אוניית המערכה קונגו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוניית המערכה קונגו
Kongo1944.png
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית מערכה
צי הצי הקיסרי היפני
סדרה סיירות המערכה מסדרת קונגו
הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפני
ציוני דרך עיקריים
מספנה ויקרס, אנגליה
הוזמנה 1911
תחילת הבנייה 17 בינואר 1911
הושקה 18 במאי 1912
הוכנסה לשירות 16 באוגוסט 1913
גורלה טובעה על ידי צוללת אמריקנית ב-21 בנובמבר 1944
מקום טביעתה 26°09′00″N 121°23′00″E / 26.15°N 121.38333333°E / 26.15; 121.38333333 עריכת הנתון בוויקינתונים
מלחמות וקרבות מלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
נתונים כלליים
הדחק 37,187 טון
אורך 222 מטרים
רוחב 31 מטרים
שוקע 9.7 מטרים
מהירות 30 קשר (56 קמ"ש)
גודל הצוות 1,360
טווח שיוט 10,000 מיילים ימיים במהירות 14 קשרים (19,000 ק"מ ב-26 קמ"ש)
הנעה 4 טורבינות קיטור
צורת הנעה 4 מדחפים
שריון

חזית צריחי התותחים הראשיים - 230 מ"מ
דפנות גוף האנייה – 200 מ"מ

הסיפון הראשי – 102 מ"מ
חימוש

1913:
8 תותחים בקוטר 356 מ"מ (14 אינץ')(4×2)
16 תותחים בקוטר 152 מ"מ (6 אינץ')(16×1)
8 תותחים בקוטר 76 מ"מ (3 אינץ')
8 צינורות טורפדו
1944:
8 תותחים בקוטר 356 מ"מ (14 אינץ')(4×2)
8 תותחים בקוטר 152 מ"מ (6 אינץ')(8×2)
8 תותחים בקוטר 127 מ"מ (5 אינץ')(8×1)

122 תותחי נ"מ בקוטר 25 מ"מ
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אוניית המערכה קונגויפנית: 金剛) הייתה אוניית מערכה של הצי הקיסרי היפני ששירתה במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה, והייתה האונייה הראשונה בסדרת סיירות המערכה מסדרת קונגו. בניית האונייה החלה ב-1911 במספנת ויקרס בעיר בארו שבחצי האי פיורנס (Barrow-in-Furness), בצפון מזרח אנגליה, והייתה אוניית המלחמה הגדולה היפנית האחרונה שנבנתה מחוץ ליפן. קונגו נכנסה לשירות ב-1913, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה סיירה מול חופי סין במסגרת מעורבות האימפריה היפנית במלחמת העולם הראשונה.

ב-1929 עברה קונגו שיפוצים נרחבים, וסיווגה השתנה לאוניית מערכה, וב-1935 עברה סבב שיפוצים נוסף, שבמהלכו הורחב גוף האונייה ומערכת ההנעה שופרה. לאחר מכן סווגה הרונה מחדש כאוניית מערכה מהירה, והצטרפה לכוח הליווי של נושאות המטוסים היפניות. במהלך מלחמת סין-יפן השנייה שימשה קונגו בעיקר כנושאת חיילים לסין, ועם פרוץ המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט השתתפה בכיבוש סינגפור מידי בריטניה.

קונגו השתתפה ברבים מקרבות הצי הקיסרי היפני באוקיינוס השקט. היא העניקה סיוע לכוחות הצבא היפני הקיסרי במהלך כיבוש מלאיה וכיבוש איי הודו המזרחית ב-1942, ולאחר מכן אף השתתפה בקרב מידוויי, ופעלה באיי שלמה במהלך קרב גוודלקנל. לאורך מרבית 1943 הפליגה הרונה בין מעגן הצי היפני בלגונת טרוק שבאיי קרוליין, מספנת הצי בקורה שביפן, ואיי לינגה שבאינדונזיה, והשתתפה במספר קרבות כנגד נושאות המטוסים ההאמריקניות. ב-1944 השתתפה בקרב ים הפיליפינים ובקרב מפרץ לייטה. ב-21 בנובמבר 1944, בעודה חוצה את מצר פורמוזה, פגע באוניית המערכה טורפדו ששיגרה הצוללת האמריקנית "סיליון II"‏ (Sealion II), והיא טבעה. קונגו הייתה אוניית המערכה היפנית היחידה שטובעה על ידי צוללת.[1]

