IWW

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פועלי התעשייה של העולם
Industrial Workers of the World (union label).svg.png
פרטי הארגון
שם במקור: IWW - Industrial Workers of the World
מדינה: בינלאומי
שנת ההקמה: 27 ביוני 1905
מייסדים: ביל הייווד (ביל הגדול)
דניאל דה ליאון
יוג'ין דבס
תומאס האגרטי
לוסי פרסונס
"אמא" מרי האריס ג'ונס
פרנק בון
וויליאם טראוטמן
וינסנט סיינט ג'ון
ראלף צ'אפלין
מיקום המטה: שיקגו, אילינוי
www.iww.org

Industrial Workers of the World או בקיצור IWWעברית: פועלי התעשייה של העולם) הוא איגוד מקצועי בינלאומי בעל צביון אנרכו-סינדיקליסטי אשר החל את פעילותו בארצות הברית ב-1905. חבריו נקראים בכינוי הסלנג וובליז (Wobblies) או בצורת יחיד וובלי (Wobbly)‏[1]. בשנת 1923, מנה הארגון בשיאו כ-100,000 חברים, וטען להשפעה על לפחות 300,000 איש נוספים. כמות החברים בארגון ירדה באופן ניכר לאחר דיכוי ממשלתי חמור שכונה 'ההפחדה האדומה', שהתבצע לראשונה בין השנים 1917 - 1924, כחלק ממדיניות הממשל האמריקאי שראה בקומוניזם איום על יסודות החברה הדמוקרטית. ירידה נוספת בכוחו אירעה לאחר הפיצול שאירע בו בשנת 1924, כתוצאה מוויכוחים פנימיים על עקרונות הארגון ועל אופן פעילותו העתידית. כתוצאה מהאירועים הללו, לא הצליח הארגון לשחזר את השפעתו ואת הישגיו ונותר גוף זניח יחסית משנות ה-40 ואילך, אם כי נותר פעיל עד היום.

החברות בארגון פתוחה לכלל העובדים, גם אם מקום העבודה שלהם אינו חלק מהארגון, וגם אם העובד חבר בארגון אחר. טענה מרכזית בתפיסת העולם של ה-IWW היא שכל הפועלים צריכים להיות מאוחדים, וששיטת השכר צריכה להתבטל. הארגון ידוע במודל הניהול העצמי הדמוקרטי, שבו העובדים בוחרים את המנהלים שלהם ושותפים להכרעות הארגוניות המתקבלות בו.

פילוסופיה ואידאולוגיה של הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון ה-IWW הושתת מבחינה אידאולוגית, על תפיסות מרקסיסטיות וסינדיקליסטיות. מטרתו המוצהרת הייתה לקדם סולידריות ואחווה בין מעמד הפועלים, באמצעות מאבק מהפכני כנגד מעמד בעלי ההון. בנוסף לשאיפת הארגון לשפר את תנאי העבודה והשכר של הפועלים הפשוטים, שאפו אנשי הארגון, ובראשם דניאל דה ליאון, שהיה מרקסיסט בהשקפותיו, לקיים מהפכה קומוניסטית אשר תתרחש באמצעות הקמת איגודי עובדים מקצועיים מיליטנטיים, שיהוו מכשיר לקידום המאבק נגד השיטה הקפיטליסטית. אנשי הארגון ראו בהקמת איגודים מקצועיים רבים, שלב ביניים במבנה החברה המודרנית והאמינו כי ביכולתם לשרת את האינטרסים של מעמד הפועלים, ויביאו בסופו של דבר לשינויים הנדרשים לכינון שיטה סוציאליסטית הניזונה מאידאלים מרקסיסטיים.

המוטו של הארגון היה "פגיעה באחד היא פגיעה בכולם", מוטו זה ביטא את שאיפתו לכונן תודעה של אחווה וסולידריות בין כלל הפועלים, בכל ענפי התעשייה. מוטו זה נשען על הססמה הישנה "פגיעה באחד היא עניינם של הכלל", אשר הייתה שגורה בפי אבותיהם הרוחניים של ה-IWW, אבירי העבודה - ארגון פועלים בעל אידאולוגיה רפובליקנית שפעל בתקופת המאה ה-19, בעיקר לקידום יום עבודה בן 8 שעות. ארגון אבירי העבודה דעך לאחר ירידת התמיכה הציבורית בו עקב מעורבות כושלת במהומות היימרקט וניסיון לא מוצלח להיכנס לתחום הפוליטי בסוף המאה ה-19. בחלל שנוצר עם היעלמותו של הארגון, הוכשרה הקרקע להקמתו של ה-IWW.

מבחינה פוליטית, הארגון הוקם בעיקר כתגובת נגד של רבים מקרב הנהגת הפועלים שחשו כי פדרציית העבודה האמריקאית (AFL) נכשלה בתפקידה לארגן את מעמד הפועלים האמריקני, ולא השכילה לאגד את הפועלים תחת גוף אחד. ה-AFL פעלו לאגד עובדים לפי נישות של מקצוע ומיקום גאוגרפי. לטענת אנשי ה-IWW, החלישה פעולה זו את כוחם של האיגודים השונים ויצרה הן הפרדה בין הפועלים והן ניגוד אינטרסים בבואם להיאבק על זכויותיהם. כחיזוק לטענה זו, הציגו הוובליז נתונים כי בשנת 1905 רק 5% ממעמד הפועלים באמריקה היו מאוגדים, באיגודים שונים. הוובליז האמינו שכל העובדים היו צריכים להתאגד יחדיו כמעמד. תפיסתם הפילוסופית קיבלה ביטוי בפתיח לחוקה של ה IWW אשר נוסחה בכנס הייסוד של הארגון על ידי תומאס האגרטי, ונותרה חוקתו עד היום:

Cquote2.svg

למעמד הפועלים ולמעמד המעסיקים אין דבר במשותף. לא יכול לשכון שלום כל עוד רעב ומחסור שוררים בין מיליוני פועלים עובדים, ושפע וכל טוב מצויים בקרב המיעוט שנקרא מעמד המעסיקים. מאבק בין שני מעמדות אלו חייב להתרחש עד שפועלי העולם יתאגדו ויטלו את הבעלות על אמצעי הייצור, יבטלו את שיטת השכר ויחיו בהרמוניה עם כדור הארץ. אנו רואים בתהליך המרכוז של השליטה בתעשייה על ידי מיעוט, מכשול שאינו מאפשר לאיגודים המקצועיים להתמודד עם עליית כוחם של מעמד המעסיקים. האיגודים המקצועיים מאמצים מדיניות שמאפשרת לאיגוד מסוים של עובדים ליפול בפח ולהיאבק על שכר נגד איגוד עובדים אחר. יתר על כן, האיגודים המקצועיים תורמים לאמונתם המוטעית של העובדים כי האינטרסים של מעמד העובדים זהה לאינטרסים של מעמד המעסיקים. תנאים אלו יכולים להשתנות והאינטרסים של מעמד הפועלים יכולים להישמר רק על ידי ארגון שנוצר באופן שבו כל חבריו, בכל תעשייה שהיא, מפסיקים את עבודתם בכל זמן ששביתה או סכסוך עבודה מתרחשים וכך מקיימים הלכה לפועל את עקרון ה"פגיעה באחד היא פגיעה בכולם". במקום המוטו המוכר "שכר יומי הוגן עבור עבודה יומית הגונה", עלינו לקעקע על דלתותינו את הפתגם המהפכני "ביטול של שיטת השכר". זוהי משימתו ההיסטורית של מעמד הפועלים, להיפטר מהקפיטליזם. צבא הייצור חייב להתארגן, לא רק למען מאבק יומיומי עם קפיטליסטים, אלא גם בשביל להמשיך בייצור אחרי שהקפיטליזם יובס. באמצעות התארגנות תעשייתית אנו יוצרים את המבנה של החברה החדשה בתוך השלד של החברה הישנה.‏[2]

Cquote3.svg
הצ'ארטר הראשון של ה IWW בקנדה, ונקובר 5 במאי 1906

ה-IWW נבדלו מאיגודים אחרים של תקופתם ברצונם לקדם איחוד תעשייתי כולל, בניגוד לתפיסת הפדרציה האמריקנית לעבודה והגילדות, שעודדו הקמת התאגדויות לפי מקצוע ספציפי (דוגמת התאגדות כורי הפחם המערבית), שהיו נפוצות בעיקר בארצות הברית. ארגון ה-IWW שם דגש על ביטול ההיררכיה בתוך הארגון עצמו, במטרה לבטל את העצמתם של מנהיגים ספציפיים מבין הפועלים הנושאים ונותנים עם המעסיקים בשם העובדים. עקרון זה התבטא בסירובם של אנשי ה-IWW לחתום על חוזים, אשר לתחושתם, עלולים להגביל את יכולתם של העובדים לסייע אחד לשני בעת הצורך. חזונה של ה-IWW, אף על פי שלא נוסח לפרטי פרטים, היה להשתמש בשביתה ככלי נשק נגד שיטת השכר בתקווה כי תוחלף בשיטה כלכלית חדשה אשר תשים דגש על רווחת בני האדם ולא על רווחים ותעודד שיתופי פעולה ולא תחרותיות.

תרומתה החשובה ביותר של ה-IWW לתנועת העבודה ולקידום צדק חברתי, הייתה בכך שבעת הקמתה, הייתה הארגון היחיד שקיבל לשורותיו את כל הפועלים באשר הם, לרבות נשים, מהגרים, אפרו-אמריקנים ואסייתים. בכך הקדימה התנועה את הממשל האמריקני שאפשר לנשים זכות הצבעה רק בשנת 1920, וביטל סופית את חוקי ההפרדה הגזעית רק בשנת 1964.

ברוח זו, רבים מחבריה הראשונים של התנועה היו מהגרים וחברי קבוצות מיעוט. חלקם, דוגמת קרלו טרסקה, ג'ו היל ומרי ג'ונס, עלו לתודעה הציבורית כחלק ממנהיגי הפועלים המוכרים מטעם התנועה. הפינים היוו חלק גדול יחסית מחברי ה-IWW שהיו מהגרים‏[3].

העיתון Industrialisti שנכתב בשפה הפינית, ויצא לאור מחוץ לדולות', מינסוטה, היה העיתון היומי של הארגון שהופץ בשיאו ב-10,000 עותקים ביום‏[4]. אמצעי תקשורת נוסף בשפה הפינית שהיה קשור ל-IWW, היה המגזין החודשי Tie Vapauteen (שפירושו המילולי הוא: הדרך לחופש)‏[5]. כמו כן, ראוי לציין בהקשר זה את המוסד החינוכי הפיני של ה-IWW, קולג' אנשי העבודה בדולות', שהחל עם היווסדו בשנת 1903, כסמינר למהגרים דוברי פינית וכמזוהה במרוצת השנים (בעיקר משנת 1921 ואילך) עם תנועת ה-IWW‏[6][7] ואת המרכז הקהילתי מקדש העבודה הפיני, בפורט ארתור, אונטריו, אשר שימש מספר שנים כסניף האדמינסטרטיבי של ה-IWW בקנדה‏[8].

דוגמה לעמידתו של הארגון מאחורי אידאל השוויון, ודבקותם של מנהיגיו ברעיון, ניתן למצוא אצל בן פלטשר המנהיג האפרו-אמריקני של הסניף '8 מקומיים' בפילדלפיה. סניף זה מנה למעלה מ-5,000 חברים, שמרביתם היו אפרו-אמריקאים. בנוסף להם נמנו על חברי הסניף כ-1,000 מהגרים בעיקר ממוצא ליטאי ופולני, אירים-אמריקאים ואחרים.

