אדם סמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדם סמית
AdamSmith.jpg
תאריך לידה 1723
תאריך פטירה 17 ביולי 1790 (בגיל 67 בערך)
זרם כלכלה קלאסית, קפיטליזם
תחומי עניין פילוסופיה פוליטית, אתיקה, כלכלה
הושפע מ הובס, האצ'סון, יום, לוק
השפיע על מרקס, דייוויד ריקארדו, מיל, האבות המייסדים של ארצות הברית

אדם סמיתאנגלית: Adam Smith‏; 172317 ביולי 1790) היה פילוסוף וכלכלן סקוטי, אחת מן הדמויות העיקריות בעידן הנאורות הסקוטית. יש הרואים בו את אבי הכלכלה המודרנית. ספרו "מחקר בדבר טבעו וסיבותיו של עושר האומות" ("עושר העמים") משנת 1776 מכיל את רעיונותיו החשובים והמשפיעים ביותר בתחום הכלכלי. סמית עסק רבות גם בתחום הפילוסופיה של המוסר.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמית היה בנו של פקיד מכס בקרקודי (Kirkcaldy) שבמחוז פייף שבסקוטלנד. תאריך לידתו המדויק אינו ידוע, אך הוא הוטבל בקירקלדי ב-5 ביוני 1723, שישה חודשים אחרי מותו של אביו. בגיל ארבע נחטף על ידי כנופיה של צוענים אך דודו הצילו במהרה והשיבו לאמו. בנמלה של קרקודי הסתופף סמית במחיצתם של מלחים, סוחרים, ויצרנים זעירים, וחווה מקרוב את הוויית חייהם של הסוחרים והיצרנים, כמו גם את השתנות פניו של הסחר, עם דעיכת קרנה של קרקודי מפני נמלים הפונים מערבה (כמו זה שבגלזגו), ששימשו לסחר עם אמריקה.

בגיל ארבע עשרה החל ללמוד פילוסופיה של המוסר באוניברסיטה של גלזגו, בין השאר אצל הפילוסוף פרנסיס האצ'סון. ‏[1] בשנת 1740 החל ללמוד בקולגיום ביילייל שבאוניברסיטת אוקספורד, ובשנת 1746 סיים שם את לימודיו ושב לקרקודי. הסיבה העיקרית ללימודיו בקולגיום הייתה שאיפתה של אמו שיהפוך לכהן דת אפיסקופלי, אך סמית עזב את לימודיו מבלי שהושבע לכהונה.

בשנת 1748, תחת חסותו של הלורד הנרי היום קיינס, ערך סמית סדרת הרצאות פומביות באדינבורו, שהתמקדו בספרות אנגלית ובפילוסופיה של המשפט. בשנת 1751 מונה למשרת מרצה ללוגיקה, ושנה מאוחר יותר, גם למשרת מרצה בתחום הפילוסופיה של המוסר. הרצאותיו של סמית עסקו בלוגיקה, פילוסופיה של המוסר, ספרות ורטוריקה.

מקבץ סיכומי שיעור של תלמידיו מהרצאותיו בתקופה זו ("הרצאות על משפט, מדיניות, הכנסות ונשק") מראה כי רבים מהרעיונות ששימשו את סמית מאוחר יותר בכתיבת "עושר העמים" כבר פותחו באופן מלא בתקופה זו, ובולטת בו במיוחד תפישת הלסה פר, שהייתה בתקופה זו מובהקת יותר מאשר בשלב בו כתב את "עושר העמים".

תוצר חשוב של שנותיו כמרצה היה ספרו החשוב "תאוריה של הרגש המוסרי" (1759). הספר, שבמוקדו עמדו השורשים הפסיכולוגים של השיפוט המוסרי האנושי, הקנה לסמית שם בתחום הפילוסופיה של המוסר. הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום, ידידו הטוב של סמית מאז 1750, שלח אחד מעותקי הספר לריצ'רד טאונזנד, שהפך מאוחר יותר לשר האוצר של בריטניה. טאונזנד התלהב מהספר ושכר את סמית בסוף 1763 בשכר נדיב לכל חייו כחונכו של בנו החורג, הנרי סקוט, הדוכס הצעיר של בקלו.

