פרנץ בהם

פרנץ בהם
Franz Böhm
	אין תמונה חופשית
לידה	16 בפברואר 1895; קונסטנץ, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
פטירה	26 בספטמבר 1977 (בגיל 82); Rockenberg, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מדינה	גרמניה
השכלה	אוניברסיטת פרייבורג
מפלגה	המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית, מפלגת העם הגרמנית
בן או בת זוג	Marietta Ceconi (20 במרץ 1926–?)
	6 באוקטובר 1953 – 6 באוקטובר 1957; (4 שנים)
	15 באוקטובר 1957 – 15 באוקטובר 1961; (4 שנים)
	17 באוקטובר 1961 – 17 באוקטובר 1965; (4 שנים)
פרסים והוקרה
	הצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1975); עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר (1970); ברון פום שטיין (1970); פרס ליאו בק (1970); לוחית גתה של עיריית פרנקפורט (1960); Goethe-Plakette des Landes Hessen (1954); Ehrenplakette des Bundes der Vertriebenen (1974) ;

פרנץ בהם (בגרמנית: Franz Böhm;‏ 16 בפברואר 1895 – 26 בספטמבר 1977) היה פוליטיקאי, עורך דין וכלכלן גרמני. פרופסור ורקטור באוניברסיטת פרנקפורט, שהיה ראש המשלחת של גרמניה המערבית לשיחות על הסכם השילומים עם ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהם נולד בקונסטנץ ובגיל 3 עבר עם משפחתו לקרלסרוהה בה מונה אביו לשר התרבות של פרידריך הראשון, הדוכס הגדול של באדן. לאחר שסיים לימודים תיכוניים, גויס לצבא הגרמני בתחילת מלחמת העולם הראשונה, והיה החייל הראשון מקרלסוהה שעוטר בצלב הברזל. בהיותו צוער סופח לצבא הטורקי וביקר בארץ ישראל בשנת 1917 או 1918^[1]^[2]. לאחר המלחמה החל למוד משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטת פרייבורג ובשנת 1924 הוסמך כעורך דין והחל לעבוד כתובע. בשנים 1925–1931 עבד בהם במשרד הכלכלה של רפובליקת ויימאר, במחלקת הקרטלים. בשנת 1928 פרסם עבודה על בעיית המונופולים, שהביאה לו הערכה בקרב קהילת הכלכלנים. בשנת 1931 שב לאוניברסיטת פרייברג, קיבל דוקטורט בשנת 1932 וכתב עבודת פוסט דוקטורט על משנתו של אדם סמית, שהתפרסמה כספר בשם "Wettbewerb und Monopolkampf", בשנת 1933. בשנים 1933–1936 לימד כדוצנט באוניברסיטת פרייבורג ובשנת 1936 מונה לפרופסור באוניברסיטת פרידריך שילר בינה^[3]. הנאצים הסכימו למינויו לתפקיד למרות סירובו להצטרף למפלגה הנאצית^[4].

לאחר שבהם סירב למתן את ביקורתו כלפי המדיניות הגזענית של הנאצים הוא פוטר ממשרתו בשנת 1938. הוא הצטרף לחוג בראשות קרל פרידריך גרדלר ולאחר קשר העשרים ביולי הוא לא נעצר, אך בגלל טעות בזיהוי שהביאה למעצר אדם אחר במקומו^[4].

לאחר המלחמה הורשה בהם לשוב ללמד באוניברסיטת פרייברג והצטרף להמפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית. ב-1 בנובמבר 1945 מונה לשר החינוך של הסן. בתפקידו זה הוא תמך בהסללת תלמידים לפי יכולותיהם בטענה שיש לאפשר למוכשרים ביותר לפרוח בלי עיכובים ולאפשר ללפחות מוכשרים להצליח בלי איום מצד המוכשרים. הוא מינה אנשיפ מבלי להתייעץ בשלטונות הכיבוש האמריקאי ובהיעדר גיבוי פוליטי משמעותי^[5] הוא התפטר בפברואר 1946. לאחר כהונתו קצרת הימים הוא קיבל משרת פרופסור באוניברסיטת פרייבורג. בשנת 1948 החל לעמוד בראש ועד למען התקרבות גרמנית יהודית בגרמניה^[6].