היסטוריה 1905-1950[עריכת קוד מקור | עריכה]

1905 - כנס הייסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-IWW הוקם בשיקגו, בכנס הראשון שנערך ב-27 ביוני 1905, שבו השתתפו 203 סוציאליסטים, אנרכיסטים ואנשי איגודים מקצועיים רדיקליים מרחבי ארצות הברית (בעיקר מפדרציית הכורים המערבית), שהתנגדו למדיניות של פדרציית העבודה האמריקאית (AFL).‏[9]

הכנס נקרא באותה עת הקונגרס התעשייתי, או כנס האיגוד התעשייתי. כנס זה נחשב אחד מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של האיגודים המקצועיים בארצות הברית‏[9]. בין המארגנים הראשונים של ה-IWW נמנו: ביל הייווד (ביל הגדול), דניאל דה ליאון, יוג'ין דבס, תומאס האגרטי, לוסי פרסונס, "אמא" מרי האריס ג'ונס, פרנק בון, וויליאם טראוטמן, וינסנט סיינט ג'ון, ראלף צ'אפלין ואחרים.

כבר בתחילת דרכו של הארגון, וביתר שאת בשנותיו הראשונות, הוקעו אנשי ה-IWW על ידי עיתונאים ופוליטיקאים שראו ברעיונותיהם איום על השיטה הכלכלית, ובאנשיהם כמי שמנסים להשתלט על כוח העבודה באמצעים בלתי כשרים הגורמים לפגיעה בשוק החופשי. בעלי מפעלים נקטו באמצעים שונים, שחלקם היו אלימים, כדי לחבל בהתכנסויותיהם של אנשי ה-IWW. חברי הארגון נעצרו מדי פעם, ולעתים אף קיפחו את חייהם בשל דעותיהם ובשל ניסיונם להפיצם בהפגנות, בנאומים ובעלוני הסברה. הנסיונות לפגוע בארגון, דווקא דרבנו את חבריו להתמיד במאבקם.

1908-1924 מחלוקת בארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם הקמתו של ה-IWW, התעוררו ויכוחים בין חבריו שנסובו סביב השאלה האם על הארגון לנקוט בעמדה פוליטית מוצהרת הכוללת השתתפות במערכת הפוליטית, כגון העמדת מועמדים לבחירות לקונגרס, או שמא על הארגון להישאר נאמן לדרכו, באמצעות שביתות, ומאבקים נקודתיים שיסייעו לשיפור תנאי התעסוקה של הפועלים. בשנת 1908, 3 שנים לאחר הקמת הארגון, טענה קבוצת חברים, כי יש לנקוט בפעולות מתוך המערכת הפוליטית וכי על הארגון להצטרף למפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה (SLP) שמנהיגה היה דניאל דה ליאון, שהיה חבר בארגון. קבוצה זו האמינה כי פעילות מתוך המערכת הפוליטית, היא הדרך הטובה ביותר לקידום מטרות ארגון ה-IWW. קבוצות אחרות ב-IWW, בהנהגת וינסנט סיינט ג'ון, וויליאם טראוטמן ו"ביג" ביל הייווד התנגדו לקו מחשבה זה, שכן הם האמינו כי פעולה ישירה דוגמת שביתות, חבלה, תעמולה וחרמות, היא הגישה האפקטיבית ביותר למימוש מטרות ברות-השגה למעמד הפועלים. למעט קבוצת דה לאון, שאר הקבוצות התנגדו לתיווך ולשיוך מפלגתי. בסופו של המאבק, קבוצתו של הייווד קיבלה את מרב התמיכה, שהובילה לבסוף לפרישתו של דה-ליאון ושל תומכיו מהארגון, ולהקמת גרסה משלהם ל-IWW. הארגון של מפלגת דה-ליאון שנקרא בתחילת דרכו ה-"IWW הצהוב" או ה"IWW של דטרויט", שינה רשמית את שמו בשנת 1915 ל"עובדים, איגוד תעשייתי בינלאומי" (WIIU) והמשיך להתקיים עד פירוקו בשנת 1924.‏[10]

1906 ארגון פועלים, גיוס חברים ושביתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שביתת עובדי הפלדה למכוניות (1909), שביתת הטקסטיל של לורנס (1912)
כרטיס חברות ב-IWW. נקרא גם הכרטיס האדום

ה-IWW משך לראשונה תשומת לב בגולדפילד נוואדה ב-1906. מאוחר יותר, חדר הארגון לתודעה הציבורית בעת שביתת עובדי הפלדה למכוניות במקי רוקס, פנסילבניה ב-1909‏[11]. הארגון זכה לתשומת לב ציבורית נוספת, כאשר נקט עמדה בזכות חופש הדיבור. דוגמה לפעילותו בנושא זה, ארעה בעיירה ספוקיין שבמדינת וושינגטון, כאשר אסיפות רחוב הוצאו אל מחוץ לחוק. מארגנת עבודה של הוובליז בשם אליזבת גורלי פלין נעצרה על אי-ציות לחוק זה בשל פעילותה לאגד עובדים באסיפות ציבוריות‏[12]. התגובה הייתה פשוטה ואפקטיבית: כאשר חבר ארגון נעצר בעוון דיבור, מספר רב של חברים הגיעו למקום והזמינו את הרשויות לעצור אותם, עד שהמעצרים הפכו ליקרים מדי בשביל העיירה. בספוקיין, מעל ל-500 איש נכנסו לכלא, וארבעה אף מתו. נעשה שימוש אפקטיבי בשיטה זו, של מלחמה עבור חופש הדיבור על-מנת להפוך את מעשה התאגדות בפומבי לפופולרי, בפרסנו אברדין ובאתרים אחרים.

"הרבים נמצאים בבעלות המעטים משום שהמעטים שולטים באמצעי המחייה של כולם.. המדינה נשלטת בשביל העשירים, בשביל התאגידים, הבנקאים, אנשי הנדל"ן ובשביל מנצלי העבודה. רוב האנושות מורכבת מאנשים עובדים. כל עוד דרישותיהם ההוגנות - בעלות ושליטה על מחייתם - אינן מקבלות התייחסות, איננו יכולים לקבל זכויות גברים או נשים. רוב האנושות נדחף כלפי מטה על ידי דיכוי תעשייתי, כדי שהחלק הקטן מהאוכלוסייה יוכל לחיות בשלווה."

