תומאס פרנסס מאהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תומאס פרנסס מאהר
מאהר במדי הצבא האמריקני
נולד 3 באוגוסט 1823
ווטרפוד סיטי, אירלנד
נפטר 1 ביולי 1867 (בגיל 43)
כינוי מאהר איש החרב
השתייכות האירים הצעירים
צבא האיחוד
תקופת שירות 1844 - 1848
1861 - 1895
דרגה מייג'ור גנרל (ארצות הברית 19) מייג'ור גנרל
תפקידים צבאיים

מפקד בריגדה
מפקד מחוז צבאי
מפקד ארמייה

מלחמות וקרבות

מלחמת האזרחים האמריקנית

תפקידים אזרחיים

מושל טריטורית מונטנה

תומאס פרנסס מאהראנגלית: Thomas Francis Meagher ‏, 3 באוגוסט 18231 ביולי 1867) היה לאומן אירי, מנהיגם של האירים הצעירים (Young Irelanders), גנרל בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית ואיש ממשל אמריקאי.

בגיל צעיר היה מאהר למהפכן, ולחם למען עצמאותה של אירלנד משלטונה של הממלכה המאוחדת. הוא נודע בשם "מאהר איש החרב" בשל נאומיו החוצבים, אשר קראו לשימוש אפשרי בנשק כמכשיר להשגת עצמאות. בשנת 1848 נתפס מאהר יחד עם מורדים נוספים על ידי השלטונות הבריטיים, נשפט ונידון למוות. עונשם הומר בהגליה, והוא הוגלה לארץ ון דימן (כיום טסמניה שבאוסטרליה) בשנת 1849.

בשנת 1852 ברח מאהר לארצות הברית והשתקע בניו יורק, שם למד משפטים, עבד כעיתונאי והרצה בפני רבים על הבעיה האירית. עם פרוץ מלחמת האזרחים התגייס מאהר לצבא האמריקאי, שם התקדם בסולם הדרגות עד לדרגת בריגדיר גנרל. במהלך שירותו נודע בגיוס, הקמת ופיקוד על הבריגדה האירית. לאחר המלחמה נתמנה למושל הטריטוריה של מונטנה, ובשנת 1867 טבע במימי נהר המיזורי, שאליו נפל מסיפונה של ספינת קיטור בנמל פורט בנטון (Fort Benton).

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומס פרנסס מאהר נולד בשנת 1823 בווטרפוד סיטי (Waterford City) שבאירלנד, למשפחת סוחרים עשירה. אביו, שייצג עסקים משפחתיים שכללו קשרי מסחר עם ניופאונדלנד, שם חי חלק אחר של המשפחה, תרגם את הצלחתו הכלכלית לעמדות השפעה פוליטיות, ונבחר פעמיים לראשות העיר. לימים (1847 - 1857) נבחר האב לפרלמנט הבריטי. אמו של תומאס הלכה לעולמה בהיותו בן ארבע. בנוסף, מכל אחיו, ארבעה במספר, פרט לאחותו הגדולה, כולם מתו בילדותם. תומאס למד בצעירותו בפנימיה קתולית של מסדר הישועים, ובאותן שנים החל להתבלט ביכולת הנאום שלו, בה הצטיין גם בשנים מאוחרות יותר. בגיל 17 עבר תומאס ללמוד באנגליה בקולג' סטוניהרסט (Stonyhurst College) שבלנקשייר, אף הוא של מסדר הישועים, והתבלט שם בכשרונו.

פעילות פוליטית באירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אירלנד הצעירה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1843 חזר תומאס לאירלנד. בתחילה עלו בדעתו תוכניות לא מגובשות להצטרפות לצבא אוסטריה, כהמשך למסורת בקרב בניהן של מספר משפחות איריות. אלא שבשנת 1844, עת שהה בדבלין, הצטרף ל"התאחדות הביטול" (Repeal Association), תנועה אירית עממית אשר פעלה כנגד חוק האיחוד של 1800, ובהדרגה הוא הגיע בתנועה לעמדת השפעה, לא מעט בשל כשרון הנאום והדיבור שבהם ניחן. בשנת 1846 התגלעה מחלוקת ב"התאחדות הביטול", בשל מה שנראה כהתקרבות יתר של ההתאחדות אל הפוליטיקה הבריטית, אשר החלה בעת עלייתו לשלטון בבריטניה של הלורד ראסל (Russel), תוך הקרבת שאיפת החופש האותנטית של האירים. תומאס וחברים אחרים משורות ההתאחדות, אשר כונו "אירים צעירים" (Young Irelanders), גינו גישה זו, שלדעתם עשויה להוביל לפטרונות אנגלית על ההתאחדות. כן נתגלעה מחלוקת באשר ללגיטימיות של פנייה לכוח הנשק, במידה שתכשל הדרך הפוליטית הקונבנציונאלית. מאהר ויתר ה"אירים הצעירים", לא פסלו עקרונית אפשרות זו, אם כי באותה עת היא נחשבה כהיפותטית בלבד גם בעיניהם. בשנת 1847 הביאה המחלוקת לפילוג בשורות ההתאחדות.

