אתאיזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אתאיזם היא השקפת עולם אשר אינה כוללת אמונה באלים, או לחלופין, שוללת לחלוטין את קיומם של אלים. אמנם מקובל לחשוב כי אתאיזם הוא מונח נרדף לחוסר דת, אך ישנן דתות, כמו ג'ייניזם וזרם הטהרוואדה בבודהיזם, אשר אינן כוללות אמונה באלוהות פרטית ולפיכך הן דתות אתאיסטיות. אדם שאינו נוקט עמדה בשאלת קיום האלוהות, נקרא אגנוסטיקן.
תוכן עניינים |
[עריכה] משמעויות המונח
המונח אתאיזם (atheism) נוצר מהקידומת היוונית 'א-', שפירושה "ללא" או "אַל"; ומהמילה (שמקורה ביוונית) "תאיזם" – שפירושה אמונה באלוהות. המשמעות המילולית של המונח היא, לפיכך, "ללא אמונה באלוהות".
בכל הנוגע לשימוש יום-יומי במונח, אתאיזם פירושו התנגדות לרעיון קיומה של האלוהות, או נקיטת עמדה הגורסת שהתפיסה של אלוהות היא מטבעה חסרת-משמעות. המונח אגנוסטיות, שנטבע על ידי ט.ה. האקסלי בשנת 1869, מגדיר את השקפתם של הטוענים כי לא ניתן להחליט באשר לקיומה של אלוהות, בין אם מהטעם שאין אפשרות להכריע לכאן או לכאן על-יסוד תצפיות ותוצאות אמפיריות, או מהטעם שהשאלה היא ביסודה לא בת-הכרעה, ולפיכך אין טעם לעסוק בה.
משתמשים בהגדרה "אתאיזם חזק", "אתאיזם קיצוני" או "אתאיזם נוקשה", לאלה שאינם מכירים בעצם קיומה של אלוהות, ו"אתאיזם חלש" או "אתאיזם רך" לאלו שרק אינם מאמינים, אך אינם מכחישים את אפשרות קיומה של אלוהות. במסורת של המחשבה החופשית, נהוג לכנות את שתי הגישות "אתאיזם שלילי" ו"חיובי". בתוך הקשת הזו, האגנוסטיות מייצגת את הרציונליות של האתאיזם החלש, אך מושגים אלה אינם שכיחים בשימוש.
[עריכה] שכיחות האתאיזם
האנציקלופדיה בריטניקה מעריכה שכ-2.3 אחוזים מאוכלוסיית העולם מגדירים את עצמם כאתאיסטים[1]. אנשים רבים יותר, כ-11.9 אחוזים, מעדיפים להגדיר את עצמם כ"לא דתיים". אתאיזם נפוץ יותר באירופה וברוסיה מאשר בארצות הברית ובמדינות המתפתחות. שכיחות האתאיזם גבוהה במיוחד בקרב אנשי מדע [2]. ב-39 מחקרים אשר נערכו בין השנים 1927 ו-2002, וכן במחקר שנערך ב-1998 על ידי מדענים מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ואוניברסיטת קליפורניה, נמצא יחס הפוך בין רמת האינטליגנציה וההשכלה לבין מידת האמונה הדתית. בספרו יש אלוהים? (2006) מסיק ריצ'רד דוקינס: "ככל שעולה רמת האינטליגנציה וההשכלה, כך קטן הסיכוי שהאדם יהיה דתי או יחזיק באמונות מכל סוג".
עם זאת, בגלל היחס הקיצוני שנוקטות מדינות וסביבות מסוימות בעניין האתאיזם (כמו מדינות איסלאם קיצוני מצד אחד, ומדינות קומוניסטיות מצד שני), נוטים אנשים להסתיר לעתים את יחסם האמיתי כלפי רעיון האלוהות. עובדה זו, ובנוסף הקושי לבצע אומדן למערכת אמונה שאין לה מסגרות חברתיות ברורות, מטילים ספק כבד בכל ניסיון לאמוד את מספר האתאיסטים.
[עריכה] טענות האתאיזם
ההיסטוריה גדושה בניסיונות להוכיח את קיומו של אלוהים, פחות בולטים הם הטיעונים הא-פריוריים והפסטריוריים שמחפשים להפריכו או לתייגו כקונספט שקיומו שנוי במחלוקת.
להלן כמה מן הטיעונים הללו:
טיעון חוסר ההוכחה: מכיוון שהתאיסטים אינם יכולים להוכיח את קיומו של אלוהים, וכל טיעוניהם הם בגדר הנחות - הרי שישנה הצדקה לפקפק בקיומו.
