ספר לימוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספר לימוד להוראת השפה האנגלית
ילדים קוראים מספרי לימוד.

ספר לימוד הוא ספר שמטרתו העיקרית היא לשמש את הקורא בעת לימודיו - לימודים במסגרת בית ספר או לימוד עצמי. ספרי לימוד נמצאים בשימוש נרחב בכל רמות הלימוד, החל מתחילת בית הספר היסודי, ועד לתארים מתקדמים באוניברסיטה. כן משמשים ספרי לימוד בקורסים להכשרה מקצועית ובמסגרות לימוד נוספות.

ספר לימוד הנכתב לשימוש במסגרת פורמלית, כגון בית ספר יסודי, נכתב בהתאם לתוכנית הלימודים שבה נועד להשתלב. פעמים רבות נקבע בספר כזה לאיזה תוכנית לימודים נועד (למשל: לכיתה ב' בבית ספר ממלכתי-דתי). בהתאם לכך, ספרי לימוד לבית הספר היסודי ולבית הספר התיכון נכתבים ויוצאים לאור בכל מדינה בנפרד, בהתאם לשפתה של המדינה ולתוכניות הלימודים בה. באוניברסיטאות יש תפוצה רחבה לספרי לימוד בינלאומיים, כאלה המשמשים במדינות רבות. ספרי לימוד אלה נכתבים באנגלית (או בשפה אחרת בעלת תפוצה רחבה), ולעתים הם מתורגמים לשפות נוספות.

תרגילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיין של מרבית ספרי הלימוד הוא קיומם של תרגילים, המאפשרים לקורא לתרגל את שלמד בספר ובבית הספר. חלק מהתרגילים מובאים עם פתרון מלא, על מנת ללמד את דרך הפתרון, וחלק מובאים ללא פתרון, ועל הקורא לפתור אותם בעצמו (משוב על איכות פתרונו יוכל לקבל מהמורה). לעתים מלווים התרגילים באינדיקציה על מידת הקושי שלהם. בסדרת ספריו במדעי המחשב The Art of Computer Programming נתן דונלד קנות' דירוג קושי בטווח 0 - 50, שבו תרגיל ברמה 0 הוא תרגיל לפתרון מיידי, ותרגיל ברמה 50 הוא בעיית מחקר שטרם זכתה לפתרון מספק. שלושה סימנים נוספים מציינים לקורא שלפניו תרגיל מומלץ, תרגיל הדורש ידע מתמטי, ותרגיל הדורש מתמטיקה גבוהה.

לעתים מלווה ספר הלימוד במדריך למורה, ובו פתרונות לכל התרגילים שבספר הלימוד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי לימוד נכתבו כבר ביוון העתיקה. שורשיו של ספר הלימוד המודרני במהפכת הדפוס. כבר יוהאן גוטנברג הדפיס ספר לימוד בשם Ars Minor, ללימוד הדקדוק הלטיני.

ספרי לימוד ראשונים שימשו מדריכים ומורים כעזר לימוד, וכן שימשו אוטודידקטים. תנועת הפילנתרופיניזם שצמחה בתקופת הנאורות בגרמניה (החל משנות ה-70 של המאה ה-18) שמה דגש על ספרי לימוד קריאים ונגישים, עשירים בהמחשות (כגון מפות ודיאגרמות), תמונות (בעלי חיים, צמחים, מכשירים וכדומה) והצעות לעבודה דיאלוגית בכיתה. הנהגת חינוך חובה, ובעקבותיו התרחבותה של מערכת בתי הספר, הביאו להדפסתם של ספרי לימוד רבים שנועדו לילדים. במאה ה-19 הפכו ספרי לימוד לאמצעי הוראה עיקרי.

התפתחות המחשוב והאינטרנט הביאה להפצתם של ספרי לימוד שאינם מודפסים על נייר, אלא כקבצים אלקטרוניים, בפורמט PDF, HTML וכדומה.