"הקונפדרציה האירית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1847 הקים מאהר, יחד עם ג'ון מיטשל (Mitchel), ווליאם סמית' או'ברייאן (Smith O'Brien) ותומאס דווין ריילי (Devin Reilly) את "הקונפדרציה האירית" (Irish Confederation), שדגלה אף היא בביטול "חוק האיחוד" של 1800, אם כי שלא באמצעות השתתפות במשחק הפוליטי הבריטי. בשנת 1848 נסעו מאהר ואו'בריאן לצרפת כדי לחזות מקרוב בתוצאות המהפכה שאירעה בה באותה שנה, להביע סולידריות ולברך את מחולליה. כאשר חזרו לאירלנד הביאו עימם דגל בעל שלושה צבעים: כתום, לבן וירוק, אשר הוענק להם על ידי צרפתיה שאהדה את מטרותיהם, אשר משמש, בשינויים קלים, כדגל אירלנד בימינו. בהשראת האירועים באירופה, בה התחוללו המהפכות ללא שפיכות דמים מרובה, בדרך כלל, קיוו מנהיגי הקונפדרציה שהתקוממות דומה באירלנד תוביל לתוצאות דומות וכינסו כמה אסיפות התעוררות בשבוע הרביעי של יולי. ב-29 ביולי פרץ קרב קצר בבולינגרי (Ballingarry) שבמחוז טיפררי (Tipperary) בדרום אירלנד, שהוכרע במהרה לרעת המתקוממים עם בואה של תגבורת משטרתית. מאהר, יחד עם מנהיגים אירים לאומנים אחרים, נעצר בעוון הסתה על ידי הבריטים. העצורים נשפטו למוות, אך בעקבות חנינה מלכותית שהושגה גם עקב לחץ ציבורי ובינלאומי, הומתק גזר דינם להגלייה לכל ימי חייהם.

ארץ ון דימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1849 הוגלו מאהר ועמיתיו לארץ ון דימן (הנקראת מאז 1855 טסמניה) שבאוסטרליה. באי הם זכו לחופש יחסי, תמורת הבטחה שלא לעזוב את מקום מושבם בלא להודיע קודם לכן לרשויות. הגולים פוזרו בחלקים שונים של האי, אך הצליחו להפגש בחשאי. מאהר ישב תחילה זמן קצר בקמבל טאון (Campbell Town) שבמזרח האי, ואחר כך ברוס (Ross) הסמוכה. בשנת 1851, בעודו בארץ ון דימן, נישא מאהר. בתחילת 1852 הודיע מאהר לשלטונות על ביטול ההסכם ולפיו יודיע על כוונה לעזוב את מקום מושבו, ונמלט לארצות הברית בעוד אשתו, שהייתה אז בהריון, נותרה מאחור. הבן, שנולד באוסטרליה, הלך לעולמו זמן קצר לאחר לידתו. לאחר מות בנה, עשתה אשתו את דרכה לאירלנד, ואחר כך הצטרפה לתומאס בארצות הברית.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגירה ושנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאהר הגיע לעיר ניו יורק במאי 1852. הוא למד משפטים ועיתונאות, הפך לאזרח ארצות הברית, ושמו הלך לפניו כמרצה. הוא הוציא שבועון בשם Irish News ("חדשות איריות"). בנוסף, יחד עם ג'ון מיצ'ל, שהוגלה ונמלט אף הוא, הוציא את הביטאון הפרו-אירי ואנטי-בריטי Citizen ("אזרח"). כיוון שעלתה שאלת המוסריות שבבריחתו למרות ההתחייבות שלקח על עצמו תחילה, הסכים לעמוד למעין משפט בידי מספר אישים אמריקנים מכובדים, תוך התחייבות שיחזור לאוסטרליה אם יפסקו כנגדו. בית המשפט המדומה פסק לטובתו. קתרין, אשתו של מאהר, שהצטרפה אליו לזמן מה בארצות הברית, חזרה לאירלנד כשהיא בהריון ובמצב בריאותי קשה, ילדה בן, בנו היחיד של מאהר ששרד, בבית אביו, והלכה לעולמה זמן קצר אחר כך, בשנת 1854. מאהר לא ראה מעולם את בנו. בשנת 1856 נשא לאשה את אליזבת' טאונסנד, בת למשפחה פרוטסטנטית עשירה, שעברה לדת הקתולית בהינשאה. מעט לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית מאהר ביקר בקוסטה ריקה, בין היתר כדי לבדוק את התאמת אמריקה המרכזית להגירה אירית. כן הוסמך כקפטן במיליציה של מדינת ניו יורק.