הטיעון ההיסטורי: ההיסטוריה המתועדת מלמדת כי המונותאיזם צמח על רקע האמונה הפוליתאיסטית, שכללה בין השאר גם אלים דמויי-אדם, שהתפתח בעצמו מאמונות בכוחם העל-טבעי של עצמים דוממים. מכיוון שכך, ניתן להניח שהאמונה באלוהים מקורה באמונות פרמיטיביות אחרות.
בעיית הרוע: הואיל ואלוהים מוגדר, במרבית הדתות, ככל יכול, יודע הכול ומקור הטוב; נשאלת השאלה מדוע עולמנו שופע ברשעות, חוסר צדק וסבל? אם אלוהים הוא כל יכול ויודע הכל, אז הוא יכול ויודע כיצד למנוע את העוולות בעולמנו. אם אלוהים הוא טוב ונדיב אז הוא רוצה להשכין ערכים טובים של שלום, אהבה וחמלה; ולמנוע רשעות, חוסר צדק וסבל. אם אלוהים יכול, יודע ורוצה למנוע את הרע בעולמנו - מדוע אינו עושה כן? אם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך אינו יכול - אזי אינו כל-יכול. אם הוא יכול אך אינו רוצה - אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה - מאין נובע הרוע? אם הוא גם לא יכול וגם לא רוצה, אין סיבה לקרוא לו אלוהים. יוצא מכך שאלוהים טוב לא יכול להתקיים.
הטיעון הפסיכולוגי: הפסיכולוגיה של הדת מניחה כי האמונה באל עונה לאינדיבידואל על דחפים פסיכולוגיים. לפי הדעה הרווחת בני אדם מאמינים באל מפני שהם מחפשים אחר דמות אבהית שתספק להם הגנה מפני העולם הגדול; מישהו או משהו שיספק להם משמעות ותכלית כבירה לחיים; משהו שעוצר מבעד המוות להיות סוף הדרך; משהו שיגרום להם להאמין שהם חלק חשוב מאוד ביקום האינסופי, ושהאחראי על היקום המורכב והאינסופי הזה דואג להם ומכבד אותם. (ברא את האדם בצלמו כדמותו, סיבת הבריאה היא האדם וכדומה). האמונות הללו מתקיימות מפני שהן מאפשרות לאנשים להתמודד עם פחדיהם הבסיסיים, משרות תחושת ביטחון ומפחיתות לחצים. גישה זו כמובן לא שוללת את קיום האל, היא רק מסבירה שבני האדם מעדיפים מבחינה פסיכולוגית להאמין באל. אתאיסטים גורסים כי היות שהאמונה באל היא בסה"כ פנטזיה פסיכולוגית, על האנשים לנטוש אותה כדי שיוכלו להתמודד באחריות עם העולם ולהשתמש ברציונליות כתחליף לאמונה.
ייחוס תכליתיות לטבע: אנשים גדלים ומחונכים בחינוך מובנה-משמעות, שמטרתו לעזור להם להתמודד עם אנשים אחרים. התופעות המשמעותיות בחיים הן תוצרים חברתיים, התנהגויות מוכרות של אנשים, מוצרים מעשה יד אדם שנוצרו לתכלית מסוימת. ישנה נטייה אנושית לייחס תכליתיות לכל תופעה או עצם, בין אם הוא מלאכותי או טבעי כאחד. הטעות היא לייחס לטבע ולתהליכים טבעיים המתרחשים על פי חוקי הפיזיקה את אותה תכלית שמייחסים לפארק ציבורי, בריכה עירונית או התנודות במניות הבורסה. הניתן למצוא פשר מוסרי לרעידת אדמה שהרסה את ביתנו, ולייחס בשל כך לעצמנו חטא? הנטייה לייחס תכלית לכל דבר שקורה סביבנו היא שיצרה את האלים המתמחים, בעל אל הגשם והסערות מהמיתולגיה הכנענית, דמטר (אלת האדמה, הדגן והקציר) של המיתולוגיה היוונית, אייגיר (אל הים) מהמיתולוגיה הנורדית, ורע (אל השמש) מהמיתולוגיה המצרית. וכמובן אלוהים. הנחת כוונת תכליתיות נסתרת בטבע פיתחה את כל האמונות הפולחניות, כולל העידן החדש של ימינו, כמו פאראפסיכולוגיה וקריאה בקפה.
