IWW

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פועלי התעשייה של העולם
Industrial Workers of the World (union label).svg.png
פרטי הארגון
שם במקור: IWW - Industrial Workers of the World
מדינה: בינלאומי
שנת ההקמה: 27 ביוני 1905
מייסדים: ביל הייווד (ביל הגדול)
דניאל דה ליאון
יוג'ין דבס
תומאס האגרטי
לוסי פרסונס
"אמא" מרי האריס ג'ונס
פרנק בון
ויליאם טראוטמן
וינסנט סיינט ג'ון
ראלף צ'אפלין
מיקום המטה: שיקגו, אילינוי
www.iww.org

פועלי התעשייה של העולםאנגלית: Industrial Workers of the World או בקיצור IWW) הוא איגוד מקצועי בינלאומי בעל צביון אנרכו-סינדיקליסטי אשר החל את פעילותו בארצות הברית ב-1905. חבריו נקראים בכינוי הסלנג "וובליז" (Wobblies) או בצורת יחיד "וובלי" (Wobbly)‏[1]. בשנת 1923 מנה הארגון בשיאו כ-40,000 חברים,‏[2] וטען להשפעה על לפחות 300,000 איש נוספים.‏[7] כמות החברים בארגון ירדה באופן ניכר לאחר דיכוי ממשלתי חמור שכונה 'ההפחדה האדומה', שהתבצע לראשונה בין השנים 1917 - 1924, כחלק ממדיניות הממשל האמריקאי, שראה בקומוניזם איום על יסודות החברה הדמוקרטית. ירידה נוספת בכוחו אירעה לאחר הפיצול שהתחולל בו בשנת 1924, כתוצאה מוויכוחים פנימיים על עקרונות הארגון ועל אופן פעילותו העתידית. כתוצאה מהאירועים הללו, לא הצליח הארגון לשחזר את השפעתו ואת הישגיו ונותר גוף זניח יחסית משנות ה-40 ואילך, אם כי נותר פעיל עד היום ומונה כ-5,000 חברים בארצות הברית בלבד נכון ל-2005.‏[8]

החברות בארגון פתוחה לכלל העובדים. עובד יכול להצטרף לארגון, גם אם מקום עבודתו אינו חלק ממנו,‏[9] וגם אם הוא חבר בארגון נוסף.‏[10] טענה מרכזית בתפיסת העולם של ה-IWW היא שכל הפועלים צריכים להיות מאוחדים, וששיטת השכר צריכה להתבטל ובמקומה יש לאמץ מודל של חלוקת רווחים שוויונית בין כלל הפועלים.‏[11] הארגון מביע תמיכה נלהבת במודל הניהול העצמי הדמוקרטי, על פיו העובדים בוחרים את המנהלים שלהם ושותפים להכרעות הארגוניות של מקום עבודתם.‏[12]

תוכן עניינים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית של תחילת המאה ה-20 הייתה מדינה בתהליכי התפתחות מהירים. לצד התפתחות תעשייתית מסיבית, שכללה ענפים כגון נפט ומסילות רכבת, תעשיות כריית פחם, טקסטיל ועוד, התפתחה מערכת כלכלית מורכבת, שהתרכזה סביב הפעילות של הבורסה לניירות ערך בניו יורק (שהוקמה ב-1817). פיתוחים אלו לוו בתהליך עיור אגרסיבי שהתחיל לפקוד את המרכזים של המדינות הגדולות וסביבותיהם.‏[13] תהליך העיור גרם כתוצר לוואי, לראשונה להתפתחותן של שכונות עוני מוזנחות בערים הגדולות.

שינויים אלו יצרו תמורות משמעותיות בשוק העבודה ובאופן ארגונו. ההתפתחות הכלכלית האגרסיבית, והקשרים שנוצרו בין הענפים השונים בזכות מעורבות הבורסה ושוק ההון האמריקאי, גרמו למחזוריות של שנות צמיחה ושפל כלכליים בארצות הברית. כתוצאה מגלים אלו, עסקים קטנים התאחדו לחברות גדולות יותר, בשל הקושי שלהם לעמוד בתקופות השפל.תהליך אשר סייע לחיזוק מגמת המונופולים הגדולים של ארצות הברית בתחילת המאה ה-20. מונופוליזציה זו התרחשה בכל הענפים המרכזיים של המשק האמריקאי: טקסטיל, רכבות, נפט, חקלאות. ראשי המונופולים, אנשים דוגמת קרנגי, רוקפלר, ואנדרבילט, שכונו לעתים בזלזול הברונים השודדים,‏[14], היו אנשי עסקים שביקשו למקסם את רווחי החברות שבראשן הם עמדו תוך השתלטות על כל חברה מתחרה שהיה ביכולתם לקנות או לגרום לפשיטת הרגל שלה. ידועה במיוחד אמרתו של ויליאם הנרי ואנדרבילט, יורשו של ואנדרבילט האב. כשנשאל מדוע החליט לבטל קו רכבת אקספרס, השיב לכתב: "הרכבות לא מנוהלות לטובתו של הציבור היקר, הן מנוהלות לטובת משקיעים המחזיקים במניות ואנשים שהשקיעו מהונם ומכספם ומצפים לקבל אחוז הוגן על השקעתם זו."‏[15] בנוסף לחידושים אלו, התפתחה במקביל מערכת עיתונאית מורכבת בעלת תפוצה רחבה יותר מבעבר, אשר סייעה לתהליך העברת המידע והביקורת החברתית. עיתונים מרכזיים שהחלו להתבלט דוגמת ה-ניו יורק טיימס, הפכו למשפיעים במיוחד על דעת הקהל. שתי מגמות אלו יחדיו (ההתפתחות הכלכלית האגרסיבית, והתפתחות העיתונות), היוו פלטפורמה נוחה להתפתחות של תנועות ביקורת ציבורית לשינוי הנורמה החברתית האמריקאית, שהבולטת ביניהן היא תנועת העבודה.

הרעת תנאי הבטיחות של הפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם למצב החדש ותנופת הבנייה והכניסה של העבודה הממוכנת, החל מאמצע המאה ה-19, מתחילות הפגנות ודרישות לשינויים במבנה שוק העבודה לטובת העובד. התנופה העיקרית להפגנות בתחילת דרכן היה מצבם הפיזי הקשה של העובדים, שהיו נתונים לתאונות ולמקרי מוות, ללא אחריות מצד המעסיקים על תוצאות מעשים אלו. השיטה האמריקאית עודדה שימוש במכונות חסכוניות לייעול תהליך העבודה, אופיינה בהיעדר פיקוח מצד הממשל האמריקאי, בשילוב עם רצון המעסיקים למקסם את הרווחים, כך שמקום העבודה הפך למקום מסוכן. באקלים זה, תאונות עבודה החלו לקרות במספרים גבוהים שהציבור האמריקאי לא הכיר.‏[16][17] לדוגמה, בשנת 1904 נהרגו 27,000 פועלים בעבודה במפעלים, בתחבורה ובחקלאות. ב-1914, על פי דוח נציבות יחי העבודה בארצות הברית, 35,000 עובדים נהרגו וכ-700,000 נפצעו. המעסיקים היו פטורים מפיצויים כלפי עובד שנפצע, איבד את כושר עבודתו או נהרג. מצב זה החל ליצור תסיסה בקרב הפועלים, שהתבטאה בהפגנות החל מאמצע המאה ה-19 כנגד ההזנחה והתנאים הירודים בהם הם פעלו.

