קרב כף אספרנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב כף אספרנס
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
AobaEsperance.jpg
הסיירת אאובה והנזקים שנגרמו לה בקרב כף אספרנס
תאריך התחלה: 11 באוקטובר 1942
תאריך סיום: 12 באוקטובר 1942
משך הסכסוך: יומיים
מקום: סמוך לגוודלקנל ולאי סאבו, איי שלמה
9°15′S 159°42′E / 9.25°S 159.7°E / -9.25; 159.7 
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית

מפקדים

הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפניאריטומו גוטו
הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפניטקצוגו ג'ו'ג'ימה

הצי האמריקניהצי האמריקנינורמן סקוט

כוחות

כוח גוטו: 3 סיירות,
2 משחתות
קבוצת התגבורת:6 משחתות,
2 נושאות מטוסים ימיים

4 סיירות,
5 משחתות

אבידות

סיירת שקעה,
3 משחתות שקעו,
סיירת ניזוקה,

משחתת שקעה,
סיירת ניזוקה,
משחתת ניזוקה

RabaulStrategicArea.jpg
מפת איי שלמה: גוודלקנל במרכז, רבאול בפינה העליונה משמאל, ובניהן "החריץ"

קרב כף אספרנס (נקרא גם קרב האי סאבו השני, וביפנית הקרב הימי באי סאבו (サボ島沖海戦)) היה קרב ימי במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, שהתרחש ב-11-12 באוקטובר 1942, ובו התעמתו הצי הקיסרי היפני והצי האמריקני. קרב זה היה השני בסדרת קרבות ימיים גדולים שהתרחשו במהלך קרב גוודלקנל, והוא נערך במצר שבין האי סאבו לאי גוודלקנל שבאיי שלמה. כף אספרנס היא הנקודה הצפונית ביותר בגוודלקנל, וממנה קיבל הקרב את שמו.

ב-11 באוקטובר שלח מפקד הכוחות הימיים של היפנים באיי שלמה — תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה — לגוודלקנל שיירה של הצי הקיסרי שעליה תגבורות ואספקה לחיילים היפנים באי, בפיקודו של אדמירל משנה טקצוגו ג'וג'ימה. במקביל נשלח כוח של סיירות ומשחתות בפיקודו של אדמירל משנה אריטומו גוטו להפציץ את שדה התעופה של בעלות הברית באי, להשמיד את המטוסים שחנו בו ולהוציאו מכלל שימוש.

זמן קצר לפני חצות ב-11 באוקטובר, ירט כוח של סיירות ומשחתות של הצי האמריקני, בפיקודו של אדמירל משנה נורמן סקוט, את כוחו של גוטו. הכוח האמריקני הפתיע את היפנים, טיבע סיירת ומשחתת, ואילץ אותם לנטוש את משימתם ולסגת. במקביל השלימה שיירת התגבורת את משימתה, ושבה לבסיסה. ארבע משחתות מכוח הליווי של השיירה פנו לאחור כדי לסייע לגוטו בנסיגתו, ובבוקר ה-12 באוקטובר טיבעו מטוסים משדה התעופה שדה הנדרסון שתי משחתות יפניות נוספות.

בדומה לקרבות הימיים הקודמים שנערכו בסביבות גוודלקנל, לא הייתה לניצחון משמעות אסטרטגית רבה, שכן השליטה במימי האזור לא השתנתה. אולם הניצחון תרם משמעותית למוראל הצי האמריקני לאחר התבוסה בקרב האי סאבו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית, בעיקרם נחתים מחיל הנחתים האמריקני, בגוודלקנל, בטולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה המזרחיים. בעלות הברית רצו למנוע מהיפנים את השליטה באזור, ובייחוד בשדה התעופה שבגוודלקנל, שמיקומו הגאוגרפי איים על נתיבי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה. בעלות הברית אף תכננו להשתמש באיים אלה כנקודת פתיחה למערכה לכיבוש איי שלמה מידי היפנים, ובסופו של דבר לכבוש את בסיס הצי היפני ברבאול. מערכה זו תוכננה להגן על אגפה הימני של ההתקדמות כוחותיו של גנרל דאגלס מקארתור בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.

