אתאיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אתאיזם, במובן הרחב, פירושו דחיית האמונה בקיומן של ישויות אלוהיות.‏[1][2] במובן צר יותר, אתאיזם הוא העמדה[3] או האמונה הספציפית לפיה אין ישויות אלוהיות.‏[4][5] בהגדרה על דרך השלילה אתאיזם הוא פשוט היעדר אמונה בקיום אלוהים או ישויות אלוהיות כל שהן.‏[3][5][6][7] ובאופן הכללי ביותר אתאיזם הוא פשוט היעדר תאיזם[8], מסיבה זו האתאיזם מונגד לעתים, באופן בלבדי לתאיזם,‏[9][10] שבצורתו הכללית ביותר הוא האמונה לפיה לפחות ישות אלוהית-פרסונאלית אחת קיימת (כלומר, ישות אלוהית כפי שהיא מוגדרת בספרות דתית כל שהיא או לחלופין, במסורות דתיות לשוניות)‏[10][11]. מסיבה זו אתאיזם אינו בהכרח יהיה מונגד עם אגנוסטיות או דאיזם, וייתכנו חפיפות בין עמדה אתאיסטית מסוימת לבין עמדות אלה (ועמדות חילוניות נוספות), בהתאם להגדרה שניתנה לכל אחת מהעמדות.

יש הסבורים כי אתאיזם הוא מונח נרדף לחוסר דת, אך קיימות דתות, כמו הינדואיזם, ג'ייניזם, בודהיזם, ויקה[12] ואחרות, אשר לפחות זרמים מקובלים מסוימים שלהן אינם מחייבים אמונה באלוהים, ולכן ייתכנו בקרב חסידיהן גם אתאיסטים.

דיון הגדרתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדען, הסופר, ומבקר הדת קרל סייגן מוזכר לעתים קרובות כדוגמה לאדם ששאלת היותו אתאיסט שנויה במחלוקת. מחד, הוא לעג לאמונה באל אישי, והחזיק גישה סקפטית לגבי קיומו של אל בורא. מאידך, ביקר גם את האתאיזם, באומרו: "אתאיסט צריך לדעת הרבה יותר ממה שאני יודע. אתאיסט הוא אדם שיודע שאלוהים לא קיים. בהגדרות מסוימות אתאיזם הוא נורא טיפשי." עם זאת, הדרישה שאדם ידע או יחשוב שהוא יודע שאלוהים לא קיים אינה הכרחית במרבית ההגדרות, ואינה מקובלת במידה רבה. בתשובה לשאלה על דעותיו התאולוגיות ענה "אני אגנוסטי". דעותיו פורשו לעתים כצורה של פאנתאיזם, והן הושוו לדעותיהם של איינשטיין ושל שפינוזה. מסיבות אלה ואחרות יש המחשיבים אותו לאתאיסט ויש שלא, בהתאם להגדרות שבהן נעשה שימוש.

ההגדרה והסיווג של "אתאיזם" אינם מוסכמים,‏[13] ואנשים שונים משתמשים בהגדרות שונות במעט. חוסר ההסכמה נסוב סביב נושאים כגון אילו ישויות יוגדרו כאלים (למשל, האם פאנתאיזם, בו מתייחסים לאלוהים וליקום כאל היינו הך, הוא סוג של אתאיזם? האם האל חייב להיות אל אישי, המתעסק בגורלם של בני האדם?); האם זו אמונה בפני עצמה או היעדר כל אמונה בנושא; והאם כדי להיות אתאיסט יש צורך בדחייה מודעת של האל (האם אדם שמעולם לא שמע או חשב על אלים יחשב אתאיסט?). יש הסכמה רחבה לפיה האתאיזם נוגד את האגנוסטיות, הסוברת שלא ניתן (לעת עתה או אי-פעם) להחליט בקשר לקיומה של אלוהות, אך יש אתאיסטים המגדירים עצמם גם כסוג של אגנוסטים (ראו אתאיזם אגנוסטי). בעוד שקיימת הסכמה מוחלטת שהאתאיזם נוגד את התאיזם, חלוקות הדעות לגבי הדאיזם.

יש המחלקים את האתאיזם ל"חזק" ו"חלש". אנשים אלו משתמשים בהגדרה "אתאיזם חזק", "אתאיזם נוקשה" או "אתאיזם קיצוני", לאלה שמאמינים באי-קיומם של אלים, ו"אתאיזם חלש", "אתאיזם רך", או "אתאיזם מתפשר" לאלו שאינם מאמינים בקיומם, אך אינם שוללים אפשרות זו. במסורת המחשבה החופשית נהוג לכנות את שתי הגישות "אתאיזם חיובי" ו"אתאיזם שלילי". בתוך הקשת הזו, האגנוסטיות מייצגת את הרציונליות של האתאיזם החלש, אך מושגים אלה אינם שכיחים בשימוש.[דרושה הבהרה]

כמו כן, יש המבדילים בין אתאיסטים לפי מודעותם להיותם כאלה. "אתאיזם מפורש" משמעו שהדוגל בו מודע להיותו אתאיסט – הוא מכיר את המושג "אל" ואת המשמעות הכללית שלו, אך דוחה את קיומו. זאת בניגוד ל"אתאיזם מרומז" (או, "אתאיזם דיפולטיבי"),‏[14][15][16] שהוא דחייה לא מודעת של אלים, והוא כולל בין השאר אנשים שמעולם לא פגשו את הרעיון, ובדרך כלל גם תינוקות שטרם למדו על המושג, אם כי יש המסתייגים מסיווג תינוקות תחת קטגוריה של אתאיזם, בין אם בטענה שדווקא אגנוסטיות היא ברירת המחדל, ובין אם בטענות אחרות. מבקרים רבים טוענים שרק אתאיזם מפורש הוא באמת אתאיזם, ואתאיזם מרומז הוא רק היעדר אמונה נגדית (במקום דחייה שלה).

בכל הנוגע לשימושים יומיומיים במונח, לעתים משתמשים בביטוי "אתאיזם" לתיאור עמדות דומות או לגרסאות נפוצות שלו, דוגמת נטורליזם מטאפיזי, אתאיזם אנטיתאיסטי (הרואה בתאיזם דבר שלילי ומזיק, ולא רק שגוי) ואתאיזם חזק.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה היוונית "αθεοι" (צורת הרבים של "ἄθεος"), כפי שהיא מופיעה באיגרת אל האפסים בפפירוס 46 מתחילת המאה ה-3.

ביוונית עתיקה, משמעותו של שם התואר "אָתֵאוֹס" ("ἄθεος", מהקידומת "א-", שמשמעותה "לא" או "אַל", ומ"תאוס" – "אֵל") הייתה "חסר-אל". בתחילה שימש התואר ככינוי גנאי המתאר אדם לא מוסרי וחסר כבוד לאלים. במאה ה-5 לפנה"ס החלה המילה לציין כפירה יותר מכוונת, במשמעות של ניתוק היחסים עם האלים או דחייה שלהם. אחר כך הגיע המונח "ἀσεβής", ששימש כנגד אלו שהכחישו או הפגינו חוסר כבוד לאלים המקומיים, גם אם האמינו באלים אחרים. תרגומים מודרניים של טקסטים עתיקים מתרגמים לעתים "אתאוס" ל"אתאיסטי". המונח היה בשימוש נרחב בדיונים של הנוצרים הראשונים וההלניסטים, כאשר כל צד יחס אותו בזלזול לצד השני.‏[17]

המונח האנגלי "atheist" (מצרפתית: "athée"), במשמעות של "אדם הדוחה את קיומו של אלוהים", הופיע לראשונה ב-1566.‏[18] מילים באותו שדה סמנטי הופיעו מאוחר יותר: "deist" (דאיסט) ב-1621,‏[19] ו-"theist" (תאיסט) ב-1662. בתקופות אלו המילה "דאיסט" כבר החזיקה במשמעות המודרנית שלה, והמילה "תאיסט" באה לסתור אותה.

הסופרת קארן ארמסטרונג כתבה: "במאות ה-16 וה-17, המילה 'אתאיסט' עדיין הייתה שמורה לפולמוסים בלבד… המונח 'אתאיסט' היה עלבון. אף אחד לא חלם על לכנות את עצמו 'אתאיסט'."‏[20] באמצע המאה ה-17 עוד הייתה שגורה ההנחה שבלתי-אפשרי לא להאמין באלוהים;‏[21] "אתאיזם" היה אי-קבלה של התפיסה המערבית דאז של האלוהות.‏[22]

השימוש הראשון של "אתאיזם" לתיאור עצמי הופיע בסוף המאה ה-18 באירופה, לתיאור חוסר אמונה באלוהיי הדתות האברהמיות.‏[23] במאה ה-20 תרם תהליך הגלובליזציה להרחבת המונח לכלול חוסר אמונה באלים, ולא רק באלוהות מונותאיסטית, אם כי לעתים עדיין מקובל בתרבויות מערביות להגדיר "אתאיזם" פשוט כ"חוסר אמונה באלוהים".‏[24]

שכיחות האתאיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק באוכלוסייה במדינות שונות באירופה שאמרו "אני לא מאמין שיש איזושהי צורה של נפש, אל או כוח-חיים" (2005).‏[25]
אומדן של שיעור האתאיסטים והאגנוסטים בעולם. אל הערכים של סין, קובה וצפון קוריאה יש להתייחס בסקפטיות בשל מיעוט יחסי של נתונים במדינות אלה.

קיים קושי לאמוד את מספר האתאיסטים בעולם. כאמור, המשיבים לסקרים עלולים להגדיר "אתאיזם" בצורה שונה זה-מזה.‏[26] אדם יכול להגדיר עצמו כהינדי וכאתאיסט בו זמנית. כמו כן, בשל היחס הקיצוני שנוקטות מדינות מסוימות כלפי האתאיזם (כגון מדינות אסלאם קיצוני מחד, ומדינות קומוניסטיות מאידך) עלולים אנשים רבים להסתיר את דעתם האמיתית בנושא. עובדות אלו, בנוסף לקושי לבצע אומדן לעמדה שאין לה מסגרות חברתיות ברורות, מטילות ספק כבד בכל ניסיון לאמוד את מספר האתאיסטים, ומחקרים שונים עלולים להגיע לתוצאות שונות מאוד.

בין הניסיונות שבכל זאת העריכו את כמות האתאיסטים ניתן למנות סקר משנת 2005 שפורסם באנציקלופדיה בריטניקה, ומצא ש"לא-דתיים" מהווים 11.9% מאוכלוסיית כל העולם, בעוד שאתאיסטים – כ-2.3%.‏[27] נתון זה אינו כולל את אלה שמשתייכים לדתות אתאיסטיות. סקר משלהי 2006 שפורסם ב-Financial Times בדק את שיעור האתאיסטים בארצות הברית וב-5 מדינות באירופה. השיעור הנמוך ביותר היה בארצות הברית – כ-4% אתאיסטים, בעוד שבאירופה שיעורם גבוה בהרבה: באיטליה 7%, בספרד 11%, 17% בבריטניה הגדולה, 20% בגרמניה ו-32% בצרפת.‏[28][29] נתונים אלה דומים לנתונים הרשמיים שפרסם האיחוד האירופי מסקר שערך, לפיו עולה גם כי 18% מהאירופאים אינם מאמינים באף אל.‏[30] מחקרים אחרים מעריכים את אחוז האתאיסטים, אגנוסטים ולא מאמינים אחרים באל אישי כנמוך עד כדי פחות מ-10% במדינות כגון פולין, רומניה וקפריסין,‏[31] ועד 85% בשבדיה, 80% בדנמרק, 72% בנורבגיה ו-60% בפינלנד.‏[32] לפי לשכת הסטטיסטיקה האוסטרלית, ל-19% מהאוסטרלים אין דת, חלקם אתאיסטים.‏[29] בין 64% ל-65% מהיפנים הם אתאיסטים, אגנוסטים או אינם מאמינים באל אישי.‏[32]

כמו כן, נחקר רבות הקשר בין אתאיזם להשכלה, על מנת לבדוק את הטענה שאתאיזם נפוץ בעיקר בקרב אנשי מדע. מחקר בינלאומי דיווח על התאמה חיובית בין השכלה לבין אי-אמונה באלוהים.‏[33] ב-1998 דיווח כתב העת המדעי Nature על תוצאות סקר שלפיהן אמונה באל אישי או בחיים לאחר המוות היא הנמוכה ביותר בכל הזמנים בארצות הברית ב-NAS, האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית: רק 7.0% מהחברים בה האמינו באל אישי, כאשר השיעור הנמוך ביותר היה בקרב החוקרים בתחום הביולוגיה (5.5% האמינו באל אישי), פיזיקאים ואסטרונומים אחריהם (7.5%), ואילו השיעור הגבוה ביותר היה בקרב המתמטיקאים (14.3%),‏[34] בעוד שמעל 85% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית מאמינים באל אישי. עם זאת, מחקר זה ספג ביקורת על הגדרתו המחמירה לאמונה באלוהים;‏[35][36] מאמר שפורסם במגזין של אוניברסיטת שיקגו דן במחקר הנ"ל, וקבע ש-76% מהרופאים מאמינים בצורה כלשהי של אלוהים – שיעור נמוך מכלל האוכלוסייה, אך גבוה משיעור המאמינים באל אישי ב-NAS‏.[37] מחקר אחר שבדק דתיות בקרב מדענים, הפעם חברי ה-AAAS ‏(American Association for the Advancement of Science), מצא כי רק 51% מהם מאמינים בצורה כלשהי של אלוהות או כוח עליון, כאשר 33% אמרו שהם מאמינים באלוהים ו-18% אמרו שהם מאמינים בנפש אוניברסלית או בכוח עליון.[38] לפי מאמר של מגזין מנסה, נמצא יחס הפוך בין דתיות לבין אינטליגנציה ב-39 מתוך 43 מחקרים שנערכו בין 1927 ל-2002.[39] ממצאים אלו תומכים במטא-אנליזה של פרופסור מייקל ארגייל (Michael Argyle) מאוניברסיטת אוקספורד. הוא בחן 7 מחקרים שבדקו התאמה בין יחס לדת לבין IQ בבתי-ספר ובמכללות בארצות הברית, ואף על פי שנמצאה קורלציה ברורה בין אי-דתיות ל-IQ גבוה, באנליזה לא הוצבע על הסיבה וצויין שגורמים כגון רקע משפחתי ומעמד חברתי יכלו להשפיע גם כן.‏[40]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל הפילוג הדתי בישראל קיים קושי גדול מהרגיל לאמוד את מספר האתאיסטים שבה. מחקר שנערך ב-1999 בין בני הלאום היהודי מצא כי 43% מהאוכלוסייה הגדירו את עצמם כ-"לא-דתיים" ו-5% נוספים – כ"אנטי-דתיים". 35% ענו "לא" כשנשאלו אם הם מאמינים "בלב שלם" שיש אלוהים.‏[41] מחקר מ-2004 שהזמין ה-BBC מצא כי 15% מהישראלים לא מאמינים באלוהים, בעוד שלפי מחקר מ-1995, 31% אינם מאמינים באלוהים, ו-6% נוספים ענו "לא יודע", ובסה"כ 37% התאימו להגדרות של אתאיסטים או אגנוסטים כפי שנקבעו במחקר זה.‏[42] סקר מ-2009 של מכון גוטמן וקרן אבי חי מצא כי 20% מבני הלאום היהודי בישראל אינם מאמינים באלוהים.‏[43]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שהמונח אתאיזם מקורו בצרפת של המאה ה-16[44] רעיונות המזוהים כיום כאתאיסטיים, נפוצו עוד בעידן הוודות ובעת העתיקה.