התפתחות האיגודים המקצועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20, שני מיליון אמריקאים היו חברים באיגודים מקצועיים (אחד מכל 14 עובדים). 80% מעובדים אלו היו מאוגדים ב-AFL, ארגון אליטיסטי, שקיבל לשורותיו רק גברים לבנים שהיו עובדים מקצועיים (בעלי המלאכות החופשיות כגון פועלי עבודות כפיים, לא יכלו להיכנס לארגון). נשים שהיו בתקופה זו כחמישית מכוח העבודה, לא יכלו להתקבל ל-AFL. יחד עם זאת, אחת מכל 100 נשים עובדות הייתה מאוגדת (וסביר להניח שרבות יותר היו מאוגדות, לו היה מתיר ה-AFL את קבלתן לשורותיו). עם הרעת התנאים של הפועלים, וריבוי המקרים שפורסמו בעיתונות על הזנחה של הפועלים, החלו חלק מהעובדים לחפש איגוד עובדים רדיקלי יותר בתפיסתו. ארגון שדלתותיו פתוחות לכל פועל, אשר מבקש לשפר את מעמד הפועל על ידי קריאת תיגר על השיטה הקפיטליסטית ולאפשר חלוקה שוויונית יותר של המשאבים. בתוך אווירה ציבורית של מעמד הפועלים, התפתחה הדרך להקמת ה-IWW.‏[18]

פילוסופיה ואידאולוגיה של הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירוז המהפכה הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון ה-IWW הושתת, מבחינה אידאולוגית, על תפיסות מרקסיסטיות וסינדיקליסטיות. מטרתו המוצהרת הייתה לקדם סולידריות ואחווה בין מעמד הפועלים, באמצעות מאבק לא מתפשר נגד מעמד בעלי ההון. בנוסף לשאיפת הארגון לשפר את תנאי העבודה והשכר של הפועלים הפשוטים, שאפו אנשי הארגון, ובראשם דניאל דה ליאון (Daniel De Leon), לממש את חזון המהפכה הקומוניסטית, אשר תתרחש לשיטתם, באמצעות הקמת איגודי עובדים מקצועיים מיליטנטיים. איגודים אלה היו אמורים להוות מכשיר לקידום המאבק נגד השיטה הקפיטליסטית בקרב הציבור הרחב. אנשי הארגון ראו בהקמת איגודים מקצועיים רבים, שלב ביניים בתהליך שינוע חברתי של ההמונים מהמבנה החברתי המודרני-קפיטליסטי, אל עבר מודל חברתי קומוניסטי. כך, האינטרסים של מעמד הפועלים ימומשו ובסופו של דבר השינויים החברתיים יובילו לכינון חברה על פי שיטה סוציאליסטית הניזונה מאידאלים מרקסיסטיים.

פגיעה באחד היא פגיעה בכולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוטו של הארגון היה "פגיעה באחד היא פגיעה בכולם". מוטו זה ביטא את שאיפתו לכונן תודעה של אחווה וסולידריות בין כלל הפועלים, בכל ענפי התעשייה. מוטו זה נשען על הססמה הישנה "פגיעה באחד היא עניינם של הכלל", אשר הייתה שגורה בפי אבותיהם הרוחניים של ה-IWW, אבירי העבודה (Knights of Labor) - ארגון פועלים בעל אידאולוגיה רפובליקנית שפעל בתקופת המאה ה-19, בעיקר לקידום יום עבודה בן 8 שעות. ארגון אבירי העבודה דעך לאחר ירידת התמיכה הציבורית בו עקב מעורבות כושלת במהומות היימרקט וניסיון לא מוצלח להיכנס לתחום הפוליטי בסוף המאה ה-19. בחלל שנוצר עם היעלמותו של הארגון, הוכשרה הקרקע להקמתו של ה-IWW.

פוליטיקה של מאבק מעמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית, הארגון תמך במאבק פועלים שהתבטא בשביתות,חרמות והפגנות ולא ביכר לפעול בשדה הפוליטיקה המקומית או הארצית בארצות הברית. בתחילת דרכו, הארגון ביקש להתרחק מפעילות בפוליטיקה המקומית, בטענה שזו רק מרחיקה את הארגון מעיקר עשייתו - דאגה לפועל ושיפור רווחתו הכלכלית והתעסוקתית. כבר מתחילת הדרך היה ברור שדמויות בעלות ניסיון פוליטי רב, כגון יוג'ין דבס (Eugene Victor "Gene" Debs) ודניאל דה-ליאון, לא יוותרו בקלות על הרצון להשפיע ולפעול בשדה הפוליטי, ואכן במשך השנים הארגון התפצל פעמיים על רקע שאלה זו. במרוצת השנים, הצליחו אנשי הארגון להישאר עם התפיסה כי הפוליטיקה עצמה ככלי, אינה מתאימה לאידאולוגיה הקומוניסטית, ויש להימנע ממנה כדרך להשפיע על ההמונים.

התנגדות לאידאולוגיה השמרנית של ה-AFL[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית, הארגון הוקם בעיקר כתגובת נגד של רבים מקרב הנהגת הפועלים שחשו כי פדרציית העבודה האמריקאית (AFL ר"ת של American Federation of Labor) נכשלה בתפקידה לארגן את מעמד הפועלים האמריקני, ולא השכילה לאגד את הפועלים תחת גוף אחד. ה-AFL פעלו לאגד עובדים לפי נישות של מקצוע ומיקום גאוגרפי. לטענת אנשי ה-IWW, החלישה פעולה זו את כוחם של האיגודים השונים ויצרה הן הפרדה בין הפועלים והן ניגוד אינטרסים בבואם להיאבק על זכויותיהם. כחיזוק לטענה זו, הציגו הוובליז נתונים כי בשנת 1905 רק 5% ממעמד הפועלים באמריקה היו מאוגדים, באיגודים שונים.

התנגדות לשיטת הגילדות - כל הפועלים תחת אותו ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוובליז האמינו שכל העובדים היו צריכים להתאגד יחדיו כמעמד. תפיסתם הפילוסופית קיבלה ביטוי בפתיח לחוקה של ה-IWW אשר נוסחה בכנס הייסוד של הארגון על ידי תומאס האגרטי (Thomas Joseph Hagerty), ונותרה חוקתו עד היום:

Cquote2.svg

למעמד הפועלים ולמעמד המעסיקים אין דבר במשותף. לא יכול לשכון שלום כל עוד רעב ומחסור שוררים בין מיליוני פועלים עובדים, בעוד שפע וכל טוב מצויים בקרב המיעוט שנקרא מעמד המעסיקים. מאבק בין שני מעמדות אלו חייב להתרחש עד שפועלי העולם יתאגדו ויטלו את הבעלות על אמצעי הייצור, יבטלו את שיטת השכר ויחיו בהרמוניה עם כדור הארץ. אנו רואים בתהליך המרכוז של השליטה בתעשייה על ידי מיעוט, מכשול שאינו מאפשר לאיגודים המקצועיים להתמודד עם עליית כוחם של מעמד המעסיקים. האיגודים המקצועיים מאמצים מדיניות שמאפשרת לאיגוד מסוים של עובדים ליפול בפח ולהיאבק על שכר נגד איגוד עובדים אחר. יתר על כן, האיגודים המקצועיים תורמים לאמונתם המוטעית של העובדים כי האינטרסים של מעמד העובדים זהה לאינטרסים של מעמד המעסיקים. תנאים אלו יכולים להשתנות והאינטרסים של מעמד הפועלים יכולים להישמר רק על ידי ארגון שנוצר באופן שבו כל חבריו, בכל תעשייה שהיא, מפסיקים את עבודתם בכל זמן ששביתה או סכסוך עבודה מתרחשים וכך מקיימים הלכה לפועל את עקרון ה"פגיעה באחד היא פגיעה בכולם". במקום המוטו המוכר "שכר יומי הוגן עבור עבודה יומית הגונה", עלינו לקעקע על דלתותינו את הפתגם המהפכני "ביטול של שיטת השכר". זוהי משימתו ההיסטורית של מעמד הפועלים, להיפטר מהקפיטליזם. צבא הייצור חייב להתארגן, לא רק למען מאבק יומיומי עם קפיטליסטים, אלא גם בשביל להמשיך בייצור אחרי שהקפיטליזם יובס. באמצעות התארגנות תעשייתית אנו יוצרים את המבנה של החברה החדשה בתוך השלד של החברה הישנה.‏[19]

Cquote3.svg
הצ'ארטר הראשון של ה IWW בקנדה, ונקובר 5 במאי 1906

ה-IWW נבדלו מאיגודים אחרים של תקופתם ברצונם לקדם איחוד תעשייתי כולל, בניגוד לתפיסת הפדרציה האמריקנית לעבודה והגילדות, שעודדו הקמת התאגדויות לפי מקצוע ספציפי (דוגמת התאגדות כורי הפחם המערבית - Western Federation of Miners), שהיו נפוצות בעיקר בארצות הברית.