היפנים לא היו מוכנים להגעת בעלות הברית, ולכן צלחו הנחיתות בטולאגי ובסביבותיו, והנחתים האמריקנים כבשו את שדה התעופה שהקימו היפנים בגוודלקנל עד שעות הערב, ה-8 באוגוסט. לאחר מכן פרס מפקד הנחתים בגוודלקנל, מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, את נחתיו בקווי הגנה סביב רמת לונגה, ששכנה לחופו הצפוני של גוודלקנל וכלל את שדה התעופה. ב-12 באוגוסט שינו בעלות הברית את שמו של שדדה התעופה לשדה הנדרסון, על שם טייס הקרב מייג'ור לופטון הנדרסון, שנהרג בקרב מידוויי, וב-20 באוגוסט נחתו בו המטוסים הראשונים של כוח האוויר של גוודלקנל, שנקרא כוח אוויר קקטוס, על שום שם הקוד שנתנו בעלות הברית לגוודלקנל.

כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי שחנתה ברבאול, והייתה תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. באותה עת נלחמו רוב יחידות הארמייה ה-17 בגינאה החדשה, ולכן הוחלט לשלוח רק חלק מהארמייה לאיי שלמה, והאלמנט הראשון נחת בגוודלקנל ב-19 באוגוסט.

בשל האיום ממטוסי כוח אוויר קקטוס, לא יכלו היפנים להשתמש בספינות תובלה איטיות כדי להוביל תגבורות לגוודלקנל, ולכן החלו להשתמש בסיירות ובמשחתות במקום. אוניות אלה היו מהירות דיו כדי להפליג מהבסיס היפני באיי שורטלנד שבאיי שלמה המערביים לגוודלקנל ובחזרה בתוך לילה אחד, בנתיב שכונה "החריץ" ("The Slot"), וכך נמנעו מלחשוף עצמן להתקפת מטוסי בעלות הברית, שלא פעלו בלילות. עם זאת, במשחתות לא היה די מקום כדי לשאת ציוד כבד, כלי רכב, ארטילריה ואספקה, והחיילים נאלצו לצד לקרב עם ציוד קל וכל אספקה שיכלו לשאת עליהם בלבד. משימות הפלגה מהירות אלה במורד איי שלמה ולגוודלקנל וחזרה זכו לכינוי טוקיו אקספרס על ידי חיילי בעלות הברית, ו"תחבורת עכברושים" בפי היפנים.[1] היפנים היו מיומנים ביותר בלחימת לילה, ולכן שלטו במימי איי שלמה במהלך הלילות, ובעלות הברית לא העזו לקרוא תגר על שליטה זו. אולם כל כלי שיט יפני שהיה בטווח 320 קילומטרים מגוודלקנל עם שחר היה בסכנה חמורה מצד מטוסי בעלות הברית בשדה הנדרסון. מצב טקטי זה נותר על כנו למשך מספר חודשים, והסיור שערך סקוט בכף אספרנס היה הניסיון האמיתי הראשון של הצי האמריקני לנטול את השליטה במימי האזור גם בשעות הלילה.

הצבא היפני הקיסרי ניסה לכבוש את שדה הנדרסון לראשונה ב-21 באוגוסט בקרב טנרו, ופעם נוספת ב-12‏-14 בספטמבר בקרב רכס אדסון, אך שני הניסיונות נכשלו. היפנים תכננו לערוך מתקפה גדולה על שדה הנדרסון ב-20 באוקטובר, ולשם כך העבירו לרבאול את דיוויזיית הרגלים השנייה ואת דיוויזיית הרגלים ה-38, שמנו יחד 17,500 חיילים, והכינו אותם להעברה לגוודלקנל. בין ה-14 בספטמבר ל-9 באוקטובר ערכו המשחתות היפניות מספר גיחות טוקיו אקספרס והובילו את הדיוויזיה השנייה ואת גנרל היאקוטאקה לאי. גם נושאת המטוסים הימיים "נישין", שבניגוד לאוניות המלחמה יכלה לשאת כלי רכב וארטילריה, השתתפה במספר גיחות, שכן הצי הקיסרי היפני הבטיח לצבא היפני שיתמוך במתקפה בכל אופן, בין אם בליווי שיירות או בהפגזת שדה הנדרסון.[2]

