רועי נווה
 | |
| לידה | 6 בפברואר 1978 (בן 46) |
|---|---|
| מדינה |
ישראל  |
| עיסוק | במאי, שחקן |
| מקום לימודים | סמינר הקיבוצים |
  | |
רועי נווה (נולד ב-6 בפברואר 1978) הוא במאי, כותב, יוצר ושחקן ישראלי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נווה בוגר מגמת תיאטרון של תיכון א' לאמנויות תל אביב (1996) ולימודי בימוי, הדרכה והוראה בבית הספר לאומנויות הבמה - סמינר הקיבוצים (2003). בשנת 2010 זכה בפרס השחקן בפסטיבל עכו יחד עם רענן פררה על משחקו בהצגה "Fade - מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה",[1] שכתב יחד עם פררה בבימויו של משה בן שושן. מופע הפרידה נמשך שלוש שנים בתיאטרון תמונע ומחוצה לו[2] עד סוף שנת 2013 אז גם פרש נווה מהבמה.[3][4]
יצירתו הראשונה "העלבת הקהל – סוף הדרך" מאת פטר הנדקה התחילה בתיכון שמונה עשרה שנה קודם לכן (1995) שהתפתחה ועלתה כהפקה בפסטיבל עכו 96, על הבימוי קיבל ציון לשבח וההצגה הועלתה בגרסתה השלישית בתיאטרון הבימה (97) בחלל חדש שנפתח לראשונה בשם הנגרייה לימים הבימה 4.
שנה לאחר מכן במקביל לשירותו הצבאי, שב לפסטיבל עכו 97 ושיחק בגרסת יחיד של "המכשפות של מקבת - העלמות והמוות" שביים אילן זיו מתוך פרויקט שייקספיר שעלה בגרסה מקוצרת לראשונה גם בתיכון (1994), כחצי שנה לאחר מכן ההפקה המשיכה בגרסתה השלישית בשם "המכשפות של מקבת - הזיות גורל" במרכז הפרינג' בבית ציוני אמריקה עד שנת 2000 והועמדה להצגת הפרינג' של השנה בפרס התיאטרון הישראלי לשנת 1999.
ב-2000 חזר נווה לפסטיבל עכו עם ההפקה "לצחוק בפראות" מאת כריסטופר דוראנג בתרגום, עיבוד והשתתפות של רנה ורבין והשחקן ניסו כאביה גם זו הועמדה להצגת הפרינג' של השנה בפרס התיאטרון הישראלי 2001.[5]
עם סיום לימודיו בסמינר הקיבוצים (2003) ביים את "מלחמה וחלום" על פי "דו סיוט" של אז'ן יונסקו, וניהל אומנותית והפיק את "תמוזז" - במה פתוחה ליוצרים בתיאטרון תמונע (2002/3). מחזהו "פרידות" עלה בתיאטרון תמונע בשיתוף הדרך - בית הספר לביטוי בימתי בין השנים 2004 ל-2006, ב-2004 כתב את הפרק "וירוס" בסדרת האינטרנט "קוויקי" לקטע קטע ואינטרנט זהב, וביים ועיבד לבמה את "אניהו" שבעה סיפורים מאת אתגר קרת – בתיאטרון אורנה פורת בשיתוף סמינר הקיבוצים שהציג עד 2007.
ב-2006 נווה ניהל אומנותית, כתב יחד עם דנה פורר וביים את "קיפוד הזהב" טקס פרס תיאטרון הפרינג' הישראלי בצוותא, כמו כן התארח בפינה קבועה "רועי נווה גם כן עצבני" בתכנית רדיו בעריכתו והנחייתו של יובל מסקין בקול ישראל – רשת ב' (2006-2009) ובהמשך לאותה התכנית כתב עם דנה פורר את פינת התסכיתים "שיחות הטלפון" (2007/8).
ב-2007 ו-2009 העלה שתי גרסאות ל"גן ריקי" של דויד גרוסמן. הראשונה בתיכון א' לאמנויות תל אביב בה למד, והשנייה בשיתוף הדרך - בית הספר לביטוי בימתי - ומשען הבית בגן בגבעתיים. ב-2008 ביים לפסטיבל עכו את "המשוגעות של יפו"[6][7] שכתב ועיבד בהשראת "המשוגעת משאיו" של ז'אן ז'ירודו בשיתוף עם חוה אורטמן שהועמדה באותה שנה לפרס קיפוד הזהב על משחקה[8] ויעל נביא, שתיהן שיחקו יחד עם גליה ישי וערן בוהם שאף קיבל פרס בפסטיבל עכו על המשחק.[9] ההפקה המשיכה להציג בתיאטרון יפו עד 2011.[10]
ב-2009 יצר יחד עם יובל מסקין בפסטיבל ניסוי כלים 7 במרכז ביכורי העיתים את "יובל מסקין מעשן ומדבר" שהתפתח ב-2010 בפסטיבל א-ז'אנר 8[11][12]בתיאטרון תמונע והמשיך בין השנים 2011-2014.[13] ב-2011 ביים את יצירתו האחרונה "לפעמים אני" הצגת ילדים בהדרך - בית הספר לביטוי בימתי.