תכנון ובנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונגו היא האונייה הראשונה מתוך ארבע אוניות בסדרת סיירות המערכה קונגו שתכנן המהנדס הבריטי ג'ורג' ת'ורסטון. היפנים הזמינו את בניית אוניות הסדרה בתגובה להשקת סיירת המערכה הבריטית אה"מ אינווינסיבל ב-1908, כדי לשמור על מאזן הכוחות בימים. תכנון האוניות נבנה על שאיפת היפנים לבנות אונייה שתוכל להתמודד עם סיירות המערכה הבריטיות, ובשל חימושם והשריון הכבד שלהן היו אוניות סדרת קונגו אוניות המלחמה היפניות הגדולות ביותר באותה עת.

שדריתה של קונגו הונחה במספנת ויקרס בעיר בארו שבחצי האי פיורנס (Barrow-in-Furness), בצפון מזרח אנגליה ב-17 בינואר 1911, והיא הושקה ב-18 במאי 1912. לאחר ההשקה עלתה קונגו על מבדוק יבש בפורטסמות', שם נמשכה בניית האונייה. בתום טיפולים אחרונים ותקופת מבחני ים, נכנסה קונגו לשירות בצי הקיסרי היפני ב-16 באפריל 1913.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוללת התותחים הראשית של קונגו כללה שמונה תותחי 360 מ"מ (14 אינץ') בארבעה צריחים – שניים בקדמת האונייה, ושניים בחלקה האחורי. תותחים אלה יכלו לירות תחמושת חודרת שריון או תחמושת מרסקת לטווח מקסימלי של 19.14 מילים ימיים (35.45 ק"מ), בקצב של שני פגזים בדקה. מחסני התחמושת של האונייה איפשרו אחסנת תשעים פגזים לכל תותח.

סוללות התותחים המשניות כללו שישה עשר תותחי 150 מ"מ (6 אינץ') שנפרסו לאורך גוף האונייה, שמונה תותחי 76 מ"מ (3 אינץ'), ושמונה צינורות טורפדו. במהלך סבב השיפוצים של קונגו הוסרו כל תותחי ה-76 מ"מ ובמקומם הותקנו שמונה תותחי 130 מ"מ (5 אינץ'), וכן נוספו 122 תותחי נ"מ 25 מ"מ (1 אינץ').

שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1929-1913: סיירת מערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונגו כסיירת מערכה

בנייתה של אוניית המערכה קונגו הסתיימה ב-16 באוגוסט 1913, וכשבועיים לאחר מכן עזבה את פורטסמות' ליפן. ב-20 באוקטובר עגנה קונגו בנמל סינגפור למשך שבוע, ולבסוף הגיעה לבסיס הצי ביוקוסוקה ב-5 בנובמבר. ב-3 באוגוסט 1914 הכריזה הקיסרות הגרמנית מלחמה על צרפת ופלשה לבלגיה, ובכך הציתה את מלחמת העולם הראשונה באירופה. 12 ימים לאחר מכן הציבה האימפריה היפנית אולטימטום לוילהלם השני, קיסר גרמניה – להסיג את כוחותיו מהעיר הסינית צ'ינגדאו. משסרבו הגרמנים לפנות את העיר הכריזה יפן מלחמה על גרמניה ב-23 באוגוסט, והשתלטה על השטחים הגרמנים באיי קרוליין, בפלאו, באיי מרשל ובאיי מריאנה. קונגו נשלחה מייד לסייר לאורך קווי התקשורת בין יפן לשטחים אלה במרכז האוקיינוס השקט, ובספטמבר שבה ליפן, שם הצטרפה לפלגת אוניות המערכה הראשונה שעגנה בבסיס הצי ביוקוסוקה. אוקטובר הפליגה קונגו עם אוניית-האחות שלה היאיי לסין כדי לסייע לצבא היפני הקיסרי בכיבוש צ'ינגדאו, ולאחר מכן סיירה מול חופי סין עד סיום המלחמה.

