אוניית המערכה מוסאשי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוניית המערכה מוסאשי
Japanese battleship Musashi cropped.jpg
מוסאשי עוזבת את ברוניי בדרכה לקרב מפרץ לייטה, אוקטובר 1944
Musashi1944.png
מוסאשי כפי שנראתה באוקטובר 1944
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית מערכה
צי הצי הקיסרי היפני
סדרה אוניות המערכה מסדרת יאמטו
אוניות בסדרה אוניית המערכה יאמטו
הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפני
ציוני דרך עיקריים
מספנה מספנת מיצובישי, נגסאקי
הוזמנה יוני 1937
תחילת הבנייה 29 במרץ 1938
הושקה 1 בנובמבר 1940
הוכנסה לשירות 5 באוגוסט 1942
גורלה טובעה ב-24 באוקטובר 1944
מקום טביעתה 13°07′N 122°32′E / 13.117°N 122.533°E / 13.117; 122.533קואורדינטות: 13°07′N 122°32′E / 13.117°N 122.533°E / 13.117; 122.533
נתונים כלליים
הדחק 69,300 טון, 74,000 טון בטעון
אורך 244 מטרים בקו המים, 263 מטרים אורך כללי
רוחב 36.9 מטרים
שוקע 10.86 מטרים
מהירות 27.46 קשרים (50.86 קמ"ש)
גודל הצוות 2,500
טווח שיוט 7,200 מילים ימיים ב-16 קשרים (13,300 קילומטרים ב-30 קמ"ש)
הנעה 4 טורבינות קיטור בהספק כולל של 150,000 כוחות סוס, 12 דודי קיטור מדגם קמפון
צורת הנעה 4 מדחפים תלת-להביים בקוטר שישה מטרים
שריון בקו המים: 410 מ"מ
סיפונים: 230-200 מ"מ
צריחי תותחים: 650-250 מ"מ
תורן ראשי: 500 מ"מ
חימוש

ספטמבר 1942:
9 תותחים בקוטר 460 מ"מ (18.1 אינץ')(3×3)
12 תותחים בקוטר 155 מ"מ (6.1 אינץ')(3×4)
12 תותחים בקוטר 127 מ"מ (5.0 אינץ')
32 תותחי נ"מ בקוטר 25 מ"מ (3×12)
4 מקלעי נ"מ בקוטר 13.2 מ"מ (2×2)

אוקטובר 1944:
9 תותחים בקוטר 460 מ"מ (18.1 אינץ')(3×3)
6 תותחים בקוטר 155 מ"מ (6.1 אינץ')(3×2)
12 תותחים בקוטר 127 מ"מ (5.0 אינץ')(6×2)
130 תותחי נ"מ בקוטר 25 מ"מ (3×35, 1×25)
4 מקלעי נ"מ בקוטר 13.2 מ"מ (2×2)
אמצעי גילוי ול"א מכ"ם התרעה אווירית,
הידרופון
מטוסים 7-6 מטוסים ימיים

אוניית המערכה מוסאשייפנית: 武蔵) הייתה האונייה השנייה בסדרת אוניות המערכה יאמטו שהיו בשימוש הצי הקיסרי היפני במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. מוסאשי, שנקראה על שם הסייף הסמוראי מיאמוטו מוסאשי מחבר ספר חמש הטבעות, והאוניה-האחות שלה יאמטו, היו אוניות המערכה הכבדות והחמושות ביותר שנבנו אי פעם, והיו בעלות הדחק של 72,800 טון בטעון, וחמושות בתותחי 460 מ"מ (18.1 אינץ'), אך שתיהן אבדו במהלך המלחמה.