בינואר 1952 הועמד בראש המשלחת של גרמניה המערבית לשיחות על הסכם השילומים עם ישראל. הוא נאלץ להתמודד עם ההתנגדות בגרמניה לתשלום לישראל^[7] ובמאי 1952 הוא התפטר לאחר שהרגיש שגרמניה אינה מוכנה להציע סכום ראוי לשילומים^[8]. לאחר מספר ימים, בתחילת יוני 1952, חזר בו מהתפטרותו^[9].

בשנים 1953–1965 הוא כיהן בחבר הבונדסטאג.

במרץ 1954 ביקר בישראל כאורח חברת השילומים, במה שהיה ביקור ראשון של פוליטיקאי גרמני בישראל. בגלל הרגישות הציבורית, הגיע בהם תחת שם בדוי^[10] והביקור כונה פרטי, אך במהלכו הוא נפגש עם ראש ממשלת ישראל^[11], שר המשפטים ושר החקלאות^[2]^[12]. ביקורו נתקל בהתנגדות משמאל^[13] ומימין ובהפגנות. בהם שב וביקר בישראל בשנת 1958^[14] ובשנת 1965 עם תום כהונתו בבונדסטאג^[15].

בהם נפטר בספטמבר 1977^[16]. בהם היו נשוי לבת של המשוררת ריקרדה הוך.

יחסו לישראל וליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהם נודע כידיד ישראל^[17] והיהודים ובעקבות זאת נחשב לאישיות בלתי רצויה בממלכת ירדן^[18]. הוא היה מהדוחפים לכינון קשרים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה^[19], אבל גילה הבנה להתנגדות בישראל ליחסים אלו. במברק בכרכה ליום הולדתו ה-80 כינתה אותו גולדה מאיר "סמל גרמניה החדשה"^[20].

בתחילת 1955 הוא הקים ועמד בראש ועד סיוע לקרבנות הנאצים^[21]. הוא ביקר את הסחבת בטיפול בתביעות פיצויים של נפגעי הנאצים^[22] ופעל בפרלמנט להאיץ ולהרחיב את הטיפול בתביעות^[23]^[24]. בשנת 1960 הוא התפטר מאיגוד לוחמי המחתרת למען איחוד אירופה במחאה על היחס הסלחני כלפי שר הפליטים תיאודור אוברלנדר שהיה בעל עבר נאצי^[25]. בשנת 1961 הוא כתב ספר על תולדות היהודים והתנועה הציונית שיועד למורים ולתלמידים בגרמניה^[26].

בשנת 1963, בעקבות הפרסומים על פעילות המדענים הגרמנים במצרים הוא העלה בבונדסטאג הצעת חוק האוסרת פעילות מדענים גרמנים בפיתוח נשק במדינות אחרות. החוק נתקל בהתנגדות מחשש שימנע מהשתעשייה האטומית הגרמנית לפרוץ לשווקים ברחבי העולם^[27] ולא נתקבל. בהמשך העלה את חוק הדרכונים שביקש לאפשר לממשלת גרמניה המערבית להחזיר לגרמניה אזרחים גרמנים השוהים במדינות אחרות. גם חוק זה לא עבר בגלל התנגדות רבה לפגיעה בזכויות הפרט^[28].

בהם היה יו"ר החברה לשיתוף פעולה נוצרי יהודי וצוטט כאומר שהגרמנים ידעו על השואה יותר ממה שהם רוצים לזכור^[29].

