אבנר בר-און

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

אבנר בר-און (17 באפריל[1] 19093 בדצמבר 1998) היה הצנזור הצבאי הראשי של מדינת ישראל. הוא כיהן בתפקיד במשך 25 שנה בשתי קדנציות, בשנים 19511953 ובשנים 19551977, והשתחרר מצה"ל בדרגת תת-אלוף.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1909 בסרייבו, אז באימפריה האוסטרו-הונגרית, כבן יחיד בשם וולטר בראון. משפחתו נאלצה לעבור לייגנדורף שבשלזיה, עקב העברה נוספת שקיבל אביו שהיה פקיד בכיר בדואר הצבאי, ושם עברה עליו ילדותו. לאחר בחינת הבגרות עבר להמשך לימודים בברנו, שם התוודע לראשונה לצעירים יהודים ממזרח אירופה שנאלצו לעזוב את מולדתם כדי ללמוד לימודים גבוהים עקב ה"נומרוס קלאוזוס" שהייתה נהוגה בהם, ובהשפעתם היה לציוני.

לאחר שסיים את לימודיו הגבוהים נקרא לשירות בצבא צ'כוסלובקיה, ובשל השכלתו הגבוהה, נשלח אוטומטית לבית הספר לקצינים עבור צבא-המילואים, שם סיים את לימודיו בהצטיינות ונשאר לשמש כמדריך. בראון דחה הצעה ללמוד באקדמיה הצבאית המכשירה קצינים לצבא-הקבע ולהמשיך בקריירה צבאית, וב-1932, עם תום תקופת שירותו הצבאי עלה לארץ ישראל.

עם הגיעו לארץ החל לעבוד כחקלאי וכעבור מספר חודשים נשא לאשה חברה במשלחת צ'כוסלובקיה למכביה הראשונה. לאחר נישואיו עבר לעבוד בקידוחי מים ולאחר זמן-מה עבר לעבוד בבנייה, כאשר בערבים שימש כמדריך ב"הגנה". עם פרוץ המרד הערבי הגדול גברה פעילותו ב"הגנה". הוא הצטרף לפלוגות השדה ואחריו לחיל השדה. ב-1940 נצטווה להתגייס למשטרת היישובים העבריים, שם הגיע עד מהרה לדרגת סרג'נט. הוריו שנותרו בגולה נספו בגטו ורשה, וגם קרובי משפחה אחרים שלו נספו בשואה.

ב-1947, במהלך פגישה של מפקדי חיל השדה, ובהם בראון, עם דוד בן-גוריון, העיר לו בן-גוריון על שמו הגלותי ובעקבות ההערה החליט לאמץ את השם הפרטי העברי "אבנר" ששימש לו כשם במחתרת ולהוסיף מקף לשם משפחתו, וכך נקרא מעתה אבנר בר-און. בר-און המשיך בפעילות צבאית במחתרת וכשהחל הגיוס לצה"ל, חויל בדרגת רב-סרן ומונה לסגן מפקד וקצין המבצעים של המשטרה הצבאית. תקופה מה, בעוד שמפקד המשטרה הצבאית, סגן-אלוף דני מגן, שהה מחוץ לישראל לרגל נישואיו, שימש בר-און כממלא מקום מפקד החיל. כשחזר מגן, ובינתיים תמה מלחמת העצמאות, ביקש בר-און העברה. הוא מונה לקצין לתפקידים מיוחדים בדרגת סגן-אלוף באגף לפיקוח כללי שזה עתה הוקם תחת פיקודו של האלוף משה צדוק. זמן קצר לאחר מכן, במרץ 1950, לאחר שנואש צדוק מהתפקיד השוחק ומונה למפקד הפיקוד השמיני, שהוקם למטרת ארגון המילואים במרחב תל אביב, שימש בר-און כממלא מקומו, וכעבור חודש ביקש גם הוא לפרוש. הרמטכ"ל רב-אלוף יגאל ידין מינה את בר-און לתפקיד קצין קישור בין מבקר המדינה והמטכ"ל במסגרתו היה עליו להתלוות אל חוליות הביקורת של המחלקה לביקורת צה"ל של מבקר המדינה, הבודקות את מתקני צה"ל ולוודא שיזכו לשיתוף פעולה מצד המפקדים המקומיים. גם בתפקיד זה לא מצא סיפוק ובמכתב לרמטכ"ל ביקש לעבור לתפקיד אחר.