הוצאה לאור של ספרי לימוד היא ענף התמחות ייחודי בתחום ההוצאה לאור, ורק מעטים מבין המו"לים עוסקים בו. בנוסף למו"לים עסקיים, פעילים בתחום זה גם גופי חינוך, כגון משרד החינוך ואוניברסיטאות. בישראל האוניברסיטה הפתוחה פעילה במיוחד בהוצאה לאור של ספרי לימוד, משום שלספר הלימוד מקום מרכזי ביותר בשיטת ההוראה של אוניברסיטה זו.

הסדרת הפיקוח על ספרי הלימוד בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אמצע שנות החמישים שרר אי סדר גדול בתחום ספרי הלימוד לבתי הספר היסודיים והתיכוניים‏[1]: לא הייתה תוכנית מימסדית מכוונת בבחירת ספרים, הספרים עצמם לא עברו פיקוח מבחינת רמתם, ולא עודכנו כל מספר שנים.

מהמורה נוספת היווה מחירם הגבוה של ספרי הלימוד, שנבע, בין השאר, ממחסור בנייר ומעלויותיו הגבוהות של המכס שהוטל על יבוא הנייר להדפסת ספרים. מחירי הספרים האמירו, והתבטאו באגרות החינוך העירוניות הגבוהות שנגבו מההורים לשם מימונם‏[2][3].

כבר בדצמבר 1945 הועלתה יוזמה בת"א להקמת הוצאה עירונית של ספרי לימוד שתקפיד על סטנדרטיים מקצועיים. ההצעה ככל הנראה לא יצאה אל הפועל. יוזמה מקומית דומה צמחה במגזר הערבי באוגוסט 1953: פתיחת קרן קבועה להוצאת ספרי לימוד חדשים בשפה הערבית, אותה יממנו כל המורים הערביים מעכו והגליל המערבי בתשלום חודשי של לירה אחת.

ב-1956 עם קביעת תוכנית לימודים חדשה לבתי הספר היסודיים, הוחל גם בפיקוח מימסדי על תחום פרוץ זה. לצורך זה הוקמה ועדה מיוחדת מטעם משרד החינוך, שתפקידה לאשר את ספרי הלימוד המוצעים, ולפקח על תכניהם‏[4]. משרד החינוך הסכים שגם להבא ימשיכו המו"לים הפרטיים בהוצאת ספרי הלימוד, אך רק מתוך פיקוח הדוק מצידה.

גם לאחר הסדרת הפיקוח, היו טענות על ליקויים, למשל במידת התאמתם לקהל היעד הצעיר. מקראות הלימוד הנפוצות נטו ללשון מנופחת ותכנים מופשטים שלא התאימו לרמתם הלשונית ומטענם הקוגניטיבי של התלמידים‏[5].

ב-1968 החל משרד החינוך בבדיקה מחודשת של ספרי הלימוד הנפוצים בבתי הספר, ובקביעת הנחיות פדגוגיות לגבי השינויים הדרושים בספרי הלימוד במקצועות השונים. המשרד הודיע שהוא עובר לפיתוח ועדכון שיטתיים של ספרי הלימוד באמצעות מוסדות קבע מיוחדים כמו "היחידה להכנת תוכניות לימודים" במשרד החינוך‏[6][7].

ב-1999 פרסם מבקר המדינה דו"ח חמור על משרד החינוך, ובו קבע שרק מקצת ספרי הלימוד עוברים את תהליכי הפיקוח הרשמיים. שתי ברירות הותיר מבקר המדינה בידי המשרד: ליצור דפוסי בדיקה ראויים, או לבחון מחדש את מדיניותו, האוסרת על בתי ספר להשתמש בספרים לא מאושרים. בשנת 2000 החליט שר החינוך, יוסי שריד, להסיר את הפיקוח על ספרי הלימוד, וב-2002 חזר בו מהחלטתו‏[8].