מוסאשי נכנסה לשירות באוגוסט 1942 ונועדה להיות אוניית הדגל של הצי היפני המשולב. בראשית 1943 הפליגה מוסאשי לבסיס הצי בלגונת טרוק, ומשם יצאה למספר בהתקפות כנגד כוחות צי ארצות הברית, אך לא יצרה מגע עם האויב. במהלך 1944 שימשה בעיקר כאוניית תובלה והעבירה כוחות וציוד מיפן לבסיסים שונים ברחבי האוקיינוס השקט, ובאחת מהפלוגתיה פגע במוסאשי טורפדו ששיגרה צוללת אמריקנית והיא נאלצה לשוב ליפן לתיקונים. בחודש יוני השתתפה מוסאשי בקרב ים הפיליפינים, אך פעם נוספת לא הצליחה להגיע למגע עם אוניות האויב. ב-24 באוקטובר 1944 שקעה מוסאשי לאחר שספגה פגיעת 19 טורפדו ו-17 פצצות שהטילו מטוסים אמריקנים, במהלך קרב מפרץ לייטה.

במרץ 2015 נמצאו שרידי האונייה על ידי היזם ומייסד מיקרוסופט פול אלן וקבוצת המחקר שלו.

תכנון ובנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוניות המערכה מסדרת יאמטו

במהלך שנות ה-30 אימצה ממשלת יפן מדיניות לאומנית תוקפנית, במטרה להרחיב את שטחי האימפריה היפנית. בהתאם למדיניות זו פרשה יפן מחבר הלאומים בשנת 1934 תוך גינוי הסכמי הוועידה הימית בוושינגטון שהגבילו את גודלן וחימושן של אוניות המערכה. או אז החלו מהנדסי הצי הקיסרי בתכנון אוניות המערכה מסדרת יאמטו. מתכנני האונייה הבינו כי הצי היפני לא יוכל להתמודד עם תפוקת הייצור של מספנות הצי האמריקני במקרה שתפרוץ מלחמה, ועל כן תוכננו כלי השיט מסדרה זו עם הדחק של מעל 70,000 טון וחימוש רב. באמצעות גודלה הרב וחימושה הכבד, כך קיוו המתכננים, תוכל היאמטו להתמודד עם מספר אוניות מערכה אמריקאיות בו זמנית, ובכך להתמודד עם יתרונו המספרי של הצי האמריקאי.

שדריתה של מוסאשי הונחה ב-29 במרץ 1938 במספנת מיצובישי שבנגסאקי. המבדוק שבו נבנתה עבר הרחבה על מנת שיוכל להכיל את האונייה הגדולה.[1] המבדוק הועמק במטר נוסף והותקנו בו עגורנים המסוגלים לשאת משא של עד 350 טון. בשל החשש שארצות הברית תגלה את מאפייני כלי השיט, הציבו היפנים חופה מעל המבדוק על מנת להסתיר את האונייה.

אורכה של מוסאשי היה 244 מטרים בקו המים, ו-263 מטרים בסך הכל. רוחבה היה 36.9 מטרים והשוקע שלה הגיע ל-10.86 מטרים בטעון מלא. ההדחק (כלי שיט) בריק היה 65,000 טון, ו-72,809 טון בטעון, ועל סיפונה שירתו כ-2,500 קצינים ומלחים ב-1942, ו-2,800 ב-1944.

את האונייה הניעו ארבע טורבינות קיטור שהפיקו 150,000 כוחות סוס, והניעו ארבעה מדחפים. את הקיטור עבור הטורבינות סיפקה מערכת של תריסר דוודי מים מתוצרת קמפון, ומהירותה המקסימלית של מוסאשי הגיעה ל-27 קשרים (50 קמ"ש). מחסני הדלק באונייה הכילו 6,400 טונות דלק, כמות שנתנה למוסאשי טווח שיוט של 7,200 מילים ימיים (13,300 ק"מ) במהירות 16 קשרים (30 קמ"ש).

השקתה של מוסאשי הציבה בעיה בפני המתכננים. בשל גודלה, ובשל העובדה שנמל נגסאקי היה צר, הייתה סכנה שבעת השקתה תחליק האונייה מהמבדוק ותתנגש ברציפים בצד השני של הנמל. כדי למנוע זאת נקשרו לגוף האונייה שרשראות ברזל כבדות במשקל 570 טון, שהוסיפו התנגדות ברגע שתכנס האונייה למימי הנמל. מוסאשי הושקה בהצלחה ב-1 בנובמבר 1940, והפליגה לססבו להמשך בנייה, שם נטל קפטן קאורו ארימה את הפיקוד עליה.