בפברואר 1951 זומן לראיון אישי עם ידין שהציע לו לשמש כצנזור צבאי ראשי והוא הסכים. ב-1 במרץ 1951 מונה בר-און לצנזור הצבאי הראשי במקומו של גרשון דרור (שוולבה) שהודח מתפקידו. דרור נשאר בצנזורה והופקד על מדור צנזורה לדואר ומברקים של אזרחים בעוד שני המדורים האחרים שהרכיבו בשעתו את הצנזורה הצבאית, מדור צנזורה לעיתונות ומדור צנזורה לדואר חיילים, הועברו לאחריותו של בר-און.

ב-15 באוגוסט 1953 מונה בר-און לראש ענף ביטחון שדה ולמחליפו בתפקיד הצנזור הצבאי הראשי מונה סגן-אלוף אורי וולש. אולם, כעבור שנה וחצי, הודח וולש מתפקידו ובר-און שב ב-1 בפברואר 1955 לכהן כצנזור צבאי ראשי. בר-און קיבל מינוי זמני לשלושה חודשים לצנזור צבאי ראשי עד שימצא מחליף קבוע, בנוסף לתפקידו כראש ענף ביטחון שדה. אולם לבסוף הוחלט כי בר-און ימשיך לכהן כצנזור צבאי ראשי ולתפקיד ראש ענף ביטחון שדה ימונה לו מחליף. וכך ב-1 במאי 1955 השתחרר מתפקיד ראש ענף ביטחון שדה ומינויו לצנזור צבאי ראשי נהפך למינוי קבע.

ב-1960 רצה הרמטכ"ל רב-אלוף חיים לסקוב להעלות את בר-און לדרגת אלוף-משנה, אולם לשם כך היה עליו להעבירו לתפקיד אחר מאחר שהתקן לתפקיד הצנזור הצבאי הראשי היה באותם ימים סגן-אלוף. לסקוב הציע לבר-און להתמנות לקצין משטרה צבאית ראשי, אך בר-און לא היה מעוניין בתפקיד זה והעדיף להמשיך לכהן כצנזור צבאי ראשי, אף אם ייאלץ להשאר בדרגת סגן-אלוף לשם כך. הדבר נודע לשר הביטחון דוד בן-גוריון והוא הורה לרמטכ"ל לשנות את התקן של הצנזור הצבאי הראשי, וכך הועלה בר-און לדרגת אלוף-משנה והמשיך לכהן כצנזור צבאי ראשי. ב-1974 הועלה בר-און לדרגת תת-אלוף ושוב שונה התקן של הצנזור הצבאי הראשי.

ב-1977 פרש בר-און מתפקידו והשתחרר מצה"ל. בהמלצתו של בר-און, מונה כמחליפו אלוף-משנה יצחק שני שבתפקידו הקודם כיהן כמפקד בסיס תל אביב של הצנזורה, וקודם לכן כעוזרו של בר-און ואיש מנהלה במפקדת היחידה.

לאחר פרישתו מצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1981 יצא לאור ספרו "הסיפורים שלא סופרו - יומנו של הצנזור הראשי" ובו סיפר על קורותיו בצנזורה. בין היתר סיפר על התמורות שחלו בגישתו. כך למשל, בתחילה, לפי דרישת הממונים פסל כל ידיעה על "טירטורים" בצה"ל. אך לדבריו, עם הזמן, ככל שהתגבשו דעותיו על תפקידה של הצנזורה ועל משמעות ההגדרה "ידיעה הפוגעת בביטחון", הלכה וגברה נכונותו להיכנס לעימותים עם קצינים בכירים ממנו. לדבריו, רק לאחר שנים הגיע למסקנה ש"האיפול הוא שיוצר את תנאי החממה שבהם מתרבים ה"טרטורים" - למרות העונשים; וכי כדי למנוע אותם עדיף לפרסם גם את מעשה ה"טרטור" וגם את העונש שנענש עושהו". ואז לא נעתר עוד להפצרות המפקדים וסירב להטיל איפולים על "טירטורים".

בר-און גם הודה בספר כי במקרים אחדים פעל על-פי תכתיבי הרמטכ"ל ובניגוד לדעתו המקצועית שלו ולכן לכאורה בניגוד לדין המחייב רשות מוסמכת להפעיל את סמכויותיה לפי שיקול דעתה המקצועי והעצמאי.

ב-3 בדצמבר 1998 נפטר בר-און, ולמחרת הוא נקבר בבית העלמין בהרצליה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]