חיי נצח: המכנה המשותף כמעט לכל הדתות המונותאיסטיות והפוליתאיסטיות ואפילו דתות נטורליסטיות כמו הבודהיזם, הוא הנצחיות של המאמין שממלא אחר חוקי הדת ומאמין בעיקרי האמונה שלה. האדם הוא אולי היצור החי היחיד בממלכת בעלי החיים אשר יודע ומצפה את מותו. משחר ההיסטוריה דתות ותרבויות קדומות האמינו בחיים לאחר המוות, כך לדוגמה, המצרים חנטו את מתיהם ובנו עבור הפרעונים פירמידות והשאירו להם שלל אוצרות שיטיבו עמם בעולם הבא. הדתות המונותאיסטיות גורסות כי המאמין הצדיק יתוגמל על אמונתו האדוקה בעולם לאחר המוות בגן העדן, ואילו הכופרים והחוטאים ייענשו בגיהנום. האמונה בחיים שלאחר המוות מדחיקה את הפחד מפני הסוף שאינהרנטי אצל אנשים. אמונה זו היא המקל והגזר של הדתות שמעודדות לדבוק במעשים הטובים ולהימנע מן הרעים כדי לקבל תגמול נצחי בהגיע יום הדין. אמונה זו תורמת גם למאמינים להתמודד עם מות קרוביהם. מכאן קל להבין מה התועלת באמונה בדת כלשהי, וכמה פשוט ליצור משם מיתוסים ואלים המשגיחים מפני הסוררים ומעודדים את הצדיקים.
טיעון האהבה:
- אלוהים, על פי חלק מהדתות, הוא כל-אוהב.
- בני האדם יהיו מאושרים יותר אם יתוודעו לקיומו של אל אוהב.
- אם אלוהים היה קיים, והיה כל-אוהב, אכפתי ואמפתי - הוא היה מוודא שכל בני האדם ידעו שקיים אלוהים כל-אוהב.
- ישנם מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם אשר אינם מודעים לקיומו של אל אוהב.
- מכאן שאלוהים כזה כנראה אינו קיים.
פרדוקס הכל-יכול: התכונה הזו שמיוחסת לאלוהים, מכילה פרדוקס (שצורותיו שונות) מפני שהיא אינה קוהרנטית מבחינה לוגית. אלוהים כל-יכול, יכול ליצור ולעשות דברים שהם בגדר הבלתי אפשרי (לא לוגיים). האם אלוהים יכול ליצור סלע שאינו יכול להרים? האם אלוהים יכול ליצור משהו יותר כל-יכול ממנו? משמעות הפרדוקס היא שאלוהים לא כל-יכול. על פרדוקס זה יש העונים כי הבעיה היא בדחיקת אלוהים למיטת סדום של הלוגיקה האנושית, "כל יכול, יכול הכל, חוץ מלהיות לא יכול".
טיעון חוסר המוטיבציה: אם אלוהים הוא כל יכול, אזי הוא יכול לספק את כל רצונותיו, שאיפותיו וחלומותיו מבלי לברוא דבר. היות שישנו יקום ונטען כי אלוהים ברא אותו, לכן יש לו צרכים - הוא אינו כל-יכול.
טיעון השלמות: אם אלוהים קיים כישות מושלמת, הרי שלא היה בורא את היקום - לישות מושלמת אין רצונות וצרכים. אלוהים ברא את היקום, כלומר יש לו רצונות וצרכים - לכן הוא לא מושלם.
בעיית הרצון החופשי: אם אלוהים יודע הכול אזי הוא יודע את כל אשר יתרחש בעתיד, כולל את החלטותיו ובחירותיו בכל רגע נתון. אם אלוהים יודע את כל בחירותיו בעתיד אזי אין לו רצון חופשי, הוא מוגבל.
יחסי אלוהים-זמן: אלוהים לא "מעל הזמן" מכיוון שהוא פועל ולכן כפוף לשינויים וסיבתיות, ועל כן כפוף לזמן (ומובן שלא ברא אותו). אלוהים אינו נצחי מכיוון שהייתה לו סיבה לברוא את היקום והמניע לסיבה לא התקיים אלא אחרי שעברה לה תקופה אינסופית. במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום, ובנקודה כלשהי על ציר הזמן, צצה סיבה לברוא את היקום. לא ייתכן כי במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום ואחר כך כן – משום שסיבה כזאת הייתה בין שאר האפשרויות שהיו לאלוהים בקשר לאופי מעשיו בהמשך.