בסוף המלחמה נותרו שטחי הקיסרות הגרמנית במרכז האוקיינוס השקט בשליטת היפנים, במסגרת חוזה ורסאי, והם שמרו על יחסים טובים עם בריטניה ועם ארצות הברית. לפיכך נותר הצי הקיסרי היפני ללא פעילות מבצעית, וקונגו ואוניות מלחמה גדולות נוספות העבירו את מרבית השנים שבין שתי מלחמות העולם במעגן. בספטמבר 1923 נקראה קונגו לסייע במאמצי החילוץ והשיקום שנערכו אחרי רעידת האדמה הגדולה בקאנטו, ולאחריהם עברה לבסיס הצי בקורה, שם עברה טיפולי תחזוקה ושיפוצים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה שאפו המעצמות לרסן את מרוץ החימוש והסלמה שתוביל למלחמת עולם נוספת. אמנת וושינגטון, שנחתמה ב-1922, הגבילה את גודלו של הצי הקיסרי היפני ונקבעה בה הקפדה על יחס של 5:5:3 במספר ספינות המלחמה בין ארצות הברית, בריטניה והאימפריה היפנית. באמנה אף נאסר על היפנים לבנות אוניות מערכה חדשות, אך שיפורים לאונית קיימות הותר.

באפריל 1923 הפליגה הקיסר הירוהיטו על סיפון הקונגו בעת ביקור רשמי בטייוואן, ושנה לאחר מכן עלתה על מבדוק ביוקוסוקה כדי לעבור סדרת שיפורים במהלכו הותקנה מערכת בקרת ירי, וטווח הצידוד של תותחי האונייה הורחב. ב-1927 עברה קונגו סבב שיפורים נוסף, במהלכו נבנה המבנה העילי מחדש בצורת פגודה שפינתה מקום להתקנת ציוד נוסף.

1935-1929: בנייה מחדש כאוניית מערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת מגבלות אמנת וושינגטון, פנו היפנים לשפר את אוניות המערכה ואת סיירות המערכה שהיו ברשותם, וקונגו נכנסה לשיפוצים נרחבים בספטמבר 1929. שריון נוסף הגן על מחסני התחמושת ואמצעים נגד טורפדו נוספו, ומערכת דוודים חדשה העניקה לה מהירות גבוהה יותר. כמו כן, אחת משלוש ארובותיה הוסרה, ונוספו לה מתקנים שאיפשרו לה לשגר ולקלוט מטוסים ימיים. בסוף עבודות השיפורים נוספו לאונייה כ-4,000 טון, תוך הפרת אמנת וושינגטון, ובמרץ 1931 היא סווגה מחדש כאוניית מערכה.

אמנת לונדון, שנחתמה באפריל 1930, הטילה מגבלות נוספות על בניית אוניות מערכה. עם זאת, בספטמבר 1931 פלשו כוחות הצבא היפני הקיסרי למנצ'וריה והקימו בה את ממשלת הבובות מנצ'וקואו. בתגובה לפלישה למנצ'וריה, הכריז חבר הלאומים ב-1933 שהאימפריה היפנית הפרה את הריבונות הסינית בפלישתה למנצ'וריה. בתגובה להכרזה פרשה האימפריה היפנית מחבר הלאומים באותו יום, ומיד התנערה אף מאמנת וושינגטון ומאמנת לונדון, ובכך למעשה התנערה מכל ההגבלות על החימוש שהוטלו עליה, והתכוננה להרחיב את צייה.

