מקארתיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
המונח מקארתיזם נטבע על יד הקריקטוריסט הרבלוק באיור זה

מקארתיזם הוא כינוי ל"האשמת אנשים ללא סיבה או על סמך עדויות מפוקפקות בהשתייכות לקבוצות שנדחו וגונו על ידי החברה".‏[1] ההאשמה גורמת לתיוגו של המואשם, יחד עם משפחתו וחוג ידידיו, כחלק מאותה קבוצה שהוחרמה, ולפגיעה בו ובקרובים אליו - הרחקה ממקומות עבודה, ממעגלי השפעה, ומניעת זכויות אדם וזכויות אזרח, בעיקר סביב חופש הביטוי שלו. ההאשמות המובעות הן בעיקר האשמות של חוסר נאמנות, חתרנות או בגידה, והן מבוססות על שיטות חקירה בלתי הוגנות, שמועות, ראיות בלתי מספיקות ועדויות מפוקפקות. בדרך כלל האשמות אלו נועדו כדי להגביל או למנוע דעות פוליטיות שונות.

מקור המונח הוא בתקופה הנקראת בארצות הברית "הבהלה האדומה השנייה", בין השנים 1950 - 1956. תקופה זו אופיינה בחשש העמוק שהיה בארצות הברית מפני עליית הקומוניזם ובמסע ציבורי נרחב שעורר פחד מפני השפעה קומוניסטית ומפני מרגלים סובייטיים. המונח "מקארתיזם" במקור נטבע כמונח ביקורתי המתייחס ספציפית לפעולותיו של הסנטור ג'וזף מקארתי, שהנהיג מסע אנטי-קומוניסטי נמרץ משנת 1948 ועד אמצע שנות החמישים ובמסגרתו נחשדו אנשים בתקשורת, בתעשיית הקולנוע, בממשל, בצבא ובעיסוקים אחרים, כבעלי נטיות קומוניסטיות. ואולם, תוך זמן קצר התרחב השימוש במונח לתיאור של מערכות ציבוריות דומות שחרגו מעבר ל"כללי המשחק" בחברה דמוקרטית. כיום נעשה שימוש במושג כדי לתאר האשמות חסרות ביסוס שנועדו להגביל התבטאויות פוליטיות שונות, וכן התקפות דמגוגיות כנגד אישיותם של יריבים פוליטיים, או כנגד מידת הפטריוטיות שלהם.

במהלך תקופת מקארתי הואשמו אלפים מאזרחי ארצות הברית בחברות מפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית או באהדה כלפיה, והיו מטרה לחקירות נמרצות שנערכו על ידי גופים ממשלתיים או ועדות וסוכנויות אזרחיות. מושאי החקירות היו בעיקר עובדי ממשלת ארצות הברית, אנשים שהיו קשורים לתעשיית הבידור, מורים ופעילים בארגוני עובדים. לחשדות ניתנה אמינות, למרות שהעדויות שעל פיהן הועלו אותם חשדות היו לעתים קרובות לא חד-משמעיות ואף מפוקפקות, הוערכה רמת מסוכנותו של הנאשם בקשריו עם ארגונים קומוניסטיים וארגוני שמאל באופן מוגזם מאד. רבים מהמואשמים איבדו את מקום עבודתם והקריירה שלהם נהרסה; כמה אף נכלאו. רוב תקופות המאסר ניתנו בפסקי דין שבוטלו מאוחר יותר על ידיערכאות גבוהות יותר; תקופות המאסר ניתנו על פי חוקים שבוטלו מאוחר יותר, לאחר שהוכרזו כמנוגדים לחוקת ארצות הברית. בדומה, גם פיטורי עובדים בעקבות האשמות דומות בוטלו והוכרזו לא חוקיים או בעייתיים מבחינה משפטית. הליכים לא משפטיים שהתקיימו בעקבות האשמות מקארתיסטיות היו נתונים מאוחר לביקורת ציבורית ונודעו לגנאי.

הדוגמאות המפורסמות ביותר למקארתיזם כוללות את נאומיו של הסנטור מקארתי עצמו, את החקירות שניהל ואת השימועים שערך בוועדת הסנאט שבראשה עמד, "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית" (House Un-American Activities Committee). אחת הפעילויות של הוועדה שנודעו לשמצה במיוחד הייתה ההאשמות שהוטחו בדמויות מובילות בתעשיית הבידור של הוליווד, וכללה "רשימה שחורה" של אישים שכביכול היו קשורים לפעילות קומוניסטית. רשימה זו נודעה כ"רשימה השחורה של הוליווד". גם ה-FBI, בראשות ג'ון אדגר הובר יזם שורה של פעולות אנטי - קומוניסטיות.

ככלל, המקארתיזם היה תופעה חברתית ותרבותית נרחבת, שהדפיעה רבות על כל שכבות הציבור בארצות הברית, והיה למקור לוויכוח ציבורי נרחב וחריף. עם זאת, ישנם פרשנים הסבורים כי המונח אינו ראוי, וכי חלק גדול מן המושג מוגזם ומלא במיתוסים מופרכים.

מקורות המקארתיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה ההיסטורית המכונה כיום "מקארתיזם" החלה זמן רב לפני מעורבותו של ג'וזף מקארתי. גורמים רבים קשורים לתהליך זה, כמה מהם עוד מהתקופה שנקראה בארצות הברית "הבהלה האדומה הראשונה" ( First Red Scare), בין השנים 1917 - 1920. תחושה ציבורית זו התעוררה לאחר הצלחת המהפכה הקומוניסטית ועליית הקומוניזם ככוח פוליטי מוכר ומוחשי.

המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית הוקמה עוד ב1919, ובשנות ה-20 של המאה ה-20 הסתמנה בה מגמה רדיקלית, שגרם לצמצום כוחה של המפלגה. ואולם, עם בחירת פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות ארצות הברית ב1933 החל שינוי: מדיניות הניו דיל שהניהיג רוזוולט זכתה לברכתה של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, ובעקבות כך התנתק ראש המפלגה החדש, ארל ראסל ברודר (Earl Russell Browder), מהדוֹגמה הסובייטית הקשוחה ושיתף פעולה עם כוחות סוציאליסטים מתונים בקרב איגודי העובדים. במקביל, עלייתם של משטרים פאשיסטיים באירופה הביאה לגיבוש התנגדות בארצות הברית, והמפלגה הקומוניסטית הייתה בין מובילות ההתנגדות. חברים במפלגה הקומוניסטית התנדבו לשרת במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, חיל המשלוח לסיוע לרפובליקאים במלחמת האזרחים בספרד. חיל המשלוח, שמומן ונתמך על ידי המפלגה הקומוניסטית, כלל גם חברים לא-קומוניסטים כמו הסופר ארנסט המינגוויי והוגת הדעות האנרכיסטית אמה גולדמן, ושירתו בו זה לצד זה לוחמים לבנים ושחורים. בעקבות זאת עלתה התמיכה במפלגה והגיעה לשיא של 75,000 חברים ב-1938.‏[2]

בארצות הברית נוצרה "חזית עממית" אנטי-פשיסטית בה היו שותפים אינטלקטואלים רבים, בהם יהודים רבים ואמנים. הבכיר בהם היה הנרי ואלאס, לימים סגן הנשיא ה־33 של ארצות הברית. פעילות החזית הייתה תהלוכות והפגנות נגד הפשיזם בכלל והנאציזם בפרט. החזית העממית הייתה חלק משיתוף פעולה בינלאומי שנדחף על ידי טרוצקי ולא הייתה חלק מהמפלגה הקומוניסטית האמריקאית; אדרבא, המפלגה תמכה בגלוי ברדיפת הטרוצקיזם ובמשפטי הראווה שליוו את הטיהורים הגדולים. אולם, עבור הקהל הרחב בארצות הברית, שלא היה מצוי בנבכי הפוליטיקה הפנים-מפלגתית נחשבו כל תומכי "החזית" לקומוניסטים.

במהלך מלחמת העולם השנייה שיתפו ארצות הברית וברית המועצות פעולה במלחמה נגד גרמניה הנאצית, וההתנגדות לקומוניזם נדחקה לפינה והושתקה. ואולם, עם סיום המלחמה ותחילת המלחמה הקרה, החל המתח בין שתי המעצמות לעלות: ברית המועצות הקימה שורה של משטרי חסות במדינות מזרח ומרכז אירופה, ואילו ארצות הברית תמכה במשטרים אנטי קומוניסטיים ביוון ובסין.

גורם משמעותי בהתעוררות תחושת הבהלה מפני הקומוניזם היו מקרי הריגול שהתגלו בארצות הברית לאחר המלחמה. ב1945 ערק למערב איגור גוזנקו, שהיה פקיד צופן בשגרירות ברית המועצות בקנדה. בעריקתו חשף רשת של סוכנים סובייטייים בארצות הברית ובקנדה. גם אליזבת בנטלי, שהייתה מרגלת סובייטית בארצות הברית, התוודתה בפני הFBI על פעילותה וחשפה עשרות סוכנים של ברית המועצות. ואולם, מקרים אלה היו רק ההתחלה. ברית המועצות ערכה ניסוי בפצצה גרעינית ב1949, מוקדם בהרבה מהערכותיהם של המומחים במערב, ובאותה שנה הביס צבאו הקומוניסטי של מאו צה טונג את הקואומינטנג בפיקוד צ'יאנג קאי שק, שבו תמכה ארצות הברית ובו השקיעה מיליונים רבים של דולרים. ב1950 פרצה מלחמת קוריאה, בה נלחמו צבא ארצות הברית, צבא דרום קוריאה וכוחות של האומות המאוחדות נגד צבאות קומוניסטיים של צפון קוריאה וסין.

במקביל לזעזועים הגיאופוליטיים, נחשפו עוד פרשות ריגול. בינואר 1950 הורשע אלג'ר היס, פקיד רם דרג במחלקת המדינה של ארצות הברית, כי שיקר בעדותו בפני ועדת הסנאט לפעילות אנטי אמריקנית כאשר טען שלא היה מרגל קומוניסטי (לא ניתן היה להאשימו ישירות בריגול, משום שחלה התיישנות על המעשים לכאורה עצמם). באותה שנה, בבריטניה, הודה קלאוס פוקס כי ריגל לטובת ברית המועצות והעביר לה מידע על המחקרים במעבדות לוס אלמוס, במסגרת פרויקט מנהטן לפיתוח פצצה גרעינית, וכהמשך לשערוריות אלה נעצרו בני הזוג ג'וליוס ואתל רוזנברג בארצות הברית בחשד שהעבירו סודות הקשורים לתוכנית הגרעין של ארצות הברית והעבירו אותם לברית המועצות. שניהם הוצאו להורג ב1953. גל פרשיות הריגול לא הסתיים, והועצם עוד ב1951 כאשר נחשפו שניים מחברי רשת קיימברידג', גאי ברג'ס ודונלד מקלין, קציני מודיעין ובכירים בשירות החוץ הבריטי, ערקו לברית המועצות כאשר הסתבר להם כי נחשפו כמרגלים.

מעבר לפרשיות הריגול המסעירות, היו כוחות נוספים, פחות דרמטיים וגלויים אך משפיעים לא פחות, שיצרו את האווירה המתאימה לעליית המקארתיזם. פוליטיקאים שמרנים בארצות הברית נהגו במשך תקופה ארוכה לכנות רפורמות כלכליות וחברתיות, כמו חוקי הסדרה לעבודת ילדים ומתן זכות הצבעה לנשים חוקים "קומוניסטיים" או "מזימות אדומות". נטייה זו התגברה בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הנשיא רוזוולט הוביל רפורמות רבות במסגרת ה"ניו דיל": רבים מהשמרנים ראו בניו דיל סוג של סוציאליזם או קומוניזם, וטענו שהמדיניות שמוביל הנשיא מושפעת מאד מקובעי מדיניות קומוניסטיים שהיו בממשלו של רוזוולט. המונח הלא מוגדר "השפעה קומוניסטית" רווח ברטוריקה של פוליטיקאים אנטי-קומוניסטים הרבה יותר מהאשמה בריגול או בפעילות מוגדרת אחרת.

