מקארתיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
המונח מקארתיזם נטבע על יד הקריקטוריסט הרבלוק באיור זה

מקארתיזם הוא כינוי ל"האשמת אנשים ללא סיבה או על סמך עדויות מפוקפקות בהשתייכות לקבוצות שנדחו וגונו על ידי החברה".‏[1] ההאשמה גורמת לתיוגו של המואשם, יחד עם משפחתו וחוג ידידיו, כחלק מאותה קבוצה שהוחרמה, ולפגיעה בו ובקרובים אליו - הרחקה ממקומות עבודה, ממעגלי השפעה, ומניעת זכויות אדם וזכויות אזרח, בעיקר סביב חופש הביטוי שלו. ההאשמות המובעות הן בעיקר האשמות של חוסר נאמנות, חתרנות או בגידה, והן מבוססות על שיטות חקירה בלתי הוגנות, שמועות, ראיות בלתי מספיקות ועדויות מפוקפקות. בדרך כלל האשמות אלו נועדו כדי להגביל או למנוע דעות פוליטיות שונות.

מקור המונח הוא בתקופה הנקראת בארצות הברית "הבהלה האדומה השנייה", בין השנים 1950 - 1956. תקופה זו אופיינה בחשש העמוק שהיה בארצות הברית מפני עליית הקומוניזם ובמסע ציבורי נרחב שעורר פחד מפני השפעה קומוניסטית ומפני מרגלים סובייטיים. המונח "מקארתיזם" במקור נטבע כמונח ביקורתי המתייחס ספציפית לפעולותיו של הסנטור ג'וזף מקארתי, שהנהיג מסע אנטי-קומוניסטי נמרץ משנת 1948 ועד אמצע שנות החמישים ובמסגרתו נחשדו אנשים בתקשורת, בתעשיית הקולנוע, בממשל, בצבא ובעיסוקים אחרים, כבעלי נטיות קומוניסטיות. ואולם, תוך זמן קצר התרחב השימוש במונח לתיאור של מערכות ציבוריות דומות שחרגו מעבר ל"כללי המשחק" בחברה דמוקרטית. כיום נעשה שימוש במושג כדי לתאר האשמות חסרות ביסוס שנועדו להגביל התבטאויות פוליטיות שונות, וכן התקפות דמגוגיות כנגד אישיותם של יריבים פוליטיים, או כנגד מידת הפטריוטיות שלהם.

במהלך תקופת מקארתי הואשמו אלפים מאזרחי ארצות הברית בחברות מפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית או באהדה כלפיה, והיו מטרה לחקירות נמרצות שנערכו על ידי גופים ממשלתיים או ועדות וסוכנויות אזרחיות. מושאי החקירות היו בעיקר עובדי ממשלת ארצות הברית, אנשים שהיו קשורים לתעשיית הבידור, מורים ופעילים בארגוני עובדים. לחשדות ניתנה אמינות, למרות שהעדויות שעל פיהן הועלו אותם חשדות היו לעיתים קרובות לא חד-משמעיות ואף מפוקפקות, הוערכה רמת מסוכנותו של הנאשם בקשריו עם ארגונים קומוניסטיים וארגוני שמאל באופן מוגזם מאד. רבים מהמואשמים איבדו את מקום עבודתם והקריירה שלהם נהרסה; כמה אף נכלאו. רוב תקופות המאסר ניתנו בפסקי דין שבוטלו מאוחר יותר על ידיערכאות גבוהות יותר; תקופות המאסר ניתנו על פי חוקים שבוטלו מאוחר יותר, לאחר שהוכרזו כמנוגדים לחוקת ארצות הברית. בדומה, גם פיטורי עובדים בעקבות האשמות דומות בוטלו והוכרזו לא חוקיים או בעייתיים מבחינה משפטית. הליכים לא משפטיים שהתקיימו בעקבות האשמות מקארתיסטיות היו נתונים מאוחר לביקורת ציבורית ונודעו לגנאי.