הדת ההינדית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסכולות אתאיסטיות עלו בזרמי ההדת הוודית העתיקה (גרסתה המוקדמת של הדת ההינדית) כבר ב-1500 לפנה"ס עד 500 לפנה"ס. בין 6 האסכולות המרכזיות של הדת הוודית העתיקה (או ההינדואיזם העתיק), הסאמקיהסנסקריט: सांख्य), שהיא הוותיקה ביותר, אינה מכירה בקיום אלוהות, נכון הדבר גם לאסכולת המימאמסה.‏[45]

במאה ה-6 לפנה"ס, פרחה בתת היבשת ההודית אסכולת הצ'ארוואקה, שדגלה בהשקפת עולם מטריאליסטית, באתאיזם, ואף בדחייה של רעיונות אלוהיים שהופיעו בסביבה זו. היות שעקרונות הצ'ארוואקה לא עלו בקנה אחד עם התפיסה הוודית, הרי שאינה נחשבת לאחת מזרמיה (אם כי היא כן נחשבת לזרם בהינדואיזם). קיומה כבעלת השקפת עולם מטריאליסטית היא מן העדויות המוקדמות לצורת חשיבה כזו בתוך ההינדואיזם[46] המוקדם אשר חלק מקבוצותיו היו בעלי השקפה כזו ואחרות היו אתאיסטיות בלבד אך לא דחו באופן מוחלט רעיונות מטאפיזיים. יש שמצאו דמיון בין הצ'ארוואקה לאסכולה הקירינית, שמקורה בעיר היוונית-עתיקה קירנה ושהייתה אולטרה-הדוניסטית בעמדותיה. על הייחודיות הרעיונית של אסכולה זו ביחס לרעותיה שבתת היבשת ההודית, וכן, על ההבנה החלקית כביכול, בעולם המחקר, של תפיסותיהן המדויקות, כתבו צ'אטרג'י ודאטה (1984)‏[47][48]:

בעוד שמטריאליזם, בצורה מסוימת, תמיד נכח בהודו, והפניות לכך נמצאות בוודות, בספרות הבודהיסטית, ובעלילות, כמו גם בעבודות פילוסופיות מאוחרות יותר, איננו מוצאים עבודה שיטתית על המטריאליזם, או אסכולה מאורגנת עם תומכים, כמו האחרות (מלבד זו). אך כמעט כל עבודה אחרת של האסכולות האחרות, טענה להפרכת ההשקפות המטריאליסטיות, וההיכרות שלנו את השקפות אלה נסמכת על טיעונים אלה.

דחיית הרעיון של אל אישי בורא עלול להופיע גם בזרמים שונים בג'ייניזם, או בבודהיזם, ובהודו בפרט.‏[49] דחיית רעיונות אלוהיים כפי שהיא מתבטאת בדתות או פילוסופיות אלה אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם דחיית קונספטים מטאפיזיים, טרנסנדנטאליים, או מיסטיים אחרים. ובדתות המזרח קיים מגוון תפיסות בעניין זה אשר אופיו הטרוגני יותר בכל הקשור לחומרנות ורוחניות, מאשר בחשיבה המערבית.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאתאיזם המערבי שורשים בבפילוסופיה היוונית הקדם סוקרטית אמנם הוא לא התגבש כתנועה מובחנת עד עידן האורות המאוחר.‏[50] הפילוסוף בן המאה ה-5 לפני הספירה דיאגוראס מוכר כ"האתאיסט הראשון"‏[51] ונזכר כך למשל מפי קיקרו בחיבורו "על טבע האלים".‏[52] אטומיסטים כגון דמוקריטוס ניסו להסביר את העולם בדרך מטריאליסטית גרידא, מבלי לפנות לרוחני או למיסטי. קריטיאס ראה את הדת כפיתוח אנושי לחלוטין שמטרתו להפחיד את העם לכדי מילוי קודים מוסריים.‏[53][דרושה הבהרה] נראה שפרודיקוס (ידיד פרוטגורס) הצהיר, לא אחת, הצהרות אתאיסטיות בעבודתו הפילוסופית, כך דיווח פילודמוס. פרוטגורס נחשב לעתים לאתאיסט אך ידוע שהחזיק בעמדות אגנוסטיות.‏[54] במאה השלישית לפנה"ס הפילוסופים היוניים תאודורוס איש קירנייקוס[52][55] (שהוכר מאוחר יותר כ"תאודורוס האתאיסט"), וכן סטראטון מלאמפסאקוס[56] נודעו כמי שלא האמינו בקיום אלים.

סוקרטס (לערך, 471-399 לפנה"ס), כדמות משפיעה בחברה האתונאית, היה בקיא בתפיסות שקדמו לו,‏[57] שלעתים התבססו על גישה נטורליסטית והביעו סלידה מהסברים שמימיים לתופעתיות (כלומר להתקיימות הנתפסת בחושים). אמנם אינטרפטציה כזו לא שיקפה את עמדותיו ומקובל כי לא תפס כך את העולם, ואף שהדבר נטען לגביו מפי אריסטופאנס. בשלב מאוחר יותר, טרם הוצא להורג כאשר נשפט על "השחתת הנוער", מסופר כי הכחיש בתוקף את הטענה שהוא אתאיסט, והמחקר הנוכחי אכן מטיל רק ספק מועט בכך.‏[58][59]

אוהמרוס (לערך, 260-330 לפנה"ס) טען כי האלים היוניים הם למעשה דמויות מסולפות של שליטים יווניים מימי קדם שנסגדו בסוג של פולחן אבהות, דהיינו, בפועל מדובר במייסדים ושליטים מהעבר, והדת המקומית היא למעשה מעין המשך של ממלכות או מבנים פוליטיים אחרים שנגדעו מזמן, הרבה לפני תקופתו.‏[60] אף על פי שלא היה אתאיסט (או לא באופן מפורש), הוא בוקר לאחר מכן כמי שרעיונו גרם לכפירה באלים.‏[61]

אפיקורוס (לערך 300 לפנה"ס) הוא מן המפורסמים שבפילוסופים היוונים שהחזיקו בעמדה אתאיסטית או עמדה אחרת הקרובה לה מבחינה מהותית, מושפע מדמוקריטוס והאטומיסטים, אפיקורוס פיתח פילוסופיה נטורליסטית ופולידאיסטית באופיה, לפיה היקום (או לפחות מה שהוכר אז כיקום) נשלט באופן אקראי, ללא התערבות שמימית או על-מציאותית, וכי אלים אכן מתקיימים אך אינם מתערבים במציאות המוכרת. מטרת אפיקורוס הייתה להביא אנשים לשלווה נפשית (אטרקסיה) כביכול על ידי חשיפת העיקרון לפיו אלים מפקחים על בני האדם מוסרית ככוזב, והוא התכחש גם לטענות שנפוצו גם אז ביוון העתיקה לגבי חיים שלאחר המוות ועונש על מעשים לא מוסריים בעולם זה.‏[62]

הפילוסוף רומאי סקסטוס אמפיריקוס האמין שעל האדם להימנע מביקורת על כל סוגי האמונות הדתיות (לפחות אלו שנפוצו בתקופתו), סוג של אסקפיזם אשר ידוע גם כ"פירוניזם", כך שלשיטתו, שום דבר לא יכול להיחשב לרע א-פריורית, ושניתן לאדם להגיע לשלווה ורוגע (אטרקסיה) רק על ידי הימנעות משיפוטיות. הנפח הרב למדי של מה שנותר מעבודותיו, השפיע רבות על פילוסופים מאוחרים יותר.‏[63]

משמעות המונח "אתאיסט" והשימוש בו ידעו תמורות במהלך ההיסטוריה. הנוצרים הקדומים למשל, כונו "אתאיסטים" על ידי לא נוצרים בגלל העדר אמונתם באלילים פגאניים.‏[64] בתקופת האימפריה הרומית, נוצרים נרדפו והוצאו להורג על דחייתם את האלילים הרומאיים בכלל ופולחן הקיסר בפרט. מאוחר מהשגת השקט היחסי ברדיפות כלפי נוצרים, ומשהנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית תחת שלטון תאודוסיוס הראשון בשנת 381, נהפכו היוצרות, וכפירה בנצרות הפכה היא לנרדפת.‏[65]

ימי הביניים המוקדמים עד הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצידוד בהשקפה אתאיסטית היה נדיר באירופה במהלך ימי הביניים בכלל (ראו הערכים אינקוויזיציה והאינקוויזיציה הספרדית) עיסוק בעל אופי נוצרי בדת, מטאפיזיקה, ותאולוגיה היה בראש מעיני הפילוסופים ובכלל.‏[66] היו אמנם קבוצות שקידמו תפיסות הטרודוקסיות (לא מקובלות) של האל הנוצרי, שבדיעבד תרמו כביכול להתפתחות האתאיזם, כמו השקפות שונות על התנהלות הטבע, טרנסנדנטאליות, ותפיסות הכרתיות לגבי אלוהות, דוגמאות לפרטים וקבוצות כאלה הם יוהאן סקוטוס, דוד מדינאנט (David of Dinant), ואמאלריק מבנה (Amalric of Bena), וכן אחוות הרוח החופשית. אלו ראו את התפיסה הנוצרית כפנתאיסטית. ניקולאס קוזאנוס החזיק בעמדה פידאיסטית (לפיה האמונה הדתית נפרדת מההיגיון) אותה כינה "docta ignorantia" (בורות נלמדת), ובכך הניח שאלוהים או מושג האלוהות הוא מחוץ לקטגוריזציה האנושית והידע עליו כעיקרון כפוף להשערה.

ויליאם איש אוקאם השרה נטייה אנטי-מטאפיזית בבקשתו הנומינלית לצמצם את התפיסה האנושית לאובייקט מציאותי יחיד ובכך לציין כי תכלית שמיימית אינה אמורה להיתפש על ידי האינטואיציה או אף הרציונאל האנושי. הפיצול כביכול, או שאלת היחס שבין חשיבה רציונלית כביכול, לבין חשיבה דתית שכביכול אינה, או פחות רציונלית, נידון מאוחר יותר בכתביהם של פילוסופים והוגים אחרים כגון ג'ון ויקליף, יאן הוס, ומרטין לותר.‏[66]

בתקופת הרנסאנס התרחבה החשיבה החופשית והחקירה הסקפטית הפכה שגרתית יותר, בפרט ככל שהתגבשו יסודות המדע (בעיקר מדעי הטבע). אינדיבידואלים כמו לאונרדו דה וינצ'י ראו בניסוי המדעי אמצעי לחקר המציאות כשלעצמה, והתנגדו לטיעונים מצד הממסד הדתי). מבקרים אחרים של הכנסייה והדת בזמן זה היו למשל ניקולו מקיאוולי, בונוונטור דה פרייה (Bonaventure des Périers), ופרנסואה רבלה.‏[63]

התקופה המודרנית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן הרנסאנס ובעת רפורמציה פרוטסטנטית נצפתה תחיה של להט דתי, והדבר ניכר בהיווסדם של מסדרים, אגודות דתיות, ואף "התחזקות" בקרב הציבור הקתולי. כמו כן, בקרב הפרוטסטנטים עלו זרמים דתיים קפדניים כגון הקלוויניסטים. תקופה זו של התפלגות דתית שימשה מצע ליריבות קבוצתית ולעיסוק כללי יותר בפילוסופיה ותאולוגיה, הטומן בחובו התעוררות מאוחרת יותר של סקפטיות וביקורת על העולם הדתי.

ביקורת הנצרות הפכה נפוצה במאה ה-17 וה18, בעיקר באנגליה וצרפת, שם הלכה ונתפסה הנצרות כצורמת, לצל ניצני הדאיזם והאגנוסטיות. ברוך שפינוזה פיתח את מה שהוכר כפנתאיזם.

האתאיסט הגלוי הראשון מבין ההוגים המפורסמים באירופה הוא מתיאס קנוצן (Matthias Knutzen) שעמדותיו התפרסמו בשלושת כתביו בשנת 1674.‏[67] לאחריו הופיעו כתביהם של ההוגה הפולני קאסימיר לישינסקי (Kazimierz Łyszczyński), והכומר הצרפתי ז'אן מסלינר (Jean Meslier), שאף שהיה כומר, חוקרים גורסים שהחזיק בעמדה אתאיסטית נחרצת.‏[68] נראה שהגל הראשון חשיבה אתאיסטית במערב הופיע במאה ה-18, וניכר בכתביהם של הוגים מערב אירופאים בעיקר, בעלי השקפה מטריאליסטית או נטייה להשקפה כזו. מן המפורסמים שבהוגים אלה הם המטריאליסט הברון ד'הולבאך, ז'אק אנדריי נייגאון (שהתבסס על רעיונותיו של ד'הולבאך), וכן מטריאליסטים צרפתיים אחרים.‏[69]

הפילוסוף דיוויד יום פיתח אפיסטמולוגיה סקפטית ששורשיה טמונים באמפיריציזם, הפילוסופיה שלו, וכן זו של עמנואל קאנט ביקשו לפקפק בהלך החקירה המטאפיזית, קרי, בעוד שלא שללו את המטאפיזיקה באופן נחרץ, הביעו סקפטיות כלפי האופן בו נאסף ידע לגביה. שני ההוגים המעיטו בערך הרעיונות המטאפיזיים של תקופתם שבבסיס התאולוגיה הטבעית[דרוש מקור] וביקרו את הטיעונים הקלאסיים לקיום אלוהים (כלומר אלו שהועלו על ידי פילוסופים ותאולוגים באירופה הנוצרית ומעט לאחריה), יצוין שיום וקאנט עצמם לא היו אתאיסטים.

