Joe's Garage

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Picto infobox music.png
Joe's Garage, Acts I, II and III
Zappa Joes Garage.jpg
אלבום אולפן מאת פרנק זאפה
יצא לאור ספטמבר 1979 (חלק I), וה-19 בנובמבר 1979 (חלקים II ו-III)
הוקלט אפריל - יוני, 1979
סוגה רוק
אורך 115:21
חברת תקליטים זאפה רקורדס (במקור), רוקידיסק (CD משולש)
הפקה פרנק זאפה
כרונולוגיית פרנק זאפה
Orchestral Favorites
‏(1979‏)
Joe's Garage, Acts I, II and III
‏(1979‏)
Tinsel Town Rebellion
‏(1981‏)

Joe's Garage: Acts I, II & III (המוסך של ג'ו, מערכות I,‏ II ו- III - אם כי הכוונה אינה למוסך כי אם לחניה ביתית מקורה) הוא אלבום אולפן משולש של פרנק זאפה הנחשב לאחד הטובים שיצר אמן זה. האלבום כולל את היצירה "Watermelon in Easter Hay" (מילולית: "אבטיח בשחת של חג הפסחא"), יצירה בת 9 דקות ו-5 שניות, בה מפגין זאפה את אומנות הגיטרה הווירטואוזית שלו, כמו גם את מיטב היצירתיות המוזיקלית. היצירה היא קינה ארוכה ונוגעת ללב על אובדן התמימות ואובדן חופש הדיבור, והיא בולטת על הרקע של הציניות וגסות הרוח המופגנים בחלקים ארוכים מיתר התקליט, כמיטב המסורת של זאפה.

האלבום המשולש הוא אלבום קונספט, מעין אופרת רוק (שאותה, טען זאפה, יש לשחק כפי שמשחקים במחזה בית ספר גרוע) המספרת את סיפורו של ג'ו, גיטריסט מוכשר, החי בעולם בו נאסר על אנשים לנגן ולשמוע מוזיקה. האלבום מתייחס במילותיו לנושאים רבים, לרבות תופעת המעריצות המזדנבות, הסיינטולוגיה, פטישיזם, להקות נוער, מחלות מין, תרבות ה"זבל" האמריקנית המתבטאת בתחרויות "החולצה הרטובה", ביקורת מוזיקה, יחס חברות המוזיקה הגדולות אל האמן, אך מעבר לכול האלבום הוא מחווה לחופש הדיבור ולאהבת המוזיקה על כל צורותיה.

אייק ויליס הופיע באלבום כקולו של "ג'ו", הצעיר המסתבך בעסקי המוזיקה. זאפה שר את הקטעים של "הבוחן המרכזי" (Central Scrutinizer), קול מכני, הפותח את השירים בקטע המקדם את הסיפור, ומציג את השיר בהתייחס לעלילה, בדומה לתפקיד המקהלה היוונית, והרודף אחר ג'ו באופן המזכיר את ציד המכשפות של שנות ה-50.

התקליט יצא במקורו בשני חלקים, הראשון היה תקליט יחיד שכלל את "המערכה הראשונה" ולאחר מכן תקליט כפול שכלל את "המערכה השנייה" ו"המערכה השלישית". כל שלושת החלקים יצאו מאוחר יותר בקופסת CD בחברת "רוקידיסק".

זאפה תכנן גרסה קולנועית לתקליט במהלך שנות ה-80, לאור הצלחתן של יצירות כ"טומי" או "החומה", אך זו לא יצאה לפועל.

הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ו היה ילד טוב אשר כיסח את הדשא של שכניו, עד שגילה את מוזיקת הרוק. הוא בילה את כל זמנו בנגינת מוזיקה בקול רם בחניה המקורה של ביתו, והשכנים היו מזעיקים את המשטרה. הוא איבד את חברתו, מרי, נערה קתולית אשר יצאה בעקבות להקת רוק בשם "טואד-או", כמעריצה מזדנבת, ושכבה עם חברי הלהקה באוטובוס שהסיע אותם ממקום למקום. לבסוף הם נטשו אותה במיאמי, כשהיא תשושה ועייפה.