1941-1935: אוניית מערכה מהירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונגו לאחר שיפוץ, 1931

משהתנערו ממגבלות אמנת וושינגטון ואמנת לונדון, פנו היפנים לשפר את אוניות המערכה ואת סיירות המערכה שהיו ברשותם. מערכת דוודים חדשה העניקה לקונגו מהירות גבוהה יותר, וכשמונה מטרים נוספים לירכתיה כדי להגביר את מהירותה. כמו כן, הותקנו בקונגו מנופים ומעוטים שאיפשרו לה לשגר ולקלוט עד שלושה מטוסים ימיים.

גם שריון האונייה עבר מקצה שיפורים. חגורת שריון בעובי 203 מ"מ הקיפה את גוף הספינה, לוחות שריון בעובי 254 מ"מ הגנו על צריחי התותחים, שריון בעובי 100 מ"מ הגן על מחסני התחמושת, ושריון בעובי 102 מ"מ הגן על הסיפונים. מקצה השיפורים הסתיים ב-8 בינואר 1937, ובסופו סווגה מחדש קונגו כאוניית מערכה מהירה, עם מהירות של 30 קשרים (56 קמ"ש, מהירות שאיפשרה לה ללוות את נושאות המטוסים היפניות המהירות.

בדצמבר 1937 קיבל אדמירל טקאו קוריטה את הפיקוד על קונגו, והיא הצטרפה לפלגת אוניות המערכה השלישית. בשנים הראשונות של מלחמת סין-יפן השנייה סיירה קונגו, יחד עם אוניות מערכה נוספות, לאורך חופי סין, וסייעה לצבא הקיסרי בהשגת מטרותיו ביבשת. לאחר שקיבלה תוספת שריון בשנת 1940, שנה לאחר מכן הצטרפה קונגו לאוניות-האחיות שלה קירישימה, היאיי והרונה בפלגת אוניות המערכה השלישית, תחת פיקודו של תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה.

1942: פעילות מבצעית וטביעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונגו תחת התקפת מטוסים אמריקנים, 20 ביוני 1944

ב-29 בנובמבר 1941 עזבה קונגו את מעגן הצי בהשירג'ימה ביחד עם אוניית המערכה הרונה, כחלק מהכוח הדרומי בפיקודו של תת-אדמירל נובוטאקה קונדו. ב-4 בדצמבר הפליג הכוח מול חופי סיאם ומלאיה כהכנה להתקפה שתוכננה להיערך מספר ימים לאחר מכן. לאחר שמטוסים יפנים השמידו את אוניית המערכה הבריטית אה"מ פרינס אוף ויילס ואת סיירת הקרב אה"מ ריפאלס עזבו קונגו ואוניות המערכה האחרות את הזירה, ועברו לסייע לכוחות הצבא היפני הקיסרי בכיבוש הפיליפינים. כחודש לאחר מכן השתתפה קונגו בכיבוש איי הודו המזרחית, ואף בהפצצת צפון אוסטרליה במרץ.

באפריל 1942 הצטרפו קונגו ופלגת אוניות המערכה השלישית לחמש נושאות מטוסים ושתי סיירות בפשיטה על בסיסי הצי הבריטי באוקיינוס ההודי. ב-5 באפריל תקפו מטוסים יפנים מנושאות מטוסים את נמל קולומבו, בעוד מטוסי סיור מהסיירות איתרו את שתי סיירות הצי המלכותי הבריטי, שטובעו תוך זמן קצר. ב-8 באפריל תקפו מטוסים יפנים את הבסיס הבריטי בטרינקומלי, אך כל הספינות הבריטית נסוגו משם מבעוד מועד. למרות זאת, טיבעו מטוסים יפנים את נושאת המטוסים אה"מ הרמס ולאחר מכן שבו ליפן. ביפן עברה קונגו סדרת שיפוצים קצרה, במהלכה הותקנו על סיפונה תותחי נ"מ נוספים.

ביוני 1942 הפליגה קונגו בכוח הפלישה למידוויי בפיקודו של אדמירל נובוטאקה קונדו במסגרת ההתקפה על אטול מידוויי הסמוך להוואיי. בקרב מידוויי שהתפתח איבדו היפנים ארבע נושאות מטוסים, ולאחר התבוסה שבו קונדו וציו ליפן. בראשית חודש ספטמבר יצאו קונגו ופלגת אוניות המערכה השלישית, יחד עם שלוש נושאות מטוסים ואוניות מלחמה נוספות, לאיי שלמה בתגובה לנחיתה בגוודלקנל על ידי כוחות בעלות הברית, אך כוח משימה זה חזר למעגן הצי הקיסרי בלגונת טרוק מבלי שפגש באויב.