טביעת המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזף מקארתי, ששמו הונצח בתיאור התופעה, נקשר לראשונה לאווירת האיום והפחד מפני הקומוניזם בנאום שנשא לפני מועדון נשים של המפלגה הרפובליקנית, ב-9 בפברואר 1950. במהלך הנאום הוציא מקארתי פיסת נייר, שעליה הופיעה, לטענתו, רשימה של עובדי מחלקת המדינה של ארצות הברית, שהם קומוניסטים ידועים. מקארתי מצוטט כמי שאמר: "יש לי כאן בידי רשימה של 205 - רשימת שמות שהובא לידיעת מזכיר המדינה שהם חברי המפלגה הקומוניסטית, ואף על פי כן הם עדיין עובדים וקובעים מדיניות במחלקת המדינה." נאום זה הביא להתעניינות עצומה של התקשורת והכשיר את הדרך להפיכתו של מקארתי לאחד מהפוליטיקאים המוכרים ביותר בארצות הברית.

השימוש המתועד הראשון במונח "מקארתיזם" היה בקריקטורה פוליטית שהתפרסמה בעיתון וושינגטון פוסט. הקריקטורה צוירה על ידי הרברט בלוק (הרבלוק), והתפרסמה ב-29 במרץ 1950. הקריקטורה מציגה ארבעה מנהיגים רפובליקאיים מנסים לדחוף פיל (סמלה המסורתי של המפלגה הרפובליקנית) ולהביא אותו לעמוד על ערמה מתנודדת של עשרה דליי זפת, שהעליון שבהם נושא את הכתובת "מקארתיזם". בלוק אמר מאוחר ביותר שלא ראה ביצירת המונח משהו גאוני, אלא תיאור של סבל לאומי שקשה לתאר בדרך אחרת".

מוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר רב של גופים עסקו בחקירות, עבור חברות קטנות וגדולות, שנועדו לגלות עובדים קומוניסטיים בכוח העבודה של חברה. גופים אלה כללו ועדות, פנלים ו"וועדות לסקירת נאמנות". הן הוקמו על ידי ממשלים פדרליים, מדינתיים ומקומיים, וגם על ידי גופי פרטיים. הגופים העיקריים שעסקו בנושא בקונגרס היו ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית, תת ועדת הסנאט לביטחון פנימי, וועדת הסנאט הקבועה לחקירות. וועדות אלה ערכו בסך הכל 109 חקירות בשנים 1949 - 1954, גם בשיתוף ועדות אחרות.

ממשלת ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחני נאמנות וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב1947 פרסם נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, את הצו הנשיאותי 9835, שהורה על הפעלת תוכנית לביצוע ביקורת בקרב עובדי הממשל הפדרלי, לבדיקת נאמנותם. עובד ממשל היה צפוי לפיטורים אם היה יסוד סביר להאמין שאינו נאמן לממשלת ארצות הברית. טרומן, איש המפלגה הדמוקרטית, הונע כנראה לפרסום הצו בשל ניצחונם הסוחף של הרפובליקנים בבחירות לקונגרס שהתקיימו ב1946, וחש צורך לתת מענה לביקורת הגוברת מצד גורמים שמרנים ואנטי-קומוניסטים.

כאשר נבחר דווייט אייזנהאואר לנשיאות ב1953 חוזקו מבחני הנאמנות, ומאידך צומצמו אפשרויות הערעור של עובדים מפוטרים. הירם בינגהאם, יושב ראש ועדת ביקורת הנאמנות של השירות האזרחי התייחס אל החוקים החדשים, אותם היה מחויב לאכוף, בטענה ש"זו פשוט אינה הדרך האמריקנית שבה עושים דברים" (Just not the American way of doing things). בשנה שלאחר מכן נשלל הסיווג הביטחוני של רוברט אופנהיימר, המנהל המדעי של פרויקט מנהטן ובאותו זמן יועץ לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית. סיווגו של אופנהיימר נקבע ל"סודי ביותר" ב1947, אך נשלל לאחר שימוע שנמשך ארבעה שבועות באקלים הפוליטי הקשה של 1954.

מבחני ביקורת נאמנות דומים נערכו בגופי שלטון רבים אחרים, בממשלי המדינות ובשלטון המקומי. גם גופים עסקיים פרטיים ערכו מבחנים כאלה. ההערכה היא שעד 1958 בערך כל עובד חמישי בארצות הברית נדרש לעבור בחינת נאמנות מסוג כלשהו. אדם שאיבד את משרתו עקב תוצאות לא טובות בהערכה כזו מצא עצמו במצב בעייתי מאד, וסיכוייו למצוא עבודה אחרת היו נמוכים.

מחלקת המשפטים של ארצות הברית החלה בניהול רשימה של ארגונים שהוגדרו "חתרניים" בתחילת 1942. ב1948 הפכה הרשימה לפומבית, ואז היו בה 78 פריטים. בשיאה מנתה הרשימה 154 ארגונים, ש-110 מתוכם זוהו כארגונים קומוניסטיים. בהקשר של מבחני הנאמנות, חברות באחד מתוך הארגונים הללו נועדה להעלות שאלה, אך לא להוות הוכחה לחוסר נאמנות.