הלן קלר, חברת הארגון, 1912‏[13]

עד שנת 1912, הארגון כלל כ-25,000 חברים‏[14], לפי חלוקה גסה של עובדי נמל בצפון מערב ארצות הברית, עובדי חקלאות טקסטיל וכרייה באזור מדינות המרכז. ה-IWW היה מעורב בלמעלה מ-150 שביתות לרבות שביתת הטקסטיל של לורנס (1912), שביתת המשי של פטרסון (1913) ושביתות באזור הכרייה הידוע מרחב מסבי שבמינסוטה. הארגון גם היה מעורב במה שנודע להיקרא פרעות וויטלנד (1913), שאירעו בוויטלנד קליפורניה. בין 1915 ל-1917 הארגון החקלאי של ה-IWW, ה-AWO איגד למעלה ממאה אלף עובדי חוות נודדים במערב ארצות הברית ומרכזה. לעתים ההרשמה לארגון נעשתה בשדה, במסילות הברזל ובאתרי מחייה של נוודים[15].

באותה תקופה, חברות בארגון הפכה להיות שם נרדף עם נוודי הרכבת; עובדי חוות נודדים בקושי יכלו לממן אמצעי אחר של תחבורה כדי להגיע למקום העבודה הבא שלהם. לעתים קרובות ניתן היה למצוא תעמולה של ה IWW בקרונות הרכבות ששימשו נוודים אלו.

1914, הפגנה של ה-IWW בניו-יורק

בין 1917-1924, לאור הצלחת ארגון החקלאים, ה IWW השתמשו בטקטיקות גיוס זהות, כדי לאגד את חוטבי העצים תחת ה-LWIU. פעילותם כללה שני מוקדים עיקריים, דרום ארצות הברית וצפון מערב ארצות הברית וקנדה. שביתת חוטבי העצים של 1917, שאורגנה על ידי ה-IWW, הייתה בין הגורמים אשר הובילו לייסודו של יום עבודה בן 8 שעות, ושיפור תנאי העבודה של חוטבים בצפון מערב ארצות הברית.

למן 1913 ועד לאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20, ארגון עובדי הנמל התעשייתי של האיגוד, ה-MTWIU, הוכיח שיש בכוחו להתחרות בפדרציית העבודה האמריקאית, שהייתה הארגון הדומיננטי בענף באותה תקופה. דוגמה בולטת לכוחו של הארגון בקרב עובדי הנמל היא סניף 8 מקומיים, שמנהיגו היה בן פלטשר. פלטשר ארגן אפרו-אמריקאים רבים בסניף בעיקר לאורך חופי פילדלפיה ובולטימור. מנהיגים נוספים של איגוד עובדי הנמל כללו את וולטר נף, מהגר שווייצרי; ג'ק וולש; אי.אפ דורי, והמלח הספרדי מנואל ריי. ל IWW היו פעילים וחברי איגוד בנמלים רבים ברצועות החוף של ארצות הברית, קנדה, מקסיקו, האיים הקריביים, דרום אפריקה, אוסטרליה, ניו-זילנד, גרמניה ומדינות אחרות. חברי ה-IWW היו מעורבים בשביתה הכללית של סן פרנסיסקו ב-1934, ובהתאגדויות ומאבקים נוספים לאורך רצועת החוף המערבית של ארצות הברית.

חברי הארגון לקחו חלק משמעותי בשביתות שונות ומאמצים מאורגנים של פועלי הרכב, תחת איגוד עובדי הרכב (UAW) בשנות השלושים בעיקר בדטרויט. אולם, הארגון מעולם לא קנה לו חזקה משמעותית בקרב עובדי תעשיית הרכב האמריקאים.

ה-IWW התקשו לשמר את התמיכה והחברות של העובדים, דווקא במקומות שבהם נערכו מאבקי עובדים מוצלחים. סיבה אפשרית לתופעה זו, היא ככל הנראה דרישתו הבלתי מתפשרת של הארגון למאבק מתמיד במעסיקים, גם לאחר ניצחון בשביתות. העובדים, לאחר שקיבלו הטבה בתנאים, לרוב לא היו מעוניינים להמשיך להיאבק במעסיקים שלהם, וכך התמיכה והחברות בארגון הידרדרה. דוגמה לתופעה זו ניתן לראות במקרה שביתת הטקסטיל של לורנס מסצ'וסטס. שנה לאחר הצלחת השביתה, הארגון איבד כמעט את כל החברים בו מעיירה זו‏[16][17].

ב-1938 קיבל ה-IWW את העמדה שחוזים עם מעסיקים והסדרה של תנאי עבודה הם מקובלים, כל עוד שהסכמים אלו אינם מערערים או חותרים תחת שביתה מסוג זה או אחר‏[18].

1914-1921 דיכוי ממשלתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזף 'גיי. אטור שנעצר ב-1912, נואם בפני ספרים שובתים
קריקטורה נגד ה-IWW מתוך מגזין המעסיק האמריקאי אשר מתריעה על כל האיומים הפוטנציאלים שעלולים לקרות באוהיו כתוצאה מכניסת ה-IWW לשטחה. הערת העורך לקריקטורה זו הייתה: "הר געש של שנאה, מעורבב לידי התפרצות על ידי זרים אשר שופכים לתוך הלבה תערובת מסוכנת של תאבת בצע, שנאת מעמדות ואנרכיה.." בקריקטורה מתוארים נהרות הלבה אשר מציפים את אוהיו בשמות כגון "הייוודיזם" ו"אטוריזם" בהתייחס למנהיגים בולטים של הארגון, ביל הייווד וג'וזף אטור.

פעולות ה-IWW נתקלו בהתנגדות שאין לה אח ורע, מכל דרגי הממשל בארצות הברית‏[19]. החל ממנהלי חברות וסוכניהם וכלה באזרחים שלוקחים את החוק לידיהם ומתקיפים את חברי הארגון.