טיעון האלוהות הטבעית של שפינוזה: אם אלוהים קיים, הוא תופס את כל המרחב-זמן ("לית אתר פנוי מיניה"). על כן, לאלוהים אין תחושת "אני" אישית; אין לו מודעות עצמית מפני שכל דבר הוא חלק ממנו, ואינו מבדיל בין "אני" ו"לא אני". אם לאלוהים אין מודעות עצמית, אזי אין הבדל בינו לבין יקום חסר מודעות שנשלט בידי חוקי הטבע.
טיעון תער אוקאם: מכיוון שאנו לא יודעים לבטח כיצד נוצר היקום או אם בכלל נוצר, כל שאנו יכולים לעשות הוא להחליט אלו מתוך ההיפותזות הרבות האפשריות סבירות יותר מאחרות. אם ניישם את רעיון תערו של אוקאם, עלינו להסיק שהיפותזה הכרוכה בהסבר מורכב לגבי היקום פחות סבירה מהיפותזה בעלת הסבר פשוט יותר. מאחר שהסברים המערבים בתוכם את אלוהים (בעל תודעה) מכילים ישות מורכבת ביותר, והסברים נטוראליסטיים אינם מכילים אותה - אנו יכולים להסיק שהיפותזות המערבות בתוכן את אלוהים הן הרבה פחות סבירות מהיפותזות שאינן. על כן, הטענה שאלוהים לא קיים - מוצדקת. כלומר, ההבנה שלנו את הטבע דרך חוקי הפיזיקה , הכימיה והביולוגיה לא מצריכה קיומו של אלוהים (גם אם הוא קיים).
טיעון חוסר המשמעות המדעית: האמונה באלוהים אינה תאוריה מדעית, מכיוון שלא ניתן לבחון את אמיתותה באופן אמפירי. היא גם אינה פסוק אמת מתוך הגדרה (לדוגמה: למרובע יש ארבע צלעות). מכאן שלא ניתן לבחון את שאלת קיומו של אלוהים באמצעים מדעיים, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות לאמונה בו. כמו כן, זה חסר משמעות לשאול האם אלוהים קיים - מכיוון שאין שום דרך אותנטית לבדוק את אמיתות קיומו.
טיעון חוסר ההגדרה: כדי לנסות לענות על השאלה "האם אלוהים קיים?" יש צורך בהגדרה מלאה ועקבית של הקונספט "אלוהים", ואשר מכילה מרכיבים שידוע לנו על קיומם (אחרת ההגדרה תהיה תלויה בקיומה של ישות על-טבעית - וזה מה שאנו בעצם מנסים להוכיח). אם אין הגדרה כזו, הרי שזה חסר משמעות לטעון "אלוהים קיים". אם ישנה הגדרה כזו, הרי שאלוהים חייב להיות מובן במונחים פיזיקאליים, כיוון שהגדרתו מורכבת רק ממונחים כאלה; וכיוון שכך, אלוהים יהיה ישות טבעית - ועל כן לא יזכה לתואר "אלוהים". יש שיטענו שמציאותו של האלוהים מצויה מחוץ למציאות הפיזיקאלית, ולכן לא ניתן להגדירו במונחים "ארציים". אבל מפני שאין אנו יודעים על קיומה של ישות על-טבעית מחוץ למציאות הפיזיקלית, הרי שזה חסר משמעות לטעון לקיומה של ישות כזו.
טיעון הגילויים המדעיים: במשך מרבית ההיסטוריה האנושית ישויות על טבעיות סיפקו את ההסברים הטובים ביותר לקיומו של היקום וחוקי הטבע. אך במהלך מאות השנים האחרונות, מדענים פיתחו הסברים הרבה יותר הגיוניים ועקביים, אשר מגובים גם בראיות מוצקות. הגילויים המדעיים בכל תחומי החיים מסבירים את היקום כל כך טוב יותר מקיומם של כוח עליון כלשהו, עד שאין צורך כלל באמונה בו. יתרה מזאת, הסתירה בין תפיסתן של הנצרות והיהדות ובין המדע בתחומים מסוימים (בעיקר בריאת העולם לעומת אבולוציה) מערערת על תקפותן של דתות אלה.