ה-FBI וג'יי אדגר הובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "רבים הם הפשעים: מקארתיזם באמריקה" (Many Are the Crimes: McCarthyism in America) מכנה ההיסטוריון אלן שרקר את הFBI "המרכיב החשוב ביותר במסע הצלב האנטי-קומוניסטי". הוא כותב עוד, שלאור המידע מתיקי ה-FBI שנחשף בשנות ה-70 של המאה ה-20 (מתוקף חוק חופש המידע בארצות הברית), מן הראוי היה לקרוא לתקופה "הובריזם" ולא "מקארתיזם". זאת, מכיוון שראש הFBI ג'יי אדגר הובר, היה אחד מן האנטי-קומוניסטיים הקנאים ביותר ובעלי העוצמה הרבה ביותר.

הובר היה זה שעיצב את תוכנית הנאמנות והביטחון של הנשיא טרומן, ובדיקות הרקע של עובדי הממשלה בוצעו בידי סוכני ה-FBI. זו הייתה אחת המטלות המרכזיות של הארגון, והדבר הוביל להגדלת מספר הסוכנים מ-3,559 ב1946 ל-7,029 ב1952. תחושת האיום הקיצונית מפני הקומוניזם שחש הובר, וההתייחסות השמרנית פוליטית לעדויות שנגבו על ידי סוכניו הביאה לפיטוריהם של אלפי עובדי ממשלה. הובר עמד על כך שזהותם של המודיעים (שמסרו ידיעות על מי שנחשדו בקומוניזם) תישמר בסוד, ובשל כך רוב הנחקרים לא היו יכולים לחקור את מאשימיהם בחקירה נגדית ואף לא ידעו את זהותם. במקרים רבים לא נאמר להם כלל במה הם מואשמים.

השפעתו של הובר התרחבה גם מעבר לתוכנית נאמנות-ביטחון. השימועים שנערכו לעובדי הממשלה כדי לבחון את נאמנותם היו אמורים להיות חסויים, אך הובר הדליף מהם לוועדות הקונגרס. מ1951 עד 1955 ניהל ה-FBI "תוכנית אחריות", ובמסגרתה הופצו דיווחים אנונימיים מתיקי הארגון, על השתייכות של מורים, עורכי דין ובעלי מקצועות אחרים לארגונים קומוניסטיים. עובדים רבים שהוצגו נגדם האשמות בדרך זו (שנקראו "מזכרים עיוורים", blind memoranda), פוטרו מיד וללא הליכים נוספים. הFBI השיג ראיות לכאורה נגד חשודים גם בדרכים לא חוקיות, שכללו פריצה, פתיחת דואר והאזנות סתר. אחת המטרות המועדפות על הובר הייתה אגודת עורכי הדין הלאומית (National Lawyers Guild, ‏NLG), שחבריה היו אנשי שמאל והיו בין הבודדים שהיו מוכנים להגן על חשודים בתיקים הקשורים לקומוניזם. משרדי הארגון נפרצו לפחות 14 פעמים בין 1947 ל1951. המידע שהושג בפריצות אלה הועבר לפרקליטי התביעה, כדי שיידעו על אסטרטגיית ההגנה המתוכננת על ידי עורכי הדין של החשודים.

ה-FBI ניהל גם מבצעי הסתננות לא חוקיים, שבהם חדרו סוכנים סמויים לארגונים קומוניסטיים וארגונים בדלניים אחרים. ב1956 חש הובר תסכול גדל והולך מהחלטות בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהטילו מגבלות על יכולתו של משרד המשפטים להעמיד לדין חשודים בקומוניזם. הובר החל בתוכנית סודית שקיבלה את שם הקוד COINTELPRO, ובמסגרתה הושתלו מסמכים מזויפים שיצרו רושם כאילו איש מפתח בארגון הנחקר הוא מודיע של ה-FBI, הופצו שמועות באמצעות מכתבים אנונימיים, הודלף מידע מוטה לעיתונות, הוזמנו חקירות של רשות המסים בארצות הברית (IRS), ועוד. התוכנית המשיכה לפעול עד 1971.

ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities, או House Un-American Activities Committee, בקיצור - HUAC) הייתה הוועדה הבולטת והפעילה בין ועדות הקונגרס בחקירות אנטי-קומוניסטיות. הוועדה הוקמה ב1938 ונקראה בתחילה "ועדת דייס" (Dies) על שם יושב הראש שלה, מרטין דייס. דייס היה יו"ר הוועדה עד 1944, ובאותן שנים עסקה הוועדה בחקירת מגוון של "פעילות", כולל אלו של גרמנים אמריקנים שהיו תומכי הנאציזם במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, תוך זמן קצר העמידה הוועדה את הקומוניזם כאחד ממוקדי החקירה העיקריים, חקירות שהחלו כבר ב1938. צעד חשוב לוועדה היה חקירתו של אלג'ר היס ב1948, חקירה שהובילה למשפטו ולהרשעתו בעוון שבועת שקר. חקירה זו שכנעה רבים בדבר היעילות של הוועדה בחשיפת חתרנות קומוניסטית.

לשיא תהילתה ופרסומה לשמצה הגיעה הוועדה כאשר חקרה את תעשיית הסרטים של הוליווד. החל מאוקטובר 1947 החלה הוועדה לזמן להופעה בפניה תסריטאים, במאיים, מנהלים ובעלי תפקידים אחרים בתחום, כדי שיעידו על השתייכותם למפלגה הקומוניסטית, על קשריהם עם חברים אחרים במפלגה, או על תמיכתם בעקרונות הקומוניזם. אחת השאלות בשימועים אלה התפרסמה כ"שאלת 64$" (על שם תוכנית הרדיו המפורסמת מאותה תקופה, שמאוחר יותר הפכה לתוכנית טלוויזיה): "האם אתה כיום, או היית פעם, חבר במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית"? בין העדים שזומנו על ידי הוועדה היו עשרה שהחליטו לא לשתף פעולה. הם נקראו "עשיריית הוליווד", ובחקירותיהם ציטטו את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית המבטיח את חופש הביטוי וחופש ההתארגנות, שלדעתם מגן עליהם חוקית מפני הצורך לענות על שאלות הוועדה. וועדת הקונגרס לא קיבלה את דעתם, והם נידונו לעונשי מאסר על בזיון הקונגרס. שניים נידונו לחצי שנת מאסר, והאחרים לשנה.