1914-1915 הוצאתו להורג של ג'ו היל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1914, ג'ו היל, פעיל IWW ידוע בעיקר בזכות שירים וקריקטורות שתרם לארגון, הואשם ברצח חנווני ובנו אשר טיילו בערב בעיר סולט לייק סיטי ונורו למוות. בערב הרצח הגיע היל לרופא בעיר, עם פציעת אקדח בידו. היל טען בפני הרופא שהפציעה היא תוצאה של ויכוח בינו לבין גבר אחר על אהבתה של בחורה, ומאן לתת פרטים נוספים. על אף שהראיות נגדו היו נסיבתיות בלבד, הוא הורשע על ידי בית המשפט, והוצא להורג על ידי מדינת יוטה ב-1915. משפטו של היל היה בעל פרופיל גבוה, וסוקר רבות בעיתונות. אישים רבים ופוליטיקאים ניסו להשפיע על גזר הדין החמור, אולם ללא הצלחה.‏[20]

1916 מקרה ספינת הקיטור ורונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בנובמבר 1916, באברט וושינגטון, כמה מאות אנשי עסקים, הוסמכו לשמש כעוזריו של השריף המקומי דונלד מקרי, יצאו בהוראת ראש העיר יחד עם השריף, כדי למנוע מספינת קיטור בשם ורונה להצטרף לשביתה שארעה ברציפים. ראש העיר טען לאחר המקרה, כי הידיעות שהוא קיבל היו שאנשי ה-IWW מגיעים חמושים כדי לזרוע כאוס‏[21]. אנשי המשטרה המגויסים הגיעו, ואיימו על הספינה ורונה שלא תעגון ברציף. לאחר שהספינה עגנה, החלו יריות מצדם. חמישה חברי IWW נהרגו ושישה נוספים נעלמו (ככל הנראה נעלמו במיצרי פיוג'ט). שני אנשים מכוח המשטרה (אזרח מגויס, וקצין משטרה) נהרגו, ככל הנראה בשל ירי דו-צדדי מצד חבריהם לנשק‏[22].

1917 התנגדות הארגון למלחמה והשלכותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מקרב חברי ה-IWW התנגדו להשתתפות של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. הארגון אף אישרר הצהרה נגד המלחמה בכנס שנערך בנובמבר 1916‏[23]. ניצנים להחלטה זו ניתן לראות כבר בכנס ההקמה של הארגון, שם הוצהר כי המלחמה מייצגת את המאבקים בין קפיטליסטים, אשר במהלכה העשירים מתעשרים, והפועלים העניים לעתים קרובות מדי מוצאים את מותם מידי אחיהם למעמד, פועלים אחרים. עיתון של ה-IWW בשם העובד התעשייתי, פרסם לפני הצהרת ארצות הברית על כניסה למלחמה: "קפיטלסטים באמריקה, אנו נאבק נגדכם, לא למענכם! אין כוח בעולם שיכול להכריח את הפועלים להיאבק בין עצמם כאשר הם מסרבים לכך". אולם כשהצהרת המלחמה עברה בקונגרס האמריקאי באפריל 1917, המזכיר הכללי וגזבר ה-IWW ביל הייווד, היה נחוש בדעתו שהארגון צריך לאמץ פרופיל נמוך לגבי המלחמה כדי להימנע מאיומים נוספים לקיומו. הדפסת סטיקרים אנטי-מלחמתיים הופסקה, מאגרים של פרסומים אנטי-מלחמתיים עברו לאחסון, ותעמולה אנטי-מלחמתית חדלה להיות קו מנחה של הארגון באופן רשמי. לאחר דיונים רבים בוועד המנהל בין מצדדי הייווד, אשר תמך בהורדת הפרופיל, לבין מצדדי פרנק ליטל, אשר תמך בהמשך התעמולה האנטי מלחמתית, פשרה גובשה בתיווכו של ראלף צ'אפלין. פורסמה הצהרה רשמית של הארגון אשר מגנה את המלחמה, אבל מייעצת לחברי ה-IWW לתעל את התנגדותם בצורה חוקית, דרך מנגנון הגיוס. הוובליז התבקשו כאשר הם מגיעים למעמד ההרשמה לצבא, לבקש פטור ולהסביר בקשה זו בכך שה-IWW מתנגד למלחמה‏[23].

למרות המתינות היחסית שננקטה על ידי ה-IWW, העיתונות המרכזית וממשלת ארצות הברית, הפכו את דעת הציבור כנגד הארגון באמצעות הדגשת הדעות האנטי-מלחמתיות שהוא ייצג. פרנק ליטל, הבולט ביותר מבין חברי ה-IWW שדיבר כנגד המלחמה, נרצח בלינץ' בבוטה, מונטנה באוגוסט 1917. ארבעה חודשים בלבד לאחר הצהרת הקונגרס האמריקאי על הצטרפות ארצות הברית למלחמה.

1917-1921 משפט הייווד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחמישה בספטמבר 1917, מחלקת המשפטים של ארצות הברית הורתה על ביצוע 48 פשיטות סימולטניות על מקומות מפגש של וובליז ברחבי ארצות הברית, וכמו כן על פשיטה במפקדת הארגון בשיקגו. ב-28 בספטמבר 1917, 166 מנהיגים של ה-IWW, לרבות ביג ביל הייווד, נעצרו באשמת קשירת קשר למניעת גיוס, עידוד עריקה והפחדה של אחרים בנושאי חוקי עבודה תחת חוק הריגול של 1917[24]. מתוך 166 העצורים, 40 נעלמו בסמוך לתחילת המשפט, אחדים אחרים זכו להשתחרר ללא משפט. לבסוף הועמדו לדין 113 חברי הארגון ונשפטו בפני השופט תומך המלחמה, קיינסו מאונטיין לנדיס[25][26]. היה זה המשפט הפדרלי הגדול ביותר עד לנקודה זו‏[25]. לנדיס שיחרר תריסר מהנאשמים עם פתיחת המשפט עקב שינוי דעה לפי הודאתם (לרבות נאשם אחד שהגיע עם מדי צבא). בכך נותר מספר הנאשמים הסופי 101. העיתונאי הסוציאליסט הידוע, ג'ון ריד סיקר את המשפט, ואף חלק תיאור אוהד לשופט ומנהגיו הלא-פורמליים, דוגמת ביטול מנהג העמידה עם כניסת השופט לבית המשפט, והרשאתו של לנדיס לנאשמים לשבת באופן משוחרר (הינו, ללא הצורך במעילים וחליפות, וכמו כן אף אישר להם לנדיס לקרוא עיתונים תוך כדי המשפט). אולם, למרות אנושיותו של לנדיס במהלך המשפט, בעת מתן גזר הדין, ובהתאם לקביעת המושבעים כי כל הנאשמים אשמים, גזר לנדיס עונשים כבדים ככל שאיפשר לו החוק. על שני נאשמים, עם בעיות בריאותיות, גזר 10 ימים של כליאה בלבד. רוב הנאשמים (84) קיבלו עונש מאסר של שנה ויום (המקסימום שהותר לו בחוק). הייווד עצמו ועוד 14 נוספים ממנהיגי הארגון בעבר ובהווה נשפטו ל-20 שנות מאסר‏[25]. לאחר שמוצו כל הערעורים, הייווד ברח לרוסיה הסובייטית ב-1921 ונותר שם עד מותו ב-1928. הייווד מעולם לא חזר לארצות הברית‏[27].

