אהוד עין-גיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אהוד עין-גיל

אהוד עין-גיל (נולד ב-23 במאי 1950) הוא עיתונאי, סופר ופעיל שמאל ישראלי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפתח תקוה בשם אהוד אנגל לטובה, ילידת גרמניה, וליצחק אנגל, יליד פולין, שניהם אנשי העלייה החמישית, וגדל בחולון, בנצרת עילית ובבת ים. במשך שנה (1965) למד בפנימייה הצבאית בחיפה, התגייס לצה"ל במאי 1968 ושירת במלחמת ההתשה כנהג טנק. לאחר השחרור היה פעיל בקבוצה אנרכיסטית שהוציאה לאור עיתון בשם "ספרטקוס". למד היסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, שם היה חבר בקבוצה שהוציאה עיתון סטודנטים שמאלי בשם "אלטרנטיבה"; כמעט כל חברי הקבוצה הצטרפו בהדרגה לארגון הסוציאליסטי הישראלי, הידוע יותר על שם ביטאונו, "מצפן".

ב-1974 הצטרף עין-גיל ל"מצפן". מאמרים שכתב התפרסמו ב"מצפן" וב"חמסין" – כתב עת של סוציאליסטים מהפכנים מהמזרח התיכון, שיצא לאור בצרפת ולאחר מכן באנגליה. ב-1988 הצטרף לעמותת "אור אדום", שהוקמה כדי להגן על אזרחים, בעיקר פלסטינים, מפני אלימות שוטרים, ונאבקה להוצאת חקירתם של שוטרים אלימים מסמכות המשטרה. ב-1992, השנה שבה הוקמה המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, התפרקה העמותה והעבירה את תיקיה אל האגודה לזכויות האזרח. מתוך "אור אדום" יצאו כמה פעילים ובראשם חנה זהר, שהקימו את "קו לעובד" ב-1991, במטרה להגן על זכויות העובדים בישראל בכלל, והעובדים הפלסטיניים בפרט. מאז 1992 פעיל עין-גיל ב"קו לעובד".

עין-גיל לימד בתיכון היסטוריה ואזרחות במשך שנה (1980) והפיק שני סרטים תעודיים לטלוויזיה הגרמנית ("מחאה בישראל", 1982; "ישראל - בחיפוש אחר זהות", 1984). לאחר מכן החל לעבוד כמגיה בשבועון "צומת השרון" של קבוצת שוקן, ובהמשך היה עורך לשוני ועורך מדור התרבות בעיתון. משם עבר לעיתון "העיר" כעורך כתבות, וב-1988 היה עורך כתבות בשבועון "כותרת ראשית", עד לסגירתו באותה שנה. היה שותף לניסיון של כמה מעובדי השבועון לקנות אותו ולהוציאו לאור בכוחות עצמם, ניסיון שנכשל בגלל התנגדות הבעלים - "ידיעות אחרונות" וקונצרן "כלל".

עין-גיל התקבל לעבודה בעיתון "חדשות" והיה סגן עורך המוסף במשך חמש שנים, עד לסגירת העיתון ב-1993, אז עבר לעיתון "הארץ". הוא שימש כסגן עורך "מוסף הארץ", ומפרסם מדי פעם כתבות ורשימות. ב-2007 נבחר לחבר ועד העיתונאים החדש שהוקם בעיתון. ביוני 2012 הפסיק להיות סגן עורך במוסף, ועבר להיות עורך בכיר בעיתון "הארץ".

עין-גיל נשוי לאביבה, מעצבת גרפית ומטפלת ברפואה סינית, ולהם אין ילדים מתוך בחירה. מתגורר בתל אביב.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנות בדרך חצרמוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של אהוד עין-גיל, שראה אור בשנת 2004 בהוצאת הספריה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו רומן סמי-אוטוביוגרפי, על צעיר שגדל בשנות החמישים והשישים במשפחה מפא"יניקית האמונה על הנראטיב של התנועה הציונית ומדינת ישראל, חווה כילד את ימי הממשל הצבאי בגליל, התלהב מכיבושי 1967, עבר את מלחמת ההתשה בחזית התעלה, התפכח מאשליותיו ומרד באתוס הציוני. סיפור זה ארוג בתוך סיפור מסגרת על נסיעת המספר לדרום תימן, באמצע שנת 1973, מסע שהוא ספק מציאות ספק פנטזיה ובו נפגש האנרכיסט הישראלי הצעיר עם הנשיא הסוציאליסטי סאלם רובייע עלי, המכונה "סאלמין".

בגב הספר נמצא קישור המפנה את הקוראים אל מאמר שכתב עין-גיל על ייחודו ההיסטורי של המשטר בדרום תימן, למה חיסלו את סאלמין – סוציאליזם בדואי עם פנים אנושיות.

דגלים שחורים באוקראינה – אנרכיסטים במהפכה הסובייטית, 1921-1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר שתרגם עין-גיל (אנגל), הדן בתנועה האנרכיסטית באוקראינה בהנהגת נסטור מאכנו בשנות המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים. עין-גיל כתב מאמרי פתיחה וסיום לספר. הספר ראה אור בהוצאה עצמית ב-1976.

ואנונו והפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסופת מאמרים בעריכתם של עין-גיל וגיורא נוימן. הספר כולל את נוסח ההרצאות שנשאו משתתפי כינוס בינלאומי שנערך בתל אביב ב-1996, ביוזמת הוועד הישראלי למען מרדכי ואנונו ולמען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי. בין המשתתפים-המחברים: חתן פרס נובל לשלום לשנת 1995, פרופ' ג'וזף רוטבלט, אביגדור פלדמן, רוחמה מרטון, עזמי בשארה, סוזאנה יורק כלת פרס האוסקר, ודניאל אלסברג, שהתפרסם כשהדליף ב-1971 לעיתון ניו יורק טיימס את "מסמכי הפנטגון" על מלחמת וייטנאם.

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Changes in Palestinia Society (written by Ein-Gil with Aryeh Finkelstein), Khamsin no. 6 (Women in the Arab World), Pluto Press, London 1978
  • Religion, Zionism and Secularism, Khamsin no. 8 (Politics of Religion in the Middle East), Ithaca Press, London 1981. Appeared also in Forbidden Agendas, a collection of articles from the journal Khamsin, Al Saqi Books, London1984

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ספרו כולם אוהבים את דורה
על ספרו תחנות בדרך חצרמוות