בהמשך, נחקרים אחרים שלא רצו לשתף פעולה עם הוועדה בחרו להישען על התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, המגן על זכות השתיקה ומונע הפללה עצמית. התנהלות זו מנעה האשמה בביזיון הקונגרס, אך נחשבה עילה לפיטורים על ידי מעסיקים ממשלתיים ופרטיים. ההגנה על ידי התיקון החמישי הייתה כזו שאדם לא יכול היה להעיד על קשריו עם המפלגה הקומוניסטית, אך לא יכול היה לסרב בהמשך למסור שמות של עמיתים בעלי קשרים כאלה. כך נאלצו הנחקרים לבחור בין "זחילה בבוץ כדי להיות מלשין", כפי שהגדיר זאת השחקן לארי פארקס, או להיות "קומוניסט של התיקון החמישי", כפי שכינה אותם הסנאטור מקארתי.

ועדות הסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה העיקרית בסנאט שעסקה בחקירת קומוניסטים הייתה תת-הוועדה לביטחון פנימי (Senate Internal Security Subcommittee, ובקיצור SISS). הוועדה הוקמה ב1950 ותפקידה היה לאכוף את החוקים הנוגעים לריגול, סבוטז', והגנה על ביטחון הפנים של ארצות הברית. יושב ראש הוועדה היה חבר הסנאט פאט מקקראן (Pat McCarran), והוועדה ברשותו זכתה למוניטין של ועדה הנוהגת בחקירותיה בזהירות וביסודיות הוועדה חקרה במשך שנה את פעולותיו של גוף שנקרא "המכון ליחסים באוקיינוס השקט", ארגון חוץ-ממשלתי שהיה מורכב מחוקרים ודיפלומטים שעסקו במערכת יחסי החוץ של המדינות לחופו של האוקיינוס השקט, במטרה לקדם שיתוף פעולה כלכלי ומדיני ביניהן. לאחר מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים הסינית הפכה סין למדינה קומוניסטית, וזאת למרות ההשקעות העצומות של ארצות הברית במפלגה הלאומית הסינית. חברי הפורום היו בין אלה שהואשמו ב"איבוד סין", כלומר באחריות לנפיחתה בידי הקומוניסטים. נטען, כי נמצאו עדויות לעמדות פרו-קומוניסטיות. תשומת לב מיוחדת הופנתה לאחד מחברי הפורום, אוון לטימור (Owen Lattimore), שהיה עורך כתב העת של הפורום, והוא הואשם בידי מקקאראן שהיה "כלי שרת מודע ורהוט בידי קונספירציות סובייטיות". למרות שהיה בסיס מסוים להאשמות על עמדות פרו-קומוניסטיות בפורום, לא נמצאו ראיות כנגד לטימור. עם זאת, הוא הואשם בעדות שקר בפני הוועדה ב1952, אך לאחר שבית משפט פדרלי ביטל את רוב ההאשמות ואחד מן העדים נגדו הודה בעדות שקר, הסתיים ב1955 המשפט בלא כלום.

מקארתי עצמו היה יושב הראש של תת-הוועדה הקבועה לחקירות של הסנאט ב1953 וב1954. במהלך כהונתו הפעיל את הוועדה לכמה משימות חקירה כנגד קומוניסטים. תחילה בחן מקארתי טענות להשפעה קומוניסטית בקול אמריקה, ולאחר מכן עבר לבחון האשמות דומות בשירות הספריות מעבר לים של מחלקת המדינה של ארצות הברית. קטלוגים של ספריות אלה נסרקו במגמה למצוא יצירות של סופרים שנראו למקארתי כלא ראויים. לאחר מכן מנה מקארתי בפני תת-הוועדה והתקשורת רשימה של סופרים פרו קומוניסטים, כביול. מחלקת המדינה נכנעה ללחץ שנוצר, והורתה לספרנים בספריות אלה להסיר מן המדפים, "חומרים שנכתבו בידי אנשים שנויים במחלוקת, קומוניסטים, תומכי ואוהדי הקומוניזם, וכדומה". כמה מן הספריות שרפו את הספרים האסורים.

אז החלה הוועדה של מקארתי לחקור את צבא ארצות הברית. החקירה החלה במעבדת חיל הקשר של הצבא, בפורט מונמות. מקארתי הצליח לזכות בכמה כותרות כאשר טען שישנה רשת ריגול מסוכנת הפועלת בתוך מכוני המחקר של הצבא, אך בסופו של דבר לא הביאה החקירה לשום תוצאה. מקארתי הפנה את תשומת לבו למקרה שבו קודם רופא שיניים צבאי לדרגת מייג'ור, למרות שסירב לענות על שאלות במבחן נאמנות של הצבא. ניהול החקירה על ידי מקארתי, שהיה כרוך גם בהטחת עלבונות בקצין בכיר בדרגת בריגדיר גנרל, הביא לסדרת שימועים שנקראו "שימועי מקארתי-צבא" (Army-McCarthy hearings). שימועים אלה נמשכו 36 יום ובהם הטיחו מקארתי ונציגי הצבא זה בזה האשמות והאשמות נגד, בפני צופי טלוויזיה בכל רחבי ארצות הברית. לא הייתה הכרעה ברורה בשימועים אלה, אך חשיפתו של מקארתי בפני הציבור בארצות הברית הביאה לירידה תלולה בפופולריות שלו. בתוך פחות משנה ספג מקארתי ביקורת של הסנאט, ומעמדו ככוח בולט ומוביל במאבק האנטי קומוניסטי חוסל למעשה.

