי מים; היסעור הענקי הדרומי (Macronectes giganteus) הוא העוף הטורף הבולט ביותר שמזיק לאוכלוסיית הפינגווינים, העוף הנ"ל אחראי למותם של למעלה מ-34% גוזלים בחלק ממושבות הפנגווינים. חמסן הקוטב הדרומי (Stercorarius maccormicki) מחפש לאכול בעיקר גוזלים מתים ואינו יכול לתקוף גוזלים חיים כיוון שעד שמגיעה העונה שבה הוא מגיע למושבותיהם של הפינגווינים, הגוזלים כבר גדולים ואינם מותקפים על ידו. האויבים העיקרים של הפינגווינים במים הם שני יונקים: האחד הוא נמר הים (Hydrurga leptonyx) שאוכל פינגווינים בוגרים לאחר שהם נכנסים למים, והשני הוא הקטלן שגם תוקף פינגווינים גדולים.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינגווין והאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פינגווין קיסרי בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jouventin P (1982). "Visual and vocal signals in penguins, their evolution and adaptive characters". Adv. Ethol. 24: 1–149.
  2. ^ Baker AJ, Pereira SL, Haddrath OP, Edge KA (2006). "Multiple gene evidence for expansion of extant penguins out of Antarctica due to global cooling". Proc Biol Sci. 273 (1582): 11–17. doi:10.1098/rspb.2005.3260. PMC 1560011. PMID 16519228.
  3. ^ CRC Handbook of Avian Body Masses by John B. Dunning Jr. (Editor). CRC Press (1992), ISBN 978-0849342585.
  4. ^ Mougin J-L, van Beveren M (1979). "Structure et dynamique de la population de manchots empereur Aptenodytes forsteri de la colonie de l'archipel de Pointe Géologie, Terre Adélie". Compte Rendus Academie Science dé Paris 289D: 157–60.(בצרפתית)