ביטול שיטת השכר וההיררכיה במקומות העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון ה-IWW שם דגש על ביטול ההיררכיה בתוך הארגון עצמו, במטרה לבטל את עוצמתם של מנהיגים ספציפיים מבין הפועלים הנושאים ונותנים עם המעסיקים בשם העובדים. רעיון זה, מטרתו ליצור חברה שוויונית במקומות העבודה, בה אין יחיד הנמצא בעמדה בעלת השפעה (דוגמת מנהל, יו"ר, או מנכ"ל) ללא קבלת התמיכה המלאה של בוצת האנשים אותה הוא מייצג.

עקרון זה התבטא בסירובם של אנשי ה-IWW לחתום על חוזים, אשר לתחושתם, עלולים להגביל את יכולתם של העובדים לסייע אחד לשני בעת הצורך. חזונה של ה-IWW, אף על פי שלא נוסח לפרטי פרטים, היה להשתמש בשביתה ככלי נשק נגד שיטת השכר. בתקוותם הייתה כי יוחךף השכר בשיטה כלכלית חדשה אשר תשים דגש על רווחת בני האדם ולא על רווחים ותעודד שיתופי פעולה ולא תחרותיות.

רעיון ביטול שיטת השכר, היה מוטיב חוזר בהסברה של חברי ה-IWW למצטרפים חדשים, אם כי לא נרשמו ניסיונות בולטים לביטולה בפועל במהלך פעילות הארגון. בבסיס הרעיון התפיסה כי חלוקת הרווחים במקום העבודה צריכה להתבסס על חלוקה שוויונית לפי צרכי כלל הפועלים. בניגוד לשיטה הקפיטלסיטית, בה חלוקת הרווחים נעשית רק בין חברי ההנהלה הגבוהה, בעוד שאר העובדים בארגון מקבלים משכורות קבועות מראש, שאינן מושפעות מגידול ברווחים, אך סובלות פגיעה בעת ירידה ברווחים.

שוויון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומתה החשובה ביותר של ה-IWW לתנועת העבודה ולקידום צדק חברתי הייתה בכך שבעת הקמתה הייתה הארגון היחיד שקיבל לשורותיו את כל הפועלים באשר הם, לרבות נשים, מהגרים, אפרו-אמריקנים ואסייתים. בכך הקדימה התנועה את הממשל האמריקני, שאפשר לנשים זכות הצבעה רק בשנת 1920, וביטל סופית את חוקי ההפרדה הגזעית רק בשנת 1964.

ברוח זו, רבים מחבריה הראשונים של התנועה היו מהגרים וחברי קבוצות מיעוט. חלקם, דוגמת קרלו טרסקה (Carlo Tresca), ג'ו היל (Joe Hill) ומרי ג'ונס (Mary Harris Jones), עלו לתודעה הציבורית כחלק ממנהיגי הפועלים המוכרים מטעם התנועה. הפינים היוו חלק גדול יחסית מחברי ה-IWW שהיו מהגרים‏[20].

העיתון Industrialisti שנכתב בשפה הפינית, ויצא לאור מחוץ לדולות', מינסוטה, היה העיתון היומי של הארגון שהופץ בשיאו ב-10,000 עותקים ביום‏[21]. אמצעי תקשורת נוסף בשפה הפינית שהיה קשור ל-IWW, היה המגזין החודשי Tie Vapauteen (שפירושו המילולי הוא: הדרך לחופש)‏[22]. כמו כן, ראוי לציין בהקשר זה את המוסד החינוכי הפיני של ה-IWW, קולג' אנשי העבודה בדולות', שהחל עם היווסדו בשנת 1903, כסמינר למהגרים דוברי פינית וכמזוהה במרוצת השנים (בעיקר משנת 1921 ואילך) עם תנועת ה-IWW‏[23][24] ואת המרכז הקהילתי מקדש העבודה הפיני, בפורט ארתור, אונטריו, אשר שימש מספר שנים כסניף האדמיניסטרטיבי של ה-IWW בקנדה‏[25].

דוגמה לעמידתו של הארגון מאחורי אידאל השוויון, ודבקותם של מנהיגיו ברעיון, ניתן למצוא אצל בן פלטשר (Ben Fletcher), המנהיג האפרו-אמריקני של הסניף '8 מקומיים' בפילדלפיה. סניף זה מנה למעלה מ-5,000 חברים, שמרביתם היו אפרו-אמריקאים. בנוסף להם נמנו עם חברי הסניף כ-1,000 מהגרים בעיקר ממוצא ליטאי ופולני, אירים-אמריקאים ואחרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנס הייסוד (1905)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-IWW הוקם בשיקגו, בכנס הראשון שנערך ב-27 ביוני 1905, שבו השתתפו 203 סוציאליסטים, אנרכיסטים ואנשי איגודים מקצועיים רדיקליים מרחבי ארצות הברית (בעיקר מפדרציית הכורים המערבית), שהתנגדו למדיניות של פדרציית העבודה האמריקאית (AFL).‏[3]

הכנס נקרא באותה עת הקונגרס התעשייתי, או כנס האיגוד התעשייתי. כנס זה נחשב אחד מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של האיגודים המקצועיים בארצות הברית‏[3]. בין המארגנים הראשונים של ה-IWW נמנו: ביל הייווד (ביל הגדול), דניאל דה ליאון, יוג'ין דבס, תומאס האגרטי, לוסי פרסונס, "אמא" מרי האריס ג'ונס, פרנק בון, ויליאם טראוטמן, וינסנט סיינט ג'ון, ראלף צ'אפלין ואחרים.

כבר בתחילת דרכו של הארגון, וביתר שאת בשנותיו הראשונות, הוקעו אנשי ה-IWW על ידי עיתונאים ופוליטיקאים שראו ברעיונותיהם איום על השיטה הכלכלית, ובאנשיהם כמי שמנסים להשתלט על כוח העבודה באמצעים בלתי כשרים הגורמים לפגיעה בשוק החופשי. בעלי מפעלים נקטו באמצעים שונים, שחלקם היו אלימים, כדי לחבל בהתכנסויותיהם של אנשי ה-IWW. חברי הארגון נעצרו מדי פעם, ולעתים אף קיפחו את חייהם בשל דעותיהם ובשל ניסיונם להפיצם בהפגנות, בנאומים ובעלוני הסברה. הניסיונות לפגוע בארגון, דווקא דרבנו את חבריו להתמיד במאבקם.

מחלוקת בארגון (1924-1908)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם הקמתו של ה-IWW, התעוררו ויכוחים בין חבריו. ויכוחים אלה נסובו סביב השאלה האם על הארגון לנקוט בעמדה פוליטית מוצהרת הכוללת השתתפות במערכת הפוליטית, כגון העמדת מועמדים לבחירות לקונגרס, או שמא על הארגון להישאר נאמן לדרכו, באמצעות שביתות ומאבקים נקודתיים שיסייעו לשיפור תנאי התעסוקה של הפועלים. בשנת 1908, 3 שנים לאחר הקמת הארגון, טענה קבוצת חברים, כי יש לנקוט בפעולות מתוך המערכת הפוליטית וכי על הארגון להצטרף למפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה (SLP) שמנהיגה היה דניאל דה ליאון, שהיה חבר בארגון. קבוצה זו האמינה כי פעילות מתוך המערכת הפוליטית, היא הדרך הטובה ביותר לקידום מטרות ארגון ה-IWW. קבוצות אחרות ב-IWW, בהנהגת וינסנט סיינט ג'ון, ויליאם טראוטמן ו"ביג" ביל הייווד התנגדו לקו מחשבה זה, שכן הם האמינו כי פעולה ישירה דוגמת שביתות, חבלה, תעמולה וחרמות, היא הגישה האפקטיבית ביותר למימוש מטרות ברות-השגה למעמד הפועלים. למעט קבוצת דה לאון, שאר הקבוצות התנגדו לתיווך ולשיוך מפלגתי. בסופו של המאבק, קבוצתו של הייווד קיבלה את מרב התמיכה, שהובילה לבסוף לפרישתו של דה-ליאון ושל תומכיו מהארגון, ולהקמת גרסה משלהם ל-IWW. הארגון של מפלגת דה-ליאון שנקרא בתחילת דרכו ה-"IWW הצהוב" או ה"IWW של דטרויט", שינה רשמית את שמו בשנת 1915 ל"עובדים, איגוד תעשייתי בינלאומי" (WIIU) והמשיך להתקיים עד פירוקו בשנת 1924.‏[26]

