אביבה רבינוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אביבה רבינוביץ'
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 1927
עמק חרוד, פלשתינה (א"י)
פטירה 7 ביולי 2007 (בגיל 80 בערך)
כברי, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ביולוגיה, בוטניקה
מקום מגורים ישראל
פרסים והוקרה פרס האו"ם לאיכות הסביבה לשנת 1997
תרומות עיקריות

חקר יחסי צומח-קרקע בישראל;

מדענית ראשית ברשות הטבע והגנים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
רבינוביץ' בילדותה
רבינוביץ' (שלישית משמאל) עם חבריה לפלוגה, בעת שירותה בפלמ"ח

אביבה רבינוביץ'-וין (מוכרת יותר בשמה לפני נישואיה, אביבה רבינוביץ'; 19277 ביולי 2007), הייתה פרופסור לבוטניקה, מדענית ראשית ברשות הטבע והגנים, ופעילה סביבתית. זכתה בפרס האו"ם לאיכות הסביבה, עבור "תרומה יוצאת דופן לעולם טוב יותר".[1][2]

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבינוביץ' נולדה בשנת 1927 בבית חולים העמק שבעמק חרוד.[3] היא גדלה בירושלים ובכפר ורבורג, והתחנכה בבאר טוביה. כאשר הייתה בת 16, התגייסה לפלמ"ח, שם שירתה כאלחוטאית וכמזכירה בפלוגה ח'. בתקופה זו לקחה חלק בסזון ובליל הגשרים. בהמשך הורחקה מהפלמ"ח, אך שבה לשירות קרבי בגדוד הפורצים תחת פיקודו של אורי בן-ארי בזמן מלחמת העצמאות. רבינוביץ' השתתפה בכל קרבות הגדוד לו השתייכה, ואף נפצעה בקרב בגבעת הרדאר. בתום המלחמה עברה לגור בקיבוץ כברי, ביחד עם כמה מחבריה לחטיבה.[1]

קריירה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העצמאות הקימה בית ספר לעולים חדשים בנתיב השיירה הסמוך, ובהמשך לימדה כמורה בתיכון. במקביל להוראתה בתיכון עשתה תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט: במכון ויצמן, ובפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות – בה גם לימדה בהמשך.

בשנות ה-70 קיבלה תואר דוקטור בבוטניקה. עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית פרופ' מיכאל זהרי, דנה ביחסי הגומלין בין המסלע והקרקע לבין חברות הצמחים.

בשנות ה-70 הצטרפה לרשות הטבע והגנים (אז נקראה "רשות שמורות הטבע"), בה היא הקימה יחידה מדעית ועמדה בראשה עד 1990.

1979–1999 – פרופסור בפקולטה לאדריכלות נוף בטכניון. במקביל – ביולוגית במחוז צפון.

לאחר 1990 – עבדה כחוקרת ומנחת עבודות לתארים מתקדמים – כולם בנושא שמירת הטבע וניהול שטחים פתוחים.[4][1][3]

הישגים סביבתיים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השיקום הנופי לצדי כביש 6: הובילה את התפיסה כי יש לגנן את צידי כביש 6 בצמחייה טבעית, על-מנת למזער את נזקי סלילת הכביש ובראשם קיטוע מערכות אקולוגיות לכל אורכה של ישראל.[3]
  • בג"צ קק"ל: ב-2001 סייעה לשכנע את בג"ץ לכפות פיקוח על מפעלי הייעור של קק"ל. בכך, מדיניות נטיעת הייערות בידי קק"ל שונתה לבלי היכר.[3][5][6]
  • שינוי תפיסתי ברשות הטבע והגנים: במהלך כהונתה כמדענית ראשית ברשות השמורות הטבע (ששינתה את שמה לימים ל-"רשות הטבע והגנים"), הובילה רבינוביץ' מעבר מהתמקדות בערכי טבע אסתטיים (ראיה ממוקדת אדם) – להתמקדות בערכי טבע שאינם דווקא בולטים לעין האדם, אך בעלי חשיבות אקולוגית מכרעת.[3]

פרסומים מדעיים וספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סלע-קרקע-צומח בגליל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986.
  • השתתפה בכתיבת הספר ארצות הגליל מאת אבשלום שמואלי.
  • שמורת נחל עמוד מאת עמנואל דמתי – רבינוביץ' כתבה את פרק הצומח. ירושלים, רשות שמורות הטבע, 1985 בערך.[7]
  • הגדוד הרביעי של פלמ"ח/הראל.

פרסומים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סלע – קרקע, עבודת הדוקטורט של רבינוביץ', בהנחיית פרופ' מיכאל זהרי.
  • סלע המצע כגורם הקובע את תכונות הקרקע: והרכב חברות הצמחים בגליל - עבודת מחקר. ירושלים, 1979.[8]
  • משחור לירוק: שיקום היער והחורש הטבעי לאחר שרפה, לקט מאמרים בעריכת אביבה רבינוביץ'. הוצאת רשות שמורות הטבע, תל אביב, 1989.[9]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבינוביץ' נישאה להלל וין, ונולדו להם שני ילדים – גילה ורון.[1] היא נפטרה ב-7 ביולי 2007, ונקברה בקיבוץ כברי.[4]

אישיותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מומחים מתחום שמירת הסביבה מעידים כי הייתה חלוצה בתפישתה האקולוגית.[1][3]

דוד רם מעיד עליה בספרו "לא אגדה": ”היא הייתה לוחמת נדירה, ללא חת, אף שעד היום היא טוענת שהיא "אישה רגילה" לכל דבר. עוזי נרקיס ויוספל'ה טבנקין ידעו: עם אביבה אין להתווכח. איפה שהיא תרצה, שם היא תהיה. מובילה בראש כסיירת, לא מפקדת.“[10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים של רבינוביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]