במקביל ללימודיו בסמינר שיחק נווה את שוקרא ב"חפץ" בבימויו של יוסף כרמון (2003). "גברים בשמש" בבימויו של מוניר בכרי (2001) שהציגה בתיאטרון יפו עד 2002 ו"מלכוד 44" בבימויה של חוה אורטמן (2005). באותה שנה שיחק את סטפנו ב"חזרה לסערה" על פי מחזה של שייקספיר בבימויו של יגאל עזרתי שהציגה עד 2006 בתיאטרון יפו.[14] ב-2009 השתתף בגרסה האיטלקית של ההצגה "הר אדוני" בבימויו של דני הורוביץ של תיאטרון חיפה בתיאטרון מרקדנטה בנאפולי איטליה. ב-2015 השתתף בפסטיבל חנוך לוין עם ההצגה "גאולה" בבימויה של טל ברנר בתיאטרון הקאמרי.
מאז סיום לימודיו (2003) ועד היום (2023) לימד נווה תיאטרון במוסדות שונים. בתיכון קלעי בגבעתיים (2002-4) בהדרך - בית הספר לביטוי בימתי בגבעתיים ובמסגרת תיאטרון באר שבע (2007/8) בבית הספר לאומנויות באשקלון (2009-2011) בבית הספר הניסויי תיכון מקיף ד' למדעים ואומנויות אשדוד (2014-2016) ליווה וייעץ אומנותי בהקמת בית ספר לאומנויות "גבריאל" בדימונה (2010-2012) בתיכון יובלים אור יהודה (2022-23).
מרכז את מגמת התיאטרון של תיכון עירוני א' לאומנויות במודיעין משנת 2008 במסגרתה יצר והנחה עשרות פרויקטים והפקות שביניהן "סבתא סורגת" הגדול בעולם יחד עם הילה מצקר בפסטיבל קולה של המילה 10 של תיאטרון הזירה הבין - תחומית בירושלים (2011) מופע שעלה גם בפתיחת מתחם שרונה בלילה לבן תל אביב (2014) ובפסטיבל נוער בת ים (2018) שתי יצירות נוספות שיצר עם מצקר הן "טריקה" בפסטיבל תלוי במקום 2 מופע דלתות בפרוזדור בבית הספר ביאליק רוגוזין תל אביב (2012) ו"מנהיגים ונואמים" בפסטיבל תלוי במקום 3 במתחם בניין ההנדסה של עיריית תל אביב (2013). כמו כן ייסד את "פסטיבל הליפסינק" במודיעין (2012) י"א טיוב - בהשראת מופע של רננה רז (2016) האנשים החלולים (2018) ערב מחווה לחמישייה הקאמרית (2019) Zoom:Fm ב-2021 חוצים במה (2023).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יאשה קריגר, "הסיכויים אפסיים" – על מציאות השחקנים בישראל - ראיון עם יוצרי Fade, באתר מרתה יודעת, 23 בדצמבר 2012
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נמרוד דביר, Fade - הוכרזו זוכי פסטיבל עכו לתיאטרון, באתר nrg, 29 בספטמבר 2010
- ^ מערכת הבמה, Fade - נבחרו ההצגות הזוכות בבימות פיס פרינג', באתר הבמה, 25 באוגוסט 2011
- ^ צבי גורן, ביקורת Fade - פסטיבל עכו - זוכרים ומדממים, באתר הבמה, 28 בספטמבר 2010
- ^ איציק גיני, ביקורת - Fade, באתר פרשן, 18 ביולי 2011
- ^ יונתן אסתרקין, ביקורת - לצחוק בפראות, באתר nrg, 9 בפברואר 2001
- ^ צבי גורן, ביקורת - המשוגעות - פסטיבל עכו, באתר הבמה, 25 בדצמבר 2008
- ^ מרב יודילוביץ', ביקורת - המשוגעות - פוטנציאל להמשך, באתר ynet, 24 בדצמבר 2008
- ^ עינב שיף, המשוגעות - הוכרזו המועמדים לפרס "קיפוד הזהב" לתיאטרון פרינג', באתר וואלה!, 6 באפריל 2010
- ^ מרב יודילוביץ', המשוגעות - הזוכה הגדולה בעכו: "כ"ב תמונות", באתר ynet, 25 בדצמבר 2008
- ^ אלי, ביקורת - המשוגעות, באתר פורטל יפו, 5 באפריל 2009
- ^ טל גורדון, יובל מסקין מעשן, מספר ובודק גבולות - ראיון, באתר הבמה, 25 בינואר 2010
- ^ צבי גורן, ביקורת - יובל מסקין מעשן ומדבר - חדשנות לשמה, באתר הבמה, 25 בינואר 2010
- ^ אייל מלובן, חוק העישון: יובל מסקין מעשן ומדבר - ראיון, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2011
- ^ צבי גורן, ביקורת - חזרה לסערה, באתר הבמה, 24 בנובמבר 2005