לאחר התבוסה בקרב כף אספרנס רצו היפנים לחזק את חיל המצב שלהם בגוודלקנל, ולשם כך הם שלחו שיירות חיילים ואספקה. כדי להגן על השיירות מפני מטוסי בעלות הברית שלח אדמירל איסורוקו יממוטו את קונגו ואת הרונה, בליווי סיירת קלה ותשע משחתות, כדי הפגיז את שדה הנדרסון – שדה התעופה שעל גוודלקנל. בליל ה-13–14 באוקטובר הפליגו אוניות המערכה לאורך החוף הצפוני של גוודלקנל, הפגיזו את שדה התעופה, וגרמו נזק רב למתקנים ולמסלולי ההמראה, פגעו במצבורי דלק המטוסים והשמידו 48 מטוסים מתוך 90 שחנו בשדה באותה עת. בנוסף, יום לאחר מכן הנחיתה השיירה היפנית את החיילים ואת הציוד הצבאי בגוודלקנל.

במהלך קרב איי סנטה קרוז ב-26 באוקטובר 1942 תקפו את קונגו מפציצי טורפדו TBF אוונג'ר, אך לא הסבו לה נזק. באמצע נובמבר השתתפה קונגו ביחד עם אוניות מלחמה נוספות בניסיון נוסף להפגיז את שדה הנדרסון, כהכנה לנחיתה נוספת מהים. לאחר אובדן אוניות המערכה היאיי וקירישימה בקרב הימי על גוודלקנל, שבה פלגת אוניות המערכה השלישית לטרוק, שם עגנה למשך שארית שנת 1942.

1943: תנועה בין בסיסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1943 לא השתתפה הרונה בקרבות. בינואר לקחה הרונה חלק במבצע קה, בו ביצעה פעולת הסחה שאיפשרה לצי הקיסרי לחלץ את החיילים היפנים מגוודלקנל, ובפברואר היא שבה לקורה שביפן, שם עברה שיפוצים ותוספת של תותחי נ"מ ומיגון. ב-17 במאי הפליגה הרונה עם אוניית המערכה מוסאשי, שתי נושאות מטוסים, שתי סיירות ותשע משחתות מקורה, בתגובה להתקפה האמריקנית באיים האלאוטיים. חמישה ימים לאחר מכן נוספו לכוח המשימה היפני שלוש נושאות מטוסים ושתי סיירות, אך הוא נאלץ לשוב על עקבותיו לאחר נפילת האי אטו לידי האמריקנים. ב-17 באוקטובר עזבה קונגו את טרוק בליווית ארבע אוניות מערכה נוספות, שלוש נושאות מטוסים, שמונה סיירות כבדות, שלוש סיירות קלות ומספר משחתות, בתגובה להתקפת בעלות הברית על האי וייק. פעם נוספת לא הצליחה היפנים ליצור מגע עם צי בעלות הברית, וכוח המשימה נאלץ לשוב לבסיסו. בדצמבר שבה קונגו ליפן לתחזוקה ולאימונים.

1944: פעילות אחרונה וטביעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1944 עלתה קונגו על מבדוק יבש, וקיבלה תוספת תותחי נ"מ ותותחי 127 מ"מ, ובחודש מרץ עזבה פלגת אוניות המערכה השלישית את יפן והפליגה לאינדונזיה. במאי 1944 הצטרפה קונגו לכוח המשימה של אדמירל ג'יסאבורו אוזאווה, ולאחר מכן חברו לכוח המשימה של תת-אדמירל טקאו קוריטה בדרכם לאיי מריאנה. במהלך קרב ים הפיליפינים ב-20 ביוני, בו ליוותה את נושאות המטוסים היפניות, לא ספגה קונגו כל נזק, והצליחה לחמוק מהתקפות מטוסי בעלות הברית. לאחר ששבה ליפן נוספו לסיפונה עוד תותחי נ"מ, שהביאו את המספר הכולל למעל מאה.