המהפכה הצרפתית לקחה את האתאיזם והדאיזם שהתנגדו לדת הממוסדת בכלל ולכנסייה בפרט, מחוץ לסלון האינטלקטואלי אל המרחב הציבורי. הברון ד'הולבאך היה לדמות מוכרת בנאורות הצרפתית ונודע בשל כתביו הנפחיים כנגד הדת, שהמפורסם מבניהם הוא "מערכת הטבע" (1770), וכן "הנצרות נחשפת" (שכנראה פורסם בשנת 1766).‏[70] מטרת המהפכה הצרפתית הייתה לארגן מחדש את הכנסייה ולהפכה לגוף הכפוף לממשל על פי החוקים הכתובים בחוקה של הכמורה.

המהפכה הכפויה הביאה לאלימות ולגירוש חלק מאנשי הכהונה מצרפת. האירועים הפוליטיים בעלי האופי הכאוטי אפשרו לבסוף ליעקובנים (בני קבוצת שמאל רדיקאלי) בשנת 1793 לתפוס שלטון בפריז ולהוציא לפעול את שלטון הטרור שנגעו בהוצאות להורג בגליוטינה של מתנגדי הממשל החילוני שהתעורר עתה בצרפת, היעקובנים דגלו בסוג של דאיזם שכונה "כת הישות העילאית" (מצרפתית, Culte de l'Être suprême) ובכוונתם היתה, בהתבסס על מניפסט דאיסטי זה, לכונן סוג של "דאיזם מדיני". בניגוד ליעקובנים, מצדו השני של מתרס החילוניות פעלו אתאיסטים כגון ז'אק הברט (Jacques Hébert) לכונן מערכת אמונית אחרת הנקראת "כת ההיגיון" (Culte de la Raison) שהייתה כמו-דתית. בעוד ששני הקבוצות הביאו לתאוצה חילונית בקרב העם הצרפתי, תומכי כת ההיגיון תפסו את השלטון מאת היעקובנים, אך אחר 3 שנים היעקובנים תפסו שוב את השלטון, והוציאו להורג את מנהיגות כת ההיגיון, כולל הברט עצמו. המהפכה הסתיימה עם הפיכת תרמידור בה הוצאו להורג מכונניה, ביניהם רובספייר לואי דה סן-ז'וסט, ואחרים, ובכך בה קיצה.

לאחר המהפכה הציבור הצרפתי אכן נטה לחילוניות (אך לא דאיסטית או אתאיסטית באופן מובהק), בתקופת נפוליאון החילון של החברה הצרפתית הפך ממוסד יותר, והפעם בצורה שאינה רדיקלית או לוחמנית, ונעשו ניסיונות ליישם את החילון הזה גם לצפון איטליה, בתקווה ליצור רפובליקות חילוניות ובעלות שלטון גמיש יותר. במאה ה-19, אתאיסטים שיחקו תפקיד מכריע במהפכנות הפוליטית והחברתית, הם האיצו את אביב העמים בכלל ואת איחוד איטליה בפרט, ושתלו את הגרעין למהפכות הסוציאליסטיות, בניהן זו הבולשביקית שתקרה מאוחר יותר ברוסיה.

במחצית השנייה של המאה ה-18 האתאיזם הופץ עוד יותר וטיפח הוגים עצמאיים שהיו פרודים מהוגי הזרם האגנוסטי. ההוגים האתאיסטים של תקופה זו הרבו לעסוק בביקורת הדת, ולדוגמה יימנו לודוויג פוירבאך, ארתור שופנהאואר, מקס שטירנר, וקארל מרקס.‏[71]

מאז 1900[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – אתאיזם מדיני

האתאיזם במאה ה-20 הופיע בעיקר בצורה של אתאיזם פרקטי, קרי, אתאיזם הנלקח מעבר לרמת העמדה האישית לכזה המתיימר להנחות את החברה ברמת הפרקטיקום החברתי-תרבותי (ובזה גם המחשבתי), כך שקמו חברות שאתאיזם שיחק בהן תפקיד תרבותי או מעצב. החשיבה האתאיסטית שיחקה גורם מעצב או מרכיב במספר פילוסופיות (או גרסאות של פילוסופיות אלה) כגון אקזיסטנציאליזם, אובייקטיביזם, הומניזם חילוני, ניהליזם, אנרכיזם, פוזיטיביזם לוגי, מרקסיזם, ואף פמיניזם.‏[72] וכן גם בחשיבה המדעית והרציונליזם.

הפוזיטיביזם הלוגי והמדענות פילסו את הדרך לנאופוזיטיביזם, לפילוסופיה האנליטית, או זרמים פילוסופיים כגון סטרוקטורליזם, ונטורליזם (כזרם חשיבה עצמאי), הנאופוזיטיביזם והפילוסופיה האנליטית העדיפו להדגיש התנהלות אמפיריציסטית על סמך רציונליזם קלאסי ואפטיסטמולוגיה נומינאלית, בניגוד לרציונליזם קלאסי או למטאפיזיקה. ברטראנד ראסל (שאמנם נחשב להוגה אגנוסטי ולא אתאיסטי) איתגר, בטיעונים שונים, את התפיסות המקובלות לרעיון האלוהות, שזוהו אז באופן מובהק עם התאולוגיה הנוצרית.

בעבודתו המוקדמת, לודוויג ויטגנשטיין ניסה להפריד בין השיח המטאפיזי לבין זה הרציונלי[דרוש מקור]. אלפרד ג'ולס אייר הניח שטענות דתיות נוטות באופן מובהק להיות חסרות פוטנציאל לאימות, או חסרות משמעות נתפשת או חד משמעית, ובכך ביקש להדגיש את העליונות כביכול של ההתנהלות האמפיריציסטית, לפחות באופן כללי, על זו של הדתות הנפוצות. לוי-שטראוס, אבי הסטרוקטורליזם גרס שמקורות החשיבה הדתית הן הלא מודע ולא המטאפיזי-טרנסנדנטאלי.[דרוש מקור] ג'ון ניימאייר-פינדלי וג'ון סמארט הציעו למשל שבמסגרת לוגית, קיום האל אינו הכרחי[דרושה הבהרה]. מוניסטים[דרוש מקור] כגון ג'ון דיואי, הניחו הכי העולם הטבעי הוא הבסיס לכל הקיים, תוך הכחשת טענות פילוסופיות או דתיות הגורסות אחרת.‏[73][74]

במאה ה-20 נחווה גם המניפסט הפוליטי של האתאיזם שנגזר מן האינטרפטציה לכתביו של קרל מרקס ופרידריך אנגלס ויישום המהפכה הרוסית (1917) באימפריה הרוסית בעקבות האידאולוגיה הקומוניסטית שנבנתה עליהם והקמת ברית המועצות (כמו גם מסגרות מדיניות דומות מאוחרות יותר). בברית המועצות, הוראת הדת לעם מפי מייצגיה נאסרה על ידי המדינה, למרות הממשלה הסובייטית התירה חופש דת בהיתר רשמי בשנת 1936 אך גם במסגרת מצומצמת יחסית, שכן חינוך פרטי היה בדרך כלל אסור וחינוך הציבור נשמר לרשויות בלבד (שהיו אתאיסטיות או נטו לאתאיזם) בהתווסף לכך שרשויות דתיות ממילא לא נתקיימו ואף נאסרה כל התאגדות בהקשר זה. השלטון הסובייטי לעתים רדף את הדת וביקש לנתק את העם לחלוטין מהדתות שנפוצו אז בשטח רוסיה (כגון נצרות, אסלאם, ומיני שמאניזם), בקשה שלעתים גבלה באלימות. מצד שלטון זה‏[75][76][77][78][79]

בדרך כלל, גם מדינות קומוניסטיות אחרות התנגדו לדת תוך צידוד באתאיזם מדיני,‏[80] כך למשל, הממשלות הקודמות של אלבניה[81] ונכון להיום סין[82][83], צפון קוריאה[83][84], וקובה[83][85] .

בהודו דוגמה למנהיג אתאיסט היה ארודה ראמאסמי (Periyar E. V. Ramasamy) שנאבק בציבור ההינדים (שלעתים בעצמם היו אתאיסטים, אך דתיים דה פקטו) ובמעמד הברהמינים בטענה שהם מפלגים את החברה מבחינת מעמד או קאסטה וכי התוצר הסופי של כך וודאי שלילי.‏[86] מאבקיו הודגשו כאשר בשנת 1956 ביקש להרוס פסל הקדוש לציבור ההינדי וכן גם בשל אמירות אנטי-תאיסטיות שאמר לא אחת.‏[87]

ב1967 הממשלה האלבנית תחת אנוור הוג'ה הכריזה על סגירת כל המוסדות הדתיים במדינה תוך הכרזה על אלבניה כמידנה בעלת אתאיזם מדיני הראשונה כביכול.‏[88] אף על פי שהפולחן הדתי אוחזר רשמית ב1991 באלבניה, ההחלטות הממשלתיות האנטי-תאיסטיות הטילו צל שלילי על אופי הממשלה האלבנית והם האיצו את הרוח האנטי-קומוניסטית שנשבה בקרב הציבור האמריקני[89]

מאז נפילת חומת ברלין מספר השלטונות בעלי עמדה אנטי-דתית (בהשפעה קומוניסטית) צנח. ב-2006 מכון פו (Pew Research Center) פרסם כי הלגיטימיות של תנועות המתבססות על מושג האלוהים (God based) או על תפיסה דתית (Religious based) עולה ביחס לאידאולוגיות או תנועות חילוניות.‏[90] ואמנם, החוקר העצמאי[דרושה הבהרה] גרגורי ס. פאול ופיל צוקרמן מגדירים זאת כ"מיתוס" וטוענים כי המצב בשטח הרבה יותר מורכב ושונה במידת מה.‏[91]

מספר אירועים משמעותיים בחברה האמריקנית כגון פיגועי 11 בספטמבר (אשר להם הייתה מוטיבציה אסלאמית), ומאמצי מכון דיסקברי לשנות את מערכת השעות המדעית בבתי הספר האמריקניים לכזו המתבססת על רעיונות בריאתניים (יחד עם התמיכה לכך בשנת 2005 מצד הנשיא האמריקני דאז ג'ורג' ווקר בוש, האיצו אינטלקטואלים חילונים כגון סם האריס וויקטור ג'יי סטנג'ר, וכריסטופר היצ'נס, לפרסם ספרים בארצות הברית ובעולם בכלל.‏[92]

סקר משנת 2010 מצא כי אלו המגדירים עצמם אתאיסטים אואגנוסטים, יחד עם יהודים ומורמונים הפגינו ידע רחב יותר, בממוצע, ממשתתפים אחרים בסקר המשתייכים לדתות המאיוריות כגון נצרות ואסלאם.‏[93][דרושה הבהרה]

האתאיזם החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אתאיזם חדש

"אתאיזם חדש"‏[94] הוא השם הניתן לתנועה שקמה במאה ה-21 של כותבים שהם לרוב אתאיסטים או אגנוסטים. התנועה נקשרה עם ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, סם האריס, כריסטופר היצ'נס, וויקטור ג'יי סטנג'ר[95][96] הוגי התנועה מרבים לעסוק בביקורת הדת באופן אקטיבי.[96]

טיעונים אתאיסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאפיקורוס ניתן הקרדיט על הסברת בעיית הרוע לראשונה. ב"דיאלוגים על הדת הטבעית" דייוויד יום מצטט הטיעון כסדרה של שאלות: "האם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך הוא אינו מסוגל? אזי הוא חסר אונים. האם הוא מסוגל, אך הוא אינו רוצה? אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה? אז מאין בא הרוע?"

ההיסטוריה גדושה בניסיונות להוכיח את קיומו של אלוהים, פחות בולטים הם הטיעונים הא-פריוריים והא-פוסטריוריים שמנסים להפריכו או לתייגו כקונספט שקיומו שנוי במחלוקת.

הטיעונים הנוגדים את התאיזם מחולקים לרוב לשני סוגים עיקריים: אלו שמנסים להראות שקיומו של אל הוא בלתי אפשרי, והם מנמקים את האתאיזם החזק, לעומת אלו שמנסים להראות שקיומו של אלוהים בלתי סביר, הנתמכים בדרך כלל על ידי אתאיסטים חלשים וחזקים כאחד.

להלן מובאות דוגמאות שונות לטיעונים אלו. חלק מהטיעונים אינם מנסים לנמק את האתאיזם ישירות, אלא לדחות טיעונים התומכים בקיומו של אל, מצדיקים את הדיון בקיומו וכדומה. כמו כן, רבים מהטיעונים הללו זכו להתנגדות מצד חלק מהאתאיסטים עצמם, ואינם נתמכים על ידי מרביתם.

טיעונים המבוססים על חוסר הוכחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיעון חוסר ההוכחה: הטיעון מתבסס על נקודת ההנחה שכדי לקבל את קיומו של משהו, צריך לספק הוכחה לקיומו. עיקרון זה חל גם על אלוהים: אתאיסטים מפקפקים בקיום אלוהים בהיעדר הוכחה מספקת עבורם לקיומו.

תער אוקאם: לפי תערו של אוקאם כאשר נמצאים לפנינו שני הסברים המסבירים את אותה התופעה, עלינו לאמץ את ההסבר הפשוט ביותר, שמערב הכי פחות גורמים. אתאיסטים רבים גורסים שההבנה האנושית של חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה מספקת לנו הסבר נטורליסטי לעולם, ללא צורך באלוהים. לפיכך הם 'חותכים' את אלוהים בתערו של אוקאם, ומעדיפים הסבר נטורליסטי על פני הסבר מורכב יותר של העולם, המערב את אותם חוקי טבע, ובנוסף את אלוהים.