באותה עת יצא מקלדוניה החדשה כוח שמנה 2,850 חיילים מרגימנט הרגלים ה-164 של דיוויזיית "אמריקל" של צבא ארצות הברית בדרכו לגוודלקנל, לאחר שמפקד כוחות הצבא בדרום האוקיינוס השקט, מייג'ור גנרל מילארד הרמון, שיכנע את הפיקוד העליון שללא תגבורת לא יוכלו הנחתים להגן על שדה התעופה כנגד ההתקפה היפנית.[3]

תת אדמירל נורמן סקוט

כדי להגן על השיירה, שלח מפקד כוחות בעלות הברית הדרום האוקיינוס השקט, אדמירל משנה רוברט גורמלי, את "כוח משימה 64" במטרה ליירט ולהשמיד כל ספינה יפנית שתתקרב לגוודלקנל. כוח זה, עליו פיקוד תת-אדמירל נורמן סקוט, כלל את הסיירות הכבדות "סן פרנסיסקו" ו"סולט לייק סיטי", את הסיירות הקלות "בויסי" ו"הלנה", ואת המשחתות "פרנהולט", "דאנקן", "ביוקנן", "מקאלה" ו"לאפי". סקוט ערך לכוח המשימה שלו תרגולי קרבות לילה בשלושה שבועות שקדמו לכך, וב-9 באוקטובר עגן מדרום לגוודלקנל והמתין לדיווחים על תנועת ספינות יפניות באזור.[4]

בצל ההכנות למתקפה המתוכננת, שלח ב-11 באוקטובר מפקד הצי השמיני היפני ברבאול, תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה, כוח ימי לגיחת טוקיו אקספרס. שיירה זו, שכונתה "קבוצת התגבורת" והייתה בפיקודו של תת-אדמירל טקצוגו ג'וג'ימה, כללה את נושאות המטוסים הימיים נישין ו"צ'יטוסה" שהובילו 728 חיילים, ארבעה תותחי הוביצר גדולים, שני תותחי שדה, תותח נ"מ, אספקה ותחמושת לגוודלקנל, וכן שש משחתות שנשאו חיילים בעצמן. במקביל לשיירה זו, ובאופן נפרד, הפליג כוח שכלל את הסיירות הכבדות "אאובה", "קינוגאסה" ו"פורוטאקה", ואת המשחתות "פובוקי" ו"הצויוקי", בפיקודו של תת-אדמירל אריטומו גוטו, למשימת הפצצת שדה הנדרסון והשמדת כוח האוויר שחנה בו.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תת-אדמירל אריטומו גוטו

בשעה 08:00 יצא הכוח של ג'וג'ימה מאיי שורטלנד לגוודלקנל במורד "החריץ", והכוח של גוטו הפליג מאותו מקום בשעה 14:00. כדי לחפות על התקדמות קבוצת התגבורת לכיוון האי, ערך הצי האווירי ה-11 היפני שתי התקפות על שדה הנדרסון. בהתקפה הראשונה בצהרי היום תקפו 17 מטוסי קרב מסוג A6M זירו את שדה התעופה, אך לא התפתחו קרבות אוויר. 45 דקות מאוחר יותר תקפו 45 מפציצי מיצובישי G4M ו-30 מטוסי זירו את שדה הנדרסון, והסבו נזק קל למתקנים בו. בקרב שהתפתח איבדו היפנים מטוס אחד, לעומת שני מטוסים אמריקנים שאבדו, אך חשוב מזאת, ההתקפה היפנית מנעה את גילוי קבוצת התגבורת של ג'וג'ימה.

עם זאת, מטוסי סיור של בעלות הברית איתרו את קבוצת התגבורת בשעה 14:45 במורד החריץ, ובתגובה הורה סקוט לכוח המשימה שלו לנוע צפונה בשעה 16:07. הוא הורה למשחתות להפליג בראש ובזנב טור הסיירות, ולהשתמש במכ"ם שלהן כדי לאתר את כוח האויב מבעוד מועד. ברגע שיאותר האויב, על המשחתות להאיר אותו באמצעות זרקורים ולשגר לעברו טורפדו, בזמן שלסיירות ניתן אישור לפתוח באש על כל מטרה. על מטוסי סיור מהסיירות יהיה לאתר את אוניות האויב ולהאירן באמצעות נורים.