הטיעון הסוציולוגי: הדת בכלל ואלוהים בפרט ממלאים פונקציות חשובות בחברה האנושית, מה שמעיד על הצורך הבלתי-תלוי בהגיון או באמיתות שלהם. הדת סייעה לאנשים ליצור קבוצות מגובשות בעלי תפיסה קולקטיבית, הזדהות שמקורה באידאלים משותפים, נורמות משותפות ומקובלות, מערכת תפקידים הדדית. כמו כן הדת העניקה לאנשים משמעות "עילאית" לחיים; הכתיבה תחומים נרחבים של התנהגות על ידי הצבת אמות מידה של טוב ורע וקבעה תקדימים להתנהגות נאותה, וכך סייעה לשמור על הדבר החברתי; היא הסירה מן הפרט והחברה את נטל קביעת הערכים והטילה את האחריות לכך על האלים; היא מילאה תפקיד חשוב בסולידריות החברתית; היא הבטיחה את הנחלת המסורת והבטחת רציפותה של התרבות באמצעות טקסים, חגים ומנהגים עממיים וכן חינוך בע"פ או בכתב שהעבירו את שרביט קסמי הדת הלאה. יתרונותיה של הדת מורגשים עד עצם היום הזה וזה מספיק כדי לתת לאנשים תחושה של משהו על-טבעי ואמונה ביסוד הדת שהוא בדר"כ אלוהים.
תכנון לקוי: אלוהים שהוא כל-יכול וכל-יודע היה יוצר יצורים בעלי תכנון אופטימלי. ישנם יצורים, שאילו תיכננו אותם, הרי שהתכנון שלהם היה לקוי, כולל בני האדם: תוספתן, שקדים, שיני בינה עקומות אצל 30% מהאוכלוסייה, קנה קרוב מדי לוושט הגורם לחנק, עצם זנב (שייר אבולוציוני לכאורה), פטמות לגברים, שרירי אוזניים, שיער מיותר, אי התאמה מושלמת להליכה על שתיים) - כל אלה הם פגמים בתכנון.
טיעון הדתות המרובות: לתרבויות רבות ושונות ברחבי העולם יש תפיסות שונות ומנוגדות של מושגי האלוהות, ובכל אחת מהן אנשים מאמינים בתפיסות הללו בכל לבבם. אין לנו שום יסוד להניח שתפיסה אחת יותר מבוססת מרעותה, ולכן אין סיבה לקבל אף אחת מהן כנכונה (טיעון זה למעשה מציג תפיסה אגנוסטיקנית).
הטיעון הקוסמולוגי: הטיעון התאיסטי גורס כי שום דבר לא יכול להיווצר ללא סיבה מלבד הסיבה הראשונית שהיא אלוהים. הטיעון הקוסמולוגי מניח שלא תיתכן שרשרת סיבתית אין סופית, למרות שאין אנו מכירים סיבה ראשונית שאין סיבה אחרת לקיומה ומכאן שלא ברור על מה הוא מבוסס. כשל נוסף הוא סתירה בגוף הטענה: ההנחה הראשונית היא שלכל דבר יש סיבה ובחלק השני הוא מסיק שיש סיבה ראשונית שהוא אלוהים שאין לו סיבה. גם אם ניווכח שישנה סיבה ראשונית, לא ניתן להסיק מכך שהסיבה היא אלוהים מונותאיסטי עם כל תכונותיו הנלוות (כל-יכול, משגיח, כל-אוהב וכו'), אפשר שהסיבה הראשונית תהיה ישות מרושעת, ניסוי חייזרי או כל דבר אחר העולה בדמיון. הטיעון גם מעלה שאלה לגיטימית: אם אלוהים יכול להיות הסיבה הראשונית שאין סיבה אחרת הקודמת לה, מדוע לא יוכל גם היקום להיות קיים בלי שתהיה סיבה קודמת לו?
טיעון התכנון התבוני: הטיעון התאיסטי גורס כי היקום מציג סדר ומורכבות שלא יכלו להיווצר במקרה, אבל חוקי הטבע הפיזיקליים מסבירים כיצד סדר ומורכבות יכולים להיווצר בצורה לא אקראית. דוגמה לכך היא תורת האבולוציה שמסבירה את מוצא, גיוון ומורכבות החיים.
[עריכה] יחס כלפי אתאיזם
במדינות עם משטר בעל אופי דתי, אתאיסטים המביעים את דעתם עשויים ליפול קורבן להתנכלות, חרם ואפליה כנגדם. אלה המחזיקים בדעות דתיות מתייחסים לרוב לאלה שאינם מאמינים באלוהים כבלתי-מוסריים או בלתי אמינים – לפחות בכל הנוגע לחברותם בקהילה. לדוגמה בתנ"ך (תהילים מזמור י"ד) נכתב: "אמר נבל בליבו אין אלוהים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב." בפי חז"ל מכונה האתאיסט "כופר בעיקר", ועל הגורל היאה לו נכתב בתיאור הבן הרשע בהגדה של פסח: 'ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, ואף אתה הקהה את שיניו' ". דתות אחרות מוקיעות בדרכים דומות את הלא-מאמינים. באירופה של ימי הביניים אתאיזם נחשב ללא מוסרי, לעתים אפילו כפשע, ואף נרדף בידי הכנסייה.
