דויד גרוסמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דויד גרוסמן, 2007
Disambig RTL.svgערך זה עוסק בסופר דויד גרוסמן. אם התכוונתם לרב יצחק דוד גרוסמן, ראו יצחק דוד גרוסמן.

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".[1]

תוכן עניינים

קורות חייו [עריכה]

דוד גרוסמן בפתיחת תערוכתו של משה קרון בגלריה דבל, ירושלים, 17 באוקטובר 1987.

דויד גרוסמן נולד בירושלים, ליצחק גרוסמן, יליד פולין, ולמיכאלה, ירושלמית. אחיו הצעיר, ניר, הוא עיתונאי ספורט. בבית למד לאהוב ספרות, כולל ספרות יידיש. לפני שהחל לכתוב, עבד כמגיש רדיו. כבר בגיל תשע היה כתב צעיר.

לאחר שירותו הצבאי כקצין ביחידה 8200, המשיך גרוסמן בעבודתו ברדיו ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ותיאטרון. סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, אחרי סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", קיבל את פרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". "חמורים" קיבל את פרס הארי הירשון ב-1980.

עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי חתול בשק, שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ".

גרוסמן תרם את קולו לדיבוב דמויות שונות בסדרה פינוקיו במהלך 1981 אשר בה גם דיבבה רעיה אדמוני, חברתו להגשת סדרת התסכיתים "חתול בשק".

גרוסמן מיצב את עצמו כסופר במהלך שנות ה-80. הרומן הראשון שלו, "חיוך הגדי", בחן את החיים בגדה המערבית תחת שלטון ישראל. ספר זה הפך לסרט, בבימויו של שמעון דותן. בשנת 1984 זכה דויד גרוסמן בפרס ראש הממשלה ליצירה.

בסדרת הכתבות "הזמן הצהוב", שיצאה לאור גם כספר ב-1987 (זמן קצר לפני האינתיפאדה הראשונה), תיאר גרוסמן את רשמיו בגדה המערבית, שם ראה ש"פליטים הפכו את עצמם לכפילים של האנשים שהיו בעבר, במקום אחר, לאנשים שמחזיקים בידיהם רק יכולת אחת: היכולת לחכות." ספרו "עיין ערך אהבה", שראה אור בשנת 1986, עוסק בניצולי שואה, ומסופר מארבע זוויות שונות.

גרוסמן עזב את תוכניתו ב"קול ישראל" בשנת 1988, כדי למחות נגד ההגבלות שהוטלו על כתבים, במיוחד בנושאי פלסטינים. באותה שנה קיבל את פרס הר ציון בעבור מאמציו לתרום לשלום ולהבנה בין ערבים ליהודים. בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.

בשנת 2000 יצא לאור הספר "מישהו לרוץ איתו", שעוסק בחיים ברחובות ירושלים המודרנית. בשנת 2003 הוציא דויד גרוסמן לאור את "מוות כדרך חיים: ישראל 10 שנים לאחר אוסלו", שם אסף את כתבותיו משנים עברו. ניתן לראות שם את התקווה והאופטימיות ששררו בתחילת תקופה זו.

בשנת 2004 כתב את השיר "שירת הסטיקר", המורכב מסטיקרים פוליטיים. השיר בוצע על ידי להקת הדג נחש באלבומה "חומר מקומי", והפך ללהיט.

גרוסמן נשוי למיכל ולהם נולדו שני בנים ובת - בנם הצעיר אורי, חייל סדיר בחיל השריון, נפל במלחמת לבנון השנייה, יומיים לאחר שגרוסמן, יחד עם עמוס עוז וא. ב. יהושע, ערך מסיבת עיתונאים ודרש ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. על פעולתו בזמן המלחמה, כחלק מ"כוח בניה", קיבל בנו צל"ש אלוף.‏[2]

חודשיים לאחר מות בנו, נאם את הנאום המרכזי בעצרת לציון 11 השנים לרצח רבין. נאום זה עורר הדים רבים וזכורים ממנו הביטויים "הנהגה חלולה" ו"אין מלך בישראל", בהתייחסו להנהגה המדינית והצבאית בישראל, ו"לתת לפירומן לעסוק בכיבוי אש" שהתייחס למינויו של אביגדור ליברמן לשר לעניינים אסטרטגיים. גרוסמן קרא לצדדים לחזור למשא ומתן והתייחס לשכול מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני.