בשעה 22:00, שיגרו שתיים מהסיירות של סקוט את מטוסי הסיור שלהן, ואלה סיירו בשמי גוודלקנל, האי סאבו ואת מצר הים שמצפון להם. באותה עת חצתה קבוצת התגבורת של ג'וג'ימה את הקצה הצפון-מערבי של גוודלקנל מבלי להתגלות, אך גם מבלי לאתר את כוח המשימה האמריקני, ובשעה 22:20 דיווח ג'וג'ימה לגוטו שלא נתקל באוניות אמריקניות באזור.

בשעה 22:33, עת חצו את כף אספרנס בקצה הצפון-מערבי של גוודלקנל, נכנסו אוניות כוח המשימה למבנה קרב: המשחתות פרנהולט, דאנקן ולאפי הובילו בראש, אחריהן הסיירות סן פרנסיסקו, בויסי, סולט לייק סיטי והלנה, ובמאסף הפליגו המשחתות ביוקנן ומקאלה. במקביל התקדם הטור של גוטו ללגוודלקנל: אוניית הדגל אאובה הפליגה בראש הטור, המשחתות פובוקי והצויוקי מימינה ומשמאלה, בהתאמה, והסיירות פורוטאקה וקינוגאסה אחריה. בשעה 23:30 הופיעו האוניות היפניות על צגי המכ"ם של הלנה ושל סולט לייק סיטי. גוטו, שאוניותיו לא היו מצוידות במכ"ם, לא היה מודע לנוכחות כוח המשימה באזור.

לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הכוחות היפנים בקרב. הקו האפור המקיף את האי סאבו הוא נתיב ההפלגה המתוכנן של גוטו. המשחתת הצויוקי מזוהה בטעות כמורקמו

בשעה 23:00 דיווחו מטוסי הסיור לסקוט שאיתרו את קבוצת התגבורת, והוא הניח שיש אוניות יפניות נוספות באזור ולפיכך הורה לכוחו להפליג לאי סאבו. בשעה 23:33, לאחר שאיתרו הכוח של גוטו, הורה סקוט לכוח המשימה שלו לשנות נתיב לדרום-מערב. כל אוניות הכוח הבינו את הפקודה כפנייה כטור, מלבד אוניית הדגל סן פרנסיסקו. בעוד שלוש הספינות המובילות פנו בהדרגה, סן פרנסיסקו פנתה במקביל אליהן במקום להמתין לתורה. בויסי, שהפליגה בעקבותיה, החלה לפנות גם היא, ובכך למעשה יצאו שלוש המשחתות המובילות מהמבנה.

בשעה 23:35 הופיעו האוניות היפניות על צגי המכ"ם של בויסי ושל דאנקן, ועשר דקות לאחר מכן דיווחו בויסי והלנה לסקוט על איתור אוניות זרות. סקוט טעה לחשוב שהסיירות קלטו במכ"ם את המשחתות המובילות שיצאו מהמבנה, וקיבל חיזוק לדעתו לאחר שקיבל אישור מפרנהולט שהיא שבה למבנה מצד ימין.

בשעה 23:45 הגבירו פרנהולט ולאפי את מהירותן כדי לחזור למבנה, ודאנקן, בחושבה שהמשחתות האחרות פתחו בהתקפה על הכוח היפני, הגבירה את מהירות כדי לשגר לעברו טורפדו. על אף שבזמן זה איתרו מפעילי המכ"ם של סן פרנסיסקו את הכוח היפני במרחק כ-4.5 קילומטרים מהם, והצופים על סיפון הלנה וסולט לייק סיטי צפו בו בעין, המידע לא נמסר לסקוט. על אף הבלבול הרב ששרר, מיקום ומבנה הספינות של כוח המשימה איפשר להן לחצות את ה-T של הטור היפני, ובשעה 23:46 ביקש מפקד ההלנה מסקוט אישור לפתוח בירי, והשתמש בנוהל המקובל כשאמר בקשר "מבקש רות" ("Interrogatory Roger", הכוונה היא "האם אנו חופשיים לפעול?"). סקוט ענה "רות", אך הוא התכוון רק לאישור קבלת הדיווח ולא אישור לפתוח באש.[5] בקבלה את תשובתו של סקוט פתחה הלנה באש תותחים, ומיד הצטרפו אליה בויסי, סולט לייק סיטי וסן פרנסיסקו.