עד העת החדשה האתאיזם נחשב לבלתי לגיטימי לא רק מסיבות דתיות. גם הוגים שהתיחסו בחיוב לחופש דת לא קיבלו את הרעיון של חוסר אמונה. ג'ון לוק למשל קרא לסובלנות דתית כלפי כל הדתות אבל שלל סובלנות כלפי אתאיסטים מכיוון שלטעמו אתאיזם הוא אנטי רציונלי ויותר מכך מי שאינו מאמין בקיום של האל בהכרח שולל כל אמנה חברתית, שלפי לוק, בהכרח מושתתת על בסיס של אמונה באל.[דרוש מקור]
ומהצד השני, אתאיזם זכה להיות הגרסה הרשמית של כמה מדינות, כמו למשל ברית המועצות, מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות והרפובליקה העממית של סין. קרל מרקס, אתאיסט, כתב כי "הדת היא אופיום להמונים" והיא מזיקה לחברה. בשל הדוקטרינה המרקסיסטית המדינות הקומוניסטיות לא עודדו דתות, בין היתר גם כדי להחליש את האופוזיציה למדינה. למרות שהיו מדינות אתאיסטיות באופן רשמי, התקיימו במדינות הקומוניסטיות ובסין כנסיות שהיו בשליטת המדינה. הגישה האתאיסטית של המשטר בברית המועצות לא מצאה אחיזה בלב כל האזרחים, ועם נפילת המשטר הקומוניסטי זכתה הדת לתחייה מחודשת.
במהלך המלחמה הקרה, העובדה שהאויבים הקומוניסטים של ארצות הברית היו אתאיסטים באופן רשמי ("קומוניסטים חסרי אלוהים"), תרמה לנקודת המבט שאתאיזם הוא לא אמין ולא פטריוטי. במרוץ הבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-1988 במדינה החילונית באורח רשמי – ארצות הברית, הנשיא ג'ורג' בוש האב אמר: "אינני חושב שאתאיסטים צריכים להיחשב כאזרחים, ובוודאי לא פטריוטים. זוהי אומה אחת תחת האל". הצהרות דומות נעשו במהלך הוויכוח על המשפט "תחת האל" כאשר נכתב לראשונה בהצהרת האמונים האמריקנית. מילים אלה התווספו להצהרה בתחילת המלחמה הקרה.
בלי קשר לענייני המלחמה הקרה, בארצות הברית אתאיסטים מוגנים באופן רשמי מפני אפליה. הם גם היו המגנים הראשיים של ההפרדה בין המדינה והכנסייה, דוקטרינה שבמקור דווקא באה להגן על מאמינים[דרוש מקור]. בתי משפט בארצות הברית, גם אם הדבר היה שנוי במחלוקת, פירשו את הדרישה החוקתית להפרדה בין הדת והמדינה כהגנה על הלא מאמינים, כמו גם כמונעת השתלטותה של אמונה דתית זו או אחרת על כל המדינה. המצב החוקי מוגדר על ידי המונח: "חופש הדת פירושו גם חופש מדת".
החוק במדינת ישראל אינו מפריד בין דת ומדינה, ואינו מכיר במעבר מהשתייכות לדת מסוימת למצב של חוסר דת. לכן ייתכנו מצבים שבהם המדינה תכוון אתאיסטים לנוהג דתי. כך, למשל, אתאיסט שנחשב על פי ההלכה יהודי, יוכל להינשא בישראל רק על פי ההלכה (אך אם יינשא באופן אחר בחו"ל, נישואיו יוכרו בישראל). גירושים של אתיאסטים הנחשבים על ידי המדינה ליהודים יוכרו בישראל רק אם נעשו במסגרת דתית. עם זאת, אין פגיעה בחופש הביטוי של האתאיסטים בישראל.
בשנת 2003 נוסדה בארצות הברית תנועת הברייטס, שבין השאר שמה לה למטרה לקדם בחברה את ההכרה בזכותם של פרטים לדגול בהשקפת עולם אתאיסטית (או בהשקפות עולם דומות לה) ואת קבלתם כחברים שווי ערך בחברה.
