קרלו טרסקה
.jpg) | |
| לידה |
9 במרץ 1879 סלמונה, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
11 בינואר 1943 (בגיל 63) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית, ממלכת איטליה |
| מקום מגורים |
סלמונה, ארצות הברית |
| השקפה דתית |
אתאיזם |
| בן או בת זוג |
אליזבת גורלי פלין |
  | |
קרלו טרסקה (באנגלית: Carlo Tresca; 9 במרץ 1879 - 11 בינואר 1943) היה עורך עיתון, נואם, אנרכיסט ומנהיג פועלים אמריקני ממוצא איטלקי, שהנהיג את פועלי התעשייה של העולם (IWW) במהלך העשור השני של המאה ה-20. זכור כמי שהוביל מחאה פומבית נגד הפאשיזם, הסטאליניזם ונגד גורמי המאפיה שחדרו לשורות האיגודים המקצועיים. נרצח על ידי המאפיה בשנת 1943.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרלו טרסקה נולד ב-9 במרץ 1879 לבעל אדמות איטלקי בסלמונה שבאיטליה. בין השנים 1898–1902 שימש כמזכיר התאחדות פועלי הרכבת באיטליה. בנוסף שימש כעורך השבועון הסוציאליסטי Il Germe שיצא באברוצו. בשל פעילויותיו הפוליטיות הרדיקליות רצו השלטונות באיטליה לאסור אותו, ובעקבות זאת היגר ב-1904 לארצות הברית והתיישב בפילדלפיה. טרסקה היה במערכת יחסים משותפת עם אליזבת גורלי פלין, גם היא מנהיגת פועלים.
המעבר לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארצות הברית נבחר טרסקה ב-1904 למזכיר התאחדות הסוציאליסטים האיטלקים בצפון אמריקה, וכיהן במשרה זו במשך 3 שנים. במהלך תקופה זו גם ערך את Il Proletario ("הפרוֹלטָר"), העיתון הרשמי של התאחדות הסוציאליסטים האיטלקים.
השקפותיו הפוליטיות של טרסקה הפכו בתקופה זו לרדיקליות הרבה יותר, והוא הגדיר את עצמו כאנרכיסט. ב-1907 התפטר מעריכת העיתון Il Proletario והחל בהוצאת עיתון משלו, La Plebe ("הפלֵבֵּאי"). בהמשך העביר את העיתון לפיטסבורג, ויחד איתו גם רעיונות מהפכניים אותם ניסה להחדיר בעובדים האיטלקיים במכרות ובבתי החרושת שבמערב פנסילבניה. בשנת 1909 מונה טרסקה לעורך העיתון L'Avvenire ("העתיד"), ובמשרה זו החזיק עד למלחמת העולם הראשונה, אז נאסרה הדפסתו של העיתון מתוקף חוק הריגול.
בשנת 1912 הצטרף לתנועת פועלי התעשייה של העולם (IWW) הסינדיקליסטית, כאשר הוזמן על ידי האיגוד ללורנס שבמסצ'וסטס לסייע בגיוס הפועלים האיטלקים למאבק לשחרורם של מארגני השביתות ג'וזף אטור וארתורו ג'ובניטי, שנעצרו באשמת שווא של רצח. לאחר ניצחון המאבק בלורנס, היה טרסקה פעיל בעוד מספר שביתות ברחבי ארצות הברית: שביתת עובדי הטקסטיל בליטל פולס (ניו יורק) ב-1912; שביתת המשי של פטרסון ב-1913 ושביתת עובדי המכרות ברכס מאסבי (מינסוטה) ב-1916. הוא נעצר מספר פעמים ואף נכלא למשך 9 חודשים באשמת רצח לאחר הפעולה במינסוטה, אך שוחרר לבסוף בלא משפט.
באוגוסט 1923 נעצר טרסקה והואשם בהדפסת פרסומת לפמפלט המעודד פיקוח על הילודה בעיתון החדש שלו, Il Martello ("הפטיש"). באוקטובר 1923 הוא נמצא אשם במשפט ונשלח לתקופת מאסר של שנה ויום בבית הכלא הפדרלי באטלנטה. פסק הדין אושר ב-10 בנובמבר 1924, וטרסקה החל לרצות את עונשו ב-5 בינואר 1925.
טרסקה הפך לדמות מרכזית בקרב אמריקנים ממוצא איטלקי במאמציו לשבש את נסיונותיו של בניטו מוסוליני לארגן את המהגרים האיטלקים בתוך קבוצות תמיכה פשיסטיות. בעיתון האנטי-פשיסטי אותו ערך באותה העת, Il Martello, תקף טרסקה את מוסוליני וכינה אותו "אויב המעמדות" ו"בוגד" (האשמה האחרונה מתייחסת לעובדה שמוסוליני היה סוציאליסט בראשית דרכו). הממשל הפשיסטי ברומא עקב אחרי פעילותו של טרסקה, ובה בעת הוא היה נתון גם לפיקוח הדוק של שלטונות ארצות הברית. בשנת 1926 ניסו פשיסטים לרצוח את טרסקה באמצעות פצצה במהלך כנס.