מספר דקות לפני כן זיהו צופים על סיפון אאובה את כוח המשימה, אך גוטו חשב שמדובר בקבוצת התגבורת וביקש מהן להזדהות באמצעות איתות אורות.[5] באותו רגע ניחתו על אאובה פגזים מהמטח הראשון שירו האוניות האמריקניות, ותוך דקות היא ספגה מעל 40 פגיעות. הפגזים הסבו נזק כבד לחדר התקשורת של הסיירת היפנית, והוציאו מכלל פעולה שני תותחים ואת מערכת בקרת האש. חלק מהפגזים פגעו בגשר הפיקוד ופצעו את גוטו באופן אנוש.

תנועת האוניות האמריקניות במהלך הקרב

בשלב זה טרם היה סקוט מודע לעובדה שמולו עומדות אוניות מלחמה יפניות, וחשש שסיירותיו יורות על משחתותיו והורה לכוח המשימה שלו לחדול אש, אך לא כל האוניות צייתו. סקוט הורה לפרנהולט לאותת את מיקומה, ולאחר שראה שהמשחתת נמצאת במקביל לכוח, הורה לפתוח באש שוב בשעה 23:51.

כדי להתחמק מאש האוניות האמריקניות פנתה אאובה ימינה ופיזרה מסך עשן שהסתיר אותה, ולפיכך הפנה כוח המשימה את תשומת לבו לפורוטאקה שהפליגה אחריה. בשעה 23:49 פגע פגז בצינורות הטורפדו שלה שריפה גדולה פרצה, והפכה את הסיירת למטרה בולטת יותר. בשעה 23:58, טורפדו מהמהשחתת ביוקנן פגע בחדר המכונות הקדמי שלה והסב לה נזק כבד. במקביל החלו סן פרנסיסקו ובויסי לירות על פובוקי, ותוך זמן קצר היא ספגה נזק כבד והחלה לשקוע. קינוגאסה והצויוקי פנו בשלב זה שמאלה, והצליחו להימלט ללא פגע, וגם המשחתות פרנהולט ודאנקן, שספגו גם הן אש, נסוגו באופן זמני מהקרב.

בשעה 00:10 פגעו במחסן התחמושת הראשי של בויסי שני פגזים מקינוגאסה, והציתו שריפה גדולה. מי ים שחדרו לגוף האונייה מנעו את פיצוץ התחמושת, אך בויסי נאלצה לנטוש את הקרב. במקביל החליפו קינוגאסה וסולט לייק סיטי מהלומות, ושתיהן ספגו נזק בינוני. בשעה 00:16 הורה סקוט לכוח המשימה שלו לפנות לכיוון צפון-מערב במטרה לרדוף אחר האוניות היפניות, אך בתוך זמן קצר אבד קשר העין בין הכוחות, וסקוט החליט להסיג את כוחותיו.

נסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיירת בויסי, אוגוסט 1942

במהלך הקרב בין סקוט לגוטו, השלימה קבוצת התגבורת של ג'וג'ימה את פריקת החיילים בגוודלקנל והחלה להפליג חזרה בנתיב שעבר מדרום לסאבו לכיוון ג'ורג'יה החדשה. על אף שספגה נזק כבד חברה אאובה לקינוגאסה במסע חזרה במעלה החריץ, ואילו פורוטקה נעצרה במקום ושקעה בשעה 02:28. לאחר שמשתה מהמים את הניצולים, חברה הצויוקי לשאר הספינות בדרך צפונה.

אנשי צוות בקרת הנזקים על סיפון הבויסי הצליחו להשתלט על השריפה ובשעה 03:05 שבה הסיירת והצטרפה לכוח המשימה. לעומתה, צוותה של דאנקן נטש אותה בשעה 02:00 לאחר שלא הצליח להשתלט על השריפות, והמשחתת מקאלה הגיעה כדי לפנות את הניצולים בעוד שאר כוח המשימה הפליג חזרה לקלדוניה החדשה. על אף ניסיונות נוספים להציל את דאנקן, בשעה 12:00 ב-12 באוקטובר שקעה המשחתת.