מרי מנסה לגייס כסף לחזור הביתה באמצעות השתתפות בתחרות "החולצה הרטובה". ג'ו שומע על עלילותיה, ובתגובה שוכב עם נערה העובדת במזנון המבורגרים בשם לוסיל, ומקבל מחלת מין, אך הוא טוען שקיבל אותה ממושב האסלה. במצוקתו הוא פונה אל הדת, ומשלם הרבה כסף ל"ל. רון הובר" (פרפראזה על ל. רון האברד) ממציא כנסיית האפליאנטולוגיה (פראפרזה על הסיינטולוגיה), הסוגדת למכשירים חשמליים ביתיים. הוא מאובחן כפטישיסט של מכשירים ביתיים, ועל מנת להשיג את סיפוקו המיני מגיע אל מועדון "הארון" שם יכולים בני אדם ליצור קשר מיני עם מכשירי חשמל ביתיים.

ג'ו משמיד, בהתלהבותו המינית, רובוט יקר מסוג טלפונקן U-47, ומושלך לכלא, שם הוא נאנס בידי חבורה של מנהלי חברות מוזיקה צעירים שנאסרו אף הם. משהוא יוצא הוא מגלה כי המוזיקה נאסרה. משהוחלט כי שילם את חובו לחברה הוא מקבל עבודה במפעל לייצור מאפינים (בשם "Utility Muffin Research Kitchen", כשם חברת התקליטים של זאפה). בעודו מבצע את העבודה המונוטונית של ציפוי המאפינים בקרם, על סרט נע, הוא חולם על צלילי גיטרה נפלאים.

ניתוח היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקליט מבקר זאפה את החיים בארצות הברית, את הרדיפה אחר הכסף, את הגבלת חופש הדיבור, את שיעבוד האישה והפיכתה לחפץ. זאפה משתמש בלשון בוטה וגסה ביותר, אך לא באופן החורג מגסות הרוח הרגילה שלו. עם כל זאת, התקליט הוא שיר הלל למוזיקה, ולאהבת המוזיקה. שיר הפתיחה של התקליט פונה אל כל מי שניסה להקים להקת רוק בחניה המקורה בביתו, וחלם על ההצלחה. הדרך אל המוזיקה הטהורה רצופה במכשולים. מנהלי חברות תקליטים חמדנים, שכנים חובבי שקט, חברה אטומה ומצנזרת, הרודפת אחר הכסף וההצלחה. אך בסופו של דבר, המוזיקה הטהורה היא הדבר שיש לשאוף אליו, מוזיקה כה טהורה, עד שבסוף התקליט, כאשר ג'ו עובד ליד קו הייצור, נותר רק קול המוסיקה בראשו, ואיש אינו מסוגל לשמוע את המוזיקה מלבדו. דמותה של מרי מבטאת היטב את המסר בשיר "Packard Goose", כאשר היא אומרת - "מידע אינו ידע. ידע אינו חוכמה, חוכמה אינה יופי, יופי אינו אהבה, אהבה אינה מוזיקה. המוזיקה היא הכי טובה."

אך בשביל שהמוזיקה תהיה אכן, "הכי טובה", היא צריכה להיות חופשית מכל מגבלה. התקליט חוזה חברה עתידית בה בשם ערכים שמרניים נאסר הביטוי המוזיקלי החופשי. זאפה הקדים את זמנו בעניין זה. בשנת 1985 ניהל זאפה מאבק מתוקשר כנגד טיפר גור, אשתו של הסנאטור אל גור, אשר הקימה אגודה בשם "Parents Music Resource Center" (מרכז המידע המוזיקלי להורים), שמטרתה למנוע את חשיפת הנוער למוזיקה בעלת תכנים בוטים, לאחר ששמעה את בתה בת ה-12 שומעת את שירו של פרינס "Darling Nikky" העוסק במין ובאוננות. זאפה יצא כנגדה וכנגד אגודתה, ואף הופיע בפני הסנאט של ארצות הברית אשר דן בנושא, והצהיר כי ההצעה שהציעה אגודתה של גור מגבילה את חופש הביטוי במידה שאינה תואמת את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום התקבל אצל מעריצי זאפה בהתלהבות. זאפה היה אז בשיא כושרו היצירתי, והצליח ליצור יצירה ארוכה ומורכבת זו רק חצי שנה לאחר צאת האלבום הכפול "שייח' ירבוטי". אך גם לאחר מספר שנים, ואף לאחר מותו של זאפה, שומר האלבום על רלוונטיות, ועל קהל שומעיו.