טרסקה היה חבר בוועדת ההגנה לסאקו וונצטי, שני אנרכיסטים איטלקים שנאשמו באשמת רצח, וקרא לשחרורם בכנסים ובמאמרים רבים. שניהם הוצאו להורג בכיסא חשמלי במסצ'וסטס באוגוסט 1927.
בתחילה תמך טרסקה בבולשביזם, מתוך הכרה כי מדינה קומוניסטית עדיפה על פני מדינה קפיטליסטית, והחשיב את הקומוניסטים כבעלי ברית במלחמה נגד הפשיזם. אך במהלך שנות ה-30 הפך למתנגד בולט לקומוניזם ולסטליניזם הסובייטי, ובייחוד לאחר שברית המועצות תכננה וסייעה בהשמדת התנועה האנרכיסטית בקטלוניה ובאראגון במהלך המהפכה הספרדית.
טרסקה היה חבר בוועדת דיואי, ועדת חקירה שהתארגנה בארצות הברית שחקרה את טרוצקי, שהוגלה למקסיקו, במהלך משפטי מוסקבה. הוועדה זיכתה אותו מכל האישומים.[1]
בראשית 1938 האשים טרסקה פומבית את הסובייטים בחטיפתה של ג'ולייט סטיוארט פוינץ, פעילה קומוניסטית ותיקה, במטרה למנוע את עריקתה מהמפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. טרסקה טען כי בטרם נעלמה, דיברה איתו פוינץ על הזעזוע שאחז בה לנוכח הטיהורים הגדולים שערך סטלין.
בניו יורק החל טרסקה בנוסף במערכה של ביקורת פומבית על המאפיה, בעיתונו השבועי Il Martello. נראה שטרסקה היה מודע לסיכון העצום שהוא לקח על עצמו בעצם הביקורת החריפה שלו על המאפיה.
ההתנקשות בחייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1943 הושם טרסקה, ששוחרר על תנאי באותו הזמן, תחת מעקב משטרתי. ב-9 באוגוסט היו הבלשים שעקבו אחריו עדים לניסיון רצח של טרסקה, כאשר מכונית ניסתה לדרוס אותו במכוון. יומיים לאחר מכן, ב-11 באוגוסט 1943, הצליח טרסקה להתחמק מהמעקב בניו יורק, ושעתיים מאוחר יותר כשחצה את השדרה החמישית, נורה על ידי מתנקש בגבו ובראשו ונהרג מייד.
הרכב ממנו יצא המתנקש נמצא נטוש מאוחר יותר. המשטרה האשימה את המאפיונר קרמין גאלאנט ברצח טרסקה, וטענה כי המאפיונר ויטו ג'נובזה, שהיה בגלות באיטליה, הציע להרוג את טרסקה כטובה למוסוליני והטיל את המשימה על גאלאנט. ב-11 בינואר, כך על פי החשד, ירה והרג גאלאנט את טרסקה כשיצא אל מחוץ למשרד העיתון שלו במנהטן. על אף שגאלאנט נעצר ונחשד, מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום על המעשה והוא שוחרר בדצמבר 1944. מחקר שהתפרסם ב-1994[2] טען שהתרחיש הסביר ביותר הוא שטרסקה נרצח על ידי קרמין גאלאנט בהוראתו של פרנק גארופאלו (Frank Garofalo), סגן בוס של ג'וזף בונאנו, ראש משפחת הפשע בונאנו (אחת מחמש המשפחות השולטות על הפשע המאורגן בארצות הברית מאז 1931) וחברו הקרוב של איש העסקים ג'נרוסו פופ. מלבד שטרסקה היה מבקר חריף של פופ, הוא אף איים לחשוף את מעלליו של גארופאלו בעיתונו Il Martello.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Dorothy Gallagher (1988). All the Right Enemies: The Life and Murder of Carlo Tresca. Rutgers University Press.
- Solon DeLeon with Irma C. Hayssen and Grace Poole (eds.), The American Labor Who's Who. New York: Hanford Press, 1925; pp. 231-232.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "The case of Leon Trotsky. Introduction by George Novack" (באנגלית), באתר ארכיון הכתבים המרקסיסטיים.
- ^ Alan A. Block, (1994). Space, Time, and Organized Crime, Transaction Publishers, p. 152. ISBN 1560001046