לקראת סוף תהליך הבנייה החליטו היפנים להרחיב את מגורי הקצינים באונייה, ובעיקר את חדר האדמירל, כהכנה להפיכת מוסאשי לאוניית הדגל של הצי היפני המשולב. שינויים אלה הביאו לדחיית כניסתה של מוסאשי לשירות פעיל בחודשיים, ל-5 באוגוסט 1942.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוללת התותחים הראשית של מוסאשי כללה תשעה תותחי 460 מ"מ (18.1 אינץ') בעלי צידוד 45+/5- מעלות בשלושה צריחים, הקליבר הגדול ביותר של תותחים ימיים שהותקן אי פעם על אוניית מלחמה. אורך כל תותח היה 21.13 מטר, משקלו 147.3 טון והוא היה מסוגל לירות פגזים נפיצים או פגזים חודרי שריון במשקל 1,460 קילוגרם למרחק של 42,000 ק"מ, בקצב של 2-1.5 פגזים בדקה.

סוללת התותחים המשנית כללה 12 תותחי 155 מ"מ (6.1 אינץ') בארבעה צריחים (אחד בחרטום, אחד בירכתיים ושניים במרכז האונייה), שירו פגזים חודרי שריון במשקל 55.87 קילוגרם לטווח מקסימלי של 27,400 קילומטרים בצידוד של עד 45+ מעלות, ובקצב של חמישה פגזים בדקה. תריסר תותחי 127 מ"מ (5.0 אינץ') בשישה צריחים (שלושה בכל צד של האונייה), סיפקו למוסאשי הגנת נ"מ, אך ניתן היה להשתמש בהם אף נגד אוניות אחרות. תותחים אלה ירו לטווח של 14,700 מטרים כשירו בכינון אופקי, והגיעו לגובה 9,400 מטרים בצידוד של 90+ מעלות.

36 תותחי נ"מ 25 מ"מ בעלי שלושה קנים נפרסו מסביב למבנה העילי של מוסאשי. קצב האש של תותחים אלה היה כ-110 פגזים בדקה, והטווח האפקטיבי שלהם היה 6,800 מטרים. אף על פי שתותח זה היה נשק הנ"מ העיקרי של היפנים, הוא היה נגוע בליקויים והיה לרוב בלתי אפקטיבי נגד התקפות מטוסים. צידוד התותח היה איטי מדי, והכוונות לא התאימו ליירוט מטרות מהירות כמטוסים. כמו כן, בעת ירי הפיק התותח רתע חזק ביותר, רשף מוגזם והמחסנית שלו הייתה קטנה מדי.[2] בנוסף, שני מקלעים כבדים בקוטר 13.2 מ"מ הגנו על המבנה העילי משני צדדיו, אך הטווח האפקטיבי שלהם היה 1,000 מטרים בלבד, וקצב האש שלהם הואט במידה רבה מכיוון שהמחסניות הכילו שלושים כדורים בלבד, ועמד על 250 כדורים בדקה.

ב-1944 עברה מוסאשי סדרת שיפוצים, במהלכה הוחלפו שני תותחי 155 מ"מ בשישה תותחי 25 מ"מ נוספים, ועוד 21 תותחי בעלי שלושה קנים ו-25 תותחי בעלי קנה אחד נוספו, והביאו את סך כל תותחי 25 מ"מ על מוסאשי ל-88.

שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

למוסאשי הייתה חגורת שריון בעובי 419 מ"מ בקו המים, ומתחתיה פס שריון בעובי של 270-200 מ"מ שהגן על מחסני התחמושת ועל חדרי המכונות. על הסיפונים הגנו לוחות שריון בעובי של 230-200 מ"מ, ועל צריחי התותחים הותקנו לוחות שריון בעובי 650 מ"מ מלפנים, 250 מ"מ בצדדים, ו-270 מ"מ על הגג. שריון בעובי 500 מ"מ הגן על צדדי התורן הראשי של האונייה, ושריון בעובי 200 מ"מ הגן על הגג. כמו כן, מתחת למחסני התחמושת הותקן שריון בעובי 80-50 מ"מ, שנועדו להגן מנזק ממוקשים ימיים. כדי לאפשר לצוות בקרת הנזקים של האונייה להציף מדורים שונים בעת חרום, נבנו במוסאשי 1147 מדור אטומי מים.

מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסאשי, מבט מהחרטום

זוג מעוטים בסיפון האחרה ומנוף במשקל שישה טון איפשרו למוסאשי לשגר ולקלוט עד שבעה מטוסים ימיים, בעיקר מדגמים מיצובישי F1M ואאיצ'י E13A.

מערכות גילוי וירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למוסאשי היו תשעה מגלי מרחק, על כל אחד מצריחי הסוללה הראשית וסוללות ה-155 מ"מ, בחרטום ובירכתי האונייה. כמו כן, מערכות בקרת ירי שלטה באש הסוללות הראשיות ומשניות, ומערכות נפרדות שלטו בתותחי הנ"מ.

עם בנייתה, נמצא בחרטום האונייה הידרופון, אך ניתן היה להשתמש בו רק במהירות הפלגה נמוכה מאוד. בספטמבר 1942 נוסף לאוניה מכ"ם גילוי אווירי, ושני מכ"מי גילוי ימי הותקנו ביולי 1943. במהלך סדרת השיפוצים של אפריל 1944 הותקן מכ"ם גילוי אווירי מדגם מתקדם יותר.

שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסאשי נכנסה לשירות פעיל בצי הקיסרי היפני ב-5 באוגוסט 1942 והצטרפה לפלגת אוניות המערכה הראשונה, עם יאמטו, נאגטו ומוצו. בספטמבר הפליגה מוסאשי למספנת הצי בקורה, שם החלה התקנת סוללת התותחים המשנית ומכ"ם הגילוי האווירי, שנמשכה עד סוף החודש, ועד סוף השנה עסקה האונייה באימונים.

ב-15 בינואר 1943 הצטרפה מוסאשי לצי היפני המשולב, בפיקודו של אדמירל איסורוקו יממוטו, ומיד הפליגה לבסיס הצי היפני בלגונת טרוק. ב-1 בפברואר החליפה את אוניית-האחות שלה יאמטו, והייתה לאוניית הדגל של הצי המשולב. ב-3 באפריל השאיר יממוטו את מוסאשי בטרוק וטס למפקדה האזורית היפנית ברבאול שבבריטניה החדשה כדי לפקד על מבצע אי-גו, מתקפת-נגד אווירית שערכו מטוסי הצי הקיסרי כנגד כוחות בעלות הברית באיי שלמה. מפענחי הצפנים של בעלות הברית יירטו את התשדורות של יממוטו, והציבו לו מארב אווירי. ב-18 באפריל, לאחר שהמריא מרבאול לכיוון בוגנוויל, הפילו מטוסי P-38 לייטנינג את מטוסו של יממוטו במסגרת מבצע נקם והביאו למותו. ב-23 באפריל נשלח אפרו למוסאשי, שם נשמר בתאו שעל האונייה.[3]

ב-17 במאי יצאה מוסאשי כחלק מכוח משימה שכלל נושאת מטוסים, שתי סיירות כבדות ותשע משחתות לצפון האוקיינוס השקט, בתגובה להתקפת הצי האמריקני על הבסיס היפני באי אטו. כוח המשימה לא הצליח ליצור מגע עם האויב ושב לקורה ב-23 במאי. האמריקנים תקפו את אטו פעם נוספת, אך לפני שהספיק כוח המשימה להגיע לאי כבשו אותו האמריקנים, וכוח המשימה שב ליפן פעם נוספת. ב-9 ביוני נטל קפטן קייזו קומורה את הפיקוד על מוסאשי, ולאחר התקנת מערכת מכ"ם הפליגה האונייה לטרוק, לשם הגיעה בראשית אוגוסט.