רשימות שחורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בנובמבר 1947 אישר בית הנבחרים זימון ל"עשיריית הוליווד" לשימוע לקראת האשמתם בביזיון הקונגרס. יום לאחר מכן הודיע אריק ג'ונסטון, נשיא איחוד הקולנוע של ארצות הברית (Motion Picture Association of America), כי חברי "עשיריית הוליווד" יפוטרו, וכי האולפנים "לא יעסיקו במודע קומוניסט או חבר של כל מפלגה או קבוצה המצדדת בהפלת ממשלת ארצות הברית..." הודעה זו נמסרה כהודעה לעיתונות, בשם ראשי האולפנים הגדולים, וכונתה מאוחר יותר "הצהרת וולדורף", על שם המלון שבו נמסרה. אירוע זה מסמל את תחילתה של הרשימה השחורה של הוליווד. עם זאת, למרות העובדה שמאות פוטרו או נמנעה מהם עבודה בהוליווד, האולפנים לא הודו שקיימת רשימה שחורה כזו.

בשלב זה הפכו מבחני נאמנות וחקירות אנטי-קומוניסטיות לצורך גדל והולך בתחומים שונים, בהם רצו המעסיקים להוכיח שעובדיהם נקיים מחשד. חברות שחששו שעסקיהן רגישים מדי, או שחששו שהן פגיעות מדי לדעת הקהל (כמו תעשיית הבידור בהוליווד), עשו שימוש בחקירות אלה, שנוהלו על ידי גופים פרטיים. גופים אלה, שנשכרו על ידי החברות הגדולות, חקרו מועמדים לעבודה על דעותיהם הפוליטיות והשתייכותם לארגונים שונים. בחקירות של גופים מעין אלה לא הייתה לנחקר זכות לנוכחות של עורך דין מטעמו, ולעתים התבקש הנחקר להגיב להאשמות מבלי שניתנה לו הזכות לחקור בעצמו את המאשים. ארגונים אלה גיבשו רשימות של ארגונים, פרסומים, אסיפות, ארגוני צדקה וכדומה שהיו קשורים או בעלי דעה בשמאל המפה הפוליטית, ובצידם רשימות של אנשים שהיו או נחשדו כקומוניסטים. פורסמו ספרים ועיתונים שעקבו אחרי ארגונים ויחידים קומוניסטים או נוטים לשמאל.

חוקים ומאסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמץ להגן על ארצות הברית ממה שנדמה כאיום של חתרנות סובייטית, נחקקו מספר חוקים פדרליים. "חוק רישום הזרים" (Alien Registration Act), או "חוק סמית'" שנחקק ב1940, קבע כי אדם ש"יעודד, יתמוך, ייעץ או ילמד שהפלת ממשלת ארצות הברית או אחת ממשלו המדינות בכוח היא מעשה רצוי או ראוי", עובר עבירה פלילית; כך גם מי ש"יקים ארגון שילמד, ייעץ או יעודד ביצוע מעשה כזה, או יהיה חבר או קשור לארגון שכזה". מאות קומוניסטים ואחרים נתבעו לדין על סמך חוק זה בין 1941 ל1957. אחד עשר ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית הורשעו על סמך חוק סמית' ב1949, במה שנקרא משפטי כיכר פולי; עשרה מהם נידונו לעונשי מאסר של חמש שנים, ואחד נידון לשלוש שנות מאסר. עורכי הדין שהגנו עליהם במשפט נידונו לעונשי מאסר על בזיון בית המשפט. ב1951 הועמדו לדין עשרים ושלושה מנהיגים אחרים של המפלגה, בהם אליזבת גורלי פלין, אחת ממייסדות האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות. רבים מהם הורשעו על סמך עדות, שמאוחר יותר התבררה כשקרית. עד 1957 הועמדו לדין 140 מנהיגים ופעילים במפלגה מכוח חוק סמית', ו-93 מתוכם הורשעו.

חוק ביטחון הפנים, או "חוק מקקאראן", שנחקק ב1950, הטיל חובה על כל ארגון קומוניסטי להירשם אצל התובע הכללי של ארצות הברית. החוק יזם את הקמת "הועדה לבקרת פעילויות חתרניות" (Subversive Activities Control Board) שנועדה לחקור חשודים בפעילויות חתרניות, או המנסים לקדם הקמת דיקטטורה טוטליטרית, פאשיסטית או קומוניסטית. מחברים בארגונים כאלה נמנעה האפשרות לקבל אזרחות, ובמקרים מסוימים נמנעה מהם כניסה או יציאה מארצות הברית. אזרחים שנמצא כי עברו על החוק היו עלולים לאבד את אזרחותם. החוק קבע גם תקנות מעצר לשעת חירום, ונתן בידי הנשיא את הסמכות ללכוד ולעצור "כל אדם שלגביו יש יסוד סביר להאמין שאותו אדם בוודאי יעסוק או יקשור קשר עם אחרים לעסוק במעשים של ריגול או חבלה". החוק גם הביא להידוק הסייגים על כניסת זרים וגירוש, ואיפשר לעצור אנשים חתרנים, לא נאמנים או מסוכנים בזמני מלחמה או מצבי חירום לאומיים. עוד קבע החוק כי הפגנה מול בתי משפט במטרה להפריע לדיונים או להשפיע על מושבעים היא עבירה.

יש שרואים בחוק זה את "החקיקה הרצינית היחידה של עידן מקארתי", אך למעשה לחוק לא הייתה השפעה משמעותית מלבד יצירת דרך להטרדה חוקית. החוק לא נאכף מעולם בשל המספר הרב של השימועים שנדרשו, דחיות וערעורים. החוק לא נאכף אפילו לגבי המפלגה הקומוניסטית עצמה. ב1965 וב1967 קבעו בתי משפט כי חלקים מהחוק מנוגדים לחוקה.

ב1952 קבע חוק ההגירה והלאומיות (Immigration and Nationality), או חוק מקקאראן-וולטר, כי הממשלה תוכל לגרש מהגרים או אזרחים העוסקים בפעילות חתרנית, ולמנוע מחשודים בחתרנות להיכנס למדינה. רוב סעיפי החוק עוסקים בהסדרת ההגירה לארצות הברית ובקביעת כללים שיסדירו מי רשאי להגר למדינה. יש לציין כי הנשיא הארי טרומן הטיל תחילה וטו על החוק, בטענה שזהו חוק "לא אמריקאי" (Un-American), בשל ההגבלות המוטלות על הגירה ממזרח אירופה דווקא כאשר האוכלוסייה שם זקוקה לעזרה, אך הקונגרס שב וקיבל אותו ברוב של שני שליש המבטל את הוטו.