טיעונים על בסיס התפתחות האמונות/דתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיעון ההיסטורי: ההיסטוריה המתועדת מלמדת כי המונותאיזם צמח על רקע האמונה הפוליתאיסטית, שכללה בין השאר גם אלים דמויי-אדם, שהתפתחה בעצמה מאמונות בכוחם העל-טבעי של עצמים דוממים. מכיוון שכך, ניתן להניח שהאמונה המונותאיסטית היא נגזרת של אמונות קולקטיביות אחרות. כלומר, הרעיון האלוהי לא הועבר לאדם על ידי אלוהים עצמו, אלא נוצר על ידי אבולוציה של רעיונות שהשתנו עם הזמן ממעבר מדור לדור ואדם לאדם. על פי טיעון זה, אם אכן אלוהים היה קיים אזי הוא היה מעביר את הידיעה על קיומו לאדם הראשון, והאמונה בו הייתה קיימת מראשית הזמן. אך לדברי ארכאולוגים מסוימים, רעיון האל המונותאיסטי הופיע פורמלית לראשונה במהפכה הדתית של אחנתון.‏[97]

טיעון הדתות המרובות: לתרבויות רבות ושונות ברחבי העולם יש תפיסות שונות ומנוגדות של מושגי האלוהות, ובכל אחת מהן אנשים מאמינים בתפיסות הללו בכל לבבם. אין לנו שום דרך לבחור תפיסה אחת על תפיסה אחרת, ולכן אין סיבה לקבל אף אחת מהן כנכונה. כשם שאין לנו סיבה להאמין בזאוס או בהורוס, אין לנו סיבה להאמין באלוהיי אברהם. המצב בעייתי עוד יותר כאשר דת תאיסטית מסוימת, עוברת פיצול במהלך ההיסטוריה, ופיצול זה לוט בערפל. דוגמה לכך היא העובדה שיש שתי קבוצות הטוענות להיותן עם ישראל. אלו הן העברים, והשומרונים. כל אחת מן הקבוצות טוענת שהיא עם ישראל המקורי ושספר התורה שלו הוא מסמך שמקורו אלוהי. אמנם, ספרי התורה של שתי קבוצות אלה שונים זה מזה בנוסחם. מפרך ואף מיותר לברר, מי משתי הקבוצות האלה צודקת בטענתה, אם בכלל.

טיעון האנתרופומורפיזם (או "טיעון ההאנשה"): לפי טיעון זה אנחנו יכולים לראות שבכל מיתולוגיה מיוחסות לאלים תכונות אנושיות רבות כמו: כעס, זעם, קנאה, חרטה, אהבה, שנאה ועוד. תכונות אנושיות מיוחסות באופן גורף לכל דמות של אל שקיימת במיתולוגיות השונות ובהם נכלל גם האל המקראי. האדם יצר את אליו בצלמו ובדמותו שלו עצמו, ולכן הם כל כך דומים אליו.

טיעונים הקשורים לטיעון הטלאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיעון המורכבות: תאיסטים רבים מצדדים בטיעון הטלאולוגי, לפיו לא ייתכן כי מורכבות וסדר יופיעו ללא מתכנן, ולפיכך מורכבותו של העולם מוכיחה את קיומו של אלוהים. אתאיסטים משיבים לטיעון זה בטענה שאלוהים הוא ישות על-טבעית בעלת תודעה, ולפיכך הוא מורכב, ולפי הטיעון הטלאולוגי מצריך יוצר משלו. אך קו מחשבה זה מחייב שרשרת אינסופית של בוראים, ומסבך את העולם במקום להסביר את היווצרותו. לכן, אומרים האתאיסטים, הטיעון הטלאולוגי אינו קביל.

תכנון לקוי: הטיעון מניח שאלוהים שהוא כל-יכול וכל-יודע אמור היה ליצור יצורים בעלי תכנון אופטימלי. ישנם יצורים, שאילו נבראו באופן ישיר על ידי מתכנן-על, הרי שהתכנון שלהם היה מושלם באופן שאינו משתמע לשני פנים. לעומת זאת, יש מי שטוען שאיברים ומצבים פיוזולוגיים מסוימים בגוף, הם מיותרים ומהווים עדות לפגמים גלובליים בגנום האנושי, אשר מערערים את הטענה התאיסטית לפיה המין האנושי נברא ישירות על ידי מתכנן כזה: תוספתן, שקדים, "עור הברווז", שיני בינה עקומות אצל 30% מהאוכלוסייה,[דרוש מקור] ליקוי במבנה העין הגורם כתם עיוור בשדה הראיה, קנה קרוב מדי לוושט הגורם לחנק, עצם זנב (שריד אבולוציוני), שרירי אוזניים, שיער מיותר, אי התאמה מושלמת להליכה על שתיים – כל אלה הם כביכול פגמים בתכנון שיכולים להיווצר רק על ידי תהליך "עיוור" – והוא תהליך האבולוציה, ולא מאפיינים שהיינו מצפים לקבל מידיו של מתכנן-על מסוים. יש המיישמים טיעון זה גם לבעלי חיים.

טיעון התכנון התבוני: הטיעון התאיסטי גורס כי היקום מציג סדר ומורכבות שלא יכלו להיווצר במקרה, אבל חוקי הטבע הפיזיקליים, וכן, מדע הביולוגיה מדגימים כיצד סדר ומורכבות יכולים להיווצר כתוצאה מתנאי התחלה שאינם מכילים סדר כזה, על סמך עקרונות מתמטיים. דוגמה לכך היא תורת הגרביטציה שיכולה להסביר את היווצרותם של כוכבים, כוכבי-לכת וגלקסיות שלמות מתוך ערפיליות,‏[98] או תורת האבולוציה שמסבירה את מוצא, גיוון ומורכבות החיים.‏[99]

טיעונים על סיבות מטעות שגורמות לאמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחוס תכליתיות לטבע: אנשים גדלים ומחונכים בחינוך מובנה-משמעות, שמטרתו לעזור להם להתמודד עם אנשים אחרים. התופעות המשמעותיות בחיים הן תוצרים חברתיים, התנהגויות מוכרות של אנשים, מוצרים מעשה יד אדם שנוצרו לתכלית מסוימת. ישנה נטייה אנושית לייחס תכליתיות לכל תופעה או עצם, בין אם הוא מלאכותי או טבעי כאחד. הטעות היא לייחס לטבע ולתהליכים טבעיים המתרחשים על פי חוקי הפיזיקה את אותה תכלית שמייחסים לפארק ציבורי, בריכה עירונית או התנודות במניות הבורסה. הניתן למצוא פשר מוסרי לרעידת אדמה שהרסה את ביתנו, ולייחס בשל כך לעצמנו חטא? הנטייה לייחס תכלית לכל דבר שקורה סביבנו היא שיצרה את האלים המתמחים, בעל אל הגשם והסערות מהמיתולוגיה הכנענית, דמטר (אלת האדמה, הדגן והקציר) של המיתולוגיה היוונית, אייגיר (אל הים) מהמיתולוגיה הנורדית, ורע (אל השמש) מהמיתולוגיה המצרית, ואלוהים. הנחת כוונת תכליתיות נסתרת בטבע פיתחה את האמונות הפולחניות, כולל העידן החדש של ימינו, כמו פאראפסיכולוגיה וקריאה בקפה.

הטיעון הפסיכולוגי: הפסיכולוגיה של הדת טוענת כי האמונה באל, לפחות כמו שהוא מוצג בדתות האברהמיות, עונה לאינדיבידואל על דחפים פסיכולוגיים. לפי הדעה הרווחת בני אדם מאמינים באל, במתכונות דתיות כאלה, מפני שהם מחפשים אחר דמות אבהית שתספק להם הגנה מפני העולם הגדול; מישהו או משהו שיספק להם משמעות ותכלית כבירה לחיים; משהו שעוצר מבעד המוות להיות סוף הדרך; משהו שיגרום להם להאמין שהם חלק חשוב מאוד ביקום האינסופי, ושהאחראי על היקום המורכב והאינסופי הזה דואג להם ומכבד אותם (ברא את האדם בצלמו כדמותו, סיבת הבריאה היא האדם וכדומה). האמונות הללו מתקיימות מפני שהן מאפשרות לאנשים להתמודד עם פחדיהם הבסיסיים, משרות תחושת ביטחון ומפחיתות לחצים. גישה זו לא שוללת את קיום האל, היא רק מסבירה שבני האדם מעדיפים מבחינה פסיכולוגית להאמין באל. כמו כן, הגישה יוצאת מנקודת הנחה שקיום האל וודאי כולל מערכת מטא-פיזית של ששכר ועונש.

חיי נצח: דוגמה למילוי דחפים פסיכולוגיים על ידי הדת. המכנה המשותף כמעט לכל הדתות המונותאיסטיות והפוליתאיסטיות, ואפילו דתות נטורליסטיות כמו הבודהיזם, הוא הנצחיות של המאמין שממלא אחר חוקי הדת ומאמין בעיקרי האמונה שלה. האדם הוא אולי היצור החי היחיד בממלכת בעלי החיים אשר יודע ומצפה את מותו. משחר ההיסטוריה דתות ותרבויות קדומות האמינו בחיים לאחר המוות, כך לדוגמה, המצרים חנטו את מתיהם ובנו עבור הפרעונים פירמידות והשאירו להם שלל אוצרות שיטיבו עמם בעולם הבא. הדתות המונותאיסטיות גורסות כי המאמין הצדיק יתוגמל על אמונתו האדוקה בעולם לאחר המוות בגן העדן, ואילו הכופרים והחוטאים ייענשו בגיהנום. האמונה בחיים שלאחר המוות מדחיקה את הפחד מפני הסוף שאינהרנטי אצל אנשים. אמונה זו היא המקל והגזר של הדתות שמעודדות לדבוק במעשים הטובים ולהימנע מן הרעים כדי לקבל תגמול נצחי בהגיע יום הדין. אמונה זו תורמת גם למאמינים להתמודד עם מות קרוביהם. מכאן קל להבין מה התועלת באמונה בדת כלשהי, וכמה פשוט ליצור משם מיתוסים ואלים המשגיחים מפני הסוררים ומעודדים את הצדיקים.

טיעון הפחד: טיעון זה מבוסס על כך שכוהני דת מעודדים את "יראת השמיים" כבסיס למוסריות, אתאיסטים שוללים טענות אלו וטוענים כי פחד הוא דרך קלה לתעתע בהמונים, והמוסריות אינה צריכה לנבוע מהדת או מדברים שליליים כמו פחד.

הטיעון הסוציולוגי: הדת בכלל ואלוהים בפרט ממלאים פונקציות חשובות בחברה האנושית, מה שמעיד על הצורך הבלתי-תלוי בהגיון או באמיתות שלהם. הדת סייעה לאנשים ליצור קבוצות מגובשות בעלי תפיסה קולקטיבית, הזדהות שמקורה באידאלים משותפים, נורמות משותפות ומקובלות, מערכת תפקידים הדדית. כמו כן הדת העניקה לאנשים משמעות "עילאית" לחיים; הכתיבה תחומים נרחבים של התנהגות על ידי הצבת אמות מידה של טוב ורע וקבעה תקדימים להתנהגות נאותה, וכך סייעה לשמור על הדבר החברתי; היא הסירה מן הפרט והחברה את נטל קביעת הערכים והטילה את האחריות לכך על האלים; היא מילאה תפקיד חשוב בסולידריות החברתית; היא הבטיחה את הנחלת המסורת והבטחת רציפותה של התרבות באמצעות טקסים, חגים ומנהגים עממיים וכן חינוך בעל פה או בכתב שהעבירו את שרביט קסמי הדת הלאה. יתרונותיה של הדת מורגשים עד עצם היום הזה וזה מספיק כדי לתת לאנשים תחושה של משהו על-טבעי ואמונה ביסוד הדת שהוא בדרך כלל אלוהים.

הברון ד'הולבאך היה המנסח הראשון של טענות האתאיזם, הוא טען כי העולם נוצר ללא התערבות אלוהית, המוסריות הדתית מעוותת, והפחד גורם לילדים להאמין באלוהים. ספריו נשרפו בפומבי על ידי הכנסייה.

טיעונים התלויים בהגדרות מסוימות של אלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוספת תכונות לא הכרחיות: רבים מהטיעונים התומכים בקיומו של אל מצביעים על מורכבות היקום ומציגים את האל כבוראו של עולם זה. עם זאת, אין צורך לייחס לבורא עולם תכונות של טוב ורוע, ידיעת כל וכו'. מכיוון שאל הוא לרוב ישות על-טבעית בהגדרתו, אין טעם לכנותו אלוהים ומספיק להניח שהיקום "פשוט קיים" (כלומר, קיומו הוא בגדר אקסיומה), או ישות פשוטה מההגדרה הקונבנציונלית של אלוהים "פשוט קיימת", במקום שהאל קיים. טיעון זה שייך גם לדוגלים בפנתאיזם, אך יש הסבורים שהפנתאיזם הוא בעצמו השקפת עולם אתאיסטית.‏[100]

בעיית הרוע: הואיל ואלוהים מוגדר, במרבית הדתות, ככל-יכול, יודע הכול ומקור הטוב, נשאלת השאלה מדוע עולמנו שופע ברשעות, חוסר צדק וסבל? אם אלוהים הוא כל-יכול ויודע הכל, אז הוא יכול ויודע כיצד למנוע את העוולות בעולמנו. אם אלוהים הוא טוב ונדיב אז הוא רוצה להשכין ערכים טובים של שלום, אהבה וחמלה, ולמנוע רשעות, חוסר צדק וסבל. אם אלוהים יכול, יודע ורוצה למנוע את הרע בעולמנו – מדוע אינו עושה כן? אם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך אינו יכול – אזי אינו כל-יכול. אם הוא יכול אך אינו רוצה – אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה – מאין נובע הרוע? אם הוא גם לא יכול וגם לא רוצה, אין סיבה לקרוא לו אלוהים. יוצא מכך שאלוהים טוב באופן מוחלט וכל-יכול אינו יכול להתקיים. בני הדתות האברהמיות יעידו כי הפריבילגיה שיש לרוב האנשים, היא בחירה חופשית, אשר ניתנה כביכול על ידי האל, היא מקור הרע, ולא האל עצמו, ולכן, יש להאשים את האדם כמקור רצוני בפני עצמו, בעשיית רוע.