1917 פרעות טלסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרעות טלסה

ב-1917, במהלך תקרית שנודעה כפרעות טולסה, קבוצה של חברים בארגון "אבירי החופש", סיעה קצרת יומין של הקו קלוקס קלאן, התעללה ב-12 חברי IWW ו-5 מתומכיהם מחוץ לעיר. במהלך ההתעללות הם נמרחו בזפת וכוסו בנוצות והופקרו במדבר מחוץ לעיר. אנשי ה-IWW הורשעו זמן קצר לפני כן באשמת "אי-קניית אגרות מלחמה", והועברו על ידי הרשויות המקומיות לידי "אבירי החופש"‏[28].

1920-1930 השפעות המקרים על דעת הקהל וירידת כוחו של הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גל זה של הסתה ושיסוי, הוביל לתקיפות של ה-IWW על ידי כנופיות של אזרחים באזורים רבים. גם לאחר המלחמה, הדיכוי של ה-IWW נמשך. בעיר סנטרליה, וושינגטון, ב-11 בנובמבר 1919, ווסלי אוורסט, חבר IWW ובוגר מלחמת העולם הראשונה, נמסר להמון משולהב על ידי שומרי בית הכלא, ונערך בו לינץ' שבו מצא את מותו. אף על פי שזמן קצר לאחר המקרה הופצו שמועות על אכזריות הלינץ' (ובפרט שמועות על כריתת איבר מינו של אוורסט בידי ההמונים), הרשומות הידועות לא תומכות בגרסה זו‏[29].

חברי ה-IWW נתבעו והואשמו בהפרות של חוקים פדרליים ומדינתיים. מעשיו של התובע הכללי של ארצות הברית, אלכסנדר מיצ'ל פאלמר[30], אשר נודעו כפשיטות פאלמר, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1919-1920), הוציאו מחוץ לארגון את כל המהגרים שנולדו מחוץ לארצות הברית. עד לאמצע שנות ה-20 החברות בארגון ירדה משמעותית עקב הדיכוי הממשלתי, ואף ירדה יותר עקב קרע ארגוני עיקש שפרץ ב-1924 וגרם לפיצול נוסף בין "המערבים" ל"מזרחים". הקרע יוחס למספר נושאים, לרבות תפקיד האדמינסטרציה הכללית (ויכוח שבקווים פשטניים ניתן להגדירו כמאבק בין התומכים בהנהגה ריכוזית לאלו התומכים בהנהגה מקומית), וניסיונות המפלגה הקומוניסטית להשתלט על הארגון. כתוצאה ממאבקים אלו, והשפעות הרדיפות, בתחילת שנות ה-30, החברות ירדה עד ל-10,000 חברים בלבד.

בתחילת משפטי מנהיגי המפלגות הקומוניסטיות ב-1949, בהנהגתו של ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר, התאכזב הובר לגלות שהתובע קרא לדין מספר נמוך יותר של חברי המפלגה הקומוניסטית מאשר שקיווה - בזוכרו את המעצרים וההאשמות של למעלה מ-100 חברי IWW ב-1917. הובר אף העביר את אכזבתו זו למחלקת המשפטים האמריקאית באומרו "ה-IWW נמחץ ולא הצליח לקום מהריסותיו, פעולות דומות בזמן זה יהיו אפקטיביות באותה המידה כנגד המפלגה הקומוניסטית"‏[31].

לאחר מלחמת העולם השנייה 2000-1949[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון המשיך לאגד אנשים, למרות הדיכוי הקשה שנבע מהחוקים האנטי-התאגדותיים והאנטי-קומוניסטיים שנחקקו בשני העשורים הקודמים ולמרות שינויי ההנהגה הרבים שפגעו בארגון (מותם או עזיבתם של רבים מדור המייסדים של 1905, לרבות ביל הייווד הכריזמטי אשר ברח ונותר עריק עד למותו במוסקבה). לארגון הייתה נוכחות בקרב פועלי תעשיית הברזל בקליבלנד ואוהיו עד לשנות ה-50. לאור החקיקה האנטי-קומוניסטית שנמשכה בשנות ה-40 (אשר כונתה ההפחדה האדומה השנייה 1947-1957), ובפרט חוק טאפט-הארטלי מ-1947‏[32], הירידה במס' החברים בארגון המשיכה. ויכוחים לגבי האופן בו יש להתייחס לחקיקה בתוך הארגון תרמו אף הם לעזיבת פועלים רבים את ה-IWW. ב-1949, נכנס הארגון לרשימת הארגונים החתרניים של התובע הכללי בארצות הברית ביוזמתו של התובע הכללי עצמו, טום סי. קלארק. השלכות מעשה זה היו חמורות כלפי חברי הארגון. כל מי שנכנס ל"רשימה השחורה" לא היה זכאי לדיור ציבורי, מענקים מהמדינה ונאסר עליו להיות קבלן או עובד בשביל המדינה. פירוש הדבר היה מניעה של עבודה לפועלים רבים בפרויקטים ממשלתיים.