באמצע חודש אוקטובר, בתגובה להתרעות על התקפה אמריקנית מתוכננת על האי וייק, יצאה מוסאשי בראש כוח משימה שכלל שלוש נושאות מטוסים, שש אוניות מערכה, ו-11 סיירות, אך לא הצליחה לאתר את האויב ושבה לטרוק ב-26 באוקטובר, שם עגנה למשך שארית שנת 1943. ב-7 בדצמבר התמנה קפטן בונג'י אסקורה למפקד האונייה.

בפברואר הובילה מוסאשי נחתים לפלאו, ועגנה שם למשך חודש. ב-29 במרץ עזבה מוסאשי את פלאו, ובדרכה איתרה אותה הצוללת האמריקנית "טאני", ששגירה לעברה שישה טורפדו. רק טורפדו אחד פגע במוסאשי, אך הוא פער חור בקוטר 5.8 מטרים סמוך לחרטום שגרם להצפתה ב-3,000 טון מי ים. לאחר תיקונים ארעיים בלב ים, הפליגה מוסאשי לקורה, לשם הגיעה ב-3 באפריל, ועברה תיקונים. תותחי נ"מ נוספים הותקנו על האונייה, וכן מערכת מכ"ם חדשה, ומסילות להטלת פצצות עומק.

במאי 1944 הפליגה מוסאשי לאי טאווי-טאווי, השוכן מערבית לאי מינדנאו שבפיליפינים. שם הצטרפה עם יאמטו לצי הראשון, תחת פיקודו של תת-אדמירל ג'יסאבורו אוזאווה. ב-10 ביוני הפליגו אוניות המערכה לבאקאן כהכנה להתקפה על הכוחות האמריקנים בגינאה החדשה, אך יומיים לאחר מכן פנה כוח המשימה לאי סאיפאן, בתגובה לנחיתת האמריקנים באי. ב-16 ביוני חברו אוניות המערכה לצי השני של טקאו קוריטה, והמשיכו מזרחה לאיי מריאנה. בקרב ים הפיליפינים, על אף שמוסאשי לא נפגעה כלל, נחל הצי הקיסרי תבוסה ובסופו שב הצי השני ליפן. ב-8 ביולי הובילו מוסאשי ויאמטו את חיילי רגימנט הרגלים ה-106 של הצבא היפני הקיסרי לאי לינגה שבאינדונזיה.

קרב מפרץ לייטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב מפרץ לייטה

ב-12 באוגוסט נטל קפטן טושיהירה אינוגוצ'י את הפיקוד על מוסאשי, ושבוע לאחר מכן היא הפליגה לבורנאו שם הצטרפה לשאר כוחות הצי בהכנה למבצע "שוֹ 1" (Shō ichigō sakusen 捷1号作戦), שכלל מבצע ימי רחב היקף כנגד הכוחות האמריקנים שנחתו זמן קצר לפני כן באי הפיליפיני לייטה. בתוכנית המבצע נקבע ש"הכוח הצפוני," בפיקודו של אוזאווה, ישמש כפיתיון שתפקידו למשוך את עיקר הכוחות האמריקנים הרחק מלייטה. כוח זה הורכב ממספר נושאות מטוסים קלות, אך עם מעט מטוסים על סיפוניהן ועם מעט אנשי צוות מיומנים. בעוד הכוח האמריקני באזור לייטה ייצא לכיוון הכוח הצפוני, יתקדם "כוח המהלומה הראשון" המורכב משני כוחות משימה, לכיוון האזור מכיוון מערב: "הכוח הדרומי," בפיקודו של תת-אדמירל שוג'י נישימורה, יכה באזור הנחיתה דרך מצר סוריגאו, ובאותו זמן, יעבור "הכוח המרכזי" החזק יותר, בפיקודו של טקאו קוריטה, במצר סן ברנרדינו אל ים הפיליפינים, ואז יפנה דרומה לכיוון אזור הנחיתה. מוסאשי הייתה חלק מהכוח המרכזי של קוריטה, שעזב את ברוניי לפיליפינים ב-22 באוקטובר.