פרדוקס הכל-יכול: תכונת האומניפוטנטיות (יכולת-כל) שמיוחסת לאלוהים, מכילה פרדוקס (שצורותיו שונות) מפני שהגדרה נאיבית שלה (שאיננה מתייחסת במפורש להיעדר התייחסות עצמית) אינה קוהרנטית מבחינה לוגית. אלוהים כל-יכול, יכול ליצור ולעשות דברים שהם בגדר הבלתי-אפשרי (לא לוגיים). האם אלוהים יכול ליצור סלע שאינו יכול להרים? האם אלוהים יכול ליצור משהו יותר כל-יכול ממנו? זו סתירה, ולכן אלוהים אינו כל-יכול. על פרדוקס זה יש העונים כי חוקי הלוגיקה עצמם נוצרו על ידי אלוהים, אשר אינו כבול אליהם. תשובה אחרת היא שטענות המכילות סתירה הן חסרות משמעות ולפיכך אינן תיאור של יכולת.‏[101]

טיעון חוסר האמונה: הוא טיעון בעל הנחת-יסוד מאנישה, הטוען שאם אלוהים קיים (והיה "רוצה" שהאנושות תדע על כך), הוא היה גורם למצב שבו כל האנשים הספקניים יאמינו בו, או במילים אחרות, לא היה מאפשר קיומן של פילוסופיות שאינן תאיסטיות. אבל מכיוון שיש אנשים שאינם מאמינים בקיומו, או שאינם בעלי דעה מוצקה בנושא, הרי שלפי הטיעון, או שהוא לא קיים או שהוא לא מתעניין בנעשה בעולמנו. אם אלוהים מסוגל לתקשר עם האינדיבידואל האנושי לשם העברת דבריו בכתבים שונים (כפי שטוענות דתות רבות לגבי כתבי הקודש שלהן והדרך בה הם נכתבו), מדוע הוא אינו מתקשר עם כל המין האנושי באופן ישיר וגורם לכולם להאמין בו?

טיעון חוסר המוטיבציה: אם אלוהים הוא כל-יכול, אזי הוא יכול לספק את כל רצונותיו, שאיפותיו וחלומותיו מבלי לברוא דבר. היות שישנו יקום ונטען כי אלוהים ברא אותו, לכן יש לו צרכים – הוא אינו כל-יכול. אם אלוהים קיים כישות מושלמת, הרי שלא היה בורא את היקום – לישות מושלמת אין רצונות וצרכים. אלוהים ברא את היקום, כלומר יש לו רצונות וצרכים – לכן הוא לא מושלם.

בעיית הרצון החופשי: אם אלוהים יודע הכול אזי הוא יודע את כל אשר יתרחש בעתיד, כולל את החלטותיו ובחירותיו בכל רגע נתון. אם אלוהים יודע את כל בחירותיו בעתיד אזי אין לו רצון חופשי, הוא מוגבל. אם הוא יכול לשנות אותן, אזי הוא לא יכול לדעת מה יהיו החלטותיו בעתיד, ולכן הוא לא כל-יכול.

יחסי אלוהים-זמן: אלוהים לא "מעל הזמן" מכיוון שהוא פועל ולכן כפוף לשינויים וסיבתיות, ועל כן כפוף לזמן (ומובן שלא ברא אותו). אלוהים אינו נצחי מכיוון שהייתה לו סיבה לברוא את היקום והמניע לסיבה לא התקיים אלא אחרי שעברה לה תקופה אינסופית. במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום, ובנקודה כלשהי על ציר הזמן, צצה סיבה לברוא את היקום. לא ייתכן כי במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום ואחר כך – משום שסיבה כזאת הייתה בין שאר האפשרויות שהיו לאלוהים בקשר לאופי מעשיו בהמשך.

טיעונים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיעון האלוהות הטבעית של שפינוזה: אם אלוהים קיים, הוא תופס את כל המרחב-זמן ("לית אתר פנוי מיניה"). על כן, לאלוהים אין תחושת "אני" אישית; אין לו מודעות עצמית מפני שכל דבר הוא חלק ממנו, ואינו מבדיל בין "אני" ו"לא אני". אם לאלוהים אין מודעות עצמית, אזי אין הבדל בינו לבין יקום חסר מודעות שנשלט בידי חוקי הטבע.

טיעון חוסר המשמעות המדעית: האמונה באלוהים אינה תאוריה מדעית, מכיוון שלא ניתן לבחון את אמיתותה באופן אמפירי. היא גם אינה פסוק אמת מתוך הגדרה (בניגוד, למשל, למשפט "למרובע יש ארבע צלעות"). מכאן שלא ניתן לבחון את שאלת קיומו של אלוהים באמצעים מדעיים, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות לאמונה בו. כמו כן, זה חסר משמעות לשאול האם אלוהים קיים מכיוון שכביכול אין שום דרך פיזיקלית לבדוק את קיומו, אלא רק דברים אשר מיוחסים לכך שהם נבראו על ידיו (וכמו כן ניתנים להסברה באמצעות דרכים אחרות).

טיעון חוסר ההגדרה: כדי לנסות לענות על השאלה "האם אלוהים קיים?" יש צורך בהגדרה מלאה ועקבית של הקונספט "אלוהים", ואשר מכילה מרכיבים שידוע לנו על קיומם (אחרת ההגדרה תהיה תלויה בקיומה של ישות על-טבעית – וזה מה שאנו בעצם מנסים להוכיח). אם אין הגדרה כזו, הרי שזה חסר משמעות לטעון "אלוהים קיים". אם ישנה הגדרה כזו, הרי שאלוהים חייב להיות מובן במונחים פיזיקליים, כיוון שהגדרתו מורכבת רק ממונחים כאלה; וכיוון שכך, אלוהים יהיה ישות טבעית – ועל כן לא יזכה לתואר "אלוהים". יש שיטענו שמציאותו של האלוהים מצויה מחוץ למציאות הפיזיקלית, ולכן לא ניתן להגדירו במונחים "פיזיקאליים". אבל מפני שאין אנו יודעים על קיומה של ישות על-טבעית מחוץ למציאות הפיזיקלית, הרי שזה חסר משמעות לטעון לקיומה של ישות כזו.

טיעון הגילויים המדעיים: במשך מרבית ההיסטוריה האנושית ישויות על טבעיות סיפקו את ההסברים הטובים ביותר לקיומו של היקום וחוקי הטבע. אך במהלך מאות השנים האחרונות, מדענים פיתחו הסברים מדויקים יותר אשר הפריכו[דרושה הבהרה] במישרין או בעקיפין, טענות דתיות מסוימות שנקשרו באלוהות.[דרוש מקור] לרוב, הסברים אלה נתמכו אמפירית. הגילויים המדעיים בכל תחומי החיים מסבירים את היקום בצורה יעילה יותר מאנקדוטות המערבות כוחות על-טבעיים, עד כדי ייתור האחרונים בראי הטיעון. יתרה מזאת, הסתירה בין תפיסתן של הנצרות והיהדות ובין המדע בתחומים מסוימים[דרוש מקור] (בעיקר בריאת העולם לעומת אבולוציה וגיל היקום) מערערת על תקפותן של דתות אלה.[דרוש מקור]

הטיעון המטריאליסטי: דתות רבות טוענות שהחיים הם יותר מהחומר שאנחנו רואים בסביבתנו הדוממת. בנוסף הן טוענות שמאחורי החיים עומד עולם רוחני או על-טבעי כלשהו ושה"אני" האמיתי שלנו הוא באופן כזה או אחר רוחני ולא חומרי. בניגוד לטענות הללו, טוענים מצדדי הטיעון המטריאליסטי שהידע המדעי שנצבר בתחום מדעי החיים והחברה מעיד שהחיים הם תופעה טבעית, שמה שעושה אותנו אנושיים הוא חומרי, וכי מקור ההתנהגות הוא מוחנו - מבנהו, המידע המאוחסן בו ותפקודו, אם אכן ההוויה האנושית מסתכמת בכך, ואין שיקוף רוחני כל שהוא לחיינו, הרי שאותן דתות שוגות בהנחתן.

אי אמינותן של אמונות שונות: מאפיין משותף לתאיזם ולדתות הוא הסתמכותם על האמונה; לדעת הטוענים כך, אמונה בקיום האלוהים ובאמיתותן של דוקטרינות דתיות – אינה מבוססת על הגיון, הוכחות או מדע. במקום זאת מצפים מאנשים פשוט להאמין אמונה עיוורת, דבר שלא מצפים מהם בכל עניין ונושא אחר. יתרה מזאת, עוד הופכים את האמונה בדבר חסר הוכחות לדבר "אצילי" ומבורך. האמונה לשמה אינה אמינה בבואנו להבין את המציאות או לחקור אותה. באותה מידה ניתן להשתמש באמונה כדי להגן על כל דבר שניתן להעלות על דעתנו, החל מפיות ורוחות, ועד למפלצת הספגטי המעופפת.

יחס כלפי אתאיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליין מוריי אוהיי'ר מחתה על היחס כלפי אתאיסטים בארצות הברית.

במדינות עם משטר בעל אופי דתי, אתאיסטים המביעים את דעתם עלולים ליפול קורבן להתנכלות, חרם ואפליה כנגדם. ישנם אנשים המחזיקים בדעות דתיות הסבורים כי מי שאינם מאמינים באלוהים הם בלתי-מוסריים או בלתי אמינים – לפחות בכל הנוגע לחברותם בקהילה. בפי חז"ל מכונה האתאיסט "כופר בעיקר". דתות אחרות מוקיעות בדרכים דומות את הלא-מאמינים.

עד העת החדשה האתאיזם נחשב לבלתי לגיטימי לא רק מסיבות דתיות, אלא גם מסיבות חברתיות, שכן הוא נחשב לחריגה מהנורמה. גם הוגים שהתייחסו בחיוב לחופש דת, כמו ג'ון לוק, לא קיבלו את הרעיון של חוסר אמונה. מהצד השני, אתאיזם זכה להיות הגרסה הרשמית של כמה מדינות, כמו למשל ברית המועצות, מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות והרפובליקה העממית של סין. קרל מרקס, אתאיסט, כתב כי "הדת היא אופיום להמונים" והיא מזיקה לחברה. בשל הדוקטרינה המרקסיסטית המדינות הקומוניסטיות לא עודדו דתות, בין היתר גם כדי להחליש את האופוזיציה למדינה. אף על פי שהיו מדינות אתאיסטיות באופן רשמי, התקיימו במדינות הקומוניסטיות ובסין כנסיות שהיו בשליטת המדינה. הגישה האתאיסטית של המשטר בברית המועצות לא מצאה אחיזה בלב כל האזרחים, ועם נפילת המשטר הקומוניסטי זכתה הדת לתחייה מחודשת.

במהלך המלחמה הקרה, העובדה שהאויבים הקומוניסטים של ארצות הברית היו אתאיסטים באופן רשמי ("קומוניסטים חסרי אלוהים"), תרמה לנקודת המבט שאתאיזם הוא לא אמין ולא פטריוטי. במרוץ הבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-1988 במדינה החילונית באורח רשמי – ארצות הברית, הנשיא ג'ורג' בוש האב אמר: "אינני חושב שאתאיסטים צריכים להיחשב כאזרחים, ובוודאי לא פטריוטים. זוהי אומה אחת תחת האל". הצהרות דומות נעשו במהלך הוויכוח על המשפט "תחת האל" כאשר נכתב לראשונה בהצהרת האמונים האמריקנית. מילים אלה התווספו להצהרה בתחילת המלחמה הקרה.

בלי קשר לענייני המלחמה הקרה, בארצות הברית אתאיסטים מוגנים באופן רשמי מפני אפליה. הם גם היו המגנים הראשיים של ההפרדה בין המדינה והכנסייה, דוקטרינה שבמקור דווקא באה להגן על מאמינים.[דרוש מקור] בתי משפט בארצות הברית, גם אם הדבר היה שנוי במחלוקת, פירשו את הדרישה החוקתית להפרדה בין הדת והמדינה כהגנה על הלא מאמינים, כמו גם כמונעת השתלטותה של אמונה דתית זו או אחרת על כל המדינה. המצב החוקי מוגדר על ידי המונח: "חופש הדת פירושו גם חופש מדת".

החוק במדינת ישראל אינו מפריד בין דת ומדינה. דתם של התושבים כפי שהיא רשומה במרשם האוכלוסין משפיעה על הדין שיחול עליהם, בייחוד בכל הנוגע לנישואים וגירושים שנרשמו לראשונה בישראל. לכן ייתכנו מצבים שבהם המדינה תכוון אתאיסטים לנוהג דתי. אתאיסט יכול לבקש לשנות את הגדרת דתו ל'חסר דת' באמצעות פנייה לבית המשפט,‏[102] אולם אם לפי ההלכה הוא יהודי, נישואיו וגירושיו בישראל יישארו בסמכות הרבנות הראשית.‏[103]

חופש הביטוי של האתאיסטים לרוב מקובל כלגיטימי בישראל, ולהבדיל מארצות הברית אתאיסט מוצהר כמו טומי לפיד כן יכול להיבחר לכנסת, אך חוקי מדינת ישראל מגבילים טכנית את חופש הביטוי של האתאיסטים במדינת ישראל (ראו ערך פגיעות ברגשי דת ומסורת), וייתכנו מקרים ספורים של פגיעה בזכויות האתאיסטים לחופש ביטוי.

בשנת 2003 נוסדה בארצות הברית תנועת הברייטס, שבין השאר שמה לה למטרה לקדם בחברה את ההכרה בזכותם של פרטים לדגול בהשקפת עולם אתאיסטית (או בהשקפות עולם דומות לה) ואת קבלתם כחברים שווי ערך בחברה.

הדיון הפילוסופי באתאיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך ההיסטוריה, הדיון בשאלת קיומו של האל העלה ויכוחים לוהטים, ואף יותר מכך, בין אתאיסטים לבין המאמינים בקיומו של אלוהים. עיון בעימותים סביב נושא זה מראה לרוב, כפי שממחישים אחדים מהקישורים שבסוף ערך זה, שסלע המחלוקת הוא לכאורה בלתי-ניתן להכרעה: אלוהים הוא מושג כה מופשט, עד שמהגדרתו הוא אינו נתפש בחושי בני האדם ובשכלם, ולכן ייתכן שלא ניתן להוכיח את קיומו או להפריכו.

זיגמונד פרויד, אשר כינה את עצמו "יהודי חסר אל", תרם רבות לטיעונים הפסיכולוגים כנגד מהות ההנחה בדבר קיום האל.