ארגון פועלים, גיוס חברים ושביתות (1938-1906)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שביתת עובדי הפלדה למכוניות (1909), שביתת הטקסטיל של לורנס (1912)
כרטיס חברות ב-IWW. נקרא גם הכרטיס האדום

ה-IWW משך לראשונה תשומת לב בגולדפילד נוואדה ב-1906. מאוחר יותר, חדר הארגון לתודעה הציבורית בעת שביתת עובדי הפלדה למכוניות במקי רוקס, פנסילבניה ב-1909‏[27]. הארגון זכה לתשומת לב ציבורית נוספת, כאשר נקט עמדה בזכות חופש הדיבור. דוגמה לפעילותו בנושא זה, ארעה בעיירה ספוקיין שבמדינת וושינגטון, כאשר אסיפות רחוב הוצאו אל מחוץ לחוק. מארגנת עבודה של הוובליז בשם אליזבת גורלי פלין נעצרה על אי-ציות לחוק זה בשל פעילותה לאגד עובדים באסיפות ציבוריות‏[28]

התגובה הייתה פשוטה ואפקטיבית: כאשר חבר ארגון נעצר בעוון דיבור, מספר רב של חברים הגיעו למקום והזמינו את הרשויות לעצור אותם, עד שהמעצרים הפכו ליקרים מדי בשביל העיירה. בספוקיין, מעל ל-500 איש נכנסו לכלא, וארבעה אף מתו. נעשה שימוש אפקטיבי בשיטה זו, של מלחמה עבור חופש הדיבור על-מנת להפוך את מעשה התאגדות בפומבי לפופולרי, בפרסנו אברדין ובאתרים אחרים. {{חלונית |תוכן="הרבים נמצאים בבעלות המעטים משום שהמעטים שולטים באמצעי המחייה של כולם.. המדינה נשלטת בשביל העשירים, בשביל התאגידים, הבנקאים, אנשי הנדל"ן ובשביל מנצלי העבודה. רוב האנושות מורכבת מאנשים עובדים. כל עוד דרישותיהם ההוגנות - בעלות ושליטה על מחייתם - אינן מקבלות התייחסות, איננו יכולים לקבל זכויות גברים או נשים. רוב האנושות נדחף כלפי מטה על ידי דיכוי תעשייתי, כדי שהחלק הקטן מהאוכלוסייה יוכל לחיות בשלווה." |מקור=הלן קלר, חברת הארגון, 1912‏[29]

עד שנת 1912, הארגון כלל כ-25,000 חברים‏[30], לפי חלוקה גסה של עובדי נמל בצפון מערב ארצות הברית, עובדי חקלאות טקסטיל וכרייה באזור מדינות המרכז. ה-IWW היה מעורב בלמעלה מ-150 שביתות לרבות שביתת הטקסטיל של לורנס (1912), שביתת המשי של פטרסון (1913) ושביתות באזור הכרייה הידוע מרחב מסבי שבמינסוטה. הארגון גם היה מעורב במה שנודע להיקרא פרעות וויטלנד (1913), שאירעו בוויטלנד קליפורניה. בין 1915 ל-1917 הארגון החקלאי של ה-IWW, ה-AWO איגד למעלה ממאה אלף עובדי חוות נודדים במערב ארצות הברית ומרכזה. לעתים ההרשמה לארגון נעשתה בשדה, במסילות הברזל ובאתרי מחייה של נוודים‏[31]

באותה תקופה, חברות בארגון הפכה להיות שם נרדף עם נוודי הרכבת; עובדי חוות נודדים בקושי יכלו לממן אמצעי אחר של תחבורה כדי להגיע למקום העבודה הבא שלהם. לעתים קרובות ניתן היה למצוא תעמולה של ה IWW בקרונות הרכבות ששימשו נוודים אלו.

1914, הפגנה של ה-IWW בניו-יורק

בין 1917-1924, לאור הצלחת ארגון החקלאים, ה IWW השתמשו בטקטיקות גיוס זהות, כדי לאגד את חוטבי העצים תחת ה-LWIU. פעילותם כללה שני מוקדים עיקריים, דרום ארצות הברית וצפון מערב ארצות הברית וקנדה. שביתת חוטבי העצים של 1917, שאורגנה על ידי ה-IWW, הייתה בין הגורמים אשר הובילו לייסודו של יום עבודה בן 8 שעות, ושיפור תנאי העבודה של חוטבים בצפון מערב ארצות הברית.

למן 1913 ועד לאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20, ארגון עובדי הנמל התעשייתי של האיגוד, ה-MTWIU, הוכיח שיש בכוחו להתחרות בפדרציית העבודה האמריקאית, שהייתה הארגון הדומיננטי בענף באותה תקופה. דוגמה בולטת לכוחו של הארגון בקרב עובדי הנמל היא סניף 8 מקומיים, שמנהיגו היה בן פלטשר. פלטשר ארגן אפרו-אמריקאים רבים בסניף בעיקר לאורך חופי פילדלפיה ובולטימור. מנהיגים נוספים של איגוד עובדי הנמל כללו את וולטר נף, מהגר שווייצרי; ג'ק וולש; אי.אפ דורי, והמלח הספרדי מנואל ריי. ל IWW היו פעילים וחברי איגוד בנמלים רבים ברצועות החוף של ארצות הברית, קנדה, מקסיקו, האיים הקריביים, דרום אפריקה, אוסטרליה, ניו זילנד, גרמניה ומדינות אחרות. חברי ה-IWW היו מעורבים בשביתה הכללית של סן פרנסיסקו ב-1934, ובהתאגדויות ומאבקים נוספים לאורך רצועת החוף המערבית של ארצות הברית.

חברי הארגון לקחו חלק משמעותי בשביתות שונות ומאמצים מאורגנים של פועלי הרכב, תחת איגוד עובדי הרכב (UAW) בשנות השלושים בעיקר בדטרויט. אולם, הארגון מעולם לא קנה לו חזקה משמעותית בקרב עובדי תעשיית הרכב האמריקאים.

ה-IWW התקשו לשמר את התמיכה והחברות של העובדים, דווקא במקומות שבהם נערכו מאבקי עובדים מוצלחים. סיבה אפשרית לתופעה זו, היא ככל הנראה דרישתו הבלתי מתפשרת של הארגון למאבק מתמיד במעסיקים, גם לאחר ניצחון בשביתות. העובדים, לאחר שקיבלו הטבה בתנאים, לרוב לא היו מעוניינים להמשיך להיאבק במעסיקים שלהם, וכך התמיכה והחברות בארגון הידרדרה. דוגמה לתופעה זו ניתן לראות במקרה שביתת הטקסטיל של לורנס מסצ'וסטס. שנה לאחר הצלחת השביתה, הארגון איבד כמעט את כל החברים בו מעיירה זו‏[5][32].

ב-1938 קיבל ה-IWW את העמדה שחוזים עם מעסיקים והסדרה של תנאי עבודה הם מקובלים, כל עוד שהסכמים אלו אינם מערערים או חותרים תחת שביתה מסוג זה או אחר‏[5].

דיכוי ממשלתי (1921-1914)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזף 'גיי. אטור שנעצר ב-1912, נואם בפני ספרים שובתים
קריקטורה נגד ה-IWW מתוך מגזין "המעסיק האמריקאי" אשר מתריעה על כל האיומים הפוטנציאלים שעלולים לקרות באוהיו כתוצאה מכניסת ה-IWW לשטחה. הערת העורך לקריקטורה זו הייתה: "הר געש של שנאה, מעורבב לידי התפרצות על ידי זרים אשר שופכים לתוך הלבה תערובת מסוכנת של תאבת בצע, שנאת מעמדות ואנרכיה.." בקריקטורה מתוארים נהרות הלבה אשר מציפים את אוהיו בשמות כגון "הייוודיזם" ו"אטוריזם" בהתייחס למנהיגים בולטים של הארגון, ביל הייווד וג'וזף אטור.