ביום המחרת טיבעו הצוללות האמריקניות "דייס" (USS Dace) ו"דרטר" (USS Darter) באמצעות טורפדו את הסיירות הכבדות היפניות "מאיה" ו"אטאגו" ליד האי פלאוואן, והסבו נזק כבד לסיירת הכבדה "טקאו". המשחתת אקישימו אספה 769 ניצולים והעבירה אותם למוסאשי.[4] בבוקר ה-24 באוקטובר חלף כוח המשימה בים סיבויאן, ושם התגלה על ידי מטוסי סיור אמריקנים. כשעתיים לאחר מכן תקפו שמונה מפציצי צלילה SB2C הלדייבר מנושאת המטוסים אינטרפיד את אוניות המערכה. פצצה במשקל 230 קילוגרם נחתה על צריח התותח הקדמי, אך לא הצליח לחדור את הגג. שתי דקות לאחר מכן, ב-10:29, פגע טורפדו ששיגר מפציץ טורפדו TBF אוונג'ר באמצע צידה הימני של מוסאשי, וכ-3,000 טון מי ים הציפו את האונייה. כתוצאה מההצפה נטתה האונייה ב-5.5 מעלות לצד ימין, אך הצפת מדורים בצידה השני של האונייה תיקנו את הנטייה למעלה אחת בלבד.

בשעה 12:03 תקפו שמונה מפציצי הלדייבר נוספים את מוסאשי. פצצה אחת פגעה בסיפון אך לא התפוצצה; פצצה נוספת פגעה בסיפון השמאלי, וחדרה דרך שני סיפונים לפני שהתפוצצה מעל אחד מחדרי המכונות. רסיסים קרעו צינור קיטור בחדר המכונות ואנשי הצוות נאלצו לנטוש אותו ואת חדר הדוודים הצמוד אליו. אובדן הכוח הביא לעצירת אחד המדחפים, ומהירות האונייה ירדה ל-22 קשרים (41 קמ"ש). שלוש דקות לאחר מכן תקפו תשעה מפציצי אוונג'ר נוספים את מוסאשי משני צדדיה, ופגעו בה שלוש פעמים בצידה המשאלי. הטורפדו הראשון פגע לצד צריח התותח הקדמי, השני הרס את המיכון ההידראולי שהזין את התותח, והשלישי הציף חדר מכונות נוסף. פעם נוספת תיקנו הצפות נגדיות את נטיית האונייה, אך בעקבות ההצפות צנח החרטום ב-1.8 מטרים. במהלך הקרב, בעודה מנסה להדוף את מפציצי האויב באמצעות אש נ"מ מתותחיה הראשיים, התפוצץ פגז בתוך קנה התותח והוציא את מנגנון הצידוד מכלל פעולה.[3]

בשעה 13:31 הותקפה מוסאשי בפעם השלישית, הפעם על ידי 29 מטוסים מנושאות המטוסים אסקס ולקסינגטון. בעוד שני מטוסי קרב F-6F הלקט ירו במקלעיהם על סיפוני האונייה, הטילו מפציצי הלדייבר את פצצותיהם ושתיים מהן פגעו בסמוך לדופן ימין, באמצע גוף האונייה וליד הסוללה הראשית האחורית. במקביל תקפו שישה מפציצי אוונג'ר משני כיוונים, ופגעו במוסאשי עם ארבעה טורפדו, הראשון שבהם חדר לחרטום האונייה וגרם למותם של רבים מאנשי הצוות והצפות נוספות. בשלב זה נטתה מוסאשי מעלה אחת לימין, חרטומה צנח ארבעה מטרים מגובהו המקורי, ומהירותה ירדה ל-20 קשרים (37 קמ"ש).