לאחר ששמע אודות הקרב שהתרחש, שלח ג'וג'ימה את המשחתות שיריוקי ומורקומו כדי לסייע בפעולת החילוץ של ניצולי הפורוטאקה, ואת אסגומו ואת נצוגומו כדי ללוות את קינוגאסה ואת אאובה הפגועה. בשעה 07:00 ב-12 באוקטובר תקפו חמישה מפציצי צלילה מסוג SBD דונטלס מכוח אוויר קקטוס את קינוגוסה, אך כולם החטיאו את מטרותיהם. גם 11 מפציצי דונטלס נוספים, שתקפו בשעה 08:20, החטיאו את האוניות היפניות, אך החטאה קרובה גרמה למשחתת מורקמו לדליפת שמן שסימנה את נתיב הפלגתה עבור המטוסים הבאים. תוך זמן קצר, תקפו שישה מפציצי דונטלס, שישה מפציצי טורפדו מסוג TBF אוונג'ר, ו-14 מטוסי קרב מסוג F4F ויילדקט את המשחתות היפניות, ופגעו במורקמו באמצעות טורפדו. הטורפדו הרס את מערכת ההנעה של האונייה והיא נעצרה במקומה.

גל נוסף של מטוסים, שכלל 11 מפציצי צלילה ומפציצי טורפדו ו-12 מטוסי קרב, תקף בשעה 15:45. נצוגומו ספגה פגיעה ישירה ושקעה בשעה 16:27. מורקמו הנייחת נפגעה גם היא וצוותה נאלץ לנטוש אותה. לאחר שאספה את הניצולים, טיבעה שיריוקי את מורקומו באמצעות טורפדו, ושבה צפונה.

תוצאות הקרב והשלכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שמשימתו ההפצצה של גוטו לא יצאה אל הפועל, הצליח ג'וג'ימה להנחית את התגבורות ואת האספקה בגוודלקנל כמתוכנן. הסיירת אאובה נאלצה לשוב למספנת הצי בקורה, יפן, לתיקונים שעתידים להימשך עד פברואר 1943. הסיירת קינוגאסה שקעה חודש לאחר מכן במהלך הקרב הימי על גוודלקנל.

סקוט טען שכוח המשימה שלו טיבע שלוש סיירות וארבע משחתות יפניות. החדשות אודות הניצחון זכו לתהודה רבה בתקשורת האמריקנית, והסיירת בויסי, שנאלצה לשוב לתיקונים בפילדלפיה, זכתה לכינוי "צי של ספינה אחת" ("one-ship fleet"), אך ככל הנראה הסיבה לכך היא שזהות הספינות האחרות נשמרה בסוד מסיבות של ביטחון מידע. בויסי נותרה במספנה עד מרץ 1943.

אף על פי שהאמריקנים השיגו ניצחון טקטי, לא שינה קרב כף אספרנס את המצב האסטרטגי בגוודלקנל. יומיים לאחר מכן, בלילה ה-13 באוקטובר, הפגיזו שתי אוניות המערכה היפנית קונגו והרונה את שדה הנדרסון, וערב לאחר מכן הנחיתה שיירה יפנית חיילים נוספים וציוד באי. חיילים אלה הצטרפו להכנות האחרונות של ההתקפה היפנית על שדה הנדרסון, שתוכננה לצאת לפועל ב-23 באוקטובר. השיירה שהובילה את חיילי צבא ארצות הברית הגיעה לגוודלקנל ב-13 באוקטובר, והחיילים סיוע לניצחון בעלות הברית בקרב על שדה הנדרסון שנערך בין ה-23 ל-26 באוקטובר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
  • Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. ISBN 9780140165616.
  • Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. ISBN 9780252068911.
  • Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. ISBN 0-316-58305-7.
  • Prados, John. Islands of Destiny: The Solomons Campaign and the Eclipse of the Rising Sun. Penguin, 2012. ISBN 9781101601952

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב כף אספרנס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Griffith, עמ' 113.
  2. ^ טולנד, עמ' 295.
  3. ^ Griffith, עמ' 169.
  4. ^ Griffith, עמ' 177.
  5. ^ 5.0 5.1 טולנד, עמ' 301.