ספרי לימוד משומשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר לימוד משמש את התלמיד במהלך שנת הלימודים שלה נועד, ובדרך כלל הופך למיותר בסוף שנת הלימודים. עקב כך נפוץ מאוד המסחר בספרי לימוד משומשים, ישירות בין תלמיד מוכר לתלמיד קונה, או באמצעות חנות המתמחה בכך. מובן שמחירו של ספר לימוד משומש נמוך במידה ניכרת מזה של ספר לימוד חדש.

מסחר בספרי לימוד משומשים פוגע בהכנסותיהם של המו"לים והמחברים, ואלה פועלים בשתי דרכים לצמצומו:

  • מתן תרגילים שפתרונם נכתב בגוף הספר, כך שהספר המשומש אינו ראוי לשימוש חוזר.
  • הוצאת מהדורה חדשה, ההופכת את ספרי הלימוד שבמחזור לחסרי תועלת. ביוני 2008 אישרה הכנסת תיקון לחוק חינוך ממלכתי, ובו נקבע כי "לא יוחלף ספר לימוד שנקבע כספר לימוד במוסד חינוך, במשך חמש שנות לימודים מיום שנקבע", אלא בנסיבות מיוחדות‏‏‏[9].

השאלת ספרי לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים בונים בתי ספר תוכנית להשאלת ספרי לימוד לתלמידיהם, על מנת להוזיל את עלויות הלימוד. בשנת 2000 נחקק בישראל חוק השאלת ספרי לימוד, תשס"א-2000, המסדיר את הפעלתן של תוכניות להשאלת ספרי לימוד בבתי ספר בישראל. כניסתו לתוקף של חוק זה נדחתה פעמים אחדות בחוקי ההסדרים, והמועד הנוכחי של כניסתו לתוקף הוא שנת הלימודים ה'תשע"א.

מיזמים לספרי לימוד פתוחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת האינטרנט מתקיימים מיזמים לספרי לימוד פתוחים, כאלה שהגישה אליהם חופשית, ללא תשלום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ספר לימוד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמתם של ספרי הלימוד הטרידה את היישוב בארץ כבר בשנות הארבעים. ערכי ספרי הלימוד מיושנים, הועלתה טענה, ואינם משקפים את מגמות החיים הרוחניות והתרבותיות בארץ בעשור האחרון. "ספרי הלימוד בעוכרי ספרותנו", "הארץ", 28.10.1949
  2. ^ הזכות העירונית להטיל אגרת חינוך התקבלה יחד עם חוק לימוד חובה שאושר ב-1949 בכנסת
  3. ^ "ועדת הספר העברי" שהתכנסה ב-1953 המליצה לממשלה לבטל גביית מכס זה. ההצעה לא התקבלה. ועדת השרים הכלכליים העדיפה במקום זאת להקציב סובסידיות לספרי הלימוד העבריים, וכינסה ועדה נוספת לשם כך. בפועל ניתנו הנחות במכס המוטל על יבוא נייר להדפסת ספרי לימוד
  4. ^ "ועדת פיקוח על ספרי לימוד", "הארץ", 19.10.1956
  5. ^ י. אבי-ניצה, "ספרי הלימוד מכשלה גדולה", "הארץ", 2.11.1959
  6. ^ "משרד החינוך יבדוק את ספרי הלימוד", "הארץ", 9.6.1968
  7. ^ מוסדות נוספים עימם החל לעבוד משרד החינוך: "המרכז הישראלי להוראת מדעי הטבע", המשותף למשרד החינוך, לאוניברסיטה העברית ולמכון ויצמן, "המכון להוראת האנגלית" באוניברסיטת תל אביב
  8. ^ סער ראלי, "הפיקוח על ספרי הלימוד חוזר, למרות שנכשל בעבר", "הארץ", 23.8.2001
  9. ^ ‏אמנון מרנדה, הכנסת אישרה: ספרי לימוד לא יוחלפו 5 שנים, באתר ynet‏, 3.6.2008‏