תכנון שפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תכנון שפה מתייחס למאמצים מכוונים להשפיע על התנהגותם של אחרים בנוגע לרכישה, מבנה, או הקצאה תפקודית של שפה. באופן טיפוסי כולל התהליך קביעת יעדים ואסטרטגיות על מנת לשנות את הדרך בה נעשה שימוש בשפה. ברמה ממשלתית מתבטא תכנון שפה בדמות מדיניות שפה. לאומות רבות יש גופי הסדרת שפה האחראים ספציפית לנסח וליישם מדיניות תכנון שפה.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "תכנון שפה" זוהה בעבר לעתים קרובות בקשר למדינות העולם השלישי, כשהוא מתואר ככלי לייסוד שפות לאומיות תקניות כחלק מתהליך מודרניזציה ובניית אומה. בפועל, תכנון שפה אינו תופעה מודרנית ואינו מוגבל לעולם השלישי.

תכנון שפה לא מנוהל בהכרח ברמה לאומית. גם קבוצות אתניות, דתיות או מקצועיות עשויות להפעילו. במקרה של קהילות, שלהן שפה משותפת, המחולקות על ידי גבולות בינלאומיים למדינות שונות, יכול תכנון השפה לערב יותר ממדינה אחת (ברמה של גוף ממשלתי או גוף בלתי ממשלתי) או גופים וכנסים אזוריים או בינלאומיים.

ארגון בינלאומי אחד (שבסיסו בארצות הברית) המעורב בתכנון שפות משמעותי ברחבי העולם, בייחוד עבור עמים דוברי שפות נטולות כתב, הוא "סיל אינטרנשיונל" (SIL International).

תכנון שפה יכול להתרחש גם מלמטה כלפי מעלה, כדוגמת שפה נטולת מגדר בארצות הברית ובישראל, שהחלה בקבוצות פמיניסטיות עממיות, או תנועת N'Ko במערב אפריקה.

תחומים בתכנון שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק תכנון שפה לשלושה תחומים:

תכנון גוף השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון גוף השפה מתייחס להתערבות בכללי השפה האחראים לצורות של השפה. ניתן להשיג זאת באמצעות המצאת תחדישים או ביטויים, שינוי של מילים או ביטויים קיימים, או בחירה בין כמה צורות חליפיות. מטרת תכנון גוף השפה היא לפתח את משאבי השפה על מנת שתהפוך לאמצעי הולם לתקשורת בניהול שיחות על נושאים מודרניים, ולצייד אותה בטרמינולוגיה הדרושה על מנת לעשות בה שימוש במִנהל, חינוך וכדומה. תכנון גוף השפה קשור לעתים קרובות לסטנדרטיזציה של שפה, וכולל הכנה של אורתוגרפיה, דקדוק ומילון נורמטיביים לשם הדרכה של כותבים ונואמים בקהילת הדוברים. מאמצים לטיהור השפה וסילוק מילים שמקורן משפה זרה (ראו פרוטקציוניזם של שפה) גם הם שייכים לתכנון גוף השפה, כמו גם רפורמה של כתיב והכנסה של שיטות כתב חדשות (למשל כפי שנעשה בשפה הטורקית). עבור שפה נטולת כתב , הצעד הראשון בתכנון גוף השפה הוא פיתוח של כתב.

תכנון מעמד השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון מעמד השפה מתייחס למאמצים המכוונים לחלק את התפקודים של השפות והאוריינויות בתוך קהילת הדוברים. התכנון כולל בחירת מעמדות - קביעת שפה מסוימת או ואריאציה שלה כ"שפה רשמית", "שפה לאומית", וכו'. לעתים קרובות יכלול תכנון מעמד השפה החלטה לרומם שפה או דיאלקט למעמד של דיאלקט יוקרתי, על חשבון דיאלקטים מתחרים. תכנון מעמד השפה הוא לעתים קרובות חלק בלתי נפרד משיטת כתב חדשה. תכנון מעמד השפה נוטה להיות ההיבט השנוי ביותר במחלוקת של תכנון שפה (ראו הערך על מדיניות שפה).