הדוגמאות המפורסמות ביותר למקארתיזם כוללות את נאומיו של הסנטור מקארתי עצמו, את החקירות שניהל ואת השימועים שערך בוועדת הסנאט שבראשה עמד, "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית" (House Un-American Activities Committee). אחת הפעילויות של הוועדה שנודעו לשמצה במיוחד הייתה ההאשמות שהוטחו בדמויות מובילות בתעשיית הבידור של הוליווד, וכללה "רשימה שחורה" של אישים שכביכול היו קשורים לפעילות קומוניסטית. רשימה זו נודעה כ"רשימה השחורה של הוליווד". גם ה-FBI, בראשות ג'ון אדגר הובר יזם שורה של פעולות אנטי - קומוניסטיות.

ככלל, המקארתיזם היה תופעה חברתית ותרבותית נרחבת, שהדפיעה רבות על כל שכבות הציבור בארצות הברית, והיה למקור לויכוח ציבורי נרחב וחריף. עם זאת, ישנם פרשנים הסבורים כי המונח אינו ראוי, וכי חלק גדול מן המושג מוגזם ומלא במיתוסים מופרכים.

מקורות המקארתיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה ההיסטורית המכונה כיום "מקארתיזם" החלה זמן רב לפני מעורבותו של ג'וזף מקארתי. גורמים רבים קשורים לתהליך זה, כמה מהם עוד מהתקופה שנקראה בארצות הברית "הבהלה האדומה הראשונה" ( First Red Scare), בין השנים 1917 - 1920. תחושה ציבורית זו התעוררה לאחר הצלחת המהפכה הקומוניסטית ועליית הקומוניזם ככוח פוליטי מוכר ומוחשי.

המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית הוקמה עוד ב1919, ובשנות ה-20 של המאה ה-20 הסתמנה בה מגמה רדיקלית, שגרם לצמצום כוחה של המפלגה. ואולם, עם בחירת פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות ארצות הברית ב1933 החל שינוי: מדיניות הניו דיל שהניהיג רוזוולט זכתה לברכתה של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, ובעקבות כך התנתק ראש המפלגה החדש, ארל ראסל ברודר (Earl Russell Browder), מהדוֹגמה הסובייטית הקשוחה ושיתף פעולה עם כוחות סוציאליסטים מתונים בקרב איגודי העובדים. במקביל, עלייתם של משטרים פאשיסטיים באירופה הביאה לגיבוש התנגדות בארצות הברית, והמפלגה הקומוניסטית הייתה בין מובילות ההתנגדות. חברים במפלגה הקומוניסטית התנדבו לשרת במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, חיל המשלוח לסיוע לרפובליקאים במלחמת האזרחים בספרד. חיל המשלוח, שמומן ונתמך על ידי המפלגה הקומוניסטית, כלל גם חברים לא-קומוניסטים כמו הסופר ארנסט המינגוויי והוגת הדעות האנרכיסטית אמה גולדמן, ושירתו בו זה לצד זה לוחמים לבנים ושחורים. בעקבות זאת עלתה התמיכה במפלגה והגיעה לשיא של 75,000 חברים ב-1938.‏[2]

בארצות הברית נוצרה "חזית עממית" אנטי-פשיסטית בה היו שותפים אינטלקטואלים רבים, בהם יהודים רבים ואמנים. הבכיר בהם היה הנרי ואלאס, לימים סגן הנשיא ה־33 של ארצות הברית. פעילות החזית הייתה תהלוכות והפגנות נגד הפשיזם בכלל והנאציזם בפרט. החזית העממית הייתה חלק משיתוף פעולה בינלאומי שנדחף על ידי טרוצקי ולא הייתה חלק מהמפלגה הקומוניסטית האמריקאית; אדרבא, המפלגה תמכה בגלוי ברדיפת הטרוצקיזם ובמשפטי הראווה שליוו את הטיהורים הגדולים. אולם, עבור הקהל הרחב בארצות הברית, שלא היה מצוי בנבכי הפוליטיקה הפנים-מפלגתית נחשבו כל תומכי "החזית" לקומוניסטים.

במהלך מלחמת העולם השנייה שיתפו ארצות הברית וברית המועצות פעולה במלחמה נגד גרמניה הנאצית, וההתנגדות לקומוניזם נדחקה לפינה והושתקה. ואולם, עם סיום המלחמה ותחילת המלחמה הקרה, החל המתח בין שתי המעצמות לעלות: ברית המועצות הקימה שורה של משטרי חסות במדינות מזרח ומרכז אירופה, ואילו ארצות הברית תמכה במשטרים אנטי קומוניסטיים ביוון ובסין.