מלחמת האזרחים האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת האזרחים בשנת 1861, החל מאהר לגייס אירים לפלוגה בפיקודו. הפלוגה שגייס צורפה למיליציה של ניו יורק ב-29 באפריל, וזו הצטרפה לארמיית הפוטומק, שנקראה אז ארמיית צפון מזרח וירג'יניה, אשר לחמה בפאתי וושינגטון הבירה.

לאחר התבוסה בקרב בול ראן הראשון ביולי, חזר מאהר לניו יורק כדי להקים בריגדה אירית ולפקד עליה. בהמשך, בפברואר 1862, קיבל דרגת בריגדיר גנרל. הוא פיקד על הבריגדה שהקים בקרבות חצי האי (מרס עד יולי 1862), בהם ניסו כוחות הצפון, לשווא, לכבוש את ריצ'מונד בירת הקונפדרציה, על ידי איגוף מערך ההגנה של הדרומיים באמצעות נחיתה במזרח וירג'יניה, והתקדמות לעבר הבירה דרך חצי האי וירג'יניה. מאהר נכנס לראשונה לפעולה כמפקד הבריגדה בקרב שבעת האורנים (Battle of Seven Pines) שנערך בסוף מאי ותחילת יוני. על אף שידו של הצפון הייתה על התחתונה בקרבות, נחשבו האירים שבפיקוד מאהר כלוחמים עזי נפש. אחרי קרב שבעת האורנים פיקד מאהר לזמן מה על רגימנט לא אירי. החיבור לא עלה יפה, ומכאן ואילך הוא פיקד על אירים בלבד.

בהמשך קרבות חצי האי, ב-27 ביוני, פיקד מאהר על הבריגדה בקרב גיינס מיל (Gaines' Mill), הידוע גם בשם קרב קולד הרבור הראשון (Cold Harbor) או קרב נהר הצ'יקהומיני (Chickahominy). הבריגדה הגיע כתגבורת בצעידה מהירה לאחר חציית נהר הצ'יקהומיני, ואם כי איחרה לקרב עצמו, שימשה כמשמר עורפי לנסוגים. גם כאן, למרות ההפסד בקרב, זכו האירים לשבחים.

בקרב אנטיאטם שבמרילנד, מעט מצפון לנהר הפוטומק, שנערך ב-17 בספטמבר, סבלו האירים, שהובילו את ההתקפה הרביעית על "הדרך השקועה" שבמרכז המערך הדרומי, אבדות כבדות, וגם מאהר עצמו היה בין הפצועים, עת נפל מסוסו שנורה. האבדות שסבלו חייליו, נוסף על שמועות חוזרות על היותו שתוי בעת הקרב, הובילו לביקורות על יכולת הפיקוד שלו.

בקרב פרדריקסבורג שבוירג'יניה, אשר נערך בין ה-11 וה-15 בדצמבר, ספגו האירים אשר בפיקודו של מאהר אבדות קשות אף יותר, ומבין כ-1,600 לוחמים נותרו כשירים בתום הקרב רק 256. את רוב האבדות סבלו האירים עת תקפו לשווא ב-13 בדצמבר את מערכי צבא הקונפדרציה. מבין כ-1,200 פקודיו של מאהר בטרם ההסתערות, התייצבו למחרת הקרב כ-280 חיילים כשירים (בדרך מקרה היחידה אותה תקפו הייתה אירית אף היא). מאהר עצמו נשאר בעת ההסתערות בעורף בשל כאבים עזים בברכו.