פעמים רבות, נפתח העיסוק הפילוסופי בשאלת האמונה באלוהות, בשאלה "על מי חובת ההוכחה – על זה הטוען שמשהו שאי-אפשר למדוד אותו קיים, או על זה שמבקש להניח לפי כלל תערו של אוקאם שיצור כזה אינו קיים?".

על-פי האמונות הדתיות הנפוצות, דוגמת חלקים מהנצרות, האסלאם והיהדות, קיומו של האל הוא בגדר אקסיומה, שאולי ניתנת להוכחה אך אינה דורשת אותה.‏[104] מחשבה זו מודגמת בפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". כך מתחיל ספר בראשית. כלומר – התנ"ך מתחיל בהנחה כי האלוהות קיימת. זו אקסיומה שאתאיסט יעדיף שלא לכלול באוסף האקסיומות שלו (אף על פי שעבור חלק מהאתאיסטים, אין זה פוגע בזכותו של המאמין לנהוג אחרת).

הטענה כי האקסיומה הדתית דווקא דורשת הוכחה, באה לידי ביטוי בכך שבלעדיה היא ארעית, כלומר – ניתנת להחלפה בכל אקסיומה דתית אחרת, בלא שיהיה ניתן להשוות בין התוקף הלוגי של האקסיומות השונות. על-פי טענה זו, כל אמירה דתית היא הדורשת הוכחה, שכן היא שקולה ליציר הדמיון האנושי שאינו נובע מחוויה אמפירית של המציאות.

עוד דוגמה לקיום האל כאקסיומה ניתן למצוא במסורת החשיבה הרציונליסטית המוקדמת. דוגמה אחת היא הטיעון האונטולוגי, הקובע שמושג האל כולל בתוך עצמו קיום ולכן האל חייב להיות קיים (טיעון שהציג רנה דקארט ב"הגיונות של הפילוסופיה הראשונית"), או טיעונים המסתמכים על האקסיומה שהאל הוא סיבת-עצמו. אלו טיעונים המעניקים בסיס רציונלי יותר לרעיון האלוהים, אך הם אקסיומטיים ותלויים באמונה באותה מידה.

גם קרל מרקס ניסה להתייחס לאמונה באל. הוא טען כי הדת היא השתקפות של החברה האנושית. לדעת מרקס, שיוצא מתוך נקודת הנחה כי מעשי האדם הם הקובעים את ההיסטוריה, האדם משייך את תוצאות פעולותיו לאל. כך, לדוגמה, אישרה החברה הימי-ביניימית את השיטה הפאודלית, בכך שמקור ההירארכיה והסדר החברתי באל, על-אף שהם נובעים מפעולתם ההכרחית של יחסי הייצור האנושיים. תשובה דומה ניתנה על ידי החוקר מאקס ובר, שהראה את התפתחות הנצרות הפרוטסטנטית, על רקע המעבר לשיטה קפיטליסטית. על פי מרקס, הדת תיעלם בחברה הקומוניסטית, בה ישיג האדם את פעולות החברה ויבין את משמעויותיה. לדוגמה, לדעת מרקס, האדם לא יזדקק לשאלה "מי ברא את העולם", ברגע שיבין כיצד העולם בורא עצמו מחדש בכל רגע נתון, מכוח יצירתם של החיים בו. הוגים מאוחרים יותר, שנשענו על תורתו של מרקס, לא פסלו את האמונה באל, אך המשיכו להחזיק בטענה כי חוסר אחריות של האדם על החברה הוא המקור למרבית האמונות הדתיות.

זיגמונד פרויד היה מהראשונים להתייחס לכל דת כנגזרת רחוקה של מאבקים תוך-נפשיים. במסגרת חקר הנפש והאנושות, הגיע פרויד למסקנה כי מקור הדת בטוטם, שהוא התקת משמעותו של אב קדמון שנרצח על ידי בניו. על-פי פרויד, שבטים אנושיים קדומים (קלאן) אימצו טקסים ומשמעויות דתיות-למחצה בעקבות התמרדות בני השבט נגד אביהם, וכל דת היא גלגול מאוחר של משמעות זו. פרויד מביא דוגמות רבות להוכחות דבריו, ביניהם האמונה הנוצרית בדבר חטא קדמון של פשיעת הבן (אדם) כנגד אביו (האל), חטא העובר בירושת הדורות. במובן מקביל, מתאר פרויד את התפתחות הדת כתוצר של יראת האב של התינוק, המתעוררת בעקבות תסביך אדיפוס (רצונו לרצוח את אביו ולנכס את אימו, ואי היכולת להגשים רצון זה). על-פי תיאור זה, אימוץ דמות האב על ידי התינוק הינה, לימים, המקור לאמונתו הדתית, המהווה תחליף לאביו.

בדרך כלל, הדיון הממשי מתחיל בשאלות הנובעות מהאקסיומות. האם יש השגחה אלוהית על העולם? האם ניתן להוכיח השגחה זו באופן אמפירי? האם כדאי להסביר תופעות פיזיקליות וביולוגיות בעולמנו כנובעות ממעשי האל, או להעדיף את התפיסה המדעית, לפיה ניתן להסביר תופעות אלה ללא קיומו של אלוהים?

תשובה לאחרונה בשאלות אלה נתן האסטרונום פייר סימון לפלס כאשר הסביר את התאוריה שלו על היווצרות מערכת השמש: "אבל מר לפלס, מה בדבר אלוהים?", שאל נפוליאון. "אין לי צורך בהיפותזה הזו", ענה לפלס. במאה העשרים המשיך הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל את דרכו של לפלס, והיה לדוברו הגדול של האתאיזם. ראסל ראה באלוהים היפותזה מיותרת ומפריעה להבנת העולם, משום שהיא מסיטה את המחשבה האנושית אל משהו שאינו קשור למציאות.

אלברט איינשטיין סלד מכך שמנסים לשייך אותו למחנה זה או אחר בנושאים שבאמונה, תאיסטי, או אתאיסטי: "לדעתי הרעיון של אלוהים אישי הוא ילדותי. יכולים לכנותי אגנוסטיקן, אך אני לא שותף לרוח הלוחמת של האתאיסטים, שהתלהבותם נובעת בעיקר מהפעולה הכואבת של שחרור כבלי ההטפה הדתית שקיבלו בנעוריהם" ,‏[105] וכן תקף: "...יש עדין אנשים שאומרים שאין אלוהים, אך מה שבאמת מכעיס אותי הוא שאותם אנשים מצטטים אותי על מנת לתמוך בעמדתם"‏[106], אך גם לא חסך את שבטו מאלו המאמינים שניסו לגייס את דבריו למטרותיהם: "מה שקראת על אמונתי הדתית היה, כמובן, שקר – שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין בהשגחה פרטית ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי זאת בבהירות. אם יש בי משהו שניתן לכנותו דתי, זוהי ההערצה בלתי מוגבלת למבנה העולם ככל שהמדע שלנו יכול לגלותו." (מתוך "אלברט איינשטיין, הצד האנושי")

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליסטר מקגרת' (Alister McGrath), איש דת אנגליקני ופרופסור לתאולוגיה כתב ספרי תשובה, דוגמת "אשליית דוקינס?" (אשר נכתב אפולוגטית לספרו הפרו-אתאיסטי של ריצ'רד דוקינס, "יש אלוהים?").‏[107][108]gk-

ספרו של הרב מיכאל אברהם – "אלוהים משחק בקוביות", שבו טוען המחבר כי תמונת עולם רציונלית מוליכה לאמונה, עד כדי כך שלא ניתן להיות אתאיסט ורציונלי.‏[109] וכן שהאמונה בתורת האבולוציה לא סותרת את האמונה באלוהים בורא וגם לא פוגעת בראיות לקיומו.

"האינקוויזציה החדשה" מאת רוברט אנטון וילסון, המבקר את גישתם השלילית של חלק מאנשי המדע כלפי האמונה באלוהים ובדת, הספר "אם יש אלוהים, מדוע יש אתאיסטים?" מאת התאולוג רוברט ספרול,‏[110] וכן "אמונתו של חסר האב", מאת הפסיכולוג פול וייץ, המציע, בין היתר, בחינה פסיכואנליטית כלפי האטיולוגיה של האתאיזם. וייץ טוען כי חוץ מנקיטת עמדה אתאיסטית בהיעזר בחשיבה והגיון פרטי, גם קשר גרוע עם האב, שאתאיסטים מסוימים מזהים באופן לא מודע, לשיטתו, עם אלוהים, גורם לאתאיזם משום הסלידה החזקה מדמויות האב הללו. הספר מזכיר אתאיסטים מפורסמים רבים, שדיווחו על קשרים כאלה, דוגמת זיגמונד פרויד או לודויג פוירבאך.‏[111][112]

נושא האתאיזם שימש גם כנושא מרכזי בכתבי עת מסוימים, וביניהם כתב העת הישראלי אפיקורוס וכתב העת היידי-סובייטי דער אפיקוירעס.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת על אתאיזם מגיעה על פי רוב מדתות, בעיקר אלו התאיסטיות, וכן מן הדאיזם, האגנוסטיות, האיגנוסטיות, וכן מן הפסיכולוגיה וזרמים פילוסופיים שונים, הקוראים תיגר על השרירותיות לכאורה שבהנחת היסוד של האתאיזם החזק או על עצם קיומה של ההנחה ממש. הן מבקרות אותו בשלושה נושאים עיקריים: מהות האתאיזם, כלומר הטענה עצמה שאין אלוהים, נגזרות מוסריות שלו, והשלכותיו על האתאיסט.

ביקורת על הטענה שאין אלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – טיעונים בעד קיום אלוהים

הביקורת העיקרית היא על דחיית האתאיזם את קיום האלוהות, שלטענת רוב המבקרים הנון-אתאיסטים יש טיעונים מבוססים לקיום אלוהים‏[113] (או לפחות לקיום צורה מסוימת של אלוהות). ביקורת נוספת היא של אגנוסטים כלפי האתאיזם החזק, שסבורים שאין סיבה מספקת לדחות את קיום האל (או לפחות את רעיון האלוהות) באופן נחרץ,‏[114] ומאיגנוסטים, הדוגלים באי-קוגניטיביות תאולוגית, לפיה דיון על קיום האלוהות או על מהותה הוא בעייתי כיוון שלשיטתם המונח תמיד אינו מוגדר היטב ולא ניתן לתפישה במסגרת של קוגניטיביות אנושית.

נטען כי העמדה האתאיסטית פונדמנטליסטית והיא למעשה בבחינת אמונה (דתית או שאינה), ולא עובדה, אף שהיא כביכול מוצגת ככזו בידי אתאיסטים מסוימים, וכי האתאיזם הוא בפועל דוגמה דתית.‏[115] בטענה זו עסק האגנוסטיקן‏[116] רוד לידל, במאי ומבקר אתאיזם, הטוען בסרטו "הבעיה עם אתאיזם", כי אתאיזם אבסולוטי הוא דוגמטי בדיוק כמו עמדות אבסולוטיות אחרות (אודות רעיון האלוהות), ומכאן הבעיה עמו.‏[117] האקטיביסט האתאיסטי-אגנוסטיקני ריצ'רד דוקינס דרש אף הוא בסוגיית הפונדמנטליזם הקשור הן באתאיזם והן בתפיסות השונות לאלוהות. הוא כתב כי בבחינה זו הוא פונדמנטליסטי בעמדתו האתאיסטית כמעט כמו שכל נוצרי אוונגליסטי הוא כזה בהקשר של אמונתו הנוצרית. עם זאת, דוקינס אמר שישנו הבדל בין דוגמטיות שמבוססת על אמונה מסוג דתי לבין אמונה שבסיסה ראיות מדעיות,‏[118] והוא שאדם דתי לא ישנה את דעתו גם אם ייחשף לראיות הסותרות אותה באופן מוחלט, בעוד שהחושב באופן מדעי כן ישנה את דעתו. הסבר פסיכולוגי זה מצד דוקינס הוא אמנם כללי, אך הוא מתיימר לנגוע ספציפית במחלוקת תאיזם-אתאיזם).‏[119][120]

בספרו "אין הרואה את אלוהים" (No one sees God), הפילוסוף הנוצרי מייקל נובאק (Michael Novak), מבקר את האתאיסטים ריצ'רד דוקינס, סם הריס, ודניאל דנט. לטענתו:‏[121][122]

"כל השלושה מניחים שאתאיסטים 'מפקפקים בכל', או, 'שואפים לביקורת עצמית חסרת-מעצורים ועד עייפות', ועדיין, בשלושת ספריהם לא הביאו ראייה לפקפוק מצידם באתאיזם שלהם".

הפילוסוף והמתמטיקאי בלז פסקל גרס כי אתאיזם היא אמנם עמדה חד-משמעית, אך כזו שלא מאפשרת ביקורת-עצמית אודותה, באומרו: "האתאיזם מביא עמו חשיבה איתנה, אך עד לנקודה מסוימת".‏[123]

ההימור של פסקל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההימור של פסקל

בנוסף, טען פסקל, כי ניתן להתייחס לשאלת קיום האלוהים (כפי שהוא מוצג בנצרות) גם כבעיית ניתוח סיכון-תועלת רציונלית. פסקל מציע להעמיד את ההסתברות לקיום האל לעומת התגמול או העונש שיקבל האדם אם ההימור יצליח. פסקל טוען כי גם אם ההסתברות לקיום האל היא נמוכה עדיין כדאי להאמין באל (ולהיות נוצרי), מכיוון שהתגמול או העונש הם לנצח. זאת לעומת העדר תגמול, לטוב ולרע אם אין אלוהים. כלומר, תחת תוחלת אינסופית האמונה באלוהים משתלמת. הטיעון כפוף לתורת הגמול, ולכן, אפשר שגם לא-נוצרים (כגון יהודים, מוסלמים, ואף אנשים שאינם דתיים) שעמדותיהם בנושא התגמול דומות, יעשו שימוש בטיעון זה.