החברות ב-IWW ירדה לשפל של כל הזמנים במהלך ההפחדה האדומה השנייה. ונראה שהארגון היה בדרך לסגירת שעריו. אולם, הודות להתעוררות התנועה האנטי-מלחמתית כתגובה למלחמות קוריאה ווייטנאם, והתעוררות התודעה המעמדית של סטודנטים ברחבי ארצות הברית של שנות השישים, נותר הארגון בתודעה הציבורית כארגון מועדף על צעירים המתנגדים למלחמה על רקע מעמדי. בד בבד, הארגון התרחק מהתמחותו כמארגן של איגודי פועלים, ובעיקר התמקד בסיוע לאיגודים קיימים בתחומים שונים הקשורים לחוקי תעסוקה. הקריאה המהפכנית לקידום מהפכה סוציאליסטית כוללת דרך איגודי עובדים רבים, נזנחה כאופן פעולה מועדף, ונותרה מקור השראה בלבד.

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרץ 2007, הפגנה נגד מלחמה בסיאטל וושינגטון. המפגינים מחזיקים דגלי IWW

מתחילת שנות האלפיים הארגון עודנו פעיל, ומתמקד בעיקר בסיוע לארגון ועדי עובדי ברחבי ארצות הברית. הארגון פועל בעיקר לאיגוד עובדים בתחום המזון המהיר, וגם התחיל לפעול כדי לאגד קמעונאיים וסוחרים קטנים.

בשנת 2005, עם חגיגות המאה להיווסדו, מנה הארגון כ-5,000 חברים רשומים, זאת בהשוואה ל 13 מיליון חברים בארגון ה-AFL–CIO (ארגון שהינו למעשה איחוד של פדרציית העבודה האמריקאית עם גוף נוסף בשם קונגרס ארגוני התעשייה).‏[33] במהלך 2011, בזמן התפתחותה של תנועת המחאה של כיבוש וול סטריט, הודיע הארגון ביום החמישי להפגנות, על הצטרפותו למחאה וקרא לחברי האיגוד להגיע ולהפגין תמיכה בעצרות ובהפגנות השונות.

גיטריסט הלהקה רייג' אגיינסט דה מאשין, טום מורלו, חבר ידוע ב-IWW, בעת היום ה-28 של מחאת כיבוש וול סטריט, חובש כובע של ה-IWW‏[34]

ב-2012, העביר הארגון את משרדיו הראשיים לשיקגו, אילינוי.

אוסף כרזות ופמפלטים שפורסמו על ידי הארגון במרוצת השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוץ לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידה אזורית מארגנת התהוותה לאחרונה בארצות דוברות הגרמנית של אירופה. לצורך כך תורגמו מסמכים רבים של הארגון ועד מאי 2009 כבר נוצרו התארגנויות ב-16 ערים ברחבי גרמניה שווייץ ואוסטריה.