גורם משמעותי בהתעוררות תחושת הבהלה מפני הקומוניזם היו מקרי הריגול שהתגלו בארצות הברית לאחר המלחמה. ב1945 ערק למערב איגור גוזנקו, שהיה פקיד צופן בשגרירות ברית המועצות בקנדה. בעריקתו חשף רשת של סוכנים סובייטייים בארצות הברית ובקנדה. גם אליזבת בנטלי, שהייתה מרגלת סובייטית בארצות הברית, התוודתה בפני הFBI על פעילותה וחשפה עשרות סוכנים של ברית המועצות. ואולם, מקרים אלה היו רק ההתחלה. ברית המועצות ערכה ניסוי בפצצה גרעינית ב1949, מוקדם בהרבה מהערכותיהם של המומחים במערב, ובאותה שנה הביס צבאו הקומוניסטי של מאו צה טונג את הקואומינטנג בפיקוד צ'יאנג קאי שק, שבו תמכה ארצות הברית ובו השקיעה מיליונים רבים של דולרים. ב1950 פרצה מלחמת קוריאה, בה נלחמו צבא ארצות הברית, צבא דרום קוריאה וכוחות של האומות המאוחדות נגד צבאות קומוניסטיים של צפון קוריאה וסין.

במקביל לזעזועים הגיאופוליטיים, נחשפו עוד פרשות ריגול. בינואר 1950 הורשע אלג'ר היס, פקיד רם דרג במחלקת המדינה של ארצות הברית, כי שיקר בעדותו בפני ועדת הסנאט לפעילות אנטי אמריקנית כאשר טען שלא היה מרגל קומוניסטי (לא ניתן היה להאשימו ישירות בריגול, משום שחלה התיישנות על המעשים לכאורה עצמם). באותה שנה, בבריטניה, הודה קלאוס פוקס כי ריגל לטובת ברית המועצות והעביר לה מידע על המחקרים במעבדות לוס אלמוס, במסגרת פרוייקט מנהטן לפיתוח פצצה גרעינית, וכהמשך לשערוריות אלה נעצרו בני הזוג ג'וליוס ואתל רוזנברג בארצות הברית בחשד שהעבירו סודות הקשורים לתכנית הגרעין של ארצות הברית והעבירו אותם לברית המועצות. שניהם הוצאו להורג ב1953. גל פרשיות הריגול לא הסתיים, והועצם עוד ב1951 כאשר נחשפו שניים מחברי רשת קיימברידג', גאי ברג'ס ודונלד מקלין, קציני מודיעין ובכירים בשירות החוץ הבריטי, ערקו לברית המועצות כאשר הסתבר להם כי נחשפו כמרגלים.

מעבר לפרשיות הריגול המסעירות, היו כוחות נוספים, פחות דרמטיים וגלויים אך משפיעים לא פחות, שיצרו את האווירה המתאימה לעליית המקארתיזם. פוליטיקאים שמרנים בארצות הברית נהגו במשך תקופה ארוכה לכנות רפורמות כלכליות וחברתיות, כמו חוקי הסדרה לעבודת ילדים ומתן זכות הצבעה לנשים חוקים "קומוניסטיים" או "מזימות אדומות". נטייה זו התגברה בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הנשיא רוזוולט הוביל רפורמות רבות במסגרת ה"ניו דיל": רבים מהשמרנים ראו בניו דיל סוג של סוציאליזם או קומוניזם, וטענו שהמדיניות שמוביל הנשיא מושפעת מאד מקובעי מדיניות קומוניסטיים שהיו בממשלו של רוזוולט. המונח הלא מוגדר "השפעה קומוניסטית" רווח ברטוריקה של פוליטיקאים אנטי-קומוניסטים הרבה יותר מהאשמה בריגול או בפעילות מוגדרת אחרת.