פעולות ה-IWW נתקלו בהתנגדות שאין לה אח ורע, מכל דרגי הממשל בארצות הברית‏[6]. החל ממנהלי חברות וסוכניהם וכלה באזרחים שלקחו את החוק לידיהם והתקיפו את חברי הארגון.

משפטו והוצאתו להורג של ג'ו היל (1915-1914)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1914, ג'ו היל, פעיל IWW ידוע בעיקר בזכות שירים וקריקטורות שתרם לארגון, הואשם ברצח חנווני ובנו אשר טיילו בערב בעיר סולט לייק סיטי ונורו למוות. בערב הרצח הגיע היל לרופא בעיר, עם פציעת אקדח בידו. היל טען בפני הרופא שהפציעה היא תוצאה של ויכוח בינו לבין גבר אחר על אהבתה של בחורה, ומאן לתת פרטים נוספים. על אף שהראיות נגדו היו נסיבתיות בלבד, הוא הורשע על ידי בית המשפט, והוצא להורג על ידי מדינת יוטה ב-1915. משפטו של היל היה בעל פרופיל גבוה, וסוקר רבות בעיתונות. אישים רבים ופוליטיקאים ניסו להשפיע על גזר הדין החמור, אולם ללא הצלחה.‏[33]

מקרה ספינת הקיטור ורונה (1916)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בנובמבר 1916, באברט וושינגטון, כמה מאות אנשי עסקים, הוסמכו לשמש כעוזריו של השריף המקומי דונלד מקרי, יצאו בהוראת ראש העיר יחד עם השריף, כדי למנוע מספינת קיטור בשם ורונה (Verona) להצטרף לשביתה שארעה ברציפים. ראש העיר טען לאחר המקרה, כי הידיעות שהוא קיבל היו שאנשי ה-IWW מגיעים חמושים כדי לזרוע כאוס‏[34]. אנשי המשטרה המגויסים הגיעו, ואיימו על הספינה ורונה שלא תעגון ברציף. לאחר שהספינה עגנה, החלו יריות מצדם. חמישה חברי IWW נהרגו ושישה נוספים נעלמו (ככל הנראה נעלמו במיצרי פיוג'ט). שני אנשים מכוח המשטרה (אזרח מגויס, וקצין משטרה) נהרגו, ככל הנראה בשל ירי דו-צדדי מצד חבריהם לנשק‏[35].

התנגדות הארגון למלחמה והשלכותיה (1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מקרב חברי ה-IWW התנגדו להשתתפות של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. הארגון אף אישרר הצהרה נגד המלחמה בכנס שנערך בנובמבר 1916‏[36]. ניצנים להחלטה זו ניתן לראות כבר בכנס ההקמה של הארגון, שם הוצהר כי המלחמה מייצגת את המאבקים בין קפיטליסטים, אשר במהלכה העשירים מתעשרים, והפועלים העניים לעתים קרובות מדי מוצאים את מותם מידי אחיהם למעמד, פועלים אחרים.

עיתון של ה-IWW בשם העובד התעשייתי, פרסם לפני הצהרת ארצות הברית על כניסה למלחמה: "קפיטלסטים באמריקה, אנו נאבק נגדכם, לא למענכם! אין כוח בעולם שיכול להכריח את הפועלים להיאבק בין עצמם כאשר הם מסרבים לכך". אולם כשהצהרת המלחמה עברה בקונגרס האמריקאי באפריל 1917, המזכיר הכללי וגזבר ה-IWW ביל הייווד, היה נחוש בדעתו שהארגון צריך לאמץ פרופיל נמוך לגבי המלחמה כדי להימנע מאיומים נוספים לקיומו. הדפסת סטיקרים אנטי-מלחמתיים הופסקה, מאגרים של פרסומים אנטי-מלחמתיים עברו לאחסון, ותעמולה אנטי-מלחמתית חדלה להיות קו מנחה של הארגון באופן רשמי. לאחר דיונים רבים בוועד המנהל בין מצדדי הייווד, אשר תמך בהורדת הפרופיל, לבין מצדדי פרנק ליטל, אשר תמך בהמשך התעמולה האנטי מלחמתית, פשרה גובשה בתיווכו של ראלף צ'אפלין. פורסמה הצהרה רשמית של הארגון אשר מגנה את המלחמה, אבל מייעצת לחברי ה-IWW לתעל את התנגדותם בצורה חוקית, דרך מנגנון הגיוס. הוובליז התבקשו כאשר הם מגיעים למעמד ההרשמה לצבא, לבקש פטור ולהסביר בקשה זו בכך שה-IWW מתנגד למלחמה‏[36].

למרות המתינות היחסית שננקטה על ידי ה-IWW, העיתונות המרכזית וממשלת ארצות הברית, הפכו את דעת הציבור כנגד הארגון באמצעות הדגשת הדעות האנטי-מלחמתיות שהוא ייצג. פרנק ליטל, הבולט ביותר מבין חברי ה-IWW שדיבר כנגד המלחמה, נרצח בלינץ' בבוטה, מונטנה באוגוסט 1917. ארבעה חודשים בלבד לאחר הצהרת הקונגרס האמריקאי על הצטרפות ארצות הברית למלחמה.

משפט הייווד ובכירי ההנהגה (1921-1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביל היווד ועובדים אחרים, במטה ה-IWW בשיקגו, קיץ 1917.

בחמישה בספטמבר 1917, מחלקת המשפטים של ארצות הברית הורתה על ביצוע 48 פשיטות סימולטניות על מקומות מפגש של וובליז ברחבי ארצות הברית, וכמו כן על פשיטה במפקדת הארגון בשיקגו. ב-28 בספטמבר 1917, 166 מנהיגים של ה-IWW, לרבות ביג ביל הייווד, נעצרו באשמת קשירת קשר למניעת גיוס, עידוד עריקה והפחדה של אחרים בנושאי חוקי עבודה תחת חוק הריגול של 1917[37]. מתוך 166 העצורים, 40 נעלמו בסמוך לתחילת המשפט, אחדים אחרים זכו להשתחרר ללא משפט. לבסוף הועמדו לדין 113 חברי הארגון ונשפטו בפני השופט תומך המלחמה, קיינסו מאונטיין לנדיס[38][39]. היה זה המשפט הפדרלי הגדול ביותר עד לנקודה זו‏[38]. לנדיס שיחרר תריסר מהנאשמים עם פתיחת המשפט עקב שינוי דעה לפי הודאתם (לרבות נאשם אחד שהגיע עם מדי צבא). בכך נותר מספר הנאשמים הסופי 101. העיתונאי הסוציאליסט הידוע, ג'ון ריד סיקר את המשפט, ואף חלק תיאור אוהד לשופט ומנהגיו הלא-פורמליים, דוגמת ביטול מנהג העמידה עם כניסת השופט לבית המשפט, והרשאתו של לנדיס לנאשמים לשבת באופן משוחרר (הינו, ללא הצורך במעילים וחליפות, וכמו כן אף אישר להם לנדיס לקרוא עיתונים תוך כדי המשפט). אולם, למרות אנושיותו של לנדיס במהלך המשפט, בעת מתן גזר הדין, ובהתאם לקביעת המושבעים כי כל הנאשמים אשמים, גזר לנדיס עונשים כבדים ככל שאיפשר לו החוק. על שני נאשמים, עם בעיות בריאותיות, גזר 10 ימים של כליאה בלבד. רוב הנאשמים (84) קיבלו עונש מאסר של שנה ויום (המקסימום שהותר לו בחוק). הייווד עצמו ועוד 14 נוספים ממנהיגי הארגון בעבר ובהווה נשפטו ל-20 שנות מאסר‏[38]. לאחר שמוצו כל הערעורים, הייווד ברח לרוסיה הסובייטית ב-1921 ונותר שם עד מותו ב-1928. הייווד מעולם לא חזר לארצות הברית‏[40].

פרעות טלסה (1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרעות טלסה

ב-1917, במהלך תקרית שנודעה כפרעות טולסה, קבוצה של חברים בארגון "אבירי החופש", סיעה קצרת יומין של הקו קלוקס קלאן, התעללה ב-12 חברי IWW ו-5 מתומכיהם מחוץ לעיר. במהלך ההתעללות הם נמרחו בזפת וכוסו בנוצות והופקרו במדבר מחוץ לעיר. אנשי ה-IWW הורשעו זמן קצר לפני כן באשמת "אי-קניית אגרות מלחמה", והועברו על ידי הרשויות המקומיות לידי "אבירי החופש"‏[41].