חברים ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארכיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים דוקומנטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הוובליז, בוים על ידי סטיוארט בירד, דבורה שפר, 1979. שפה אנגלית, 90 דקות. הסרט כולל ראיונות עם 19 וובליז מבוגרים, על הארגון וחשיבותו בזמן שעלה לתודעה ציבורית.
  • פציעה לאחד, בוים על ידי טרוויס ווילקרסון, 2003. שפה אנגלית, 53 דקות. תיאור פרשת הרצח הלא-פתור של חבר ומארגן הוובליז, פרנק ליטל בבוט, מונטנה בעת ארגון שביתה גדולה של 16,000 כורים נגד חברת הנחושת "אנקונדה". הסרט קושר בין גורמים שונים והשפעתם המדכאת על תנועת העבודה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אין הסבר ברור וחד-משמעי למקור השם. לקריאה נוספת 4 הסברים אפשריים למקור השם וובליז מתוך אתר ה-IWW, כניסה אחרונה 23/1/12
  2. ^ עורך אתר ה-IWW הקדמה למניפסט של ה IWW, מאתר ה-IWW, כניסה אחרונה בתאריך 21/01/13
  3. ^ אובו קוסטיאינן, התאחדות העובדים הפינים-אמריקנים, מתוך הספר Old Friends - Strong Ties. The Finnish Contribution to the Growth of the USA, משנת 1976, עמ' 205-237, כניסה אחרונה 21/1/13
  4. ^ סטפן וואן, אנציקלופדיה לעיתונות אמריקאית, 2008, ניו-יורק, עמ' 251, כניסה אחרונה 21/1/13
  5. ^ דירק הוארדר וכריטיאנה הרציג, פרסומי מהגרים מתנועת העבודה באמריקה הצפונית בין-1840 ל-1970, 1987, דפוס גרינווד, עמ' 230, כניסה אחרונה 21/1/13
  6. ^ ריצ'רד ג'. אלטנבאו,חינוך עובדים כריאקציה להגמוניה, מתוך פרויקט התפתחות חינוך מבוגרים בצפון אמריקה של אוניברסיטת סירקיוז, ניו-יורק, מרץ, 1989, כניסה אחרונה 21/1/13
  7. ^ רשימת מוסדות חינוכיים שנסגרו, התאחדו או שינו את שמם בארצות הברית, כניסה אחרונה 21/1/13
  8. ^ מארק מטסארנטה, פרויקט רחוב ביי: פעילות של פינים-קנדיים באזור רחוב ביי לפני 1915, הוצאת ט'אנדר-ביי, החברה ההיסטורית של פינים-קנדיים, 1989, כניסה אחרונה 21/1/13
  9. ^ 9.0 9.1 פול פרדריק בריזנדן, IWW :מחקר על סינדקליזם אמריקני, 1919, אוניברסיטת קולומביה, כניסה אחרונה 21/1/13
  10. ^ פרד וו. תומפסון, פטריק מורפין, The I.W.W.: Its First Seventy Years, 1905-1975, שיקגו 1976, עמ' 38-40
  11. ^ מארלין פיץ, טקס המאה של שביתת עובדי פלדה למכוניות במקי רוקס פנסילבניה, מתוך אתר פיטסבורג פוסט גאזט, אוגוסט 2009, כניסה אחרונה 21/1/13
  12. ^ לורה ארקסי, היסטוריה מתומצתת של ספוקן, מתוך אתר האנציקלופדיה החופשית של היסטורית מדינת וושינגטון, ספטמבר 2005, כניסה אחרונה ב 21/1/13
  13. ^ הלן קלר וג'ון דיוויס, הן קלר:חיי המורדים, דפוס אושן, 2003, עמ' 57
  14. ^ פיליפ ס. פונר, History of the Labor Movement in the United States, Vol. 4, The Industrial Workers of the World 1905-1917, הוצאת International Publishers, שנת 1997, עמ' 147
  15. ^ הנרי אי. מקגוקין, 'זכרונותיו של וובלי' (Memoirs of a Wobbly), הוצאת צ'ארלס ה. קר, 1987, עמ' 70
  16. ^ פרד וו. תומפסון, פטריק מורפין, The I.W.W.: Its First Seventy Years, 1905-1975, שיקגו 1976, עמ' 56
  17. ^ פיליפ פונר, History of the Labor Movement in the United States, vol. 4, ניו-יורק 1965, עמ' 307
  18. ^ פרד וו. תומפסון, פטריק מורפין, The I.W.W.: Its First Seventy Years, 1905-1975, שיקגו 1976, עמ' 100
  19. ^ דניאל אי. סארוס, Labor, Industry, and Regulation during the Progressive Era, הוצאת Taylor & Francis, שנת 2008
  20. ^ William M. Adler, The Man Who Never Died, The Life, Times, and Legacy of Joe Hill, American Labor Icon, Bloomsbury USA, 2011, pp. 44-52
  21. ^ כתבה מעיתון הטקומה טיימס, מספר ההרוגים במהומות עולה ל-7, מתאריך 06/11/1916 , מתוך אתר ספריית הקונגרס, כניסה אחרונה 14/03/13
  22. ^ דף הנצחה לשוטר ג'פרסון פ. ברד, מתוך אתר הנצחה לאנשי חוק שנהרגו במהלך מילוי תפקידם, כניסה אחרונה 14/03/13
  23. ^ 23.0 23.1 פיטר קרלסון (Peter Carlson), קשוח: החיים והזמנים של ביג ביל הייווד (Roughneck: The Life and Times of Big Bill Haywood), שנת הוצאה 1983, עמ' 241.
  24. ^ החוק היה במוקד ויכוחים רבים בבתי המשפט באמריקה, כשמתנגדיו טוענים שהוא מפר את חופש הביטוי, ותומכיו גורסים שהחוק אינו מפר את חופש הביטוי. ב-1919, נקבע לראשונה בבית משפט שהחוק אינו מפר את חופש הביטוי, מאז החוק מצוי במחלוקות, ואף שונה פעמים אחדות במרוצת השנים.
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 דוויד פיטרוזה (David Pietrusza), בפני המושבעים: חייו ועיתותיו של השופט קיינסו מאונטיין לנדיס (Judge and Jury: The Life and Times of Judge Kenesaw Mountain Landis), אינדיאנה:דיימונד קומיוניקיישן (South Bend, Indiana: Diamond Communications), עמ' 119-135
  26. ^ השופט קיינסו לנדיס, אשר ידוע בעיקר בארצות הברית עקב פעילותו כקומישינר של ליגת הבייסבול בין 1920-1944, היה תומך מלחמה נלהב. דוגמה לכך ניתן לראות בבקשתו ממזכיר המלחמה, לאחר ההכרזה על כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, להיות מוצב בחזית (זאת בהיותו בן 50). מזכיר המלחמה של ארצות הברית, סירב לבקשתו, והציע שלנדיס יתמקד בכתיבת נאומים תומכים במלחמה כדי לתרום למאמץ, ולנדיס אכן ביצע בקשה זו.
  27. ^ "Big Bill Haywood Weds. Can't Speak Russian and Russian Wife Can't Speak English," New York Times, January 14, 1927 .
  28. ^ קו קלקס קלאן מודרני הוקמו; 17 קורבנות ראשונים, כתבה מתוך עיתון Tulsa World, 10 בנובמבר 1917
  29. ^ "Wesley Everest, IWW Martyr" Pacific Northwest Quarterly, October 1986
  30. ^ פאלמר היה נחוש להילחם ברדיקלים השמאלנים, ושאף לגרשם מהמדינה. תחת הנהגתו כתובע הכללי של ארצות הברית, גורשו כ-500 מהגרים, חלקם מנהיגים בולטים של תנועות שמאל, לרבות ה-IWW, תחת אישומים של בגידה במולדת במסגרת חוקים פטריוטים שנחקקו במהלך מלחמת העולם הראשונה.
  31. ^ טד מורגן (Ted Morgan) ,אדומים: מקרתיזם באמריקה של המאה ה-20 (Reds: McCarthyism in Twentieth-Century America)הוצאת:Random House, שנת 2004, עמ' 315
  32. ^ נוסח החוק טאפט-הארטלי אשר מגביל את כוחם של איגודי עובדים ואת הזכות להתאגד בכלל
  33. ^ דויד מורגן (Moberg, David), תרבות: כוח לתמונה (Culture: Power to the Pictures),כתבה מעיתון , In These Times Magazine מתאריך ה-19 ביולי 2005
  34. ^ Derby, Samara Kalk, "Monona Terrace rocked by workers' rights concert", Wisconsin State Journal. Retrieved October 22, 2011.
  35. ^ Nelson, Cary. Repression and recovery: modern American poetry and the politics of cultural memory, 1910-1945, University of Wisconsin Press, (Wisconsin, 1989), p. 29
  36. ^ הלן קלר, מדוע הפכתי לחברת IWW?, ראיון עם ברברה בינדלי, פורסם לראשונה בניו-יורק טריביון, 16/6/1916, מתוך אתר ארכיון האינטרנט המרקסיסטי ביקור אחרון 14/03/13