לאחר החלמת ברכו, שארכה כארבעה חודשים, מאהר נטל מחדש את הפיקוד על חייליו מספר ימים לפני קרב צ'נסלורזוויל (Chancellorsville) בוירג'יניה, מעט מדרום לנהר הפוטומק, שנערך בין ה-30 באפריל ל-6 במאי 1863. בקרב זה מעורבות האירים הייתה מוגבלת יחסית. מספר ימים לאחר הקרב התפטר מאהר במחאה מן הפיקוד על הבריגדה, וזאת לאחר שבקשותיו החוזרות והנשנות לגיוס חיילים נוספים למילוי שורותיה המתדלדלות, לפני ואחרי הקרב, נדחו.

בדצמבר ביטל הצבא את תוקף התפטרותו. תחילה מונה לזמן קצר למפקד מחוז אטווה (Etowah) שבג'ורג'יה. אחר כך, בפברואר 1865 היה למפקד אוגדה מאולתרת ובמאי התפטר סופית מן הצבא.

מושל מונטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו מצבא מונה מאהר למזכיר הטריטוריה של מונטנה (שאז טרם קבלה מעמד של מדינה). זמן קצר לאחר הגיעו מונה למושל בפועל של הטריטוריה. בתפקידו זה לא הצליח ביותר, הוא הקים לעצמו אויבים הן בקרב הרפובליקנים והן בקרב הדמוקרטים. חנינה שנתן לאירי שהואשם ברצח קוממה עליו רבים. גם ניסיונו להקים מיליציה שתלחם באינדיאנים כנקמה על מספר התקפות שערכו, לא עלה יפה: התוקפים לא נמצאו ומאהר לא הצליח לקיים את המיליציה ככוח מלוכד. כן כשל ניסיונו להעביר במוסדות הטריטוריה של מונטנה החלטה בעד חוקה כתובה, כצעד בדרך להפיכתה למדינה (מונטנה הפכה לבסוף למדינה ב - 1889, יותר מעשרים שנה אחר כך).

העלמותו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1867 נסע מאהר לפורט בנטון שבמונטנה לצורך קבלת משלוח של נשק ותחמושת עבור המיליציה. בדרכו חלה ועצר למספר ימים לצורך החלמה, אך המשיך לבסוף בדרכו בטרם הבריא. באחד ביולי, בעודו חולה, נפל למימיו של המיזורי מספינת הקיטור בה נסע, וגופתו לא נמצאה. כיוון שכך, ובשל פעילותו השנויה במחלוקת כמושל, רווחו מספר תאוריות קונספירציה אודות האירוע, שאף אחת מהן לא הוכחה, כמוהן גם ההשערה שהיה שתוי בעת עלייתו לסיפון האונייה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Akenson, Donald H. (2006). An Irish History of Civilization. McGill-Queen's Press-MQUP. ISBN 0773528911.
  • Bruce, Susannah Ural (2006). The Harp and the Eagle: Irish-American Volunteers and the Union Army, 1861-1865. NYU Press. ISBN 081479940X.
  • Cavanagh, Micahel (1892). Gen. Thomas Francis Meagher - The Leading Events of his career'. Worchester, MA: The Messenger Press.
  • Doheny, Michael (1951). The Felon's Track. Dublin: M. H. Gill & Son.
  • Duffy, Charles Gavan (1888). Four Years of Irish History 1845-1849. London: Cassell, Petter, Galpin & Co.
  • Duffy, Charles Gavan (1880). Young Ireland. London: Cassell, Petter, Galpin & Co.
  • Dungan, Myles (2006). How the Irish Won the West. Dublin: New Ireland. ISBN 9781905494606.
  • Eicher, John H.; and Simon, John Y. (2001). Civil War High Commands. Stanford University Press. ISBN 0-8047-3641-3.
  • Griffith, Arthur (1916). Meagher of the Sword, :Speeches of Thomas Francis Meagher in Ireland 1846-1848. Dublin: M. H. Gill & Son, Ltd.
  • Lonergan, Thomas S. (1913). Daly, Edward Hamilton. ed. General Thomas Francis Meagher. XII. The Society. 111–126.
  • Lyons, W. F. (2007). Brigadier-General Thomas Francis Meagher - His Political and Military Career. Dickens Press. ISBN 1406730270.
  • O'Sullivan, T. F. (1945). Young Ireland. The Kerryman Ltd.
  • Ua Cellaigh, Seán; Sullivan, T. D., A. M., and D. B. (1953). Speeches from the Dock. Dublin: M. H. Gill & Son.
  • Wylie, Paul R. (2007). The Irish General: Thomas Francis Meagher. University of Oklahoma Press. ISBN 0806138475.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]