ב1954 נחקק חוק נוסף, חוק השליטה (על) קומוניסטים (Communist Control Act). החוק עבר ברוב מוחץ בשני בתי הקונגרס, לאחר דיון קצר מאד. החוק נוסח על ידי ג'ון מרשל בטלר הרפובליקני ויוברט האמפרי הדמוקרטי, והיה למעשה הרחבתו של חוק ביטחון הפנים מ1950. מטרתם הייתה להפוך את המפלגה הקומוניסטית ללא חוקית, וכך גם ארגונים אחרים שהוגדרו כ"ארגונים שאליהם הסתננו קומוניסטים". על פי החוק, ארגונים אלה "אינם ראויים לאף אחת מהזכויות, זכויות היתר והחסינויות המשרתות גופים חוקיים". לחוק זה לא הייתה השפעה משמעותית, והוא ראוי לציון בעיקר בשל שיתוף הפעולה המוזר בין ליברלים לשמרנים שהיו בין תומכיו. החוק הופעל בהצלחה רק פעמיים: ב1954 נעשה שימוש בחוק כדי למנוע מחברי המפלגה הקומוניסטית להשתתף במשאל בניו ג'רזי, וב1960 צוטט החוק כנימוק על פיו נמנע מהמפלגה הקומוניסטית להיות מוכרת כמעסיקה במערכת הפיצויים למובטלים של מדינת ניו יורק. העיתון ניו יורק פוסט קרא לחוק "מפלצתיות", "התכחשות שפלה לעקרונות הדמוקרטיה", ואילו העיתון "ניישן" (The Nation) האשים את הליברלים הדמוקרטיים ב"חרדה נוירוטית של שנת בחירות, שנועדה לחמוק מההאשמה כאילו הם 'רכים מדי עם הקומוניסטים', גם במחיר הקרבת זכויות חוקתיות".

תמיכה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות המקארתיזם נתמכה על ידי מגוון רחב של קבוצות בציבוריות האמריקנית, בהן קבוצות ימין כמו הלגיון האמריקאי וארגונים אנטי-קומוניסטיים שונים. אחת מעמודי התווך של התמיכה במקארתיזם היו מגוון ארגוני נשים אנטי-קומוניסטיים, כמו הפורום ליחסי ציבור אמריקאיים (American Public Relations Forum) ו"'נשות הדקה' של ארצות הברית" (Minute Women of the U.S.A, על שם "אנשי הדקה", Minutemen, שהתפרסמו במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית). ארגונים אלה היו ארגוני נשים, ברובן עקרות בית, שהגיבו במיליטנטיות כלפי כל מה שנראה להן כגילוי של נטייה שמאלה. הן ארגנו קבוצות לימוד, רשתות חברתיות שכתבו מכתבי מחאה לגופי ממשל שונים, ומועדונים פטריוטיים שתיאמו את המאמצים לזהות ולהשמיד כל מה שנראה להן כחתרנות.

קבוצות ימין אלה היו אמנם התשתית למקארתיזם, אך הן לא פעלו לבדן. מנעד רחב של קבוצות, שכונו "הקואליציה של העשוקים" מצאה את המקארתיזם מושך, ולפחות שימושי פוליטית. לקבוצות אלו היו כמה נושאים משותפים: ההתנגדות למדיניות של שותפות בינלאומית, ובמיוחד לארגון האומות המאוחדות; התנגדות לתוכניות רווחה שונות, במיוחד לתוכניות שנוסדו במהלך הניו דיל; והתנגדות לתוכניות שנועדו להגביר את השוויון החברתי בארצות הברית. אלה נתפסו כפוגעות בעקרון החירות, בשם השוויון.

אחד המוקדים של המקארתיזם הפופוליסטי היה אספקת שירותי בריאות ציבורית, במיוחד חיסונים, שירותי בריאות נפשיים, ופלואוריזציה. כל אלה נתפסו כמזימות קומוניסטיות להרעיל או לבצע שטיפת מוח לציבור בארצות הברית. בשלבים שונים לבשה ההתנגדות המקארתיסטית לשיתוף פעולה בינלאומי אופי אנטישמי. גישות אלה הביאו להתנגשות בין קבוצות מקארתיסטיות קיצוניות ובין תומכים בתוכניות בריאות ציבורית. אחד המקרים הבולטים היה סביב "חוק שירותי בריאות נפשיים באלסקה", שהועבר בקונגרס ס1956. מתנגדי החוק קראו לו "חוק סיביר" והאשימו שהחוק הוא חלק ממזימה קומוניסטית שנועדה לאשפז אמריקאיים ולשטוף את מוחם. בשיא הוויכוח טענה התעמולה נגד החוק כי הוא מהווה חלק ממזימה יהודית, קתולית או פסיכיאטרית להקים מחנות ריכוז על אדמת ארצות הברית, שינוהלו על ידי האו"ם.

תומכי המקארתיזם ראו בו "תנועה שסביבה יוכלו אנשים בעלי רצון טוב ומוסריות איתנה לאחד את שורותיהם". גם הציבור האמריקאי הרחב חש ש"אין עשן בלי אש", ותמך בתנועה. סקר דעת קהל שנערך על ידי מכון גאלופ בינואר 1954 מצא ש-50% מהאמריקאים תמכו במקארתיזם, לעומת 29% ראו בעי לא אוהדת את הסנטור. ארל וורן, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, העיר שלו היו מעלים את מגילת הזכויות של ארצות הברית להצבעה, היא לא הייתה מתקבלת.