השפעות המקרים על דעת הקהל וירידת כוחו של הארגון (1930-1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גל זה של הסתה ושיסוי, הוביל לתקיפות של ה-IWW על ידי כנופיות של אזרחים באזורים רבים. גם לאחר המלחמה, הדיכוי של ה-IWW נמשך. בעיר סנטרליה, וושינגטון, ב-11 בנובמבר 1919, ווסלי אוורסט, חבר IWW ובוגר מלחמת העולם הראשונה, נמסר להמון משולהב על ידי שומרי בית הכלא, ונערך בו לינץ' שבו מצא את מותו. אף על פי שזמן קצר לאחר המקרה הופצו שמועות על אכזריות הלינץ' (ובפרט שמועות על כריתת איבר מינו של אוורסט בידי ההמונים), הרשומות הידועות לא תומכות בגרסה זו‏[42].

חברי ה-IWW נתבעו והואשמו בהפרות של חוקים פדרליים ומדינתיים. מעשיו של התובע הכללי של ארצות הברית, אלכסנדר מיצ'ל פאלמר[43], אשר נודעו כפשיטות פאלמר, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1919-1920), הוציאו מחוץ לארגון את כל המהגרים שנולדו מחוץ לארצות הברית. עד לאמצע שנות ה-20 החברות בארגון ירדה משמעותית עקב הדיכוי הממשלתי, ואף ירדה יותר עקב קרע ארגוני עיקש שפרץ ב-1924 וגרם לפיצול נוסף בין "המערבים" ל"מזרחים". הקרע יוחס למספר נושאים, לרבות תפקיד האדמיניסטרציה הכללית (ויכוח שבקווים פשטניים ניתן להגדירו כמאבק בין התומכים בהנהגה ריכוזית לאלו התומכים בהנהגה מקומית), וניסיונות המפלגה הקומוניסטית להשתלט על הארגון. כתוצאה ממאבקים אלו, והשפעות הרדיפות, בתחילת שנות ה-30, החברות ירדה עד ל-10,000 חברים בלבד.

בתחילת משפטי מנהיגי המפלגות הקומוניסטיות ב-1949, בהנהגתו של ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר, התאכזב הובר לגלות שהתובע קרא לדין מספר נמוך יותר של חברי המפלגה הקומוניסטית מאשר שקיווה - בזוכרו את המעצרים וההאשמות של למעלה מ-100 חברי IWW ב-1917. הובר אף העביר את אכזבתו זו למחלקת המשפטים האמריקאית באומרו "ה-IWW נמחץ ולא הצליח לקום מהריסותיו, פעולות דומות בזמן זה יהיו אפקטיביות באותה המידה כנגד המפלגה הקומוניסטית"‏[44].

לאחר מלחמת העולם השנייה (2000-1949)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון המשיך לאגד אנשים, למרות הדיכוי הקשה שנבע מהחוקים האנטי-התאגדותיים והאנטי-קומוניסטיים שנחקקו בשני העשורים הקודמים ולמרות שינויי ההנהגה הרבים שפגעו בארגון (מותם או עזיבתם של רבים מדור המייסדים של 1905, לרבות ביל הייווד הכריזמטי אשר ברח ונותר עריק עד למותו במוסקבה). לארגון הייתה נוכחות בקרב פועלי תעשיית הברזל בקליבלנד ואוהיו עד לשנות ה-50. לאור החקיקה האנטי-קומוניסטית שנמשכה בשנות ה-40 (אשר כונתה ההפחדה האדומה השנייה 1947-1957), ובפרט חוק טאפט-הארטלי מ-1947‏[45], הירידה במס' החברים בארגון המשיכה. ויכוחים לגבי האופן בו יש להתייחס לחקיקה בתוך הארגון תרמו אף הם לעזיבת פועלים רבים את ה-IWW. ב-1949, נכנס הארגון לרשימת הארגונים החתרניים של התובע הכללי בארצות הברית ביוזמתו של התובע הכללי עצמו, טום סי. קלארק. השלכות מעשה זה היו חמורות כלפי חברי הארגון. כל מי שנכנס ל"רשימה השחורה" לא היה זכאי לדיור ציבורי, מענקים מהמדינה ונאסר עליו להיות קבלן או עובד בשביל המדינה. פירוש הדבר היה מניעה של עבודה לפועלים רבים בפרויקטים ממשלתיים.

החברות ב-IWW ירדה לשפל של כל הזמנים במהלך ההפחדה האדומה השנייה. ונראה שהארגון היה בדרך לסגירת שעריו. אולם, הודות להתעוררות התנועה האנטי-מלחמתית כתגובה למלחמות קוריאה ווייטנאם, והתעוררות התודעה המעמדית של סטודנטים ברחבי ארצות הברית של שנות השישים, נותר הארגון בתודעה הציבורית כארגון מועדף על צעירים המתנגדים למלחמה על רקע מעמדי. בד בבד, הארגון התרחק מהתמחותו כמארגן של איגודי פועלים, ובעיקר התמקד בסיוע לאיגודים קיימים בתחומים שונים הקשורים לחוקי תעסוקה. הקריאה המהפכנית לקידום מהפכה סוציאליסטית כוללת דרך איגודי עובדים רבים, נזנחה כאופן פעולה מועדף, ונותרה מקור השראה בלבד.

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרץ 2007, הפגנה נגד מלחמה בסיאטל וושינגטון. המפגינים מחזיקים דגלי IWW

מתחילת שנות האלפיים הארגון עודנו פעיל, ומתמקד בעיקר בסיוע לארגון ועדי עובדי ברחבי ארצות הברית. הארגון פועל בעיקר לאיגוד עובדים בתחום המזון המהיר, וגם התחיל לפעול כדי לאגד קמעונאיים וסוחרים קטנים.

בשנת 2005, עם חגיגות המאה להיווסדו, מנה הארגון כ-5,000 חברים רשומים, זאת בהשוואה ל 13 מיליון חברים בארגון ה-AFL–CIO (ארגון שהינו למעשה איחוד של פדרציית העבודה האמריקאית עם גוף נוסף בשם קונגרס ארגוני התעשייה).‏[8] במהלך 2011, בזמן התפתחותה של תנועת המחאה של כיבוש וול סטריט, הודיע הארגון ביום החמישי להפגנות, על הצטרפותו למחאה וקרא לחברי האיגוד להגיע ולהפגין תמיכה בעצרות ובהפגנות השונות.

גיטריסט הלהקה רייג' אגיינסט דה מאשין, טום מורלו, חבר ידוע ב-IWW, בעת היום ה-28 של מחאת כיבוש וול סטריט, חובש כובע של ה-IWW‏[46]

ב-2012, העביר הארגון את משרדיו הראשיים לשיקגו, אילינוי.