באוקטובר 1944 עזבה קונגו את אינדונזיה במסגרת ההכנות להתקפת-הנגד היפנית כנגד בעלות הברית בפיליפינים. ב-24 באוקטובר, במהלך קרב מפרץ לייטה שהיה לקרב הימי הגדול בהיסטוריה, ספגה קונגו נזק קל בלבד ממטוסי בעלות הברית בים סיבויאן. יום לאחר מכן התנגשו שני הצדדים מול חופי האי סמאר, ואוניות המערכה של קוריטה הלמו בנושאות המטוסים הקטנות שחיפו על נחיתת הכוחות האמריקנים בלייטה. קונגו הסבה נזק לנושאת המטוסים המלווה "גמביר ביי" ולשתי משחתות, וטיבעה את המשחתת "סמואל רוברטס". על אף עליונותם בכוחות הימיים בקרב, לא הצליחו היפנים להביס את האמריקנים הנסוגים, ובסופו של דבר הסיג קוריטה את כוחותיו. במהלך ההפלגה לברוניי תקפו את קונגו מטוסי בעלות הברית מספר פעמים, אך היא ספגה נזק קל בלבד, והגיע למעגן ב-28 באוקטובר.

ב-16 בנובמבר, לאחר תקיפות אוויר אמריקניות על מעגן הצי בברוניי, עזבו קונגו, יאמטו ושאר הצי הראשון את האי ושבו לקורה. ב-20 בנובמבר נכנס הצי הראשון למצר פורמוזה. מעט לאחר חצות, ה-21 בנובמבר, איתרה הצוללת האמריקנית "סיליון II" ‏(Sealion II) את אוניות הצי, ובשעה 02:45 שיגרה שישה טורפדו לכיוון קונגו, ושלושה נוספים לעבר אוניית המערכה נאגטו. שני טורפדו פגעו בצידה השמאלי של קונגו, וטורפדו נוסף טיבע את המשחתת "אורקאזה". פגיעות הטורפדו גרמו להצפת חדרי הדוודים של קונגו, אך היא המשיכה להתקדם באיטיות. בשעה 05:00 נטשה קונגו את שאר הצי הראשון, ופנתה לנמל ג'ילונג שבפרומוזה, בליווי המשחתות "המקאזה" ו"איסוקאזה".

רבע שעה לאחר שעזבה את הכוח הראשי, החריפה נטייתה ל-45 מעלות בעקבות הצפות בלתי נשלטות. בשעה 05:18 קרסה מערכת החשמל של האונייה, ונתנה הפקודה לנטוש אותה. בשעה 05:24, בשיא פעולות הנטישה, התפוצץ אחד ממחסני התחמושת והאונייה החלה לשקוע במהירות, ואיתה מעל ל-1,200 מאנשי צוות, כולל מפקדה ומפקד פלגת אוניות המערכה השלישית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Andrieu D'Albas, Death of a Navy: Japanese Naval Action in World War II, Devin-Adair, 1965
  • Paul S Dull, A Battle History of the Imperial Japanese Navy, 1941–1945w, Naval Institute Press, 1978
  • Richard B Frank, Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle, Penguin Group, 1990
  • Eric Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea: The Naval Battle of Guadalcanal, November 13–15, 1942, Crown, 1988
  • Eric Lacroix & Linton Wells, Japanese Cruisers of the Pacific War, Naval Institute Press, 1997
  • John B. Lundstrom, First Team And the Guadalcanal Campaign: Naval Fighter Combat from August to November 1942, Naval Institute Press, 2005
  • Samuel Eliot Morison, The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943, vol. 5 of History of United States Naval Operations in World War II, Little, Brown and Company, 1958
  • Mark Stille, Imperial Japanese Navy Battleship 1941–1945, Osprey Publishing, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Stille, עמ' 20.