דון שיואי, כתב, בשנת 1995 עבור מגזין הרולינג סטון כי:

"אם פני השטח של האופרה הזו מכוסים בבדיחות זולות ומיש מאש מוזיקלי, נשמתה מאותרת בצער קיומי עמוק. סולו הגיטרה שזאפה מנגן בדמיונו של ג'ו בוער ביופי נואש, הורס. על כל פגמיו, 'המוסך של ג'ו' הוא אפוקליפסה עכשיו של זאפה."

סטיב יואי, כתב עבור Allmusic כי:

"'המוסך של ג'ו' נחשב באופן כללי כאחת מהיצירות הקונספטואליות הטובות של זאפה לאחר שנות השישים... זאפה נשען בכבדות על מה שכינה 'זנורכוניה', סולואים של גיטרה שהוקלטו מראש ונעשה בהם שימוש על גבי הקלטות בקצב שונה, ליצירת מקריות מוזיקלית אקראית. גישה כזו מבטיחה גם רגעים איטיים, אך המבקרים אוהדים את היצירה יותר בשל התוכן הקונספטואלי שלה... על אף פגמיו, יש באלבום מספיק תוכן כדי להפוך אותו לאחת מהיצירות המוזיקליות החשובות של זאפה בשנות השבעים, ולאחת מהאמירות הפוליטיות החשובות שלו, אף אם אינו ממוקד מספיק כדי להגיע לרמתן של יצירותיו הקודמות של זאפה עם 'אמהות ההמצאה'".

התייחסות מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום זכה למעמד מיוחד בין אלבומי זאפה, עד כדי כך ששלושה מהאלבומים שיצאו אחר מותו של זאפה מחומר ארכיוני שהשאיר אחריו נקראו בשמות המהווים מחווה ל"מוסך של ג'ו" - Joe's Corsage" ,"Joe's Domage" ו- "Joe's XMASage". השיר "נערות קתוליות", בו משתמש זאפה במבחר של ביטויים פורנוגרפיים, נבחר להיות בין השירים באלבום "Have I Offended Someone"? שיצא לאחר מותו של זאפה, בשנת 1997 וכלל את אלו משיריו של זאפה שנחשבים לבעלי מילים פוגעניות במיוחד.

רשימת המשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הבוחן המרכזי, לארי, ל. רון הובר, האב ריילי ובאדי ג'ונס - פרנק זאפה.
  • ג'ו - אייק ויליס.
  • מרי - דייל בוציו.
  • גב' בורג - דני ואלי.
  • הקצין בוציס - אל מאלקין.
  • סיי-בורג - וורן קוקורולו ואד מאן.
  • ג'ון הקרח - טרי בוציו.
  • מקהלת מטבח המחקר של מאפין התועלת - אל מאלקין, וורן קוקורולו, דייל בוציו, ג'ורדי הורמל, ברברה איזאק, ועובדי ווילג' רקורדס בתקופת ההקלטה.

רשימת השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Act I[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. "Central Scrutinizer" – 3:28
  2. "Joe's Garage" – 6:10
  3. "Catholic Girls" – 4:26
  4. "Crew Slut" – 6:31
  5. "Fembot in a Wet T-Shirt" – 4:45
  6. "On the Bus" – 4:19
  7. "Why Does It Hurt When I Pee?" – 2:36
  8. "Lucille Has Messed My Mind Up" – 5:43
  9. "Scrutinizer Postlude" – 1:35

Act II[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. "A Token of My Extreme" – 5:30
  2. "Stick It Out" – 4:34
  3. "Sy Borg" – 8:56
  4. "Dong Work for Yuda" – 5:03
  5. "Keep It Greasey" – 8:22
  6. "Outside Now" – 5:50

Act III[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. "He Used to Cut the Grass" – 8:35
  2. "Packard Goose" – 11:34
  3. "Watermelon in Easter Hay" – 9:09
  4. "A Little Green Rosetta" – 8:15

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]