הערכת השפעתו של הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]


ה-IWW פעלו בתקופה של שינויים חברתיים רבים בארצות הברית. פעילותם הייתה מקבילה לפעילות התנועה הפרוגרסיבית , שפעלה בין 1880-1920 בארצות הברית. התנועה הפרוגרסיבית הייתה תנועה חברתית-פוליטית, שביקשה לקדם שינויים חברתיים דרך קידום של אג'נדת דמוקרטיה ישירה, ומאבק בשחיתות פוליטית מקומית וארצית. בתחילת דרכו, היה הארגון קטן יחסית ומנה כ-7,800 חברים בלבד בשנתו הראשונה. בשנה העוקבת (1906), עם הצטרפותו הרשמית של ארגון הפדרציה המערבית של הכורים ל-IWW, קפץ מספר החברים ל-22,000 איש.‏[5] הארגון הצליח לנקוף לזכותו הרבה ניצחונות בתחילת דרכו בשני צדי ארצות הברית. ניצחון ראשון בחוף המערבי נזקף לזכותם ב-1907 בפורטלנד אורגון‏[5][47] ב-1908, הקים הארגון לראשונה את האיגוד התעשייתי של פועלי הטקסטיל, בפטרסון ניו ג'רזי.‏[6]

מאבקי חופש הדיבור 1912-1909[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1909-1912 התרכז הארגון במאבקים על חופש הדיבור, במטרה לאפשר לפועלים לדבר בעצרות ולנאום באופן פומבי על רעיונות רדיקליים בשבחי הקומוניזם, ובגנות השיטה הקפטיליסטית. כאשר נעצר חבר ארגון אחד על דיבור עם פועלים בעד התאגדות, היו מגיעים מיד עוד 50 חברים כדי לנאום ולהיעצר, עד שבתי הכלא של העיירה היו מלאים עד אפס מקום, והרשויות נאלצו לשחררם. במסגרת מאבקים אלו, החל הארגון לראשונה לקבל תשומת לב ארצית.‏[6]

IWW מובילים את תנועת העבודה האמריקאית 1913-1912[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצלחה הגדולה ביותר של ה-IWW הייתה בשביתת הטקסטיל של לורנס, אם כי נרשמו לטובת הארגון ניצחונות נוספים בעיירות אחרות בארצות הברית כגון לוואוול, ניו-בדפורד, ליטל פולס, ועוד מרכזים של עבודת טקסטיל בארצות הברית‏[5] הניצחון של שביתת לורנס, הביא ל-IWW את ההכרה הארצית כארגון פועלים משמעותי וחזק בקרב הציבור האמריקאי.‏[4][6] אולם, ההצלחה הייתה קצרת ימים. זמן קצר לאחר שביתת לורנס, נחל הארגון כישלון צורב בשביתת המשי בפטרסון שנמשכה חצי שנה בין ינואר ליוני של 1913 והסתיימה ללא הישג משמעותי לטובת העובדים.‏[48] השביתה בפטרסון לא הצליחה, בגלל חוסר יכולתם של הוובליז לארגן תמיכה עבור המאבק מחוץ לפטרסון. השביתה אף פגעה קשות בארגון מבחינה כלכלית וכמעט גרמה לפירוקו.‏[5]

דיכוי ממשלתי ומלחמת העולם הראשונה 1920-1914[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת פעילותו הציבורית של הארגון, בעיקר עקב השביתות הרבות בהן היה מעורב ובפרט שביתת לורנס, סבלו אנשי ה-IWW מפגיעות של נציגי החוק במדינות בהן הם פעלו (מעצרים, משפטים, הגבלת חופש תנועה ועוד). עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, חוקקו חוקים אשר הגדירו את המתנגדים למאמץ המלחמתי של ארצות הברית כבוגדים שניתן להטיל עליהם עונשי מאסר ממושכים. בשל תפיסת העולם הקומוניסטית של הארגון, אשר רואה במלחמה כלי שרת של הקפטילזים, התנגדו אנשיו למלחמה, ובכך חשפו עצמם לתביעות ומשפטים, הידוע מביניהם התרחש ב-1917 בעקבות פשיטות פאלמר במסגרתם נאסרו 166 מבין חברי הארגון, מתוכם 20 מבכירי ההנהגה אשר הורשעו בפשעי מלחמה ונדונו לתקופות מאסר ממושכות.

סיבות עיקריות לכישלון הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמירה על הישגי שביתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון לא מינף את הצלחותיו בשביתות השונות ולא הצליח לשמר את הפועלים שהתאגדו בו, כחברים פעילים לאורך זמן. בלורנס למשל, שנה אחרי שכל הפועלים בעיר התאגדו ל-IWW (למעלה מ-25,000 פועלים ופועלות), כמעט ולא נותרו חברים פעילים בארגון.

הנהגה מבוזרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבה נוספת לכישלון הארגון נעוצה בחוסר הנהגה. המבנה האנרכי, יצר הנהגה רחבה של אישים בולטים דוגמת דבס, טראוטמן, דה ליאון, הייווד, סיינט ג'ון,צ'אפלין - אשר לא חלקו חזון אחיד לגבי התפתחות הארגון. מבנה אנרכי זה, יצר מתיחויות ופיצולים, אשר החלישו את הארגון ופעילותו.‏[6]

מחלוקות אידאולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולה ישירה מול פעולה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב אנשי ה-IWW הייתה מחלוקת רבה לגבי האופן שבו יש להתייחס לפוליטיקה. מצד אחד עמדו התומכים בפעולה ישירה כדרך הפעולה היחידה הרלוונטית לארגון. כלומר, הפגנות, חרמות, שביתות - על מנת לקדם את תנאיו של העובד. מנגד, ניצבו אלו התומכים ברתימת הכוח האנושי של הארגון לתחום הפוליטי, ולנסות להשפיע באמצעות הפוליטיקה על התווית מדיניות שתשפר את מצב הפועלים. במשך שלוש שנותיו הראשונות של הארגון, נותר הנושא לא מוכרע. אולם, על רקע מחלוקת אידאולוגית זו, החליט ארגון כורי הפחם המערבי, שהיה נדבך חשוב בארגון בתחילת ימיו, לעזוב את החברות ב-IWW בתחילת 1908. היה זה הארגון הגדול ביותר של עובדים מאוגדים שהיו תחת ה-IWW באותה תקופה, ועזיבתם היוותה מכה קשה לארגון. בהמשך אותה שנה, בכנס פעילים והנהגה, הוכרע סופית עמדת הארגון כנגד פעילות פוליטית. כתוצאה מכך, הוחלט למחוק מההקדמה למניפסט של הארגון כל התייחסות לאופן פעולה פוליטית, זאת כדי להבהיר באופן חד משמעי את עמדת הארגון. כמו כן, החלטה זו היוותה איתות ברור של הארגון כלפי המפלגות שניסו להשפיע עליו המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה, ומפלגתו של דניאל דה ליאון, מפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה, שניסיונות אלו לא יתקבלו בעין יפה. בגלל השפעתו הרבה של דה ליאון בעולם הפוליטי, החליטה הוועדה המארגנת של ה-IWW להוציא אותו ואת תומכיו מהארגון.‏[6] בעקבות מהלך זה, הקים דה ליאון ארגון מתחרה ל-IWW שברבות השנים נקרא "ה-IWW הצהוב" או "ה-IWW של דטרויט".

שיתוף פעולה עם ארגונים אחרים או פעילות עצמאית של הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסף כרזות ופמפלטים שפורסמו על ידי הארגון במרוצת השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוץ לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידה אזורית מארגנת התהוותה לאחרונה בארצות דוברות הגרמנית של אירופה. לצורך כך תורגמו מסמכים רבים של הארגון ועד מאי 2009 כבר נוצרו התארגנויות ב-16 ערים ברחבי גרמניה שווייץ ואוסטריה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארכיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Helen Keller, Why I Became an IWW, Helen Keller: Her Socialist Years, International Publishers, 1967