רקע והתפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלו של הארי טרומן שנבחר לנשיאות ארצות הברית ב-1945 דרש נאמנות מאזרחיו כערך עליון. על רקע הסתגרותן של ברית המועצות וארצות מזרח אירופה מאחורי מסך הברזל ותחילתה של המלחמה הקרה הפכו חברי קבוצות שמאל קיצוניות ובראשם חברי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית לנתמכים על ידי מדינת אויב. במסגרת הדרישה העליונה לנאמנות מונתה ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities), ועדת חקירה של בית הנבחרים של ארצות הברית שחקרה מה שהוגדר כ"פעילות של קומוניזם ותעמולה אנטי-אמריקנית". אחד מחברי הוועדה הבולטים היה ריצ'רד ניקסון, אז חבר חדש בבית הנבחרים. (בניגוד למה שנהוג לחשוב הסנטור ג'וזף מקארתי לא היה חבר בוועדה זאת. הוא היה סנטור ולא חבר בבית הנבחרים. הוא חקר חשודים בתת-הוועדה לחקירות של הסנאט שעמד בראשה). הוועדה הסתייעה בשירותי המעקב של ה-FBI בראשותו של ג'ון אדגר הובר, וזאת תוך הישענות על חוקים שעקפו את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית (המעגן בין השאר את חופש ההתארגנות וחופש הדיבור) כמו חוק מק'קרן לביטחון פנים (McCarran Internal Security Act) מ-1950. מקארתי אסף שמות של ידוענים שנחשדו בפעילות קומוניסטית, בלי אבחנה אם היו חברים בפועל במפלגה הקומוניסטית או שהיו חברים ב"חזית העממית" שהתגבשה טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה בהשראתו של טרוצקי ממניעים אנטי-פשיסטיים וללא קשר ממוסד עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

הוועדה יצרה "רשימה שחורה" של חשודים, אשר עקב כך לא יכלו לעבוד עוד בתעשיית הסרטים של הוליווד, למשל. בהם צ'ארלי צ'פלין, ברטולט ברכט, פול רובסון, לארי אדלר, לאונרד ברנשטיין, ארתור מילר, יפ הרבורג, אורסון ולס, פיט סיגר ורבים אחרים, שחלקם גלו מארצות הברית לאנגליה ולמדינות אחרות. החיפוש אחר קומוניסטים הפך ל"ציד מכשפות" וקומוניסטים נמצאו גם בצבא ובממשל (הבכיר שבהם היה הסנטור וסגן הנשיא לשעבר, הנרי ואלאס). חלק מהם נחשדו בפירוש בריגול לטובת ברית המועצות. בפרט זיעזעה את ארצות הברית פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, מדענים יהודים קומוניסטים שהורשעו בהעברת סודות אטום לברית המועצות והוצאו להורג ב-1953, עד היום לא התבררה לחלוטין אשמתם.

במאי הקולנוע איליה קאזאן נענה לחברי הוועדה והסגיר שמות של עמיתיו בתעשיית הקולנוע כמי שעוסקים בפעילות קומוניסטית, כביכול. שיתוף פעולה זה איפשר לו חופש עשייה קולנועי, בה בעת שעמיתיו המוסגרים הוחרמו. ביטוי לאווירה זו הובא בסרט "שם בהשאלה" של הבמאי מרטין ריט מ-1976, אשר נכלל בעצמו ברשימת "קושרי הקשר הקומוניסטים". קאזאן, מנגד, טען שהוא לא הסגיר מי שלא היה ידוע כבר מראש לחברי הוועדה כקומוניסט.

שקיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-50 שקעה התמיכה הציבורית ברדיפת הקומוניסטים לאחר שהמפלגה הקומוניסטית כמעט וחדלה להתקיים (מספר חברי המפלגה צנח באמצע שנות ה-50 לכדי כ-5,000 איש בלבד‏‏, כ-1,500 מהם סוכני FBI‏[3].) ובפרט לאחר שנת 1956, בה התפרסם נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית (פברואר 1956), ובו הוקיע את סטלין וחשף את ההתנהלות הנפשעת של הקומוניזם תחת הנהגתו בברית המועצות.

מספר פסקי דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית‏‏‏[4] תקפו את ההתבססות על ראיות בלתי ראויות ועל פרשנות נרחבת מדי של חוקי הנאמנות שביטלו חרויות שהוקנו לאזרחי ארצות הברית בתיקון הראשון לחוקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Schrecker, Ellen (2002). The Age of McCarthyism: A Brief History with Documents (2d ed.). Palgrave Macmillan. ISBN 0312294255
  • Buckley, William F. (1954). McCarthy and His Enemies: The Record and Its Meaning. Regnery. ISBN 0895264722
  • Buhle, Paul, and David Wagner (2003). Hide in Plain Sight: The Hollywood Blacklistees in Film and Television, 1950-2002. Palgrave Macmillan. ISBN 1403961441.
  • Cox, John Stuart, and Athan G. Theoharis (1988). The Boss: J. Edgar Hoover and the Great American Inquisition. Temple University Press. ISBN 087722532X.
  • Fried, Albert (1997). McCarthyism, The Great American Red Scare: A Documentary History. Oxford University Press. ISBN 0195097017.
  • Fried, Richard M. (1990). Nightmare in Red: The McCarthy Era in Perspective. Oxford University Press. ISBN 0195043618.
  • Griffith, Robert (1970). The Politics of Fear: Joseph R. McCarthy and the Senate. University of Massachusetts Press. ISBN 0870235559.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסות בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימושים מושאלים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מילון פונטנה למחשבה מודרנית, הערך מקארתיזם.
  2. ^ Soviet and American Communist Parties in Revelations from the Russian Archives, Library of Congress, January 4, 1996. Accessed online 29 August 2006.
  3. ^ ‏Gentry, Kurt, J. Edgar Hoover: The Man and the Secrets. W. W. Norton & Company 1991. P. 442. ISBN 0393024040
  4. ^ למשל: ‏Yates v. United States; 1957, Watkins v. United States‏