משנתו הכלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1937 פרסם בהם ספר, על מה שהוא כינה "חוקה כלכלית". בהם ראה בחופש של הצרכנים לקנות מפתח לכלכלה תחרותית וביכולת של היצרנים להענות לדרישת הצרכנים כמפתח להצלחתם. הוא טען שכלכלה תחרותית אינה יכולה להתקיים כשחלק מהשחקנים מחזיקים בעוצמה כלכלית ועל כן קבע שאין ברירה אלא שהמדינה תתערב כדי להגן על המשק מפני בעלי הכח הכלכלי או לפקח על פעילותם^[30]. בכך, הוא הדגיש את תפקידה של המדינה לקבוע את הכללים על פיהם היד הנעלמה תוכל לעשות את פעולתה. היו על כן שהדגישו את תמיכתו בהגבלת החופש של הצרכנים למען היעילות, וראו בו תומך בכלכלת השוק הנאציונל-סוציאליסטית^[31]. אחרים הדגישו את החופש הכלכלי במשנתו של בהם ותארו את עבודתו הכלכלית כנוגדת את המשנה הנאצית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ פרופ' ביהם על ביקורו בישראל, הצופה, 18 במאי 1954
^ ¹ ² זה לא ביקורי הראשון בארץ ישראל (תמונה), מעריב, 2 באפריל 1954
^ The Constitution of Markets: Essays in Political Economy, page 38
^ ¹ ² פרופ' פ. ביהם בא לישראל, דבר, 14 במרץ 1954
^ James F. Tent, Mission on the Rhine, University of Chicago Press, 1982, pages 169-170
^ גרמניה החלה בהכנות למו"מ השילומים, מעריב, 25 בינואר 1952
^ העם הגרמני מתנגד לשילומים, מעריב, 4 במרץ 1952
^ בון לא גילתה נכונות כנה להסדר על ישראל, הצופה, 21 במאי 1952
ש. ורהפטיג, בהם דרש 210 עד 280 מליון דרלאר, מעריב, 22 במאי 1952
^ ביהם חזר בו מהתפטרותו, הצופה, 4 ביוני 1952
^ פרופ' ביהם הגיע בשם שטרנברג, חרות, 14 במרץ 1954
^ פרופ' ביהם אצל ראש הממשלה, הַבֹּקֶר, 16 במרץ 1954
^ פרופ' ביהם יצא מישראל, דבר, 2 באפריל 1954
^ בקורו של ביהם בועדת הכנסת, דבר, 17 במרץ 1954
^ פרופ' ביהם מגיע היום, על המשמר, 16 באוקטובר 1958
^ פרופ' ביהם מבקר בארץ, למרחב, 21 באוקטובר 1965
^ מת פרופ' פרנץ ביהם שניהל שיחות השילומים, דבר, 2 באוקטובר 1977
^ שנער ממשיך במגעיו בבון, מעריב, 9 בנובמבר 1964
^ ירדן הכניסה את פראנץ ביהם לרשימה השחורה, הַבֹּקֶר, 30 ביולי 1963
^ פרופסור ביהם על יחסים דיפלומטיים בין גרמניה וישראל, למרחב, 23 בדצמבר 1959
הדיפולומאטיים עם גרמניה, הצופה, 12 במרץ 1965
^ גולדה שיגרה מברק ברכה לפרופ' פרנץ ביהם בן ה־80, מעריב, 16 בפברואר 1975
^ וועד סיוע לקרבנות הנאצים בבון, הצופה, 9 בפברואר 1955
^ פרופ' ביהם תוקף את ה"םחבת" של בון בענין פיצויים ליחידים, הַבֹּקֶר, 13 בדצמבר 1954
^ חבונדםטאג אישר חוק החדש על פיצויים אישיים לקרבנות הנאצים , הצופה, 8 ביוני 1956
^ לא יעוכב תשלום פיצויים אישיים, מעריב, 4 ביוני 1957
^ ביהם התפטר כמחאה על הנסיון לטהר את אברלנדר, מעריב, 9 בפברואר 1960
^ משה ורדי, נציג גרמניה בשיחות השילומים - מספר, הַבֹּקֶר, 11 באוגוסט 1961
^ יוסף כנען, מאחורי הקלעים של חוק המדענים, דבר, 5 ביולי 1963
^ פרופ' ביהם: אינני מבין את ממשלתי, מעריב, 26 באפריל 1964
^ הגרמנים ידעו על ההשמדה יותר ממה שנוח לזכור, קול העם, 24 בנובמבר 1963
^ Franz Bohm, Democracy and Economic Power in Cartel and Monopoly in Modern Law, in The Making of Competition Policy: Legal and Economic Sources
^ Niklas Olsen, The Sovereign Consumer: A New Intellectual History of Neoliberalism, pages 79-80