טביעת המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזף מקארתי, ששמו הונצח בתיאור התופעה, נקשר לראשונה לאווירת האיום והפחד מפני הקומוניזם בנאום שנשא לפני מועדון נשים של המפלגה הרפובליקנית, ב9 בפברואר 1950. במהלך הנאום הוציא מקארתי פיסת נייר, שעליה הופיעה, לטענתו, רשימה של עובדי מחלקת המדינה של ארצות הברית, שהם קומוניסטים ידועים. מקארתי מצוטט כמי שאמר: "יש לי כאן בידי רשימה של 205 - רשימת שמות שהובא לידיעת מזכיר המדינה שהם חברי המפלגה הקומוניסטית, ואף על פי כן הם עדיין עובדים וקובעים מדיניות במחלקת המדינה." נאום זה הביא להתעניינות עצומה של התקשורת והכשיר את הדרך להפיכתו של מקארתי לאחד מהפוליטיקאים המוכרים ביותר בארצות הברית.

השימוש המתועד הראשון במונח "מקארתיזם" היה בקריקטורה פוליטית שהתפרסמה בעיתון וושינגטון פוסט. הקריקטורה צוירה על ידי הרברט בלוק (הרבלוק), והתפרסמה ב29 במרץ 1950. הקריקטורה מציגה ארבעה מנהיגים רפובליקאיים מנסים לדחוף פיל (סמלה המסורתי של המפלגה הרפובליקנית) ולהביא אותו לעמוד על ערמה מתנודדת של עשרה דליי זפת, שהעליון שבהם נושא את הכתובת "מקארתיזם". בלוק אמר מאוחר ביותר שלא ראה ביצירת המונח משהו גאוני, אלא תיאור של סבל לאומי שקשה לתאר בדרך אחרת".

מוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר רב של גופים עסקו בחקירות, עבור חברות קטנות וגדולות, שנועדו לגלות עובדים קומוניסטיים בכוח העבודה של חברה. גופים אלה כללו ועדות, פנלים ו"וועדות לסקירת נאמנות". הן הוקמו על ידי ממשלים פדרליים, מדינתיים ומקומיים, וגם על ידי גופי פרטיים. הגופים העיקריים שעסקו בנושא בקונגרס היו ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית, תת ועדת הסנאט לביטחון פנימי, וועדת הסנאט הקבועה לחקירות. וועדות אלה ערכו בסך הכל 109 חקירות בשנים 1949 - 1954, גם בשיתוף ועדות אחרות.

רקע והתפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלו של הארי טרומן שנבחר לנשיאות ארצות הברית ב-1945 דרש נאמנות מאזרחיו כערך עליון. על רקע הסתגרותן של ברית המועצות וארצות מזרח אירופה מאחורי מסך הברזל ותחילתה של המלחמה הקרה הפכו חברי קבוצות שמאל קיצוניות ובראשם חברי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית לנתמכים על ידי מדינת אויב. במסגרת הדרישה העליונה לנאמנות מונתה ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities), ועדת חקירה של בית הנבחרים של ארצות הברית שחקרה מה שהוגדר כ"פעילות של קומוניזם ותעמולה אנטי-אמריקנית". אחד מחברי הוועדה הבולטים היה ריצ'רד ניקסון, אז חבר חדש בבית הנבחרים. (בניגוד למה שנהוג לחשוב הסנטור ג'וזף מקארתי לא היה חבר בוועדה זאת. הוא היה סנטור ולא חבר בבית הנבחרים. הוא חקר חשודים בתת-הוועדה לחקירות של הסנאט שעמד בראשה). הוועדה הסתייעה בשירותי המעקב של ה-FBI בראשותו של ג'ון אדגר הובר, וזאת תוך הישענות על חוקים שעקפו את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית (המעגן בין השאר את חופש ההתארגנות וחופש הדיבור) כמו חוק מק'קרן לביטחון פנים (McCarran Internal Security Act) מ-1950. מקארתי אסף שמות של ידוענים שנחשדו בפעילות קומוניסטית, בלי אבחנה אם היו חברים בפועל במפלגה הקומוניסטית או שהיו חברים ב"חזית העממית" שהתגבשה טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה בהשראתו של טרוצקי ממניעים אנטי-פשיסטיים וללא קשר ממוסד עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

