אורגנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורגנון משנת 1570

האורגנוןיוונית όργανον, דהיינו "כלי"), הוא השם שניתן על ידי אנדוניקוס ואלכסנדר מאפרודיסיאס לכתבים של אריסטו והאסכולה הפריפטטית, וכללה את החיבורים המניחים את יסודות הלוגיקה האריסטוטלית. בעברית של ימי הביניים כונה הספר "כל מלאכת ההגיון". לספרים אלו נספחה בימי הביניים הקדמתו של פורפיריוס הצורי (234-305?), שנקראה בפשטות ה"מבוא" ושולבה לפני הקטגוריות.

הרכב האורגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהדורה היוונית המקובלת של כתבי אריסטו, מהדורתו של עמנואל בקר, כולל האורגנון האריסטוטלי ששה חיבורים:

  1. הקטגוריות (Κατηγορίαι), הממיין את המציאות לכעשר קטגוריות: "עצם" ותשעה מקרים: כמות, איכות, יחסות, מקום, זמן, מצב, קניין, פעילות, והתפעלות. בנוסף החיבור עוסק בקצרה במספר נושאים שלא קשורים ישירות לקטגוריזציה: שמות רבי-משמעות, סוגים של הפכים, סוגים של קדימות וסימולטניות, וסוגים של שינוי.
  2. המליצה (Περὶ Ἑρμηνείας), בו מפרט אריסטו את דרכי תקפותם הפורמלית של משפטים, בוחן את דרכי השכנוע, את ההחברים הרטוריים ואת האמצעים הרטוריים.
  3. האנליטיקה שמלכתחילה (Ἀναλυτικὰ Πρότερα), בו מפתח אריסטו את הסילוגיזם (היקש) שלו לתקפותם של היקשים לוגיים.
  4. האנליטיקה שבדיעבד (Ἀναλυτικὰ Ὕστερα), מכיל את הלוגיקה של המדע לפי אריסטו, ובו משרטט אריסטו תמונת מצב אידאלית שבה כל חקירת כל ענף של מדע תתחיל בבירור האקסיומות והעקרונות המיוחדות לו, ובהגדרות של המושאים הנחקרים, ואז תבוא ההוכחה, באמצעות היקשים, שתכונות מסוימות שייכות בהכרח לתחום הנידון.
  5. דיאלקטיקה (Τοπικά), העוסק באומנות הדיאלקטיקה בין שני מתדיינים.
  6. התנצחויות סופיסטיות (Σοφιστικοὶ Ἔλεγχοι), העוסק בסיווגם של כשלים לוגיים.

סידור החיבורים לא נקבע על ידי אריסטו עצמו, והוא לא מבטא את סדר חיבורם. הסידור נקבע על ידי תיאופרסטוס, עמיתו של אריסטו, על פי שיקולים מבניים ופדגוגיים. למעשה יש סבירות גבוהה שהחיבורים הועלו על הכתב על ידי תלמידיו של אריסטו על בסיס סיכומים של הרצאותיו.

חיבורי האורגנון, ובייחוד ה"מבוא" והקטגוריות, קשורים לרעיונות שאריסטו מפתח במטאפיזיקה שלו, אך ספרו על הנושא שהוא ארוך יחסית לא נחשב לחלק מן האורגנון.

בימי הביניים, בעיקר אצל הפילוסופים הערביים, ובהשפעתם גם אצל הפילוסופים היהודיים והסכולסטיקנים, הכיל האורגנון תשעה ספרים, ואלו שמותיהם בעברית של ימי הביניים (גם הם, בהשפעת השמות הערביים): א. המבוא של פורפוריוס; ב. ספר המאמרות; ג. ספר המליצה ; ד. ספר ההיקש; ה. ספר המופת; ו. ספר הניצוח; ז. ספר ההטעאה ; ח. ספר ההלצה (רטוריקה, Ῥητορική); ט. ספר השיר (פואטיקה, Περὶ ποιητικῆς)[1].

תפוצתו של האורגנון וחיבורים סביבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוגיקה האריסטוטלית נתפסה כדיסציפלינה פילוסופית ואוניברסלית, שנוסדה מחוץ לגבולותיה של דת כלשהי או מערכת אמונות. היא נלמדה בימי הביניים בערבית, בלטינית ובעברית, והחכמים המוסמכים שבה היו יוונים ורומיים, מוסלמים, נוצרים ויהודים. גם הוגים שהתנגדו לפילוסופיה אימצו במקרים רבים את האורגנון והלוגיקה שהוא כולל.

שמות הספרים שבאורגנון נזכרים בין היתר על ידי אל-פאראבי[2], רבי יהודה הלוי[3], הרמב"ם[4], שם טוב בן יוסף אבן פלקירה[5], משה ריאטי[6] ועוד.

הפילוסופים האריסטוטליים בימי הביניים כתבו ביאורים וקיצורים לאורגנון. בין המפורסמים שבהם הם "מילות הגיון" של הרמב"ם, וקיצור ו"ביאור אמצעי" של אבן רושד. חלק מחיבורים אלו של אבן רושד תורגמו לעברית בימי הביניים, ויצאו לאור על ידי האקדמיה האמריקאית של ימי הביניים בשנת 1969, בעריכת חיים דוידסון.

גם רמח"ל, בראשיתה של העת החדשה, כתב תקציר משלו לאורגנון, בשם "ספר ההגיון".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבירם רביצקי, לוגיקה אריסטוטלית ומתודולוגיה תלמודית, מאנגס, ירושלים 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למשמעותה הפילוסופית של הכללת הרטוריקה והפואטיקה בספרי ההגיון, ראו צבי וולפסון, המחשבה היהודית בימי הביניים, עמודים 167-168
  2. ^ האנציקלופדיה של הייסטינגס, IX, עמוד 880
  3. ^ הכוזרי, ה, יב
  4. ^ מילות ההגיון שער י ויד
  5. ^ ראשית חכמה, עמוד 37 והלאה
  6. ^ מקדש מעט, א, ג