דויד גרוסמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דויד גרוסמן, 2007

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏[1]

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד גרוסמן בפתיחת תערוכתו של משה קרון בגלריה דבל, ירושלים, 17 באוקטובר 1987.

דויד גרוסמן נולד בירושלים, ליצחק גרוסמן, יליד פולין, ולמיכאלה, ירושלמית. בבית למד לאהוב ספרות, כולל ספרות יידיש. כבר בגיל תשע היה כתב צעיר. אחיו הצעיר, ניר, הוא עיתונאי ספורט. לפני שהחל לכתוב, עבד כמגיש רדיו. לאחר שירותו הצבאי כנגד ביחידה 8200, המשיך גרוסמן בעבודתו ברדיו ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ותיאטרון.

סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, אחרי סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", קיבל את פרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". "חמורים" קיבל את פרס הארי הירשון ב-1980.

עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי חתול בשק, שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ". גרוסמן תרם את קולו לדיבוב דמויות שונות בסדרה פינוקיו במהלך 1981 אשר בה גם דיבבה רעיה אדמוני, חברתו להגשת סדרת התסכיתים "חתול בשק". גרוסמן עזב את תוכניתו ב"קול ישראל" בשנת 1988, כדי למחות נגד ההגבלות שהוטלו על כתבים, במיוחד בנושאי פלסטינים. באותה שנה קיבל את פרס הר ציון בעבור מאמציו לתרום לשלום ולהבנה בין ערבים ליהודים.

גרוסמן נשוי למיכל ולהם נולדו שני בנים ובת - בנם הצעיר אורי, חייל סדיר בחיל השריון, נפל במלחמת לבנון השנייה, יומיים לאחר שגרוסמן, יחד עם עמוס עוז וא. ב. יהושע, ערך מסיבת עיתונאים ודרש ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. על פעולתו בזמן המלחמה, כחלק מ"כוח בניה", קיבל בנו צל"ש אלוף.‏[2]

חודשיים לאחר מות בנו, נאם את הנאום המרכזי בעצרת לציון 11 השנים לרצח רבין. נאום זה עורר הדים רבים וזכורים ממנו הביטויים "הנהגה חלולה" ו"אין מלך בישראל", בהתייחסו להנהגה המדינית והצבאית בישראל, ו"לתת לפירומן לעסוק בכיבוי אש" שהתייחס למינויו של אביגדור ליברמן לשר לעניינים אסטרטגיים. גרוסמן קרא לצדדים לחזור למשא ומתן והתייחס לשכול מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני.

מאז שנת 2004 מכהן גרוסמן כנשיא עמותת קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. בשנת 2010 נמנה עם מייסדי עמותת "אנו פליטים" המעניקה סיוע משפטי למסתננים מאפריקה המגיעים לישראל.

קריירה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרוסמן מיצב את עצמו כסופר במהלך שנות ה-80. הרומן הראשון שלו, "חיוך הגדי", בחן את החיים בגדה המערבית תחת שלטון ישראל. ספר זה הפך לסרט, בבימויו של שמעון דותן. בשנת 1984 זכה דויד גרוסמן בפרס ראש הממשלה ליצירה.

בסדרת הכתבות "הזמן הצהוב", שיצאה לאור גם כספר ב-1987 (זמן קצר לפני האינתיפאדה הראשונה), תיאר גרוסמן את רשמיו בגדה המערבית, שם ראה ש"פליטים הפכו את עצמם לכפילים של האנשים שהיו בעבר, במקום אחר, לאנשים שמחזיקים בידיהם רק יכולת אחת: היכולת לחכות." ספרו "עיין ערך אהבה", שראה אור בשנת 1986, עוסק בניצולי שואה, ומסופר מארבע זוויות שונות.

בשנת 2000 יצא לאור הספר "מישהו לרוץ איתו", שעוסק בחיים ברחובות ירושלים המודרנית. בשנת 2003 הוציא דויד גרוסמן לאור את "מוות כדרך חיים: ישראל 10 שנים לאחר אוסלו", שם אסף את כתבותיו משנים עברו. ניתן לראות שם את התקווה והאופטימיות ששררו בתחילת תקופה זו.

בשנת 2004 כתב את השיר "שירת הסטיקר", המורכב מסטיקרים פוליטיים. השיר בוצע על ידי להקת הדג נחש באלבומה "חומר מקומי", והפך ללהיט.

ספרו "אשה בורחת מבשורה" יצא בהוצאת הספריה החדשה באפריל 2008.

בתחילת 2011 התפרסם שיר של גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב", שאותו הקדיש לבנו אורי. את השיר הלחין וביצע יהודה פוליקר.‏[3] השיר נכלל באלבומו של פוליקר "כל דבר מזכיר לי". באותה שנה התפרסם שיר נוסף שגרוסמן כתב את מילותיו, "אורחת זרים", שהלחין יוני רכטר וביצעו אלי גורנשטיין ונורית גלרון באלבומו של גורנשטיין "ונחיה".

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרוסמן כותב לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. כל ספרי הסיפורת שלו למבוגרים ולנוער, וכן שני ספרי התיעוד שלו והמחזה 'גן ריקי', הופיעו בספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, וערך אותם מנחם פרי. גרוסמן כתב את הספרים הבאים:

ספרי ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת סיפורי איתמר:

  • השפה המיוחדת של אורי (1989)
  • ספר השיאים של פוז (1994)
  • היה הייתם שני קופים (1996)
  • רותי תישן ותישן (2004)
  • ג'ירפה ולישון (1999)
  • אל תדאגי רותי (1999)
  • החברה הסודית של רחלי, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2010)
  • חיבוק, רישומים: מיכל רובנר, בהוצאת עם עובד (2011) – זוכה עיטור אנדרסן לשנת 2012.‏[8]
  • מי רוצה שק קמח?, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2011)
  • יונתן בלש ממש, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2012)

מחזותיו שהוצגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
חיים באר, מאיה בז'רנו, יואל הופמן, מרים רות
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם אפרים סידון, חיה שנהב

2004
הבא:
אורי אורלב, רות אלמוג, רחל חלפי


הקודם:
חיים סבתו,
תיאום כוונות
פרס ספיר
2001
"מישהו לרוץ איתו"
הבא:
גיל הראבן,
שאהבה נפשי