[עריכה] דיון פילוסופי באתאיזם
לאורך ההיסטוריה, הדיון בשאלת קיומו של האל העלה ויכוחים לוהטים, ואף יותר מכך, בין אתאיסטים לבין המאמינים בקיומו של אלוהים. עיון בעימותים סביב נושא זה מראה לרוב, כפי שממחישים אחדים מהקישורים שבסוף ערך זה, שסלע המחלוקת הוא לכאורה בלתי-ניתן להכרעה: אלוהים הוא מושג כה מופשט, עד שמהגדרתו הוא אינו נתפש בחושי בני האדם ובשכלם, ולכן לא ניתן להוכיח את קיומו או להפריכו, כפי שרוצה לעשות כל צד בוויכוח.
[עריכה] הדיון במהות ההנחה בדבר קיום האל
פעמים רבות, נפתח העיסוק הפילוסופי בשאלת האמונה באלוהות, בשאלה "על מי חובת ההוכחה - על זה הטוען שמשהו שאי אפשר למדוד אותו קיים, או על זה שמבקש להניח לפי כלל תערו של אוקאם שיצור כזה אינו קיים?".
על-פי רוב האמונות הדתיות, קיומו של האל הוא בגדר אקסיומה, שאינה דורשת הוכחה. במחשבה זו ניתן להבחין באופן ברור בציטוט "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ": כך מתחיל ספר בראשית, כלומר - המחשבה הדתית מתחילה לרוב בהנחה אקסיומטית כי האלוהות קיימת. מכאן, זו אקסיומה שאתאיסט יעדיף שלא לכלול באוסף האקסיומות שלו (למרות שעבור חלק מהאתיאיסטים, אין זה פוגע בזכותו של המאמין לנהוג אחרת).
הטענה כי האקסיומה הדתית היא הדורשת הוכחה, באה לידי ביטוי בכך שהיא ארעית, כלומר - ניתנת להחלפה בכל אקסיומה דתית אחרת, בלא שיהיה ניתן להשוות בין התוקף של האקסיומות השונות. על-פי טענה זו, כל אמירה דתית היא הדורשת הוכחה, שכן היא שקולה ליציר הדמיון האנושי שאינו נובע מחוויה אמפירית של המציאות.
עוד דוגמה לקיום האל כאקסיומה ניתן למצוא במסורת החשיבה הרציונליסטית המוקדמת. דוגמה אחת היא הטיעון האונטולוגי, הקובע שמושג האל כולל בתוך עצמו קיום ולכן האל חייב להיות קיים (טיעון שהציג רנה דקארט ב'הגיונות של הפילוסופיה הראשונית'), או טיעונים המסתמכים על האקסיומה שהאל הוא סיבת-עצמו. אלו טיעונים המעניקים בסיס רציונלי יותר לרעיון האלוהים, אך הם אקסיומטיים ותלויים באמונה באותה מידה.
מרקס ניסה להתייחס לאמונה באל. הוא טען כי הדת היא השתקפות של החברה האנושית. לדעת מרקס, שיוצא מתוך נקודת הנחה כי מעשי האדם הם הקובעים את ההיסטוריה, האדם משייך את תוצאות פעולותיו לאל.
כך, לדוגמה, אישרה החברה הימי-ביניימית את השיטה הפאודלית, בכך שמקור ההירארכיה והסדר החברתי באל, על-אף שהם נובעים מפעולתם ההכרחית של יחסי הייצור האנושיים. תשובה דומה ניתנה על ידי החוקר מאקס ובר, שהראה את התפתחות הנצרות הפרוטסטנטית, על רקע המעבר לשיטה קפיטליסטית.
על פי מרקס, הדת תיעלם בחברה הקומוניסטית, בה ישיג האדם את פעולות החברה ויבין את משמעויותיה. לדוגמה, לדעת מרקס, האדם לא יזדקק לשאלה "מי ברא את העולם", ברגע שיבין כיצד העולם בורא עצמו מחדש בכל רגע נתון, מכוח יצירתם של החיים בו.
הוגים מאוחרים יותר, שנשענו על תורתו של מרקס, לא פסלו את האמונה באל, אך המשיכו להחזיק בטענה כי חוסר אחריות של האדם על החברה הוא המקור למרבית האמונות הדתיות.