זמן קצר אחרי מינויו לתפקיד, יצא סמית למסע בצרפת כחונכו של הדוכס הצעיר. סמית דיבר אך מעט צרפתית והקשר העיקרי שיצר בתחילת מסעו היה עם דייוויד יום, ששימש אז מזכיר אישי לשגריר אנגליה בצרפת. במכתב ליום מתאריך 5 ביולי 1764 ציין סמית ששיעמומו הוביל אותו להתחיל בכתיבת ספר חדש, שהיה אחר־כך ל"עושר העמים". במהלך מסעו בצרפת פגש סמית כמה מהכלכלנים החשובים של האסכולה הפיסיוקרטית, ובראשם פרנסואה קסניי וטורגו וכן את ז'ן ד'אלמבר, אנדרה מורלה, והלווטיוס. ‏[2]

בשובו לקרקודי, ב-1766, יכול היה סמית להקדיש את זמנו לכתיבת הספר, ובילה את עיקר זמנו בעשר השנים הבאות (לבד משהות ממושכת בלונדון בשנים 1773-1776) בכתיבתו. הספר יצא לבסוף לאור במרץ 1776, וזכה להצלחה רבה, כשבתוך שנים אחדות הודפס במספר מהדורות ותורגם לשפות שונות. ‏[3]

בשנת 1778 מונה סמית למשרה כמפקח על המכסים בסקוטלנד, ועבר להתגורר באדינבורו, שם הצליח ליישם חלק מהמלצותיו ב"עושר העמים". ‏[4] הצלחה חשובה יותר לרעיונותיו נמצאה ביישום כמה מעקרונות הליברליזציה בסחר ושינוי מערכת המיסוי על ידי ראש הממשלה הבריטי ויליאם פיט הבן.

סמית חי עם אמו ואחייניתו ומעולם לא נישא. הוא מת ב-17 ביולי 1790, אחרי מחלה קצרה. אחרי מותו נודע כי הקדיש חלק ניכר מהכנסותיו לצדקה בסתר.

ב-2007 הופיע שטר חדש של 20 ליש"ט הנושא את דיוקנו של סמית — הפעם הראשונה שבה מופיע דיוקנו של כלכלן על שטרות הבנק של אנגליה.

עושר העמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון המפורסם ביותר של אדם סמית ב"עושר העמים"‏[5] מעוגן באזכור אקראי למדי של "יד נעלמה", הגורמת ליצרן הפועל לקידום ענייניו לקדם אגב כך ומבלי משים את טובת הכלל.‏[6] סמית גרס, באופן רחב יותר — בחזרה על רעיונות אותם הביע ב"תאוריה של הרגש המוסרי" — כי פעולות האדם המכוונות לקידום מטרותיו האנוכיות מניבות פירות עבור אנשים אחרים. יתר על כן, פעולות המונעות על ידי רצונות ויצרים כמו חסכנות, קנאה בעשירים או שאיפה לקידום עצמי הן בעלות השפעה חיובית ביצירת סדר חברתי מועיל ומתפקד.

עיקרון מרכזי אחר של סמית — בסתירה מובהקת לתפישות המרקנטליסטיות — הוא שעושרה של אומה אינו צריך להימדד בכמות הזהב והכסף שאגרה, אלא בהיקף הייצור של מוצרים ושירותים. מכאן נובע כי אין כל טעם בהגבלת הסחר, עידוד הייצוא וצמצום הייבוא — הגבלות אלו פועלות לרעת שגשוגה ועושרה של אומה.

רעיון מרכזי נוסף של סמית הוא כי פריון העבודה (היצרניות) מבוסס על חלוקת עבודה וצבירת הון. חלוקת משימות ייצור לחלקים קטנים, שבכל אחד מהם עוסק גורם אחר, מאפשרת להשיג ייעול ניכר בתהליך הייצור. ייעול זה מותיר בידו של היצרן רווח גדול יותר, אותו הוא יכול להוציא בקניית מוצרים ושירותים, או להשקיעו בקניית מכונות ואמצעי ייצור יעילים אף יותר. צבירת ההון, לפיכך, היא המרכיב החיוני ביותר בשגשוגה של אומה. לטענת סמית, ניתן להבחין כי לאורך ההיסטוריה נבנו מוסדות ממשל ומשפט כדי לשרת את הצורך של אנשים לשמור על הונם בידם. בהיעדר דרך כזו, גרס סמית, לא מתקיימת צבירת הון והאומה אינה יכולה לשגשג.

עוד רעיון בולט בספר הוא כי מערכת הייצור והסחר מתפקדת באופן אוטומטי. כאשר יש מחסור במוצר מסוים, יכולים יצרניו להפיק רווח גדול יותר ממכירתו, אך הרווח המוגדל הופך את הייצור של מוצר זה למפתה ורווחי יותר ליצרנים אחרים, המשקיעים את הונם בבניית מערכות ייצור של מוצר זה. בכיוון ההפוך, כאשר יש שפע במוצר מסוים, מחירו יורד ולכן צונחים גם רווחיהם של יצרני המוצר והוא הופך מושך פחות מבחינתם של משקיעים בעלי הון. מנגנון זה של היצע וביקוש גורם לכך שאף שאיש אינו מנחה את המערכת, בכל זאת מנותב ההון במדינה ב"יד נעלמה"‏[7] למקומות שבהם הצורך בהון הוא הגדול ביותר.