נגזרות מוסריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתאיסטים מואשמים לעתים בהיעדר מוסר או במוסריות פחותה מזו של תאיסטים. מבקרים טוענים שללא אמונה באלוהים, לאתאיסטים אין דרך קבועה לבסס עליה את המוסר שלהם. לטענתם, הם יכולים לקבוע לעצמם אמות מידה מוסריות על פי דעתם, באופן שעלול להתנגד עם מוסר אמיתי, או לחלופין, אובייקטיבי. טיעון זה זוכה בעצמו לביקורת: יש טוענים שקיים בסיס רציונלי מאחורי מערכות המוסר האנושיות, ושהתפתחות אמות מידה מוסריות אוניברסליות בתרבויות שונות לפחות ברמת העמדה (לדוגמה, כמעט כל תרבות אוסרת לרצוח) היא עדות לכך.

לפי טענה אחרת, ללא אל המשגיח על המתרחש בעולם, גומל למוסריים ומעניש את החוטאים, לאתאיסטים אין סיבה או יש פחות סיבות להיות מוסריים, והם ייטו או יעדיפו לפגוע באחרים למען רווחתם האישית כאשר אינם חשים שהם עלולים להיתפס. ג'ון לוק טען דברים דומים בהקשר הבטחות, בריתות, ושבועות, לגרסתו, ניתוק הקשר בין מושגים כאלה לאלוהים, מבטל את ערכם.‏[124][125] מערכת המשפט בארצות הברית, נקטה בעבר בעמדה כזו ואסרה על אתאיסטים להעיד בבתי משפט, בטענה ש"אין לאתאיסט שום סיבה להגיד את האמת".‏[126]

אתאיזם 2.0[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר האתאיסט אלן דה בוטון מגנה את האתאיזם הקלאסי ומציגו כמונע מהאדם להחכים מבחינה אתית/מוסרית, חברתית ואפילו "רוחנית". הוא גורס שאתאיזם קלאסי חוצץ בין אדם לסלקציה אפשרית בבחינת רעיונותיה של דת מסוימת. בוטון מדגיש את הצורך באיכויות טרנאסצנדנטאליות, בריטואל, וב"חיבור אנושי", הקשורים לרוב בדתות, וקורא לאתאיסט המודרני לא לזלזל בערכים אלה ואף לברור ולאמץ אותם. בוטון מכנה השקפתו "אתאיזם 2.0".‏[127]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Martin, Michael (ed.), The Cambridge Companion to Atheism, Cambridge: Cambridge University Press, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nielsen, Kai (2011). "Atheism". Encyclopædia Britannica. Retrieved 2011-12-06.
  2. ^ Edwards, Paul (2005) [1967]. "Atheism". In Donald M. Borchert. The Encyclopedia of Philosophy. Vol. 1 (2nd ed.). MacMillan Reference USA (Gale). p. 359. ISBN 978-0-02-865780-6.
  3. ^ 3.0 3.1 See Harvey, Van A. "Agnosticism and Atheism", in Flynn 2007, p. 35
  4. ^ Rowe, William L. (1998). "Atheism". In Edward Craig. Routledge Encyclopedia of Philosophy. Taylor & Francis. ISBN 978-0-415-07310-3. Retrieved 2011-04-09.
  5. ^ 5.0 5.1 Simon Blackburn, ed. (2008). "atheism". The Oxford Dictionary of Philosophy (2008 ed.). Oxford: Oxford University Press. Retrieved 2011-12-05. "Either the lack of belief that there exists a god, or the belief that there exists none. Sometimes thought itself to be more dogmatic than mere agnosticism, although atheists retort that everyone is an atheist about most gods, so they merely advance one step further."
  6. ^ Runes, Dagobert D.(editor) (1942 edition). Dictionary of Philosophy. New Jersey: Littlefield, Adams & Co. Philosophical Library. ISBN 0-06-463461-2. Archived from the original on 2011-05-13. Retrieved 2011-04-09.
  7. ^ "atheism". Oxford Dictionaries. Oxford University Press. Retrieved 2012-04-09.
  8. ^ כנס מ.ח.ר 2013 - דברי פתיחה, מאת פרופ' יעקב מלכין. בדבריו מתייחס מלכין לשאלת "מיהו אתאיסט" וקושר את המונח תאוס באלוהי הדתות (ככלל הכוונה לדתות אברהמיות).
  9. ^ Definitions: Atheism. Department of Religious Studies, University of Alabama. אוחזר ב־2012-12-01.
  10. ^ 10.0 10.1 (1989) Oxford English Dictionary, 2nd. “Belief in a deity, or deities, as opposed to atheism” 
  11. ^ Merriam-Webster Online Dictionary. אוחסן מהמקור ב־2011-05-14. אוחזר ב־2011-04-09. “belief in the existence of a god or gods”
  12. ^ Carol S. Matthews (19 October 2009). A New Vision A New Heart A Renewed Call – Volume Two. William Carey Library. ISBN 978-0-87808-364-0. “Although Neo-Pagans share common commitments to nature and spirit there is a diversity of beliefs and practices. Some are atheists, others are polytheists (several gods exists), some are pantheists (all is God) and others are panentheists (all is in God).” 
  13. ^ Atheism. Encyclopædia Britannica (1911). אוחזר ב־2011-04-09.
  14. ^ Atheist By Default
  15. ^ When a baby is born, is he/she by default atheist?
  16. ^ Is atheism the default position?
  17. ^
    הוספת הערת שוליים נעשית באופן הבא, במקום שבו רוצים שיופיע הקישור להערה:
    {{הערה|יש להזין הערת שוליים כאן}}

    שימו לב: אם הערת השוליים כוללת סימן שווה (=), יש להגדיר את הערת השוליים באופן הבא:

    {{הערה|1=יש להזין הערת שוליים שכוללת סימן שווה כאן}}
    שימו לב לתוספת "1=".
  18. ^ John Marshall (priest) (1566). A Replie to Mr Calfhills Blasphemous Answer Made Against the Treatise of the Cross, English recusant literature, 1558–1640, 51. אוחזר ב־2011-04-09. 
  19. ^ Robert Burton (scholar) (1621). deist. אוחזר ב־2011-04-09. “Cousin-germans to these men are many of our great Philosophers and Deists” 
  20. ^ Karen Armstrong (1999). A History of God. London: Vintage. ISBN 0-09-927367-5. 
  21. ^ 17th Century History – Investigating Atheism. Investigatingatheism.info. אוחזר ב־2011-04-09.
  22. ^ [1]
  23. ^ בפרט בגלל השימוש הנרחב במונח בתרבויות מערביות, "אתאיזם" מתואר בדרך כלל כ"חוסר אמונה באלוהים", במקום השימוש הכללי יותר "חוסר אמונה באלים". הבחנה ברורה נעשית לעתים רחוקות בטקסטים מודרניים בין הגדרות אלה, אבל חלק מהשימושים הישנים של "אתאיזם" כללו רק חוסר אמונה באל מונותאיסטי, ולא באלים פוליתאיסטים. על בסיס זה נטבע המונח המיושן "adevism" בסוף המאה ה-19, לתיאור חוסר אמונה באלים מרובים.
    Britannica (1911). "Atheonism". Encyclopædia Britannica. 
  24. ^ Martin, Michael. The Cambridge Companion to Atheism. Cambridge University Press. 2006. ISBN 0-521-84270-0.
  25. ^ ReportDGResearchSocialValuesEN2.PDF (PDF). אוחזר ב־2011-04-09.
  26. ^ Major Religions of the World Ranked by Number of Adherents, Section on accuracy of non-Religious Demographic Data. אוחזר ב־2011-04-09.
  27. ^ Worldwide Adherents of All Religions by Six Continental Areas, Mid-2005. Encyclopædia Britannica (2005). אוחזר ב־2007-04-15.
    • 2.3% Atheists: Persons professing atheism, skepticism, disbelief, or irreligion, including the militantly antireligious (opposed to all religion).
    • 11.9% Nonreligious: Persons professing no religion, nonbelievers, agnostics, freethinkers, uninterested, or dereligionized secularists indifferent to all religion but not militantly so.
  28. ^ Religious Views and Beliefs Vary Greatly by Country, According to the Latest Financial Times/Harris Poll. Financial Times/Harris Interactive (2006-12-20). אוחזר ב־2011-04-09.
  29. ^ 29.0 29.1 Characteristics of the Population. Australian Bureau of Statistics (2006). אוחזר ב־2011-04-09.
  30. ^ (2005) Social values, Science and Technology (PDF), Directorate General Research, European Union, 7–11. אוחזר ב־2011-04-09. 
  31. ^ Zuckerman, Phil (2007). Martin, Michael T: The Cambridge companion to atheism. Cambridge, England: Cambridge University Press, 51. ISBN 0-521-84270-0. אוחזר ב־2011-04-09. 
  32. ^ 32.0 32.1 Zuckerman, Phil (2007). Martin, Michael T: The Cambridge companion to atheism. Cambridge, England: Cambridge University Press, 56. ISBN 0-521-84270-0. אוחזר ב־2011-04-09. 
  33. ^ "Atheism, Secularity, and Well-Being: How the Findings of Social Science Counter Negative Stereotypes and Assumptions" (2009). Sociology Compass 3 (6): 949–971. doi:10.1111/j.1751-9020.2009.00247.x. 
  34. ^ Larson, Edward J.; Larry Witham (1998). "Correspondence: Leading scientists still reject God". Nature 394 (6691): 313–4. doi:10.1038/28478. PMID 9690462.  Available at StephenJayGould.org, Stephen Jay Gould archive. Retrieved 2006-12-17
  35. ^ William H. Swatos; Daniel V. A. Olson. The Secularization Debate. Rowman & Littlefield. אוחזר ב־2011-08-19.
  36. ^ Rodney Stark; Roger Finke. Acts of Faith: Explaining the Human Side of Religion. University of California Press. אוחזר ב־2011-08-19. 
  37. ^ Survey on physicians’ religious beliefs shows majority faithful. The University of Chicago press. אוחזר ב־2011–04-08.
    Cquote2.svg

    המחקר הראשון על אמונותיהם הדתיות של רופאים מצא ש-76 אחוזים מהדוקטורים מאמינים באלוהים ו-59% מאמינים באיזושהי צורה של חיים לאחר המוות. הסקר, שנערך ע"י חוקרים באוניברסיטה ופורסם בגיליון יולי של "Journal of General Internal Medicine", מצא ש-90% מהדוקטורים בארה"ב נוכחים בטקסים דתיים לפחות מדי פעם ["occasionally"], לעומת 81% מכל המבוגרים.

    Cquote3.svg
  38. ^ Scientists and Belief. Pew Research Center. אוחזר ב־2011–04-08.
    Cquote2.svg

    סקר של מדענים החברים באגודה האמריקנית להתקדמות המדע, שנערך ע"י Pew Research Center for the People & the Press במאי ויוני 2009, מצא שחברי קבוצה זו הם, באופן כללי, הרבה פחות דתיים מהציבור הכללי. אכן, הסקר מראה שמדענים הם בערך בעלי חצי מהסיכוי של האוכלוסייה הכללית להאמין באלוהים או בכוח עליון. לפי המשאל, רק מעט יותר מחצי מהמדענים (51%) מאמינים בצורה כלשהי של אל או כוח עליון; ספציפית, 33% מהמדענים אומרים שהם מאמינים באלוהים, בעוד ש-18% מאמינים בנפש אוניברסלית או בכוח עליון.