זיגמונד פרויד היה מהראשונים להתייחס לכל דת כנגזרת רחוקה של מאבקים תוך-נפשיים. במסגרת חקר הנפש והאנושות, הגיע פרויד למסקנה כי מקור הדת בטוטם, שהוא התקת משמעותו של אב קדמון שנרצח על ידי בניו. על-פי פרויד, שבטים אנושיים קדומים (קלאן) אימצו טקסים ומשמעויות דתיות-למחצה בעקבות התמרדות בני השבט נגד אביהם, וכל דת הינה גלגול מאוחר של משמעות זו.
פרויד מביא דוגמות רבות להוכחות דבריו, ביניהם האמונה הנוצרית בדבר חטא קדמון של פשיעת הבן (אדם) כנגד אביו (האל), חטא העובר בירושת הדורות.
במובן מקביל, מתאר פרויד את התפתחות הדת כתוצר של יראת האב של התינוק, המתעוררת בעקבות תסביך אדיפוס (רצונו לרצוח את אביו ולנכס את אימו, ואי היכולת להגשים רצון זה). על-פי תיאור זה, אימוץ דמות האב על ידי התינוק הינה, לימים, המקור לאמונתו הדתית, המהווה תחליף לאביו.
[עריכה] הדיון בהשלכות ההנחה בדבר קיום האל
בדרך כלל, הדיון הממשי מתחיל בשאלות הנובעות מהאקסיומות. האם יש השגחה אלוהית על העולם? האם ניתן להוכיח השגחה זו באופן אמפירי? האם כדאי להסביר תופעות פיזיקליות וביולוגיות בעולמנו כנובעות ממעשי האל, או להעדיף את התפיסה המדעית, לפיה ניתן להסביר תופעות אלה ללא קיומו של אלוהים?
תשובה לאחרונה בשאלות אלה נתן האסטרונום פייר סימון לפלס כאשר הסביר את התאוריה שלו על היווצרות מערכת השמש: "אבל מר לפלס, מה בדבר אלוהים?", שאל נפוליאון. "אין לי צורך בהיפותזה הזו", ענה לפלס. במאה העשרים המשיך הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל את דרכו של לפלס, והיה לדוברו הגדול של האתאיזם. ראסל ראה באלוהים היפותזה מיותרת ומפריעה להבנת העולם, משום שהיא מסיטה את המחשבה האנושית אל משהו שאינו קשור למציאות.
שאלות אלו, והניסיונות השונים למתן תשובה עליהן, מפורטות בדיונים סביב יחס תורה ומדע, וסביב ביקורת המקרא.
[עריכה] ביקורת האתאיזם
ההשקפה האתאיסטית זכתה לביקורת חריפה מצד מאמינים דתיים. המבקרים טוענים כי השקפת העולם האתאיסטית היא "ריקנית וחסרת תכלית", ושהיא "אמונה בפני עצמה", או אף סוג של דת. בתגובה טוענים האתאיסטים שגם אם זה נוח לאדם שתהיה תכלית ומטרה בדברים, אין זה אומר שזה בהכרח כך. בנוסף נטען כי אתאיזם איננה אמונה כשאר האמונות, מכיוון שאמונה בהגדרה נשענת על קביעת עמדות ללא ראיות, בעוד האתאיזם שואף להישען על הגיון וראיות, בעיקר ראיות מדעיות. משפט אתאיסטי ידוע, המיוחס לפעיל החשיבה החופשית קלארק אדאמס גורס כי "אתאיזם היא דת כפי שבריאות היא מחלה".
בין הספרים המבקרים את האתאיזם נמנים ספרו של אליסטר מקגרף - אשליית דוקינס? (אשר נכתב בתגובה לספרו של ריצ'רד דוקינס, יש אלוהים? - בתרגום מילולי מאנגלית "אשליית האלוהים") וספרו של רוברט אנטון וילסון האינקוויזציה החדשה המבקר את גישתם השלילית של אנשי המדע כלפי האמונה והדת.
[עריכה] ראו גם
- נטורליזם מטאפיזי
- עמותת חופש
- דעת אמת
- ברייט
- הפרדת הדת מהמדינה
- טיעונים לקיום אלוהים
- נטורליזם (פילוסופיה)
- יציאה בשאלה
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר "חופש" לאתאיזם וחופש מדת
- מבוא לאתיאיזם, באתר של עמותת חופש
- אלי אשד, אין אלוהים, באתר "האייל הקורא"
- אתר האתאיזם של ד"ר ניקלס ברגרן (באנגלית)
- סלמן רושדי - אין אתאיזם אחר, באתר הידען
- אתר "אתאיסט"