[1] פרופ' ביהם על ביקורו בישראל, הצופה, 18 במאי 1954

[מעריב54-2] ¹ ² זה לא ביקורי הראשון בארץ ישראל (תמונה), מעריב, 2 באפריל 1954

[3] The Constitution of Markets: Essays in Political Economy, page 38

[דבר54-4] ¹ ² פרופ' פ. ביהם בא לישראל, דבר, 14 במרץ 1954

[5] James F. Tent, Mission on the Rhine, University of Chicago Press, 1982, pages 169-170

[6] גרמניה החלה בהכנות למו"מ השילומים, מעריב, 25 בינואר 1952

[7] העם הגרמני מתנגד לשילומים, מעריב, 4 במרץ 1952

[8] בון לא גילתה נכונות כנה להסדר על ישראל, הצופה, 21 במאי 1952
ש. ורהפטיג, בהם דרש 210 עד 280 מליון דרלאר, מעריב, 22 במאי 1952

[9] ביהם חזר בו מהתפטרותו, הצופה, 4 ביוני 1952

[חרות54-10] פרופ' ביהם הגיע בשם שטרנברג, חרות, 14 במרץ 1954

[11] פרופ' ביהם אצל ראש הממשלה, הַבֹּקֶר, 16 במרץ 1954

[12] פרופ' ביהם יצא מישראל, דבר, 2 באפריל 1954

[13] בקורו של ביהם בועדת הכנסת, דבר, 17 במרץ 1954

[14] פרופ' ביהם מגיע היום, על המשמר, 16 באוקטובר 1958

[15] פרופ' ביהם מבקר בארץ, למרחב, 21 באוקטובר 1965

[16] מת פרופ' פרנץ ביהם שניהל שיחות השילומים, דבר, 2 באוקטובר 1977

[17] שנער ממשיך במגעיו בבון, מעריב, 9 בנובמבר 1964

[18] ירדן הכניסה את פראנץ ביהם לרשימה השחורה, הַבֹּקֶר, 30 ביולי 1963

[19] פרופסור ביהם על יחסים דיפלומטיים בין גרמניה וישראל, למרחב, 23 בדצמבר 1959
הדיפולומאטיים עם גרמניה, הצופה, 12 במרץ 1965

[20] גולדה שיגרה מברק ברכה לפרופ' פרנץ ביהם בן ה־80, מעריב, 16 בפברואר 1975

[21] וועד סיוע לקרבנות הנאצים בבון, הצופה, 9 בפברואר 1955

[22] פרופ' ביהם תוקף את ה"םחבת" של בון בענין פיצויים ליחידים, הַבֹּקֶר, 13 בדצמבר 1954

[23] חבונדםטאג אישר חוק החדש על פיצויים אישיים לקרבנות הנאצים , הצופה, 8 ביוני 1956

[24] לא יעוכב תשלום פיצויים אישיים, מעריב, 4 ביוני 1957

[25] ביהם התפטר כמחאה על הנסיון לטהר את אברלנדר, מעריב, 9 בפברואר 1960

[26] משה ורדי, נציג גרמניה בשיחות השילומים - מספר, הַבֹּקֶר, 11 באוגוסט 1961

[27] יוסף כנען, מאחורי הקלעים של חוק המדענים, דבר, 5 ביולי 1963

[28] פרופ' ביהם: אינני מבין את ממשלתי, מעריב, 26 באפריל 1964

[29] הגרמנים ידעו על ההשמדה יותר ממה שנוח לזכור, קול העם, 24 בנובמבר 1963

[30] Franz Bohm, Democracy and Economic Power in Cartel and Monopoly in Modern Law, in The Making of Competition Policy: Legal and Economic Sources

[31] Niklas Olsen, The Sovereign Consumer: A New Intellectual History of Neoliberalism, pages 79-80

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]