הוועדה יצרה "רשימה שחורה" של חשודים, אשר עקב כך לא יכלו לעבוד עוד בתעשיית הסרטים של הוליווד, למשל. בהם צ'ארלי צ'פלין, ברטולט ברכט, פול רובסון, לארי אדלר, לאונרד ברנשטיין, ארתור מילר, יפ הרבורג, אורסון ולס, פיט סיגר ורבים אחרים, שחלקם גלו מארצות הברית לאנגליה ולמדינות אחרות. החיפוש אחר קומוניסטים הפך ל"ציד מכשפות" וקומוניסטים נמצאו גם בצבא ובממשל (הבכיר שבהם היה הסנטור וסגן הנשיא לשעבר, הנרי ואלאס). חלק מהם נחשדו בפירוש בריגול לטובת ברית המועצות. בפרט זיעזעה את ארצות הברית פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, מדענים יהודים קומוניסטים שהורשעו בהעברת סודות אטום לברית המועצות והוצאו להורג ב-1953, עד היום לא התבררה לחלוטין אשמתם.

במאי הקולנוע איליה קאזאן נענה לחברי הוועדה והסגיר שמות של עמיתיו בתעשיית הקולנוע כמי שעוסקים בפעילות קומוניסטית, כביכול. שיתוף פעולה זה איפשר לו חופש עשייה קולנועי, בה בעת שעמיתיו המוסגרים הוחרמו. ביטוי לאווירה זו הובא בסרט "שם בהשאלה" של הבמאי מרטין ריט מ-1976, אשר נכלל בעצמו ברשימת "קושרי הקשר הקומוניסטים". קאזאן, מנגד, טען שהוא לא הסגיר מי שלא היה ידוע כבר מראש לחברי הוועדה כקומוניסט.

שקיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-50 שקעה התמיכה הציבורית ברדיפת הקומוניסטים לאחר שהמפלגה הקומוניסטית כמעט וחדלה להתקיים (מספר חברי המפלגה צנח באמצע שנות ה-50 לכדי כ-5,000 איש בלבד‏‏, כ-1,500 מהם סוכני FBI‏[3].) ובפרט לאחר שנת 1956, בה התפרסם נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית (פברואר 1956), ובו הוקיע את סטלין וחשף את ההתנהלות הנפשעת של הקומוניזם תחת הנהגתו בברית המועצות.

מספר פסקי דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית‏‏‏[4] תקפו את ההתבססות על ראיות בלתי ראויות ועל פרשנות נרחבת מדי של חוקי הנאמנות שביטלו חרויות שהוקנו לאזרחי ארצות הברית בתיקון הראשון לחוקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Schrecker, Ellen (2002). The Age of McCarthyism: A Brief History with Documents (2d ed.). Palgrave Macmillan. ISBN 0312294255
  • Buckley, William F. (1954). McCarthy and His Enemies: The Record and Its Meaning. Regnery. ISBN 0895264722
  • Buhle, Paul, and David Wagner (2003). Hide in Plain Sight: The Hollywood Blacklistees in Film and Television, 1950-2002. Palgrave Macmillan. ISBN 1403961441.
  • Cox, John Stuart, and Athan G. Theoharis (1988). The Boss: J. Edgar Hoover and the Great American Inquisition. Temple University Press. ISBN 087722532X.
  • Fried, Albert (1997). McCarthyism, The Great American Red Scare: A Documentary History. Oxford University Press. ISBN 0195097017.
  • Fried, Richard M. (1990). Nightmare in Red: The McCarthy Era in Perspective. Oxford University Press. ISBN 0195043618.
  • Griffith, Robert (1970). The Politics of Fear: Joseph R. McCarthy and the Senate. University of Massachusetts Press. ISBN 0870235559.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסות בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימושים מושאלים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מילון פונטנה למחשבה מודרנית, הערך מקארתיזם.
  2. ^ Soviet and American Communist Parties in Revelations from the Russian Archives, Library of Congress, January 4, 1996. Accessed online 29 August 2006.
  3. ^ ‏Gentry, Kurt, J. Edgar Hoover: The Man and the Secrets. W. W. Norton & Company 1991. P. 442. ISBN 0393024040
  4. ^ למשל: ‏Yates v. United States; 1957, Watkins v. United States‏