הסייג שהציב סמית למנגנון זה הוא חופש הסחר וההתחרות. סמית עמד על כך שיש יצרנים וסוחרים המפיקים רווח גדול מהגבלה של הסחר והיצור, ולכן פועלים לכוון את פעולות הממשלה להגבילם. כאשר הסחר או הייצור מוגבלים או מעוותים — כמו במקרה של מונופולים או סובסידיות — יכולים היצרנים והסוחרים שניתבו את ההגבלות לרצונם למכור את מוצריהם במחיר גבוה יותר, מצב הפוגע במיוחד בעניים, הנדרשים לשלם סכום גבוה יותר עבור מוצרי היסוד שבידם.‏[8]

למרות ביקורתו החריפה על הממשל, על השימוש בשיטות עידוד מרקנטיליסטיות כמו סובסידיות ותמריצים, ועל נטייתו הכרונית לצבור כוח וחובות, סבר סמית כי על הממשלה מוטלת החובה לטפל בכמה תחומים חיוניים, שפעולה פרטית המונעת על ידי דאגה לתועלת עצמית לא תוכל לספקם. סמית ראה בכוחות הצבא והשיטור, כמו גם במערכות המשפט, תוצר של שאיפתם של העשירים להגן על רכושם מפני העניים. מערכות אלו רחוקות משלמות, סבר סמית, אך שימורן חיוני לקיום חברה מתקדמת ומשגשגת.

צורך נוסף במעורבות ממשלתית ראה סמית בתחום "העבודות הציבוריות"‏[9] (תשתיות) והענקת השכלה כללית בסיסית לכל, ובמיוחד לעניים‏[10] ובמערכות השכלה למבוגרים.‏[11] מעורבות נדרשת זו הצדיקה גביית מסים על ידי הממשלה, אך לדעת סמית אותה גבייה, ומימון הממשלה באופן כללי, צריכים להיות מנוהלים בזהירות יתרה. בהקשר זה קבע סמית את ארבעת העקרונות הידועים של גביית מסים: על המס הנגבה: המס צריך להיות פרופורציוני לכמות הרכוש, להיגבות על פי תקנים ברורים ולא באופן שרירותי, להיאסף באופן הנוח ביותר והמעיק פחות על הנישום, ולהיות בשיעור שלא יגרום היעלמות, הברחות או בריחה של בעלי "מניות" (בעלי הון) למקומות אחרים.‏[12]

השפעת "עושר העמים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל"עושר העמים" נודעה לאורך השנים השפעה חשובה על החשיבה הכלכלית. טענותיו של סמית, במיוחד כאשר צורפו אליהן טענותיו של ממשיכו החשוב, דיויד ריקרדו[13] ושל ז'אן-בטיסט סיי הפכו לבסיס החשוב ביותר של ההגות הכלכלית בבריטניה. זו התעצבה במיוחד בהשראתו של אלפרד מרשל, ואומצה מאוחר יותר על ידי הזרם המרכזי בהגות הכלכלית באנגליה ובארצות הברית. אסכולה כלכלית מרכזית זו ראתה באדם סמית את הכלכלן המודרני הראשון וב"עושר העמים" מעין תנ"ך של החשיבה הכלכלית המודרנית.‏[14] הביקורת העיקרית שהוטחה בסמית, אפילו בקרב חסידיו הנלהבים ביותר, נגעה לאימוץ רעיון הערך של העבודה השגוי, ובעיקר לסתירות הפנימיות בטיעונים בזכות מימון תשתיות וחינוך, שאינם עולים בקנה אחד עם התזה הכללית של "עושר העמים." ‏[15]

השפעה חשובה מאוד הייתה לספר גם על החשיבה המרקסיסטית, ובמיוחד על קרל מרקס. מרקס ביטא אומנם בוז לסמית, אך אימץ את הניתוח הכלכלי שלו ושל ריקרדו, ובמיוחד את תורת הערך של העבודה של סמית, ‏[16]. רעיון נוסף של סמית, שהייתה לו השפעה על מרקס, היה הצבעתו על ה"ניכור" הנוצר אצל עובדים בחזרה אינסופית על פעולות פשוטות (סמית כמובן לא השתמש במונח המרקסיסטי "ניכור"). הוגים מאוחרים יותר בהגות המרקסיסטית-סוציאליסטית גינו את סמית במלים חריפות הרבה יותר מאלו של מרקס,‏[17] כשעיקר מתקפתם מופנה נגד רעיון ההתפתחות האוטומטית של שגשוג עליה דיבר סמית.