    Cquote3.svg
  39. ^ According to Dawkins (2006), p. 103. Dawkins cites Bell, Paul. "Would you believe it?" Mensa Magazine, UK Edition, Feb. 2002, pp. 12–13.
    לאחר שבחן 43 מחקרים שנערכו מאז 1927, מצא Bell שכולם למעט 4 דיווחו על קשר כזה, והסיק ש"ככל שהאינטליגנציה או רמת ההשכלה של אדם גבוהים יותר, כך פחות סביר שהוא יהא דתי או יחזיק ב'אמונות' מכל סוג".
  40. ^ Michael Argyle (psychologist) (1958). Religious Behaviour. London: Routledge and Kegan Paul, 93–96. ISBN 0-415-17589-5. 
  41. ^ A Portrait of Israeli Jewry: Beliefs, Observances, and Values among Israeli Jews 2000 (PDF). The Israel Democracy Institute and The AVI CHAI Foundation (2002). אוחסן מהמקור ב־30 June 2007. אוחזר ב־2008-01-28.
  42. ^ Atheism: Contemporary Rates and Patterns (PDF).
  43. ^ "80% מהיהודים בישראל: מאמינים באלוהים", אתר ynet
  44. ^ Rendered as Athisme: de Mornay, Philippe (1587). A Woorke Concerning the Trewnesse of the Christian Religion: Against Atheists, Epicures, Paynims, Iewes, Mahumetists, and other infidels [De la vérite de la religion chréstienne (1581)]. Translated from French by Arthur Golding & Philip Sidney. London. pp. xx. 310. "Athisme, that is to say, vtter godlesnes."
  45. ^ Dasgupta, Surendranath (1992). A history of Indian philosophy, Volume 1. Motilal Banarsidass Publ., 258. ISBN 978-81-208-0412-8. אוחזר ב־2011-04-09. 
  46. ^ Sarvepalli Radhakrishnan and Charles A. Moore. A Sourcebook in Indian Philosophy. (Princeton University Press: 1957, Twelfth Princeton Paperback printing 1989) pp. 227–249. ISBN 0-691-01958-4.
  47. ^ Satischandra Chatterjee and Dhirendramohan Datta. An Introduction to Indian Philosophy. Eighth Reprint Edition. (University of Calcutta: 1984). p. 55.
  48. ^ הכתוב בסוגריים אינו חלק מהציטוט המקורי. לביאור המונח "ספרות בודהיסטית" ולמידע נוסף ראו קאנונים (בודהיזם).
  49. ^ Joshi, L.R. (1966). "A New Interpretation of Indian Atheism". Philosophy East and West 16 (3/4): 189–206. doi:10.2307/1397540. 
  50. ^ Baggini 2003, pp. 73–74. "Atheism had its origins in Ancient Greece but did not emerge as an overt and avowed belief system until late in the Enlightenment."
  51. ^ Solmsen, Friedrich (1942). Plato's Theology. Cornell University Press. p 25.
  52. ^ 52.0 52.1 … nullos esse omnino Diagoras et Theodorus Cyrenaicus … Cicero, Marcus Tullius: De natura deorum. Comments and English text by Richard D. McKirahan. Thomas Library, Bryn Mawr College, 1997, page 3. ISBN 0-929524-89-6
  53. ^ "religion, study of". Encyclopædia Britannica. 2007. Retrieved 2007-04-02.
  54. ^ Bremmer, Jan. “Atheism in Antiquity”, {{{title}}}.  in Martin 2006, pp. 12–13
  55. ^ Diogenes Laërtius, The Lives and Opinions of Eminent Philosophers, ii
  56. ^ Cicero, Lucullus, 121. in Reale, G., A History of Ancient Philosophy. SUNY Press. (1985).
  57. ^ שמאוחר יותר כונתה פילוסופיה קדם-סוקרטית
  58. ^ Bremmer, Jan. “Atheism in Antiquity”, {{{title}}}.  in Martin 2006, pp. 14–19
  59. ^ Brickhouse, Thomas C.; Nicholas D. Smith (2004). Routledge Philosophy Guidebook to Plato and the Trial of Socrates. Routledge, 112. ISBN 0-415-15681-5.  In particular, he argues that the claim he is a complete atheist contradicts the other part of the indictment, that he introduced "new divinities".
  60. ^ Fragments of Euhemerus' work in Ennius' Latin translation have been preserved in Patristic writings (e.g. by Lactantius and Eusebius of Caesarea), which all rely on earlier fragments in Diodorus 5,41–46 & 6.1. Testimonies, especially in the context of polemical criticism, are found e.g. in Callimachus, Hymn to Zeus 8.
  61. ^ Plutarch, Moralia—Isis and Osiris 23
  62. ^ Epicurus (Stanford Encyclopedia of Philosophy)
  63. ^ 63.0 63.1 Stein, Gordon (Ed.) (1980). "The History of Freethought and Atheism". An Anthology of Atheism and Rationalism. New York: Prometheus. Retrieved 2007-APR-03.
  64. ^ תבנית:Ws
  65. ^ Maycock, A. L. and Ronald Knox (2003). Inquisition from Its Establishment to the Great Schism: An Introductory Study. ISBN 0-7661-7290-2.
  66. ^ 66.0 66.1 Zdybicka 2005, p. 4
  67. ^ Winfried Schröder, in: Matthias Knutzen: Schriften und Materialien (2010), p. 8. See also Rececca Moore, The Heritage of Western Humanism, Scepticism and Freethought (2011), calling Knutzen "the first open advocate of a modern atheist perspective" online here
  68. ^ Michel Onfray on Jean Meslier. William Paterson University. אוחזר ב־2011-11-04.
  69. ^ Baron d'Holbach (1770). The System of Nature. אוחזר ב־2011-04-07. 
  70. ^ (in German) Naumann, Manfred: Zur Publikationsgeschichte des „Christianisme dévoilé“ », dans Werner Krauss, Walter Dietze, Neue Beiträge zur Literatur der Aufklärung, p.155. Ruetten & Loening, Berlin 1964
  71. ^ Ray, Matthew Alun (2003). Subjectivity and Irreligion: Atheism and Agnosticism in Kant, Schopenhauer, and Nietzsche. Ashgate Publishing, Ltd.. ISBN 978-0-7546-3456-0. אוחזר ב־2011-04-09. 
  72. ^ Overall, Christine (2006). “Feminism and Atheism”, {{{title}}}. אוחזר ב־2011-04-09.  in Martin 2006, pp. 233–246
  73. ^ Smart, J.C.C. (9 March 2004). "Atheism and Agnosticism". Stanford Encyclopedia of Philosophy. Retrieved 2011-04-09.
  74. ^ Zdybicka, Zofia J. (2005). "Atheism". In Maryniarczyk, Andrzej. Universal Encyclopedia of Philosophy 1. Polish Thomas Aquinas Association. Retrieved 2011-04-09
  75. ^ Gerhard Simon (19 October 2009). Church, State, and Opposition in the U.S.S.R.. University of California Press. ISBN 978-0-520-02612-4. “On the other hand the Communist Party has never made any secret of the fact, either before or after 1917, that it regards 'militant atheism' as an integral part of its ideology and will regard 'religion as by no means a private matter'. It therefore uses 'the means of ideological influence to educate people in the spirit of scientific materialism and to overcome religious prejudices..' תבנית:Sic Thus it is the goal of the C.P.S.U. and thereby also of the Soviet state, for which it is after all the 'guiding cell', gradually to liquidate the religious communities.” 
  76. ^ Dimitry Pospielovsky (19 October 2009). The Orthodox Church in the History of Russia. St Vladimir's Seminary Press. ISBN 978-0-88141-179-9. “It might be expected that as a Christian leader, he would at least declare that a Christian could not vote for a party that preached and practiced genocide, whether racial or class-based , nor for a party whose ideology included a militant atheism aiming at liquidation of religion.” 
  77. ^ Simon Richmond (19 October 2009). Russia & Belarus. BBC Worldwide. ISBN 978-1-74104-291-7. “Soviet 'militant atheism' led to the closure and destruction of nearly all the mosques and madrasahs (Muslim religious schools) in Russia, although some remained in the Central Asian states. Under Stalin there were mass deportations and liquidation of the Muslim elite.” 
  78. ^ Tʻinatʻin Bočorišvili, William Sweet, Daniel R. Ahern (30 June 2005). Politics, ethics and challenges to democracy in 'new independent states'. Berghahn Books. ISBN 978-1-56518-224-0. אוחזר ב־2011-03-05. “During the past 150 years in Azerbaijan, Islam has experienced an ascendancy over the official Orthodoxy of the Russian Empire and, then, the state atheism of the Soviet Union.” 
  79. ^ (1999) Russian postmodernism: new perspectives on post-Soviet culture. Berghahn Books. ISBN 978-1-57181-028-1. אוחזר ב־2011-03-05. “The seven decades of Soviet atheism, whether one calls it "mass atheism," "scientific atheism," "state atheism," was unquestionably a new phenomenon in world history.” 
  80. ^ Baggini, Julian (Summer 2003). "The Perils of Atheism" 118 (2). New Humanist. אוחזר ב־2011-04-07.  Extract from his book Atheism: A Very Short Introduction (2003), Oxford University Press
  81. ^ Baggini, Julian (Summer 2003). "The Perils of Atheism" 118 (2). New Humanist. אוחזר ב־2011-04-07.  Extract from his book Atheism: A Very Short Introduction (2003), Oxford University Press
  82. ^ (16 April 2010) China in the 21st century. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-539447-4. אוחזר ב־2011-03-05. “China is still officially an atheist country, but many religions are growing rapidly, including evangelical Christianity (estimates of how many Chinese have converted to some form of Protestantism range widely, but at least tens of millions have done so) and various hybrid sects that combine elements of traditional creeds and belief systems (Buddhism mixed with local folk cults, for example).” 
  83. ^ 83.0 83.1 83.2 (1993-12) The State of Religion Atlas. Simon & Schuster. אוחזר ב־2011-03-05. “Atheism continues to be the official position of the governments of China, North Korea and Cuba.” 
  84. ^ (2007-09) World and Its Peoples: Eastern and Southern Asia. Marshall Cavendish. ISBN 978-0-7614-7631-3. אוחזר ב־2011-03-05. “North Korea is officially an atheist state in which almost the entire population is nonreligious.” 
  85. ^ (2006-09) Freeing God's Children: The Unlikely Alliance for Global Human Rights. Rowman & Littlefield. ISBN 978-0-7425-4732-2. אוחזר ב־2011-03-05. “Cuba is the only country in the Americas that has attempted to impose state atheism, and since the 1960s onward its jails have been filled with pastors and other believers.” 
  86. ^ Michael, S. M. (1999). “Dalit Visions of a Just Society”, S. M. Michael (ed.): Untouchable: Dalits in Modern India. Lynne Rienner Publishers, 31–33. ISBN 1-55587-697-8. 
  87. ^ "He who created god was a fool, he who spreads his name is a scoundrel, and he who worships him is a barbarian." Hiorth, Finngeir (1996). "Atheism in South India". International Humanist and Ethical Union, International Humanist News. Retrieved 2007-05-30
  88. ^ "Religion and Atheism in the U.S.S.R. and Eastern Europe, Review" (1976). The Slavic and East European Journal 20 (2): 204–206. doi:10.2307/305838. 
  89. ^ Rafford 1987.
  90. ^ "Timothy Samuel Shah Explains 'Why God is Winning'." 2006-07-18. The Pew Forum on Religion and Public Life. Retrieved 2011-04-07.
  91. ^ Gregory S. Paul; Phil Zuckerman (2007). "Why the Gods Are Not Winning". Edge 209. אוחזר ב־2011-04-09. 
  92. ^ Vermont Law Review Vol. 33:225 2008, Finding Shared Values in a Diverse Society: Lessons From the Intelligent Design Controversy by Alan E. Garfield (page 231).
  93. ^ Landsberg 2010
  94. ^ Hooper, Simon. "The rise of the New Atheists", CNN. אוחזר ב־ 2010-03-16. Archived from the original on 2010-04-08. 
  95. ^ Gribbin, Alice (22 December 2011). "Preview: The Four Horsemen of New Atheism reunited". New Statesman. אוחזר ב־2012-02-13. 
  96. ^ 96.0 96.1 Stenger 2009.
  97. ^ האגיפטולוג הגרמני יאן אסמן (Jan Assmann) טוען בספרו "משה המצרי" (Moses the Egyptian) שאחנתון היה מבשר המונותאיזם בכך שהיה הראשון בכך שהצהיר כי אתון הוא לא רק האל העליון, אלא האל היחיד.
  98. ^ בהינתן כוח המשיכה, קיומם של כוכבים מציג מצב של אנטרופיה (אי-סדר) גבוהה יותר, לא נמוכה יותר
  99. ^ תוך הגדלת אי-הסדר הכללי במערכת, אך יצירת "איים" של סדר ומורכבות בדמות יצורים חיים, צמחים וכדומה
  100. ^ הכומר ההולנדי ז'אק דה לה פאי טבע את המושג "פנתאיזם" ותיאר אותו כצורה של אתאיזם שאומצה על ידי שפינוזה מהגיהנום ומעובדי האלילים
  101. ^ ראה רס"ג, הנבחר באמונות ובדעות, בהקדמה וכן במאמר ראשון
  102. ^ ביהמ"ש קבע: יורם קניוק יוגדר "חסר דת"
  103. ^ "מסוף השבוע: נישואים אזרחיים לחסרי דת בישראל", קובי נחשוני, פורסם ב-03.11.2010 בynet
  104. ^ כך לדוגמה במאמרו של הראי"ה קוק: "האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל. בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך."
  105. ^ Albert Einstein in a letter to M. Berkowitz, 25 October 1950; Einstein Archive 59-215; from Alice Calaprice, ed., The Expanded Quotable Einstein, Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 2000, p. 216.
  106. ^ Albert Einstein (1879-1955). אוחזר ב־2007-05-21.
  107. ^ The Dawkins Delusion?
  108. ^ McGrath, Alister (2004). Dawkins' God: Genes, Memes, and the Meaning of Life. Oxford, England: Blackwell Publishing. p. 81. ISBN 1-405-12538-1.
  109. ^ ‫ד"ר מיכאל אברהם, האם אמונה באלוהים היא רציונלית? חלק ראשון, באתר ynet‏, 14 ביולי 2011‬
  110. ^ If there is a God, why are there atheists?: A surprising look at the psychology of atheism, Bethany Fellowship, 1978 (ISBN 0-87123-238-3)
  111. ^ Faith of the Fatherless - by Paul C. Vitz - Blogcritics Books
  112. ^ Feuerbach: a Theologian Who Wasn't
  113. ^ See e.g. Alvin Plantinga, who suggests that belief in God is like belief in other minds in this respect, in his God and Other Minds, Ithaca: Cornell University Press, 1967; rev. ed., 1990. ISBN 0-8014-9735-3
  114. ^ Anthony Kenny What I Believe see esp. Ch. 3 "Why I am not an atheist"
  115. ^ e.g.:
    • RJ Eskow, 2005. "Blind Faith: Sam Harris Attacks Islam." The Huffington Post.
    • RJ Eskow, 2006. "Reject Arguments For Intolerance – Even From Atheists." The Huffington Post.
    • "Atheism, not religion, is the real force behind the mass murders of history", Dinesh D'Souza
    • "Answering Atheist’s Arguments", Dinesh D'Souza
    • [2]
    • [3]
    • [4]
    • [5]
    • John F. Haught, God and the New Atheism: A Critical Response to Dawkins, Harris, and Hitchens, Westminster John Knox Press, December 31, 2007, 156 pages, ISBN 978-0664233044, page 45
  116. ^ Johns, Ian (2006). Atheism gets a kick in the fundamentals. The Times.
  117. ^ * [6]
    • David Chater, "Viewing guide: The Trouble with Atheism," The Times, December 18, 2006
    • Sam Wollaston, "Last night's TV," The Guardian, 16 December 2006
    • Johns, Ian (2006). "Atheism gets a kick in the fundamentals", The Times.
  118. ^ לדוגמה, אמונה על קשר בין שני משתנים שמדען מבקש לבדוק בתנאים מבוקרים.
  119. ^ Richard Dawkins, The God Delusion (Boston: Houghton Mifflin, 2006), 416 pp. $27.00.
  120. ^ דבריו אלו של דוקינס הובאו, בין היתר, כתגובה לביקורת ששטח בפניו האגנוסטיקן סטיבן ג'יי גולד, בהתאם למה שכינה "אידאולוגיה לא מתפשרת". ראו
    Stephen Jay Gould, "Darwinian Fundamentalism", The New York Review of Books, June 12, 1997.
    >
  121. ^ Adventist Review : Touching Atheism Where it Hurts
  122. ^ Michael novak, "No one sees God", p 31
  123. ^ Pascal, Blaise; Ariew, Roger (2005). Pensées. Indianapolis, IN: Hackett Pub. Co.. p. 51. ISBN 9780872207172. Retrieved 2009-07-27.
  124. ^ John Locke, A Letter Concerning Toleration, translated by William Popple, 1689.
  125. ^ John Locke: A Letter Concerning Toleration
  126. ^ See, e.g., United States v. Miller, 236 F. 798, 799 (W.D. Wash., N.D. 1916) (citing Thurston v. Whitney et al., 2 Cush. (Mass.) 104; Jones on Evidence, Blue Book, vol. 4, §§ 712, 713) ("Under the common-law rule a person who does not believe in a God who is the rewarder of truth and the avenger of falsehood cannot be permitted to testify.")
  127. ^ TED Talks, Alain De Botton: Atheism 2.0