חרטומה של מוסאשי שקוע במים, 24 באוקטובר 1944

בשעה 15:15 תקפו תשעה מפציצי הלדייבר מאנטרפרייז את מוסאשי, וארבע פצצות חודרות שריון במשקל 450 קילוגרם פגעו בה, מהן שלוש בחרטומה. באותו זמן פגעו במוסאשי שלושה טורפדו נוספים ששיגרו מפציצי אוונג'ר, וקרעו את חרטומה מעליה. אף על פי כן המשיכה מוסאשי להפליג, אך מהירותה ירדה ל-13 קשרים בלבד (24 קמ"ש). בשעה 15:25 תקפו את מוסאשי 37 מטוסים מאיטנרפיד, מפרנקלין ומנושאת המטוסים הקלה "קאבוט", ופגעו בה עם 10 פצצות ותשעה טורפדו. מהירותה צנחה לשישה קשרים (11 קמ"ש), ההגה יצא מכלל פעולה, והיא שייטה במעגלים. הצפות יזומות תיקנו את הנטייה החריפה לשש מעלות לשמאל. בסך הכל ספגה מוסאשי פגיעת 17 פצצות ועשרים טורפדו.[3]

בשעה 15:30 הורה קוריטה לכוח המשימה שלו להותיר את מוסאשי מאחור, אך שב אליה בשעה 16:21. בשלב זה שייטה מוסאשי לכיוון צפון עם נטייה של עשר מעלות שמאלה, שרידי חרטומה צנחו ב-7.9 מטרים, ומדי פעם התחפרו בגלים. קוריטה הורה לסיירת כבדה ולשתי משחתות ללוות אותה במאמץ להחיפה ובכך להצילה מטביעה, אך כל מאמצי בקרת הנזקים עלו בתוהו, ומנועיה יצאו מכלל פעולה והיא נעצרה במקומה. בשעה 19:15 החמירה נטייתה ל-12 מעלות ונתנה ההוראה לנטוש את הספינה. כרבע שעה לאחר מכן הגיעה הנטייה ל-30 מעלות, וב-19:36 התהפכה מוסאשי ושקעה. אינוגוצ'י בחר לטבוע עם אונייתו, בעוד 1,376 מ-2,399 אנשי צוותה ניצלו. כמחצית הניצולים נשלחו חזרה ליפן, בעוד המחצית האחרת נשלחה להשתתף בהגנה על הפיליפינים.[3]

גילוי שרידי האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2015 איתרו היזם ומייסד מיקרוסופט פול אלן וצוות המחקר שלו את שרידי מוסאשי בים סיבויאן, באמצעות כלי רכב תת-ימי הנשלט מרחוק.[5] שרידי האונייה נחים במספר חלקים על קרקעית הים בעומק 1,000 מטרים, כשחלקה הקדמי ניצב כשורה וחלקה האחורי הפוך. המבנה העילי והארובה ניתקו מגוף האונייה והם נחים משמאלו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Garzke, William H. and Robert O. Dulin. Battleships: Axis and Neutral Battleships in World War II, Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, 1985. ISBN 0870211013.
  • Lacroix, Eric and Linton Wells. Japanese Cruisers of the Pacific War. Naval Institute Press, 1997. ISBN 0870213113.
  • Stille, Mark. Imperial Japanese Navy Battleships 1941–45. Osprey Publishing, 2008. ISBN 1846032806.
  • Yoshimura, Akira. Battleship Musashi: The Making and Sinking of the World's Greatest Battleship. Kodansha International, 1998. ISBN 4770024002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Garzke and Dulin (1985), p. 52–54.
  2. ^ Stille, עמ' 11.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Hackett and Kingsepp.
  4. ^ Lacroix and Wells, עמ' 347-346.
  5. ^ "US billionaire Paul Allen discovers wreck of Japan's biggest warship Musashi", הגרדיאן, 4 במרץ.