אולימפיאדת טוקיו (סרט)

אולימפיאדת טוקיו
東京オリンピック
בימוי	קון איצ'יקאוה
הופק בידי	סוקטארו טאגוצ'י
עריכה	טאצוג'י נקשיזו
שחקנים ראשיים	Nando Martellini; אבבה ביקילה; הירוהיטו, קיסר יפן
מוזיקה	טושירו מיוזומי
צילום	קאוזו מיאגאווה
מדינה	יפן
חברת הפקה	הוועד האולימפי הבינלאומי; טוהו
חברה מפיצה	טוהו (ארצות הברית); אקטואל פילם (הולנד); דינו דה-לורנטיס דיסטריבוציונה (איטליה); ABC (ארצות הברית, 1968); קריטריון קולקשן (ארצות הברית, 2004)
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	20 במרץ 1965
משך הקרנה	170 דקות
שפת הסרט	אנגלית; יפנית
סוגה	דוקומנטורה
	דף הסרט ב־IMDb

אולימפיאדת טוקיו (ביפנית: 東京オリンピック, נהגה: טוקיו אוֹריפּיקוּ; באנגלית: Tokyo Olympiad), הוא סרט דוקומנטרי מ-1965 שבוים על ידי הבמאי היפני קון איצ'יקאווה ומתאר את משחקי אולימפיאדת טוקיו שנערכו ב-1964.

כמו הסרט "אולימפיה" של הבמאית הגרמנית לני ריפנשטאהל, שתיעד את משחקי אולימפיאדת ברלין שנערכו ב-1936, נחשב סרטו של איצ'יקאווה כאבן דרך ביצירת סרטים דוקומנטריים. עם זאת, "אולימפיאדת טוקיו" מתמקד בעיקר באווירה של המשחקים ובפן האנושי של הספורטאים ופחות בהישגים הספורטיביים ובמנצחים. הסרט נכלל ברשימה "1,001 סרטים שעליך לראות לפני שתמות".

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחקי אולימפיאדת טוקיו נחשבו כבעלי חשיבות עליונה לממשל היפני. חלק ניכר מהתשתיות ביפן נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה והמשחקים נתפסו כהזדמנות להציג את יפן מחדש בפני העולם ולהבליט את התעשייה ואמצעי התחבורה החדשים והמודרניים, כמו גם את הכלכלה הצומחת של יפן. מאז חידוש המשחקים האולימפיים בעת החדשה, ב-1896, צולמו בסרט כל האולימפיאדות, ברמה מסוימת. בדרך כלל, נעשה הצילום במימון הוועד האולימפי הבינלאומי כדי להנציח את האירועים למען הדורות הבאים. הממשל היפני החליט לממן ולהפיק סרט משלו למשחקי טוקיו ובתחילה נשכר הבמאי אקירה קורוסאווה, שלאחר הצלחת סרטיו: "איקירו" ו"שבעת הסמוראים" במערב, היה הבמאי היפני בעל הפרסום הרב ביותר מחוץ ליפן. אולם, נטייתו המפורסמת של קורוסאווה להשגת שליטה מלאה בכל ההפקה הייתה לרועץ: הוא דרש לביים לא רק את הסרט, אלא גם את טקס הפתיחה ואת טקס הנעילה של המשחקים ודרישתו זו הביאה לפיטוריו. למלא את מקומו הובא קון איצ'יקאווה שיצאו לו מוניטין של במאי המסוגל להיכנס להפקות בהן הנסיבות שהתפתחו לא תאמו במדויק את התוכניות הראשוניות.

איצ'יקאווה גייס צוות של צלמים שכיסו חלק גדול מהתחרויות ומההתרחשויות שסביב התחרויות. חלק מהצלמים היו צלמים בעלי שם, דוגמת: קאוזו מיאגאווה (אנ') ושיגיצ'י נאגנו (אנ'). לרשותו עמדו 150 מצלמות לצילום האירועים.^[1] בסוף האולימפיאדה עמדו לרשותו סרטי צילום באורך של 70 שעות והוא ערך אותם לסרט בן 170 דקות.

איצ'יקאווה עשה שימוש באמצעים טכניים להדגשת נקודת הראות שלו לאירועים השונים: הילוכים איטיים, הגברת סאונד, צילומי קלוז אפ מוקצנים וצילומי סטילס בשחור-לבן.^[2]

חזונו של איצ'יקאווה לגבי "אולימפיאדת טוקיו" עורר בשעתו מחלוקת ביפן, כיוון שהיה הפוך מזה שהממשל היפני חפץ בו וציפה לו. איצ'יקאווה הציג סרט שהדגש בו היה המבט הקולנועי והאמנותי על ההתרחשויות, שהיה בעל עניין רב יותר בספורטאים עצמם ופחות במבט העיתונאי וההיסטורי על תוצאות התחרויות, כפי שחפצו מממני הסרט. כתוצאה מכך, הכריח הוועד האולימפי היפני את איצ'יקאווה לערוך מחדש את סרטו ולקצרו כך שיתאים לדרישות המקוריות מהסרט. התוצאה הסופית הייתה סרט בן 93 דקות שהוצג בהקרנות מסחריות בבתי קולנוע ברחבי העולם.

קבלת הסרט והביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט השתתף בפסטיבל קאן והוצג מחוץ לתחרות. הסרט זכה בפרס "האומות המאוחדות" של באפט"א ובפרס באפט"א לסרט התיעודי הטוב על שם רוברט פלאהרטי.^[3]

יחד עם סרטה של לני ריפנשטאהל, "אולימפיה", נחשב "אולימפיאדת טוקיו" כאחד מהסרטים הטובים והחשובים אודות המשחקים האולימפיים וכאחד מסרטי הספורט התיעודיים הטובים בכל הזמנים.^[4] נכון ל-2013, כל 11 הביקורות שניתנו לסרט באתר "Rotten Tomatoes" הן חיוביות.^[5]

הסרט יצא ב-1984,^[2] על ידי "The Criterion Collection", חברת הפצה של סרטי וידאו המוגדרים כ"חשובים וקלאסיים", ב"גרסת הבמאי" שלו, באורך 170 דקות. נכון ל-2013, לא ניתן לצפות בסרט כפי שהוקרן בבתי הקולנוע וניתן לרכוש רק את סרט הווידאו של "גרסת הבמאי" באמצעות אתרים המציעים סרטים משומשים למכירה.

ב-2013 עלתה גרסה בת 125 דקות לערוץ היוטיוב של הועד האולימפי.