ספרו "אשה בורחת מבשורה" יצא בהוצאת הספריה החדשה באפריל 2008.

מאז שנת 2004 מכהן גרוסמן כנשיא עמותת קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. בשנת 2010 נמנה עם מייסדי עמותת "אנו פליטים" המעניקה סיוע משפטי למסתננים מאפריקה המגיעים לישראל.

בתחילת 2011 התפרסם שיר של גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב", שאותו הקדיש לבנו אורי. את השיר הלחין וביצע יהודה פוליקר.‏[3] השיר נכלל באלבומו של פוליקר "כל דבר מזכיר לי". באותה שנה התפרסם שיר נוסף שגרוסמן כתב את מילותיו, "אורחת זרים", שהלחין יוני רכטר וביצעו אלי גורנשטיין ונורית גלרון באלבומו של גורנשטיין "ונחיה".

פרסים [עריכה]

בשנת 1997 זכה בפרס גרינזיין האיטלקי (Grinzane Cavour Award), שרבים מהסופרים שזכו בו גרפו בהמשך גם פרס נובל (שבו זכו גם אהרון אפלפלד וא. ב. יהושע).

בסוף שנת 2007 זכה בפרס א.מ.ת, שהוגש על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט. בעקבות נפילת בנו במבצע האחרון של מלחמת לבנון השנייה, עליה פקד אולמרט, סירב גרוסמן ללחוץ את ידו.

בשנת 2008 זכה במינכן בפרס האחים שול, המוענק לסופרים המפגינים "עצמאות אינטלקטואלית ואומץ מוסרי". הפרס הוענק לו על אסופת מאמרים שנקראה בגרמנית "הכוח לתקן" (Die Kraft zur Korrektur).

בשנת 2009 זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות.

בשנת 2010 זכה בפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.[4]

בשנת 2011 זכה בפרס מדיסיס על ספרו אשה בורחת מבשורה.[5]

בשנת 2012 זכה גרוסמן בפרס ברנר על ספרו נופל מחוץ לזמן.‏[6]

ספריו [עריכה]

גרוסמן כותב לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. כל ספרי הסיפורת שלו למבוגרים ולנוער, וכן שני ספרי התיעוד שלו והמחזה 'גן ריקי', הופיעו בספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, וערך אותם מנחם פרי. גרוסמן כתב את הספרים הבאים:

ספרי ילדים [עריכה]

סדרת סיפורי איתמר:

  • השפה המיוחדת של אורי (1989)
  • ספר השיאים של פוז (1994)
  • היה הייתם שני קופים (1996)
  • רותי תישן ותישן (2004)
  • ג'ירפה ולישון (1999)
  • אל תדאגי רותי (1999)
  • החברה הסודית של רחלי, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2010)
  • חיבוק, רישומים: מיכל רובנר, בהוצאת עם עובד (2011) – זוכה עיטור אנדרסן לשנת 2012.‏[8]
  • מי רוצה שק קמח?, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2011)
  • יונתן בלש ממש, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2012)

מחזותיו שהוצגו [עריכה]

לקריאה נוספת [עריכה]

  • סמדר שיפמן, דברים שרואים מכאן - דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלו: מעבר למודרניזם?, הוצאת כרמל, 2007.
  • מרית בן ישראל, כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, קו אדום אמנות, הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • נורית גרץ, סיפור מהסרטים - סיפורת ישראלית ועיבודיה לקולנוע, האוניברסיטה הפתוחה, 1993, פרק 7 - "בשטח ההפקר: חיוך הגדי", עמ' 321–364

קישורים חיצוניים [עריכה]

מכּתביו

הערות שוליים [עריכה]

הקודם:
חיים באר, מאיה בז'רנו, יואל הופמן, מרים רות
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם אפרים סידון, חיה שנהב

2004
הבא:
אורי אורלב, רות אלמוג, רחל חלפי
הקודם:
חיים סבתו,
תיאום כוונות
פרס ספיר
2001
"מישהו לרוץ איתו"
הבא:
גיל הראבן,
שאהבה נפשי