תפישתו של אדם סמית ושל "עושר העמים" כהוגים הכלכליים הראשונים זכתה לערעור חשוב באמצע המאה ה-20 מצידו של יוזף שומפטר, שהצביע על כך שחלק ניכר מרעיונותיו של סמית אומצו מרעיונותיהם של הוגים אחרים.‏[18] מתקפות אלו גרמו לכך שסמית נתפש היום פחות כחדשן ויותר כממזג של תפישות שהיו רווחות אצל הוגים כקנטיון או קסניי לפניו.

ספרו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים ברקאי, אדם סמית באספקלריה של ימינו, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ה-1995.
  • אדם חפרי-וינוגרדוב, אדם סמית - פילוסוף הנאורות, הוצאת מפה, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טענות מעניינות אך שנויות במחלוקת על השפעת האצ'סון על סמית: Murray Newton Rothbard, An Austrian Perspective on the History of Economic Thought, (Aldershot, Hants, England ; Brookfield, Vt., USA: E. Elgar Pub, 1995)
  2. ^ עוד על הקשר שבין פרנסואה קסניי וטורגו לרעיונותיו של סמית ב"עושר העמים" אצל אדווין קנן: Introduction to the Wealth of Nations, 1904 edition. כאן, במיוחד פסקאות 49 ואילך. מידת ההשפעה של רעיונותיהם של הפיסיוקרטים, כמו גם האצ'סון ואחרים, עומדת במרכז ענף חקר קטן אך ענף של מחקר רוויזיוניסטי.
  3. ^ מידע מקיף על מהדורותיו הראשונות של הספר מופיע אצל אדווין קנן: Introduction to the Wealth of Nations, 1904 edition. כאן.
  4. ^ תקופה ארוכה הוצגה כהונתו של סמית בתפקיד מפקח על המכסים כסוג של סינקור—משרה לשם כבוד. השקפה זו השתנתה בעקבות מחקרם של אנדרסון ואחרים (Gary M. Anderson, William F. Shughart II, and Robert D. Tollison, "Adam Smith in the Customhouse," Journal of Political Economy, 93 (August 1985), pp. 740-59.) שהראה כי סמית עסק בעבודה במשרה מלאה וביכר אותה על־פני כתיבה נוספת.
  5. ^ וקודם לכן, ב"תאוריה של הרגש המוסרי" (חלק 4, פרק 1, פסקה 10
  6. ^ "עושר העמים", ספר 4, פרק 2, פסקה 9
  7. ^ עושר העמים, ספר רביעי, פרק שני, פסקה 7.
  8. ^ עושר העמים, ספר חמישי, פרק ראשון, חלק 1-2.
  9. ^ עושר העמים, ספר חמישי, פרק ראשון, מאמר 1.
  10. ^ עושר העמים, ספר חמישי, פרק ראשון, מאמר 2.
  11. ^ עושר העמים, ספר חמישי, פרק ראשון, מאמר 3.
  12. ^ עושר העמים, ספר חמישי, פרק שני, פסקאות 25-28.
  13. ^ David Ricardo, Principles of Political Economy and Taxation. London: John Murray, 1917.
  14. ^ ראו לדוגמה ההקדמה למהדורת 1953 של הספר, שנוסחה מופיע כאן.
  15. ^ למשל, Eamonn Butler, Adam Smith — A Primer, London: IEA, 2007.
  16. ^ עושר העמים, ספר 1, פרק 6.
  17. ^ מקס לרנר, לדוגמה, תיאר את סמית בהקדמה למהדורת "מודרן ליבררי" (1937) של "עושר העמים" כ"שכיר חרב לא מודע בשירות המעמד הקפיטליסטי העולה... שהעניק הדרת כבוד לתאוות הבצע ואישור מחדש לדחפים הטורפניים."
  18. ^ Schumpeter, Joseph Alois. Economic Doctrine and Method, an Historical Sketch. New York: Oxford University Press, 1954. כמו כן ניתן למצוא ביטוי לעמדות כאלו אצל Emil Kauder: "Genesis of the Marginal Utility Theory: From Aristotle to the End of the Eighteenth Century," in J. Spengler and W. Allen (eds), Essays in Economic Thought (Chicago: Rand McNally and Co., 1960), עמ' 277-87, וכן במאמר "The Retarded Acceptance of the Marginal Utility Theory," Quarterly Journal of Economics (Nov. 1953), pp. 564-75. טיעונו העיקרי של קאודר היה כי סמית ניתב את החשיבה המדעית לערוץ שהתעלם מרעיונות התועלת השולית.