סרטים דוקומנטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הוובליז, בוים על ידי סטיוארט בירד, דבורה שפר, 1979. שפה אנגלית, 90 דקות. הסרט כולל ראיונות עם 19 וובליז מבוגרים, על הארגון וחשיבותו בזמן שעלה לתודעה ציבורית.
  • פציעה לאחד, בוים על ידי טרוויס וילקרסון, 2003. שפה אנגלית, 53 דקות. תיאור פרשת הרצח הלא-פתור של חבר ומארגן הוובליז, פרנק ליטל בבוט, מונטנה בעת ארגון שביתה גדולה של 16,000 כורים נגד חברת הנחושת "אנקונדה". הסרט קושר בין גורמים שונים והשפעתם המדכאת על תנועת העבודה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אין הסבר ברור וחד-משמעי למקור השם. לקריאה נוספת: 4 הסברים אפשריים למקור השם וובליז מתוך אתר ה-IWW (באנגלית).
  2. ^ סארוס, עמ' 60-63.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Paul Frederick Brissenden, The I. W. W.: A Study of American Syndicalism, Columbia University, 1919 -
    לקריאה אונליין The I.W.W. : a study of American syndicalism (1919)
  4. ^ 4.0 4.1 Patrick Renshaw, The IWW and the Red Scare 1917-24, Journal of Contemporary History, Vol. 3, No. 4, 1918-19: From War to Peace (Oct 1968), pp. 63-72
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 תומפסון, עמ' 100.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 סארוס, עמ' 60-63.
  7. ^ טענה זו מפריכה את ההשערה הרווחת, בעקבות מחקרו הקלאסי של פול פרידריק בריסנדן מ-1919, שמספר החברים ב-IWW היה כ-100,000 בשיאו.‏[3] למרות שבריסנדן הסביר שמספר זה נשען על סמך כל חבר שאי פעם התאגד לארגון, ושיש סבירות שהמספרים הממשיים נמוכים יותר. השערתו התקבלה בקרב חוקרים והציבור הרחב במשך תקופה ארוכה. סיבה עיקרית לכך היא העובדה שהיו מעט מחקרים על הארגון או על נושאים אלו בקרב האוניברסיטאות האמריקאיות בין שתי מלחמות העולם. מחקרים חדשים משנות ה-70 של המאה ה-20 ואילך, כגון אלו של פטריק רנשו‏[4], פרד תומפסון‏[5] ובעיקר דניאל סרוס‏[6], חשפו כי המספרים הממשיים היו רק 40% מהשערתו המקורית של בריסנדן.
  8. ^ 8.0 8.1 Moberg, David, Culture: Power to the Pictures, In These Times Magazine, 19 July 2005.
  9. ^ I am a student, a retired worker, and/or I am unemployed; can I still be an IWW member?
  10. ^ I am a member of another union; can I still I join the IWW?
  11. ^ "Preamble to the IWW Constitution". Industrial Workers of the World
  12. ^ Parker, Martin; Fournier, Valérie; Reedy, Patrick, The dictionary of alternatives: utopianism and organization, Zed Books, 2007, p. 131.
  13. ^ הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, "מלחמת האזרחים האחרת", עמ' 294:
    "בשנת 1790 פחות ממיליון אמריקאים חיו בערים; ב-1840 היו 11 מיליון עירוניים. בניו יורק היו 130,000 תושבים ב-1820, ומיליון ב-1860"
  14. ^ היו דמוית בולטות נוספות בקבוצה זו שלא היו תעשיינים, כגון ג'יי. פי. מורגן וג'יי גולד שהיו אנשי הבורסה למסחר בתחילת דרכם, ועשו את הונם דרך מניפולציות על מניות. זאת מאחר שבתקופת פעילותם לא היו מגבלות נוקשות על המסחר, כפי שהיה מקובל החל מאמצע המאה ה-20.
    עם תחילת השימוש במושג "הברונים השודדים", הייתה הערכה ציבורית רבה לאנשי העסקים הגדולים שקידמו את ארצות הברית. ברם, עם התפתחות הביקורת הציבורית על פועלם, ובשל ניצולם הציני של חלקם את מוסדות המדינה כדי לגרוף רווחים נוספים, הביטוי החל לקבל משמעות שלילית יותר.
  15. ^ Kenneth L. Fisher, 100 Minds That Made the Market, John Wiley & Sons, 2007, p. 306
  16. ^ Hounshell, American System. Rosenberg, Technology,. Aldrich, Safety First.
  17. ^ History of Workplace Safety in the United States, 1880-1970
  18. ^ הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, "קריאת התיגר הסוציאליסטית", עמ' 478-429.
  19. ^ הקדמה למניפסט של ה IWW, מאתר ה-IWW (באנגלית).
  20. ^ Auvo Kostiainen, Finnish-American Workmen's Associations, מתוך הספר Old Friends - Strong Ties. The Finnish Contribution to the Growth of the USA, משנת 1976, עמ' 205-237
  21. ^ ווהן, עמ' 251.
  22. ^ Dirk Hoerder, Christiane Harzig, The Immigrant Labor Press in North America, 1840s-1970s: Migrants from northern Europe, Greenwood Publishing Group, 1987, p. 230
  23. ^ Altenbaugh, Richard J., Workers' Education as Counter Hegemony: The Educational Process at Work Peoples' College, 1907-1941, in Rohfeld, Rae Wahl (Edit.), Breaking New Ground: The Development of Adult and Workers' Education in North America (1989), Syracuse University Kellogg Project Syracuse, New York.
  24. ^ רשימת מוסדות חינוכיים שנסגרו, התאחדו או שינו את שמם בארצות הברית (באנגלית).
  25. ^ Marc Metsaranta, Project Bay Street: Activities of Finnish-Canadians in Thunder Bay Before 1915, Thunder Bay Finnish-Canadian Historical Society, 1989
  26. ^ תומפסון, עמ' 38-40.
  27. ^ Marylynne Pitz, Pressed Steel Car strike in McKees Rocks reaches centennial anniversary, מתוך אתר פיטסבורג פוסט גאזט, אוגוסט 2009
  28. ^ Arksey, Laura (September 4, 2005). "Spokane – Thumbnail History". Essay 7462. HistoryLink.
  29. ^ קלר, עמ' 57.
  30. ^ פונר, עמ' 147.
  31. ^ מקגאקין, עמ' 70.
  32. ^ פונר, עמ' 307.
  33. ^ אדלר, עמ' 44-52.
  34. ^ כתבה מעיתון הטקומה טיימס, מספר ההרוגים במהומות עולה ל-7, מתאריך 06/11/1916 , מתוך אתר ספריית הקונגרס
  35. ^ דף הנצחה לשוטר ג'פרסון פ. ברד, מתוך אתר הנצחה לאנשי חוק שנהרגו במהלך מילוי תפקידם
  36. ^ 36.0 36.1 קרלסון, עמ' 241.
  37. ^ החוק היה במוקד ויכוחים רבים בבתי המשפט באמריקה, כשמתנגדיו טוענים שהוא מפר את חופש הביטוי, ותומכיו גורסים שהחוק אינו מפר את חופש הביטוי. ב-1919, נקבע לראשונה בבית משפט שהחוק אינו מפר את חופש הביטוי, מאז החוק מצוי במחלוקות, ואף שונה פעמים אחדות במרוצת השנים.
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 פיטרוזה, עמ' 119-135.
  39. ^ השופט קיינסו לנדיס, אשר ידוע בעיקר בארצות הברית עקב פעילותו כקומישינר של ליגת הבייסבול בין 1920-1944, היה תומך מלחמה נלהב. דוגמה לכך ניתן לראות בבקשתו ממזכיר המלחמה, לאחר ההכרזה על כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, להיות מוצב בחזית (זאת בהיותו בן 50). מזכיר המלחמה של ארצות הברית, סירב לבקשתו, והציע שלנדיס יתמקד בכתיבת נאומים תומכים במלחמה כדי לתרום למאמץ, ולנדיס אכן ביצע בקשה זו.
  40. ^ "Big Bill Haywood Weds. Can't Speak Russian and Russian Wife Can't Speak English," New York Times, January 14, 1927 .
  41. ^ Modern Ku Klux Klan come into being; seventeen first victims, כתבה מתוך Tulsa World‏, 10 בנובמבר 1917
  42. ^ "Wesley Everest, IWW Martyr" Pacific Northwest Quarterly, October 1986
  43. ^ פאלמר היה נחוש להילחם ברדיקלים השמאלנים, ושאף לגרשם מהמדינה. תחת הנהגתו כתובע הכללי של ארצות הברית, גורשו כ-500 מהגרים, חלקם מנהיגים בולטים של תנועות שמאל, לרבות ה-IWW, תחת אישומים של בגידה במולדת במסגרת חוקים פטריוטים שנחקקו במהלך מלחמת העולם הראשונה.
  44. ^ מורגן, עמ' 315.
  45. ^ נוסח החוק טאפט-הארטלי אשר מגביל את כוחם של איגודי עובדים ואת הזכות להתאגד בכלל
  46. ^ Derby, Samara Kalk, "Monona Terrace rocked by workers' rights concert", Wisconsin State Journal. Retrieved October 22, 2011.
  47. ^ הפורטלנד אורגון, הייתה שביתה של כ-3,000 פועלים אשר הצטרפו לארגון. ה-IWW נחלו הצלחה, ודרישותיהם של העובדים מול המעסיקים לשיפור תנאי ההעסקה התקבלו
  48. ^ Steve Golin, The Fragile Bridge: Paterson Silk Strike, 1913, Philadelphia: Temple University Press, 1988
  49. ^ קרי, עמ' 29.