תכנון רכישת שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון רכישת שפה קשור בלימוד וברכישת שפות, בין אם מדובר בשפות לאומיות, בשפות שניות או בשפות זרות. התכנון כולל מאמצים להשפיע על מספר המשתמשים והפצה של שפות ואוריינות, על ידי יצירת הזדמנויות או תמריצים ללמוד אותן. מאמצים מסוג זה עשויים להיות מבוססים על מדיניות של הטמעה תרבותית או פלורליזם תרבותי. תכנון רכישת שפה קשור ישירות להתפשטות השפה. תכנון רכישת שפה הוא בדרך כלל בתחום האחריות של ממשל לאומי, אזורי או מקומי, אבל גם גופים כדוגמת המועצה הבריטית, Alliance française, מכון סרוונטס, מכון גתה, אגודת דנטה אליגיירי, מכון קמואש ומכון קונפוציוס, פעילים מאוד בכל רחבי העולם כשהם מקדמים חינוך, כל אחד בשפתו.

תכנון שפה בתחיית הלשון העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרי תחיית הלשון העברית הצביעו על ייחודו של תהליך זה כמקרה מיוחד של תכנון שפה. המאפיינים של תכנון שפה, כפי שתוארו על ידי סוציולינגוויסטיקנים, קיימים בתהליך החייאת הדיבור העברי: בחירת הלשון המתוכננת (עברית) והעדפתה על פני לשונות אחרות (יידיש ועוד); הרחבת השימוש בלשון לתחומים חדשים, במקרה זה דיבור, כתיבה מדעית ועיתונאית ומִנהל; העמדת תקן לשוני לשפה וחיבור ספרי דקדוק, מילונים, ספרי לימוד ומדריכים; והרחבת השפה עצמה - בדקדוק ובאוצר מילים - כדי שתוכל לשמש לצרכים החדשים. במסגרת תכנון השפה נכללו גם פעולות שמטרתן העלאת יוקרתה של השפה המתוכננת - העברית - בעיני המשתמשים בה.

פעולות תכנון השפה נעשו בראשיתו של התהליך בדרך כלל על ידי יחידים, ולא על ידי מוסדות רשמיים ומאורגנים; רק בשלבים מאוחרים הוקמו גופים ומוסדות שהוציאו לפועל את פעולות תכנון השפה, ובהם ועד הלשון העברית וגדוד מגיני השפה. בשונה ממקרים אחרים של תכנון שפה, המניעים של מתכנני הרחבת השימוש בשפה העברית היו מניעים אידאולוגיים. האידאולוגיה של החייאת הדיבור התבססה על רעיונות לאומיים, ונשענה על השימוש בעברית במהלך ההיסטוריה של העם היהודי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • BASTARDAS-BOADA, Albert (2007) "Linguistic sustainability for a multilingual humanity", Glossa. An Interdiscipinary Journal, vol. 2, n. 2.
  • BASTARDAS-BOADA, Albert (2002) "World language policy in the era of globalization: Diversity and Intercommunication from the perspective of 'complexity'", Noves SL. Revista de Sociolingüística.
  • BASTARDAS-BOADA, Albert (2002), “The Ecological perspective: Benefits and risks for Sociolinguistics and Language Policy and Planning”, in: Fill, Alwin, Hermine Penz, & W. Trampe (eds.), Colourful Green Ideas. Berna: Peter Lang, pp. 77-88.
  • TAULI, V. (1968) Introduction to a theory of language planning, Uppsala.
  • CALVET, L.J. (1987) La guerre des langues et des politiques linguistiques. Payot, Paris.
  • COBARRUBIAS Juan, & FISHMAN Joshua (1982) (ed.) Progress in language planning: international perspectives, coll. Contributions to the sociology of language n° 31, Berlin/New York/Amsterdam: Mouton
  • COOPER, R. L. (1989) Language planning and social change, Cambridge University Press, New-York.
  • FISHMAN Joshua (1974) (ed.) Advances in Language Planning, The Hague: Mouton
  • על תכנון לשון בתחיית הדיבור העברי ראו: אילן אלדר, "החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל", בתוך: שערי לשון, מחקרים בלשון העברית, בארמית ובלשונות היהודים מוגשים למשה בר-אשר, כרך ג, ירושלים תשס"ח, עמ' 14 - 35
  • אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, האקדמיה ללשון העברית, תש"ע
  • ישי נוימן, "[על אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, האקדמיה ללשון העברית, תש"ע]", חלקת לשון 45, 2013-2012, עמ' 263-235